בס"ד


מס. סידורי:2000

האומר יש לי ראיה לסתור את הדין

שם בית דין:מודיעין
דיינים:
הרב פרקוביץ משה
תקציר:
בתיק מסויים ניתן פס"ד סופי. לאחר מכן, המבקשת הגישה בקשה להבאת ראיות נוספות, וביה"ד קבע זמן לזה. המשיבה, ע"פ מה שנראה לה שפסה"ד הוא סופי, הגישה בקשה לערכאות לביצוע פסה"ד. המבקשת הגיעה לביה"ד ע"מ שזה יבהיר שפס"ד זה, מכח הראיות החדשות, אינו סופי, והדיון שנקבע הינו חלק מהעניין הקודם.
פסק הדין:
כיון שלא קבעו לבעה"ד זמן להבאת ראיות נוספות, הרי שכל שיביאו ראיה (חדשה) סותרים את הדין. אין חובה על המשיבה להפסיק את הליכי ביצוע פסה"ד, אך אינה רשאית לגרום הוצאות נוספות למבקשת.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ז' תשרי תשע"ז

סימן כז - יש לי ראיה לסתור הדין -

הבהרה לפסק דין

המקרה: 

בפנינו בקשה מגב' ... מתאריך ז' תשרי תשע"ז (להלן: המבקשת):

נבקש להבהיר כי הזימון הנ"ל, נראה כאילו שמדובר בתביעה חדשה. ולא כן הדברים אלא מדובר בדיון נוסף כהמשך לדיון שכבר התקיים חשוב לי לציין זאת מאחר ולמשפ' ... לא ברור כי הפסק דין עדיין לא מוחלט והם בהליכים בערכאות לתבוע מאתנו את פסק הדין ולכן נבקש להבהיר להם בזימון כי הפסק עדיין לא מוחלט ולשם כך אנו מקיימים דיון נוסף להצגת טענות חדשות ולהכרעת פסק הדין בהתאם.

המבקשת מבהירה כי לא מדובר בתביעה חדשה, ופסק הדין אינו מוחלט ועל כן מבקשת להבהיר גם לצד השני כי הפסק אינו מוחלט ואנו מקיימים דיון נוסף להצגת טענות חדשות ולהכרעת פסק הדין בהתאם.

כמו כן מציינת המבקשת כי המשיבה בהליכים בערכות כדי לתבוע את קיום פסק הדין ועל כן כנראה לדעתה דחיפות בקשת ההבהרה.

החלטה

בית הדין כבר נתן החלטות בעניין, אך נראה כי הדבר עדיין לא הובהר, ועל כן בית הדין יבהיר את המצב ההלכתי בתיק כדלהלן:

1. עד מתי רשאים לסתור את הדין

א. התקיים דיון בין הצדדים, נטענו טענות, ואף ניתנה לצדדים הזדמנות להוסיף דברים על טענותיהם בכתב, והצדדים ניצלו זכות זו. ניתן פסק דין סופי בתיק. המבקשת הגישה לפני זמן רב בקשה להצגת טענות נוספות בתיק. בית הדין אישר את הבקשה וקבע דיון על פי האמור בשו"ע (חו"מ סי' כ ס"א):

"מי שנתחייב בב"ד והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר".

והחידוש בזה כתב הר"י מלוניל (סנהדרין ט ע"א מדפי הרי"ף) שאין כאן חשש זילותא דבי דינא.

ב. ועי' בחי' הרי"מ (סנהדרין לא ע"א ד"ה כל זמן) שרוצה לתלות המחלוקת דר"ש ורבנן במשנה לשיטתם. שלרבנן רק עד שלושים יום יכול לחזור כי הפס"ד עדיין אינו סופי, ובפס"ד סופי הרי חיישינן לזילותא דב"ד ואין לסתור הדין. ולרשב"ג שלזילותא דב"ד לא חיישינן אפשר אפי' אם הפס"ד סופי ולכן אפי' אחר זמן מרובה אפשר לבטל את פסק הדין, ולמעשה אין נפק"מ בזה כי נפסקה הלכה כרשב"ג שאף שהפס"ד סופי אפשר לסתור את הדין, ובכל מקרה כו"ע מודו שלאחר חודש ימים הופך הפס"ד להיות סופי.

ג. וכתב הטור (שם):

"מי שנתחייב בבית דין, ומצא אחר כך עדים או ראיה לזכותו, מביא וסותר הדין אפילו אחר כמה ימים".

וכ"כ הלבוש שם.

ד. ומקור הדבר כתב שם הב"ח (ס"ק א):

"משנה סוף פרק זה בורר: כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין וכתב במרדכי שם (סי' תשח) נשאל לרבי מאיר (ד"פ סי' תקכד) עד כמה יכול לסתור את הדין והשיב נראה לי דלא קבעו חכמים שום זמן לדבר כדתנן כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין עכ"ל וזהו שאמר רבינו אפילו אחר כמה ימים דמדברי הר"ם למד כך".

מתוך כך אנחנו לומדים שמש"כ ואפילו אחר כמה ימים ל"ד כמה ימים אלא כל זמן שהוא. ועי' בברכ"י (שם אות ד) מה שדן בדברי מהר"ם והביא ראיה לזה מתוספתא (סנהדרין פ"ו ה"ד) אבל למעשה לא נשתנה הדין ויכול לעולם להביא ראיה לסתור הדין.

 2. לא קצבו זמן להבאת ראיות

ה. וכתב הסמ"ע (שם ס"ק ה):

"ולאו דוקא עדות וראיה, אלא ה"ה אם טען טענה אחת ולא שאלו הב"ד אם יש לו עוד טענות או זכיות אחרים, שיכול לטעון אח"כ טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונות ולסתור בהן הדין, וכ"כ הרא"ש בכלל י"ג (סי' כ) והביאו בד"מ".

וכן מכריעים הש"ך (שם ס"ק ב), והנתיבות המשפט (חידושים ס"ק ב), וה'אורים' (ס"ק ד). דהיינו מבחינה הלכתית אין הגבלה עד מתי ניתן לסתור את הדין, אפילו לאחר כמה ימים כי לא קבעו חכמים זמן לדבר, ואפילו אם ניתן פסק דין סופי ואפילו אם הוא בוצע כבר, כל עוד שהצד השני מביא ראיה או טענה חדשה הוא יכול לסתור את הדין ולקבל פסק דין אחר בהתאם למציאות.

ו. והנה היה מקום לדמות את מה שנתנו אפשרות להשלמת טענות למש"כ בהמשך דברי השו"ע שם:

"אמרו לו הדיינים: כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום, אף על פי שהביא ראיה לאחר שלשים יום, סותר את הדין, שאל"כ מה יעשה אם לא מצא בתוך ל' ומצא לאחר שלשים".

הרי שישנה אפשרות שאם אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא ולא הביא, יכול להביא ראיות מכיון שמצא אותם לאחר מכן. אמנם במקרה שלנו הרי מדובר בראיות שהיו אצלם והם לא הביאו אותם בפעם הראשונה ואם כן היה מקום לומר שבכגון דא, לא יוכלו יותר להביא את הראיות כי בית הדין אמר להם להשלים טענות בכתב, והם בחרו שלא לצרף את ראיותיהם הרי הפסידו כמו באמרו להם הבא מכאן ועד שלושים יום.

ז. אמנם האמת שאין לדמות כי הרי בית הדין לא אמר להם כל ראיות שיש לך הבא, אלא אמרו להם להשלים טענותיהם בכתב, ואם נדמה השלמה לכל ראיות שיש לך הבא, הרי כתב שם הרמ"א:

"אבל אם לא אמר אין לי ראיה, אף על פי ששתק עד שנתחייב בדין, ואחר כך אמר: קרבו פלוני ופלוני והעידו, סותר הדין".

ח. וכתב שם הש"ך (ס"ק ב):

"וה"ה אם שאלוהו יש לך ראיה ושתק, מביא וסותר או טוען עוד, ע"ש".

וא"כ ה"ה הדין והוא הטעם בענייננו מאחר שהם לא כתבו מפורש שזוהי השלמת כל טענותיהם אין לדמות למש"כ בשו"ע והם יכולים להביא גם ראיות ישנות.

3. מימוש פסק הדין, כל זמן שלא הובאו הראיות החדשות

ט. לגבי הטענה שהמשיבה מקדמת הליכים בערכאות כדי לקיים את פסק הדין, הרי שבית הדין לא יכול להתייחס לכך עניינית מאחר ולא הובאו לכך הוכחות בפני בית הדין, ועל כן ניתנת בזאת הזכות לצד השני להגיב לבקשה.

י. אך לגופם של דברים לאחר שהבהרנו שכרגע יש בידה פסק דין לא ניתן לומר שהיא עושה שלא כדין כמו שכתב האגודה (סנהדרין פ"ג - זה בורר סי' לח):

"אבל אם טען יש עדים בארץ רחוקה אפילו הכי אין נותנין לו זמן אלא עד שלשים יום ופורע מיד, ואם יביאם יחזירו לו מעותיו דאי לאו הכי לעולם ידחהו".

הרי שאף מי שיש לו ראיות לסתור הדין כל עוד ולא הביאם אינו יכול לעכב את הצד השני לממש את פסק הדין שניתן בהעדר הראיות. וכ"כ בהגהות מיימוניות (סנהדרין פ"ו ה"ו אות ח):

"ואין ממתינין לו עד שיראה אם יכול להחזיר הדין אם לא וכן פסק מורי רבינו שי'".

וכ"כ במהרי"ו (סי' קמט):

"ומה שאמר שהוא רוצה להיות צ"ד בב"ד אשר הוא שייך שמה. נראה דכיון דדינו חרוץ ופשוט הוא שמחוייב לפרוע מטעמא דפרישית אין הנה"ר דוד צריך למיחת בהדיה לדינא אלא זה יפרע מיד ואם יש לאברם עזרא דין על הנה"ר דוד יתבענו לדין".

והו"ד בכנה"ג (הגה"ט אות א) ע"ש.

יא. אמנם מאחר ובמקרה שלפנינו נקבע דיון בתוך שלושים יום והרי כתב האגודה שבמקרה שהוא יביא את ראיותיו בתוך שלושים יום על הצד השני להמתין, אם כן יש לומר בענייננו שאף שפסק הדין ניתן לפי הרבה יותר משלשים יום, מאחר וכרגע אין מדובר בהמתנה של 'לעולם' אלא של פחות משלושים יום מן הראוי להמתין ולא לקדם הליכים. אך בית הדין אינו קובע כלום לפני תגובה של הצד השני.

יב. אך מה נעשה ודיוק זה נסתר מדברים מפורשים שנכתבו על ידי אחד מגדולי רבותינו האחרונים (חי' הרי"מ סנהדרין לא ע"א):

"מלשון המשנה משמע אף דאומר יש לי ראיה פוסקין הדין מיד ואומרים לו שיביא ראיה, ואם יביא סותרין הדין ואם לא יביא נשאר הדין כמו שפסקו. וממילא גובה ממשועבדים מזמן שפסקו. וכן אין לו עוד זמן ב"ד למעות לפרוע כיון דאיגלאי מלתא שלא היה לו ראיה ונשאר הפסק. דאי נימא שאין פוסקין עד אחר ל' כשנותנין לו זמן ל' להביא ראיה לא היה שייך לשון סותרין הדין כנ"ל. והטעם דא"כ יוכל להשמט ב' פעמים ל' שיאמר יש לי ראיה ואח"כ ל' לפרעון ולכך פוסקין מיד כנ"ל. ולא חיישינן דלמא יתברר כנ"ל דמה בכך הא פוסקים מיד כשיביא ראיה יסתור כנ"ל".

ביאור דבריו שאם אדם מבקש להביא ראיות לפני גמר הדין אין שומעים לו, אלא פוסקים את הדין ואומרים לו הבא את ראיותיך בתוך שלושים יום שאחר פסק הדין לפני התשלום ואף שהדבר גורם לזילותא דבי דינא, שבית הדין צריך לחזור בו מפסקו, בכל אופן כך אנחנו עושים והטעם משום שאנו חוששין שלא יבואו לידי מצב שלאחר שיעברו שלשים יום יבקש עוד שלשים יום לפרעון, ועל ידי כך ידחה פסק הדין שישים יום. וא"כ משמע שבכגון דא שהמבקשים הם אלו שביטלו את הדיון הקודם אין להם זכות נוספת לבקש לחכות עם הפרעון עוד שלושים יום.

יג. ואין להקשות על דברי החי' הרי"מ שאפוכי מטרתא למה לי, כיון שאפוכי מטרתא אנו אומרים במקום שברור שהצד השני יצטרך לשלם לבסוף בחזרה את הכסף, אבל כאן המציאות היא שצד אחד צודק לפי הראיות שלפנינו ורק הצד השני טוען שהוא יביא ראיות הפוכות, אם כן לא ברירא שיש כאן אפוכי מטרתא לכן אין אנו משתמשים בסברא זו במקום זה.

4. אם טענינן ליה קים לי למשיבה

ואף אם נימא שהביאור בדברי האגודה הוא נכון, והחי' הרי"מ רק נחלק על האגודה הרי יכולה המשיבה לומר קים לי כדברי החי' הרי"מ וא"כ א"א לכפות אותה לעכב את ההליכים.

יד. ואף שהיא עצמה לא טענה קים לי, אנן טענינן לה כמש"כ בברכי יוסף (חו"מ סי' כה אות ח):

"הנה נודע דבכרכים ועיירות גדולות בחוצה לארץ פשט המנהג לומר המוחזק קים לי, וכבר עלו חומה דיני קים לי בספר כנסת הגדולה בסימן זה, ובסוף שבות יעקב, וספרי תשובות מרבנן בתראי אתו ממולא'י, מלאים מפיקים חילוקים ודינים בנדונים שונים מינים ממינים.

והנה ראיתי בכתבי הקדש להרב המופלא כהן גדול הדור כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה שכתב וז"ל, טענת קים לי הדיינים טוענים, ואין צורך שיטעון הבעל דין, וטעמא, דמספיקא לא מפקינן ממונא, ולעולם אין מוציאין מהמוחזק אלא בראיה ברורה. ועיין מור"ם (סימן כ"ה). וחוות יאיר (דף רס"ב ע"ב). ופשוט. ועיין בכנה"ג (ח"מ סי' ק"ו הגהב"י אות ה'). עכ"ל. ומצאתי בתשובה כ"י למהר"ר יצחק לוי ואלי בדין אחד שכתב וז"ל, דשפיר מצי הנתבע לומר קים לי, ושפיר מצינן אנן לטעון טענה זו בעד הנתבע, ואדרבא נ"ל דחיוב איכא, דהכי חזינן לרב (ב"ק צט ע"ב) בההוא מוגרמת דאתא לקמיה וטרפה ופטריה לטבחא מלשלומי, ואמרינן דמספקא ליה לרב אי הלכה כר' יוסי בר יהודה או כרבנן, ומצי אמר טבחא אייתי ראיה דמחייבנא לך כרבנן ומשלמנא. והא התם דהטבח לא אמר ולא מידי, אלא רב גופיה טען טענה זו. והא לך לשון הרב רבינו עזריה פיג'ו בעל גדולי תרומה ז"ל בתשובה כ"י, וממילא דבטענת קים לי צדקו הפוסקים לטעון אותה בעד המוחזק, דכל שמן הדין הוא זכאי ואין בעל הדבר יודעו, מוטל על הדיין להוציא הדין לאמיתו. עכ"ל. וכל זה הוא דבר פשוט, וכן ארחות דדייני דייני להאי דינא. וכ"כ מהר"א ן' שנג'י בספר דת ודין (פ' יתרו דף כ"ו ע"א) משם הרב משפט צדק (ח"ב סי' ה'). ועיין להרב דבר שמואל (סי' מ"א ומ"ד), דנסתפק קצת בזה, והרצה דבריו להרב גידולי תרומה. ע"ש. ואחר זמן רב באו לידי שו"ת ופסקי דינים כ"י מהרב מהר"ש הלוי אב"ד מאיזמיר, וראיתי לו שלמד מדברי הרב משפט צדק ח"ב הנזכר ודברי הכנה"ג (אות י"ח), דדוקא שלא בפניו או ליורשים טענינן קי"ל, אבל כשהבע"ד עצמו בפנינו ואינו טוען קי"ל אנן לא טענינן ליה, ומשם הרב בני אהרן (סי' כ"ד) כתב דדוקא כשהבע"ד עצמו טוען כן ולא כשאינו לפנינו. וכעת אין בידי שום ספר מהנזכרים, וכבר כתבו דנהיגי עתה שהדיינים טוענים קי"ל אף שהוא אינו טוען, וכמ"ש הרבנים הנז"ל".

והנה בנה"מ (דיני תפיסה בעדים קיצור כללי דיני תפיסה ס"ק כג) הכריע במחלוקת זו שבמקום שהוא מוחזק מעיקרא טענינן ליה קים לי:

"במקום שיכול לטעון קים לי. אז אם הוא מוחזק בהדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסה, אנן טענינן עבורו קים לי, כי כללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק. אבל בתפיסה צריך לטעון קים לי דוקא, אבל אנן לא טענינן עבורו".

וכאן אף שאינה מוחזקת בכסף הרי לגבי נקיטת ההליכים היא מוחזקת שזה בידה ולגבי זה אנן טענינן לה קים לי.

וע"ע באמרי בינה (דיני דיינים סי' מד) שהקשה על הנה"מ שהוא סותר דברי עצמו, ומכמה מקומות שהביאו המחלוקת ומשמע שזה בשביל שיוכל לומר קים לי, ולמעשה מכריע גם הוא שלכל הפחות במקום שיש מוחזק אמרינן קים לי עבורו.

עם זאת הא ברירא שאין למשיבה שום זכות לקדם הליכים נוספים שיטילו על המבקשים הוצאות גביה נוספות, כי מה שיש לה זכות הוא רק לגבות ולא להוציא הוצאות על גביה.

יובהר עוד שאין בשורות אלו הסכמה של בית הדין להשתת הוצאות גביה ו\או ריביות על המבקשים, מכיוון שבית הדין לא דן בכך כלל.

5. אם יש הבדל בדין בין התובע לנתבע, ובין אם תובע תביע נגדית

טו. והנה תביעה זו שלפנינו מתחלקת לשני חלקים, שכן המבקשים בבקשה זו, היו בדיון הראשון נתבעים, ותובעים שכנגד, ופסק הדין ניתן הן על מה שהיו תובעים והן על מה שהיו נתבעים.

וידועים דברי התורת חיים שכתב (סנהדרין לא ע"א ד"ה כל זמן):

"אנתבע קאי שאם נתחייב בדין לשלם כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין".

ועי' בס' הלכה פסוקה שנסתפק אם כוונתו לומר שהדין הוא רק על הנתבע אבל התובע אין יכול להביא עוד ראיות וכתב שאין סברא בזה. וכן בס' דרכי הלכה שלא ראה את דברי התורת חיים כתב בפשיטות שאין לחלק בין תובע לנתבע.

אמנם האמת יורה דרכו שסברא גדולה יש שמי שמגיש תביעה לבית הדין צריך להגיע מוכן ואינו יכול להיזכר לאחר מכן שיש לו ראיות נוספות באמתחתו ועצם הגשת התביעה בצורה כזו לבית הדין משמעותה ויתור על טענות אחרות, ועוד שהרי היה לו זמן רב לפני שהגיש את התביעה להתכונן, אבל הנתבע הרי הוא נגרר לדיון, וגם לא היה לו זמן להתכונן רק את זמן הדיון ועל כן אנו סולחים לו אם לא הביא את ראיותיו בזמנן ומועדן לבית הדין, מה גם שאין בהתנהלותו משום ויתור מכיון שהוא לא יזם את ההליך.

ולפי סברא זו אף במי שהגיש תביעה שכנגד ולא הגישה כמו שצריך אין מקום שלא לתת לו את הזכות לסתור את הדין, מכיון שבסופו של דבר הוא זה שנגרר לבית הדין ויש לדון בזה טובא.

וידידי הגרא"ד שימלמן שליט"א העיר בזה מטעם אחר דיש בזה הודאה של התובע כשלא הביא הראיות לביה"ד כמו בטענו חטים והודה לו בשעורים (חו"מ סי' פח סי"ב) שלפי חלק משיטות הראשונים הטעם שאינו חייב בשעורים משום דעל ידי שטענו חטים ולא טענו באותו הפעם גם שעורים הרי הודה שאינו חייב לו שעורים, ואף כאן יש לומר שמדלא הביא גם את הראיות האחרות הרי זה מודה שאינן נכונות. ויש לחלק, ועכ"פ לפי דבריו אין זה נכון מה שחילקנו בין תביעה לתביעה שכנגד שאם הטעם הוא משום הודאה אי"ז משנה אם הוא התובע דמעיקרא או שהוא נגרר לתביעה זו.

טז. אמנם למעשה מאחר ולא ברירא כל כך הדברים בביאור דברי התורת חיים, ובלשון כל הפוסקים משמע שאין הבדל באיזה צד הוא, וע"ע במגיה על חי' הר"י אלמדאראי בסנהדרין שם (נדפס בס' סנהדרי גדולה ח"ב ע' רכט הע' 320) שרוצה להוכיח מדברי הר"י אלמדארי איפכא שרק לתובע ישנה זכות זו ולא לנתבע, על כן ודאי אי אפשר למנוע מן התובע לסתור את הדין ביש לו טענות או ראיות חדשות.

 

6. הכרעת הדין

סוף דבר: נקבע דיון שהוא המשך ישיר של הדיון הקודם, ומהותו דיון בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן.

 

המשיבה יכולה להגיב על בקשת המבקשת, בענין עיכוב ההליכים בהוצל"פ.

 

תגיות