בס"ד
מס. סידורי:198

הכרעת הדין על פי רוב הדיינים בבוררות

שם בית דין:אזורי טבריה
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
בעלי הדין קבלו את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה", אך לא קבלו שגם הפשרה תוכל להינתן עפ"י רוב דעות, האם בית הדין רשאי לפשר עפ"י רוב דעות.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי במקרה זה יש לפסוק על פי הרוב.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' תשרי תשנ"ד

נושא הדיון:

התובע והנתבע הופיעו בביה"ד לדין תורה בדיני ממונות, וקבלו עליהם את בית הדין שידון בין לדין ובין לפשרה כמקובל, ולהלן נוסח שטר הבוררות שעליו חתמו - "אנחנו הח"מ מקבלים על עצמינו את חברי בית הדין בטבריה לבוררים בסכסוך שלנו, ורשאים לפסוק כפי הנראה להם, בין לדין ובין לפשר, וכל מה שיפסקו מחייב אותנו מבלי להגיש ערעור. והקננו זה לזה והתחייבנו זה לזה ומחלנו זה לזה בכל קנין המועיל מעכשיו ודלא כאסמכתא ובביטול מודעי".

בנוסח השטר נשמט בטעות עניין נוסף שבדרך כלל נכתב בשטרי בוררות, והוא - שביה"ד יוכל להכריע על פי רוב דעות.

לאחר שהסתיימו ההליכים וביה"ד פסק את הדין, נחלקו הדעות, אחד הדיינים פסק בדעת מיעוט, לחייב את הנתבע בסכום נמוך בהרבה מסכום התביעה, והסכום נקבע ע"י אותו דיין כפשרה. לעומת זאת שני הדיינים האחרים קבעו מצד הדין לחייב את הנתבע בכל הסכום, אך בתורת פשרה קבעו שלא לחייבו בהפרשי ההצמדה למרות שהעסקה נקבעה בדולרים.

יש לדון האם במקרה זה ניתן לפסוק כדעת הרוב, או שיש לחייבו רק בסכום הנמוך שעליו קיימת הסכמה בין שלושת הדיינים.

 

בירור הדין

א.    דעת תוס' ע"ז עב. שבפשרה לא הולכים אחר הרוב, ודיון אם ראשונים אחרים חולקים.

במסכת ע"ז דף עב. נאמר גבי מוכר וקונה שלא קבעו בעצמם את מחיר הסחורה אלא תלו את ההחלטה בדעת שלשה אחרים, שיש נ"מ כיצד הדברים נאמרו.

נוסח הגמרא אליבא דשיטת הרי"ף (במסכת בבא בתרא סוף פרק שביעי) והרמב"ם (פ"ח ממכירה ה"ח, עיי"ש במ"מ) הוא –

"אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי תלתא עד דאמרי תלתא".

ובהתאם לכך פסק הרמב"ם (שם) –

"אמר לו כשאמכרנה לך הרי היא קנויה לך מעכשיו במה שישומו אותה בית דין שלשה, אפילו על פי שנים מהשלשה. אמר לו כמו שאומרים שלשה, עד שיאמרו השלשה".

דהיינו הרמב"ם פרש "בי תלתא" כמשמעות של בי"ד של שלשה. מבואר, שעיקר החילוק הוא בין אם הוא הזכיר בית דין או שאמר סתם שלשה. (לדעה זו, החילוק אינו מכח ההבחנה בשנויי הלשון, לשון שומא לעומת לשון אמירה).

הסברא בחילוק זה היא – אם הזכיר בית דין, כוונתו לשלשה המחוייבים לגדרי בית דין, שנאמר בהם "אחרי רבים להטות". רק כשמוכח שאין זו כוונתו, כגון שלא הזכיר בית דין או אם אמר בית דין של ארבעה ונחית למספר יותר משלשה, הרי שאינו רוצה שההכרעה תהיה עפ"י הרוב.

לעומת זאת, לפי גירסת רש"י נאמר בגמרא כך –

"אמר ליה כדשיימי בתלתא אפילו תרי מגו תלתא, כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בתלתא".

ומפרש רש"י גבי הרישא –

"כיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהם בית דין, סתם לתורת דיינין נחת ... אזלינן בתר רובא".

ובסיפא פרש"י –

"כדאמרי בי תלתא. לשון זה לאו בתורת דיינין נחת ולאמירת שלשתן נתכוין".

 דהיינו החילוק בין לשון שומא ללשון אמירה, דלשון שומא משמעו בית דין שבדרך כלל הם אלו העושין את השומא.

וכן הריב"ש סי' רכח, נקט כגרסת רש"י, ופרש –

"אי אמר כדשיימי תלתא, אפילו תרי מגו תלתא שהרי כוונתו היתה שיהיו כמו בי"ד".

ובשו"ע חו"מ סי' רו ס"ב פסק כרי"ף והרמב"ם.

מפשטות הדברים נראה, שאין מחלוקת עקרונית בין הראשונים, אלא כל מקום שקבלו עליהם בלשון המוכיחה שכוונתם לשלשה שידונו בהתאם לכללי בי"ד הולכים אחר הרוב, וכל שמשמעות כוונתם לשלשה בעלמא, בהכרח ששלשתם יכוונו לדעה אחת.

במקום שבו מתוך העניין נראה שכוונת הצדדים לייחס לשלשה מעמד של בית דין, בין לרש"י ובין לרמב"ם אזלינן בתר רובא, וכמ"ש בספר משמרת חיים (להג"ר דוד חיים רגנשברג ז"ל) סי' כז –

"בשטרי הבירורין שלפנינו כתוב מפורש, 'איך שבררנו לדיינים ע"ד הדין ודברים שיש לנו', ועוד נשנה שם לשון בית דין שלש פעמים. ולית מאן דפליג שבזה הולכין אחר הרוב".

והנה התוספות במסכת סנהדרין דף ו. למדו מסוגיא זו, לבעלי דין שקבלו עליהם שלשה שיעשו ביניהם פשרה, שאין הולכים אחר הרוב. וז"ל התוס' ד"ה ביצוע –

"בפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעה אחת כדאמר בע"ז כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי תלתא".

וכן כתבו המרדכי והנמוקי יוסף.

דבריהם לכאורה צ"ע, וכמו שהקשה הערוך לנר על דברי התוס', וז"ל –

"לא ידעתי מאין פשיטא להו להתוס' דפשרה דמי לאמרי בי תלתא ולא לכדשיימי בי תלתא". (הערוך לנר אינו מיישב קושי זה).

ואמנם עיקר דברי התוספות טעונים ביאור, מנין לתוס' שהמבקש משלשה שיפשרו בינו לבין חברו דומה ל"כדאמרי בי תלתא", לכאורה יש לדון בהתאם ללשונו של הבעל דין כיצד ניסח את דבריו, האם יש משמעות שהכניסם בגדרי בי"ד ויש לדון עפ"י הרוב.

וע"ע בשו"ת חתם סופר חלק חו"מ סי' סא (ד"ה אמנם) שכתב בתוך דבריו להקשות על דברי הסמ"ע סי' יח סק"י שהזכיר את הסוגיא במסכת ע"ז כמקור לדינו של הרשב"א שהובא שם ברמ"א, וכתב החתם סופר –

"לפע"ד אין הנידון דומה לראיה, דהתם המוכר התחייב עצמו ותלה תנאו בשלשה וכל תנאי שבממון קיים אם כוונתו כך או כך. אבל פשיטא אי פסקו בית דין שדבר זה ישומו תלתא, אזלינן בתר רוב בכל התורה ומה לי בוררים מקהל או שאר דיינים".

לכאורה קושיא זו יכולה להיות גם על דברי התוספות, כיצד הוציאו דינם מהגמרא בע"ז, דהתם בביאור לישנא דהמוכר והקונה עסקינן, ומנא להו להוציא מתוך סוגיא זו את החילוק העקרוני בין פשרה לדין.

ומצאתי בב"ח בחו"מ סי' רו ד"ה ,ואם' שמתוך דבריו עולה שהתוספות פרשו את הסוגיא במסכת ע"ז דלא כרש"י ודלא כרמב"ם. וז"ל הב"ח –

"נראה שהחילוק הוא בין דאמר כדשיימו בי תלתא, ובין דאמר כדאמרי בי תלתא, דלישנא כדשיימי משמע שישומו אותו כפי הדין, וכדאמרי משמע שיאמרו דרך פשרה שלא מן הדין. והכי איתא להדיא בתוספות פ"ק דסנהדרין (דף ו') בד"ה ביצוע בג', ובדין אזלינן בתר רובא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעה אחת".

מבואר מדבריו שהתוספות הבינו בפשיטות, שהחילוק בין "כדשיימי" ל"כדאמרי" הוא חילוק בין קביעת דעתם על פי דין לקביעה עפ"י דרך פשרה. והסוגיא במסכת ע"ז נסמכה על הלכה אחרת שהיתה פשוטה, שבפשרה לא אזלינן בתר רובא, ורק בדין ממש הולכים אחר הרוב, ובסוגיא זו מבואר שהקונה והמוכר תלו דעתם באותה הלכה.

העולה מדברינו, לרש"י ולרמב"ם החילוק בין ,דשיימי' ל,דאמרי' הוא רק מה כוונתו בניסוח דבריו, והשאלה היא האם ניסח את דבריו באופן המשתמע שרוצה דרך קבלת החלטה בגדרי בי"ד המכריעים עפ"י רוב דעות, וכגון שאמר לשון "בי תלתא" לרמב"ם או לשון שומא לרש"י, או כוונתו שיחליטו החלטה המקובלת על כולם בלבד. אבל לשיטת התוס', קיים חילוק עקרוני בין "כדשיימי בי תלתא" שהוא רוצה בשומא, והיינו בשומא עפ"י הדין, לבין "כדאמרי בי תלתא" שהבעל דין אינו מבקש שיקבעו על פי הדין, אלא יאמרו פשרה שלא מן הדין. כלומר החילוק בין ,שיימי' ל,אמרי' הוא חילוק מהותי, מה תפקידם של אותם שלושה, האם מוטל עליהם לקבוע את הדין או לקבוע פשרה. אליבא דשיטת התוס' כל הסוגיא בע"ז בנויה על ההנחה שאם בפשרה עסקינן אין הולכין אחר הרוב, דלענין זה אין מקישין פשרה לדין.

נראה שהתוס' סברו דמש"כ רש"י בסוגיא בע"ז "נקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהן בית דין סתם לתורת דיינין נחת, ואפילו תרי מגו תלתא שמין", "כדאמרי בי תלתא לשון זה לאו בתורת דיינין נחת ולאמירת שלשתן נתכוין". כוונת רש"י "תורת דיינין", היינו שידונו כפי הדין, ו"לאו תורת דיינין", היינו שיפסקו לא כפי הדין אלא בדרך פשרה. אף שלכאורה פשטות לשון רש"י מורה שכל הנ"מ בתורת דיינין היא רק ביחס לדרך ההחלטה.

ובעיקר דברי התוס' יש לדון, לכאורה לא שייכת פשרה בנידון שבסוגיא במסכת ע"ז, אלא רק שומא. באותו נידון העניין אינו תלוי כלל בטענות ובשיקול הדעת להכריע בין הטענות, אלא הכל תלוי בהערכה ושומא מה שווי החפץ הנמכר. ויתכן דמהאי טעמא נטו שאר הראשונים מפירוש זה.

להלכה, השו"ע פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, ולשיטה זו אין הכרח מהסוגיא בע"ז לדינם של התוס'.

ויתכן שמטעם זה בשו"ע בסי' יב סי"ט שהובאה הלכה זו מהתוס' בסנהדרין כתב הדין בלשון יש אומרים, למרות שלא נמצא מי שיחלוק במפורש על הלכה זו, וז"ל:

"אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם."

וכן יש לדקדק מלשון השו"ע שלא כתב הלכה זו כהלכה כללית בכל פשרה, אלא רק אם רבים הם הפשרנים, דהיינו ביותר משלשה, דבכה"ג אין הכרח ששאר הראשונים יחלקו על התוס'.

מכל האמור יש להסיק - אמנם לשיטת התוס' המרדכי והנמוקי יוסף, בשלשה שישבו לפשרה אין ללכת אחר הרוב, אך לשיטת הרי"ף הרמב"ם הטור והשו"ע סי' רו (עיי"ש בסמ"ע סק"ה), אין מקום להלכה זו, ואין הכרח שהשו"ע בסי' יב פסק כשיטת התוס' גם בשלשה.

וכן בשער משפט סי' יב סק"ו כתב –

"לשיטת הרמב"ם כשאומר שהוא סומך עצמו על פשרת הבי"ד, פשיטא דהולכים בו אחר הרוב דומיא כשאמר כדשיימי בי תלתא. אך אף שלא אמר כלום, רק שהיו לפני הבי"ד ואמרו להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואמרו פשרה בעינא, י"ל שסמך עצמו על הרוב כדרך בי"ד, ולא דמי לההיא דסי' רו שאמר בפי' כדאמרי תלתא משמע שיסכימו כלם, משא"כ כשאמר סתם שסומך את עצמו על הפשרה מהיכי תיתי נאמר שלא סמך את עצמו על הרוב".

ב.     האם כשקיבלו בית דין בין לדין בין לפשר הדין שונה?

בנידון שבפנינו הצדדים קבלו את בית הדין שידון בין לדין ובין לפשר, ומצינו בזה שנחלקו האחרונים במי שקבל שלשה שידונו בין לדין ובין לפשר אם אזלינן בתר רובא.

בשו"ע סי' יג ס"ז הביא להלכה את תשובת הרשב"א –

"אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין לדין ובין בפשרה ושאם לא יסכימו לדעה אחת ילכו אחר הרוב ונסתלק אחד מהם" וכו'.

 ומדייק הסמ"ע (סק"כ) דמשמע שאף בנידון כזה שאמרו בין לדין ובין לפשרה אין הולכין אחר הרוב אא"כ קבלו כך במפורש.

ולעומת זאת בגיליון שו"ע לרע"א כתב –

"והריק"ש כתב ונ"ל דגם אם לא כתבו כן בפירוש, כיון דאמרו בין בדין ובין בפשרה, ופשרה דומיא דדין קבלו עליהם, דהיינו שילכו גם בפשרה אחר הרוב".

והובא בפת"ש סק"ו. אלא שדעת מהריק"ש והרע"א אינה מוסכמת, ועיין בשו"ת מנחת יצחק חלק ו' סי' קנח דהוי ספיקא דדינא.

ג.      האם הדין שונה כשבאו לבית דין קבוע בעיר על מנת שיפשר?

ובעיקר דינו של מהריק"ש, לכאורה הדברים צ"ע אם כשיטת התוספות שבפשרה אין הולכין אחר הרוב מנלן לפרש את דבריו שכוונתו לפשרה דומיא דדין, ולא נאמר להיפך שכוונתו לדין דומיא דפשרה.

ונראה ביאור הדברים, שאין לפרש כפי שבארנו לעיל בדעת התוספות שזו הלכה מיוחדת בהלכות פשרה שלא נאמר בה לילך אחר הרוב. אלא מהריק"ש סבר שמכיון שבקבלו עליהם פשרה עסקינן, מוטל עלינו לפרש מה קבלו עליהם, האם חפצים שילכו אחר הרוב. ולכן אם הזכירו דין ופשר, נראה לפרש שכוונו שהפשר יהיה עפ"י הרוב כמו הדין.

וע"ע בשו"ת תורת אמת למהר"א ששון סי' לא שכתב בדעת הרשב"א שאם העשרה נבררו כדיינים ופשרנים גם הרשב"א מודה דאזלינן בתר רובא, והדברים מתבארים כנ"ל.

לפי זה לכאורה יש לדון, שהדיון בתוס' הוא כשהלכו לשלשה אנשים בעלמא שיפשרו ביניהם, אבל כשבאו לבי"ד קבוע שבדרך כלל מוטל עליו לפסוק עפ"י הרוב, יתכן שבסתמא יש לפרש כוונתם, שגם אם בקשו רק פשרה כוונתם שיפשרו עפ"י הרוב.

ד.     כאשר הוויכוח נובע מזה שנחלקו בדין וממילא בפשרה הקרובה לדין.

מלבד האמור, בכל הנוגע לנידון דנן יש לציין מש"כ בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה' סי' רל –

"בפשרה קרובה לד"ת נראה שאם מחולקים הנבררים בדין ולזה רוצה כל אחד פשר שהוא קרוב לדין לפי דעתו, אזי ודאי שצריך לילך אחר הרוב כמש"ל, דבדין קיי"ל אחרי רבים להטות וזה גופא הוא דין, וממילא יעשו הפשרה קרוב לדין זה".

וה"ה בנדון דידן לשיטת הדברי מלכיאל, מכיון שהפשרה נקבעה לאחר שנחלקו בדין עצמו וקבעו פשרה קרובה לדין, אף בלא כל האמור לעיל, יש ללכת אחר הרוב.

לסיכום:

לשיטת התוס' בפשרה אין הולכים אחר הרוב, ומקור הלכה זו בסוגיא במסכת עבודה זרה (דף עב.). העלנו שלהלכה זו אין הכרח בגמרא לדעת הרבה ראשונים שפירשו את הסוגיא בדרך אחרת מהתוס' ולכאורה נראה דלא סבירא להו כן. ואמנם בספר שער המשפט כתב שלדעת החולקים על תוס' אזלינן בתר רובא. וכמו כן אין הכרח שהשו"ע פסק כתוס'.

בנידון שלפנינו שהצדדים קבלו את בית הדין בין לדין ובין לפשר, נחלקו אחרונים אם אליבא דהתוס' אזלינן בתר רובא, וכתבנו סברא שבבי"ד קבוע יש לומר שגם התוס' מודים. ובנוסף לכך מצטרפת סברת הדברי מלכיאל שיש ללכת אחר הרוב בנידון דידן.

על כן בצרוף כל הנ"ל נראה שיש לפסוק בנידון זה בהתאם לדעת הרוב.

תגיות

היחס ביניהם - לענין הליכה אחר רוב הדיינים הכרעה פה אחד או ברוב דעות - הכרעה פה אחד או ברוב דעות הכרעה פה אחד או ברוב דעות - כשקיבלום בין לדין בין לפשרה הכרעה פה אחד או ברוב דעות - כשקיבלו בית דין קבוע בעיר כבוררים הכרעה פה אחד או ברוב דעות - כשנחלקו בעיקר הדין ומתוך כך נחלקו בפשרה הקרובה לדין דף עב - עמוד א פרק ח - הלכה ח סימן רו - סעיף ב סימן יב - סעיף יט סימן יג - סעיף ז