בס"ד


מס. סידורי:1990

פרע הלואה ולאחר זמן נמצאו חלק מהשטרות מזוייפים

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
לווה פרע חובו המלווה העביר את הכסף לאדם שלשי. לאחר זמן בא השלישי וטען שחלק מהשטרות מזוייפים. ע"פ תבע המלווה את הלווה שחלק מהשטרות מזוייפים. הלווה טטוען אולי יתחלפו לו המעות.
פסק הדין:
ביה"ד הכירע, שעל פי הדין, עקב ספק, לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום. אך על הנתבע לצאת ידי שמים ולצאת מספק גזל.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט"ז תמוז תשס"ד

המקרה הנידון:

בפני בית הדין תביעת א. כנגד ב. מישיבה פלונית.

התובע הלוה לנתבע 20,000 דולר עבור הישיבה, ולאחר זמן הנתבע פרע את חובו והחזיר 20,000 דולר לתובע ונרשם על פתק שההלוואה נפרעה. התובע טוען ששטרי הכסף נשארו אצלו פרק זמן ולא הוציאם, ולאחר זמן העבירם לרב ד. שהחזיק בכסף מספר חדשים וממנו הכסף עבר לרב ה., הרב ה. עשה בדיקה בשטרי הכסף ומצא שסך 3200 דולר מזוייפים.

הנתבע הודה בעובדות הנ"ל, וטען שחלפו כשנתיים מיום הפירעון ועד ליום שבו הודיעו לו על הזיוף. הנתבע טוען שאינו חושד את התובע או את הרב ה. שאינם דוברי אמת, אך יתכן שאצל התובע הוחלפו שטרי הכסף שנתן לו בשטרות אחרים ושמא אינו זוכר את העבודות לאשורן, הנתבע ציין כי התובע עבר תלאות מסויימות בחייו ויתכן שלאחר שעבר זמן רב אינו זוכר היטב האם השתמש בכסף והניח שטרות אחרים תמורתן.

התובע טוען בטענת ברי, שלא השתמש בשטרי הכסף שקבל מהנתבע.

הכרעת הדין:

א. טענת המלוה שנפרע מטבע מזויפת והלוה טוען איני יודע

נחלקו הפוסקים במי שפרע לחבירו במטבע, ולאחר זמן הלה טוען שהמטבע נמצאה מזוייפת, והפורע טוען שאינו יודע אם אכן פרע באותה מטבע.

הט"ז בחו"מ סוף סי' עה כתב -

"נשאלתי, מי שפרע לחבירו סך מעות ואחר הפירעון בא המלוה והראה לו מטבע אחת מזוייפת מתוכם, ואמר קבלתיה ממך בפרעון חובי. והלה השיב איני יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות, הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפירעון בחזקת החוב ועכשיו איני יודע. ויש בזה חילוק בין הדיינים, קצתם מדמים לאיני יודע אם אני חייב דנשבע ונפטר, וקצתם מדמים לאיני יודע אם פרעתיך".

הט"ז הכריע כדעת הסוברים לדון מקרה זה כאומר איני יודע אם התחייבתי. וז"ל -

"באיני יודע אם אני חייב לך, ועכשיו נולד ספק, מוקמינן בחזקתו שהיה תחילה קודם הספק, דלא היה עליו שום חוב. משא"כ באיני יודע אם פרעתיך, אם נוקי הממון בחזקת קמא, קודם שנולד הספק, אז ודאי חייב לו, ממילא נשאר החוב בתוקפו. נמצא בנידון זה שכבר פרעו, נסתלק ממנו. ועכשיו נולד הספק במטבע המזוייפת, נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו, והוא בחזקת פירעון טוב. דרוב מטבעות אינן מזוייפים, והוה עכשיו כתובעו תביעה חדשה, וזה טוען איני יודע אם אני חייב לך, שישבע היסת שאינו יודע ופטור, כנלע"ד ברור ונכון".

הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל בתשובות החדשות סי' י' כתב בתוך דבריו -

"כתב בתשובת חינוך בית יהודה סי' ק"ז בדינו דהט"ז סי' ע"ה במטבע מזוייפת, כיון דלא הו"ל למידע ולהעלות בלבו שיש מטבע מזוייפת בתוכו פטור עיי"ש".

לעומת זאת, הש"ך חו"מ סי' רלב ס"ק טו כתב - "פסק בתשובת רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות, ואחר כמה ימים רוצה להחזיר מחמת שמצא מקצתם לא טובים. והלה טוען למה לא בררת אותם בשעת פירעון. ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי לו טובים, נשבע הלה ונפטר. אבל אם טוען איני יודע אם הם שלי אם לא, צריך לשלם, ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין איני יודע אם פרעתיך".

בשו"ת מהרש"ך חלק ב' סי' קסז כתב כסברת מהרשד"ם, וז"ל -

"אמנם באונאת מטבע פסול ומזוייף דהוי מקח טעות ומדינא לעולם חוזר, אם כן אפילו אינו מכירה חייב להחליפה. דכיון שהוא ודאי חייב לחברו המעות שקבל בעד הגרושו או הזהב ההוא, והוא מסופק אם פרע, והיינו שאינו מכיר אם הגרושו או הזהב הנמצא פסול הוא שלו, אם כן נמצא שחייב לחברו בודאי וספק אם פרע. והדבר ידוע וזה כלל גדול בדין דודאי בחיובא וספק בחזרה דהיינו כאומר לחברו מנה לי בידך והלה טוען מנה לך בידי אבל איני יודע אם פרעתיך אם לא חייב לפרוע. ... כל שאינו מכירו חייב להחליפו ואין שכנגדו צריך לישבע, אבל אם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין וכל זה פשוט וברור".

ועיין בפת"ש סי' עה ס"ק כז שהביא דעת האחרונים בזה.

הכרעת ההלכה בדין זה

גם בהכרעת ההלכה למעשה נחלקו אחרונים. בספר אות היא לעולם (לרבי יהושע רפאל מנחם ז"ל) מערכת האל"ף אונאה הביא שהרב בית דוד והרב חקרי לב פסקו כדעת מהרשד"ם, וכתב שם -

"ועיין עוד בספר פני מבין ח"ב דף קכ"ג דהסכים והחליט הרב דאינו יכול לטעון קים לי כהט"ז והחינוך בית יהודה ... אין לנו לזוז ממה שפסק עט"ר מו"ר ה"ה בעל חקרי לב ... ומה גם כי הוא מארי דאתרין ומימיו אנו שותין, וכן עשיתי מעשה אנכי הצעיר".

אבל בשו"ת מנחת יהודה (להג"ר יהודה ז"ל מלבוב) סי' מה כתב - "וכן ראיתי ממורים ז"ל הלכה למעשה כשיטת הט"ז ודלא כשיטת הש"ך בשם מהרשד"ם".

ב. טענת המלווה ע"פ אחר

והנה גם לפי דרכו של הש"ך בשם מהרשד"ם, בעובדא דתשובת מהרשד"ם, המקרה היה כפי שבמקרה דנן, שמקבל המעות, העבירם לאחר, ואצלו התגלה הזיוף. וכתב בזה מהרשד"ם (חלק חו"מ סי' פ') כדלהלן -

"יש להסתפק אם מי שקבל המעות מראובן נתנם ללוי ולוי החזירם לשמעון במה שהאמין שמעון ללוי שהם הם המעות שנתן לו, אם יאמר ראובן אני איני מאמין ללוי את מהימנת לי כי היכי דאמרינן גבי שומר שמסר לשומר. או דלמא דאפשר דשאני הכא דיש לנו לחזור לעיקר הדין שיאמר שמעון לראובן אמת כי נתתים ללוי כמו שקבלתים ממך ואני מאמין שלוי נאמן והם אלו אבל אתה חייב ליפרע לי במעות טובים, ואם אתה יודע שפרעת לי במעות יפות תשבע ותפטר, ואם לאו תחליף. מה שלא שייך לומר כן במפקיד ... ונראה בעיני שגם בזה הדין עם הנותן. וטעמא דהא קיימא לן דאין נשבעין אלא על טענת ודאי, לא על טענת ספק. ואם כן מקבל המעות שלא יוכל לטעון טענת ודאי, שהרי כיון שמסר המעות לאחר מי יאמר לו שאותו האחר לא החליפם. ואם שהוא מאמינו, מ"מ אין יכול לטעון על דבר שנעלם מעיניו ואין בו סימן כי הוא זה. ואחר שאינו יכול לטעון ודאי, אין הנותן חייב שבועה, כנ"ל... ואם מחזיר המעות אינו יכול לטעון ודאי, אז בעל המעות פטור, ואינו חייב רק לקבל חרם שלא ידע שאלו המעות הם שלו כך, נ"ל מדינא".

הרמ"א בחו"מ סי' עה סכ"ג כתב -

"ויש אומרים דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן, אפילו קרוב שלו, משביעין אותו היסת, וכן נראה לי להורות".

לדעת הרמ"א ברי על ידי אחר יחשב כברי לעניין חיוב שבועה, (דבר שאינו נ"מ לנ"ד שאותו אחר נוגע), ויש לדון אי ברי על ידי אחר מיקרי טענת ברי כשהנ"מ היא לעניין ממון.

בספר קצות החשן סי' רכד סק"א כתב -

"ודאי אפילו שמע מפי מאה עדים שאמרו לו שהיה בה המום קודם, כל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד ובפני בע"ד, וכל שעדיין לא העידו בב"ד לא הוי טענת ברי על פיהם, אלא לענין שבועה דיכול להשביע על פי שמועה ששמע אפילו מפי קרוב".

אמנם בתומים סי' עה סק"ח כתב שלעניין ברי ושמא מהני טענת ברי על פי אחר, ועיי"ש בראייתו מב"מ דף צד. ולפי דרכו אין מקום למסקנת מהרשד"ם, מאחר שמקבל המטבע נידון כטוען טענת ברי, למרות שמסתמך על אחר. אך בספר אבן האזל חלק ה' הלכות טוען ונטען סי' עה סעיף י' תמה עליו מסוגיא מפורשת במסכת בבא בתרא דף קלה. גבי זה אחי, דמבואר שטענת ברי המסתמכת על אחר נידונת כטענת שמא, בהלכה זו של ברי ושמא. ובזה נשארו על כנם דברי המהרשד"ם במסקנתו דבנידון שלו וכעין נידון דנן, אין התובע נידון כטוען טענת ברי.

על כן, הן לשיטת הט"ז והן לשיטת המהרשד"ם, בנידון דידן אין לחייב את הנתבע בתשלום.

ג. יש על הלוה לשלם ממידת חסידות, לצאת ידי שמים

אך עכ"פ נראה שבנידון זה יש להורות שמידת חסידות, על מנת לצאת ידי ספק גזל, מוטל על הנתבע לשלם את מלוא סכום התביעה, אף דלא נחתינן לנכסיו, וזאת מהטעם המבואר להלן.

בדין איני יודע אם נתחייבתי נאמר במסכת ב"ק דף קיח. -

"מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, חייב בבא לצאת ידי שמים".

וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' עה סעיף ו'.

הטעם לחייבו בבא לצאת ידי שמים מבואר בחי' הרשב"א במסכת ב"מ דף לז. –

"מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב בבא לצאת ידי שמים, דהתם חאיש נפשיה בספק גזילה".

ובחי' הר"ן (הובא בשטמ"ק ב"מ שם) כתב -

"וכי תימא וכיון דתבעי ליה וברי ושמא הוא אמאי פטור בבא לצאת ידי שמים, דהא אמרינן בהגוזל מנה לי בידך וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים ... לא קשיא, דהתם הוא כיון שזה תובעו בברי ונתבע שמא ובא לצאת ידי שמים, יש לו לחשוב שזה שטוענו ברי אומר אמת והוא שכח, ויש לו לצאת מספק גזילה, שלא יעכב ממון אחרים בידו".

נראה שלעניין חיוב לצאת ידי שמים, מהני טענת התובע המסתמכת על אחר, דעכ"פ התובע טוען טענתו בברי. ויעויין בלשון הגמ' שלעניין חיוב לצאת ידי שמים הוזכרה "תביעה", ולא נקטו טענת ברי דוקא, כמוזכר בתחילת הסוגיא. ויעויין בלשון רש"י ב"ק דף קיח. ד"ה אתמר נמי, שכתב "היכא דבא לצאת ידי שמים ... חייב היכא דאיכא קצת טענת ברי", ובהמשך דברי רש"י נראה כי "קצת ברי" היינו אף כשהתובע מסתמך על דברי הנתבע האומר "גזלתיך".

לפי זה ה"ה במקרה שטענת הברי מבוססת על אדם אחר הנאמן עליו, ק"ו בנידון דנן שהאדם האחר נאמן על שני הצדדים, שהרי הנתבע אמר שהוא מאמין לאותו אחר שעליו התובע מסתמך בתביעתו. על כן על הנתבע לשלם אם מבקש לצאת ידי שמים.

נוסיף בזה מה שכתב בספר דברי יציב חחו"מ סי' לד -

"הטעם דחייב לצאת ידי שמים י"ל, דהנה ידוע קושיית מהר"י באסן הובא בכנסה"ג [כללי קים לי אות ז'] דבכל ספק גזל היה לנו להחמיר ולשלם מספק כמו בכל ספק איסור תורה, ותירץ דמ"מ אינו יכול לשלם שהרי גם אצל שכנגדו יש ספק איסור עיי"ש. וא"כ כשהתובע טוען שברי לו, אף שאין ב"ד יכולים לירד לנכסיו, מ"מ מוטל עליו לצאת ידי ספק איסור ולשלם להתובע ודו"ק. ומצאתי כעין זה בחתן סופר [שיטת מודה במקצת אות שט"ז], עכ"ל.

בגדר חיוב זה דלצאת ידי שמים בברי ושמא כתב הש"ך סי' פח ס"ק לו - "הך לצאת ידי שמים דלעיל סימן ע"ה הוא מידת חסידות".

וע"ע בספר שער ישר שער ה' פרק טז במה שהאריך לבאר גדר זה של "חייב בבא לצאת ידי שמים", ונטה מדברי הש"ך. וכתב שם - דבברי ושמא, לאו ברי עדיף, מפני חזקת הממון של המוחזק הטוען שמא, אך לדין שמים חזקת ממון אינה מועילה, כיון שאינה חזקה המכריעה את הספק. והוסיף השערי ישר -

"בנוגע לענין לצאת ידי שמים דלא מהני חזקת ממון, לעולם ברי ושמא ברי עדיף, וכשרוצה לצאת ידי שמים ולשלם לתובע ולא להשתמש בכח חזקת ממון דידי', והרי אז מחוייב גם דיני אדם ... בלא חזקת ממון הרי ברי ושמא עדיף גם בדיני אדם. ומדוייק היטב הלשון שאמרו בגמ' דאם בא לצאת ידי שמים אז הוא חייב לשלם גם בדיני אדם ... כשרוצה לצאת ידי שמים דאז זכה התובע מדינא ... נפקא מינה בזה שבארנו דאם רוצה לצאת ידי שמים חייב גם מדינא, היכא שהתובע חייב לאחרים, אם מחוייב לשלם למלוה של התובע מדינא דרבי נתן, דאם היה רק חיוב לצאת ידי שמים כפשוטו, כמ"ש הש"ך ממידת חסידות בעלמא, י"ל שאינו מחוייב לשלם הדמים לבעל חוב דידי', דבחיוב כזה לא מצינו דין שעבודא דר"נ, כמ"ש האחרונים בחו"מ סי' ט'. אבל לפי מש"כ ודאי חייב לשלם לבעל חוב דידי', כיון דאם רוצה לצאת ידי שמים, הוא חייב גם בדיני אדם", עכ"ל השערי ישר.

הבאנו את הדברים בלא להכנס להכריע בין דרכו של הש"ך לדרכו של השערי ישר, ונראה, הלכה למעשה לנהוג כנוסח הנמצא בתשובת הגרע"א ז"ל ח"א סי' קא שכתב בתוך דבריו בלשון זו -

"כההיא דאיני יודע אם נתחייבתי, דמשמע לא דהב"ד אומרים דחייב אתה, אלא שאנחנו לא נרד לנכסיו. אלא דמורין לו דפטור אתה, רק כדי לצאת ידי שמים טוב לך לשלם".

ד. טענת הלוה, כיוון שעבר זמן נגרם לי נזק

אמנם עלתה טענה מצד הנתבע שעבר זמן רב מיום החזרת החוב לתובע ועד היום שהלה הודיעו שנמצאו שטרות מזוייפים, ויתכן אילו הודיעו מיד, היה עולה בידו לאתר את מקור שטרי הכסף המזוייפים ולתבוע את מי שהעבירם אליו, דבר שלא יכול להעשות לאחר זמן רב. אמנם העיכוב לא נבע מעיכוב מכוּוָן, אלא מאחר והסכום היה מונח בלא כל שימוש, לא התגלה הזיוף, ואין מקום לטענה כנגד התובע על עצם העיכוב.

לא מצאנו מקום לטענה זו כשיקול בעצם הדין. החיוב לצאת ידי שמיים נובע מכך שאנו מורים לנתבע שעליו להמנע מלהחשב כלפי שמיא, כספק גזלן הנמנע לפרוע חיוב ממון. ביחס לנקודה זו אין משמעות לטענה הנ"ל. אמנם אילו הצדדים מעוניינים להתפשר בהסכמה, הרי שבמסגרת הפשרה יש מקום לשקול זאת. אך פסק הדין הנוכחי קובע את הדין ואינו במסגרת פשרה.

בנוסף יש להורות לתובע לקרוע לאלתר את שטרי הכסף שנמצאו מזוייפים, על מנת שלא יעשה בהם כל שימוש. וזאת בהתאם למבואר בשו"ע חו"מ סי' רכז סעיף יח שאסור להחזיק במטבע שנפסל, ויש להשחיתו כדי שלא יבואו לרמות אחרים.

מסקנת הדברים:

במקרה הנוכחי על פי הדין, עקב הספק, לא ניתן לפסוק לחייב את הנתבע בתשלום. אך אנו מודיעים לנתבע שלצאת ידי שמים ולצאת מספק גזל, טוב שישלם את מלוא סכום התביעה.

תגיות

סימן עה - סעיף כג דף קיח - עמוד א טענות הגנה של החייב - איני יודע אם פרעתי בכסף מזוייף סימן עה - סעיף ו טענות שדינם "כאיני יודע אם התחייבתי" - ספק האם פרע במטבע טובה טוען ברי מפי אחרים - דינו לעניין ממון דף קלה - עמוד א חיובו לצאת ידי שמים - טעם הדין חיובו לצאת ידי שמים - האם דינו ממידת חסידות או מדינא חיובו לצאת ידי שמים - כאשר מחמת עיכוב התביעה נגרם נזק לנתבע