בס"ד


מס. סידורי:1979

ויכוח על ניהול הישיבה

שם בית דין:
דיינים:
הרב וידר חיים משולם
תקציר:
התובע היה ממיסדי הישיבה ולאחר שראש הישיבה נפטר בנו של ראש הישיבה פיטרו בטענה שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד. ועוד שהוא עובד גם בעוד ישיבה ויש חשש שימשוך לשם מהתלמידים.
פסק הדין:
כיוון שהתובע הוא ממיסדי הישיבה יש לו זכויות בשררתו ואין לפטרו אא"כ יוכיחו שהוא מזיק לישיבה. וכן יש לשלם לו את שכרו על החודשים שעברו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

 

שאלה:

ישיבה בארה"ב שנשארו בה מעט תלמידים הייתה בסכנת סגירה. נרתם אחד מאברכי הישיבה, ובכל כוחו הקים מחדש את הישיבה והיה המכניס והמוציא בעניינים של ההחזקה הרוחנית של הישיבה, להכניס או להוציא בחורים, כמו"כ היה אחראי לסידור החדרים ולסידור חברותות. וכן שהחבורות שיאמרו כסדרן, הביא בחורים לישיבה והיה אחראי יחיד על הרישום של הישיבה. הקיז דם רב על זאת, אלפי לילות שהיה ער. רץ לגמ"חים כאשר היה חסר כסף לישיבה. מעורב בדיני תורה מסובכים עם הישיבה, הכל התנקז אליו. היה מגיע לישיבה מעיר אחרת בבקר ובערב, והכל ללא תמורת פרס שנים רבות אם כי בשנים אחרונות קיבל ע"ז אבל לא שדרש זאת, אלא שנתנו לו זאת ללא בקשתו.

בחורים ראו בו איש לומר לו את כל מצוקותיהם, היה תור ארוך לבקש ממנו בקשות. בתור האחראי להכניס בחורים אפילו קרובי ראש הישיבה היו צריכים להתחנן והראש ישיבה הפנה אותם אליו.

כך התנהלו הדברים שנים רבות כשש עשרה שנים, ולאחר שראש הישיבה נפטר נכנס במקומו יורשו, ונישל אותו מכל סמכיותיו.

טוען הנ"ל שהוא שותף בישיבה מבחינה רוחנית, והיה בין ראשיה אם כי לא אמר שיעור כללי או שיעור יומי אבל היה מנהלה בפועל, ואי לכך טוען שותפות בה.

האם צודקים דבריו, ומה עושים עם בעלות זאת, היות שראש הישיבה טוען שאינו יכול לתת לו סמכויות משום שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד? ובמיוחד טענתו מכיוון שהוא גם בעלים על ישיבה מתחרה באותו מקום אם כן יש בזה משום חתירה תחת כיסאו של הראש ישיבה והבחורים רואים אותו כנציג של הישיבה וימשוך את הבחורים לישיבה המתחרה. ע"כ השאלה.

ראיות שמביא התובע.

הנ"ל טוען שקיבל מראש הישיבה הנוכחי, (יורשו של הקודם) כבר עוד בהיותו תחת חסותו של ראש הישיבה הקודם פתק, שהוא נותן לו סמכויות רחבות שהם כנ"ל להיות מכניס וליידע אותו על כל מה שקורה בישיבת רבנים ומה הוחלט בה, ומבקשים ממנו שיגיע לפחות פעם בשבוע לישיבה, ושהוא המכניס והמוציא וככל הנ"ל.

כמו"כ יש לו פתק מראש הישיבה הקודם, שהוא מוסר מודעה שהרב הנ"ל הוא עמוד התוך של הישיבה, ומבקש שיהיו מצאצאיו אחרי נישואיהם מרביץ תורה בישיבה. ועתה הפקיע ממנו את הזכות הנ"ל שקיבל מאת ראש הישיבה.

ראש הישיבה התבטא אודותיו, שהוא המקים את הישיבה ומקים עולה של תורה של העיר.

בכל ר"ה היה מקבל עליה לתורה במניינו הפרטי של ראש הישיבה והראש ישיבה אמר שגם מגיע לו גם בישיבה עצמה עליה לתורה.

תשובה :

האם מקים הישיבה נחשב לבעלים

השאלה בכאן היא מורכבת מאד, וביותר בחו"ל שהקמת ישיבה בה היא קשה ביותר ומסובכת, ומעשה זה הוא חשוב מאוד וכאשר עשה זאת יש מקום גדול לומר שהוא נחשב כבעלי הישיבה ושותפים בה. 

ויש לעיין האם מי שעוסק בהקמת ישיבה יש לו בעלות עליה, ואם מינו אותו בתפקידים מסויימים האם הוא נחשב כשכיר בעלמא וצריכים לשלם לו פיצויים בלבד, או אולי הוא הבעלים וצריכים לחלוק, ואינו דין של פועל בלבד.

נראה שיש בכאן שני זכויות האחד הוא מצד מה שהקים את המקום וזה גורם לזכות גמורה, והב' הוא דין חזקה שחידש המבי"ט כמושי"ת. 

שררה כזכות ממונית

א) ונתחיל בדין של מקים ישיבה שהוא גורם לבעלות וזכות מיוחדת, הנה איתא במנחות קט:

"אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחלה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה, וכשעלה בקש להרוג את דוד".

והריב"ש (רע"א) הובא בד"מ (יו"ד רמ"ה) הביא מכאן ראיה,

ל"מי שהחזיק אפילו מעצמו באיזה שררה או דין קדימה אין נוטלין אותו ממנו לתתה לאחר גדול ממנו כיון שכבר זכה זה אלא אם כן הוא עם הארץ והאחר תלמיד חכם אבל כל שהמחזיק בה תלמיד חכם אין מסלקין אותו אף על פי שהבא ליטול גדול ממנו כי אף על פי שהחכמים ראוי להם לברוח מן השררה אבל כשנתמנו בה היו מקפידים שלא להסתלק ממנה כדאמרינן במנחות הנ"ל... כל שכן אם הרב הראשון נתמנה על פי הציבור שאין מורידין אותו כל שכן אם נתמנה ג"כ על פי המלך ברצון הקהלות שקיבלוהו עליהן וכגון זה הורמנא דמלכא מילתא רבתא היא".

ולכאורה צ"ע בזה אמאי הוצרך להביא ממילתא דאגדה, שאפשר היה לדחות את הראיה דדילמא אמר רבי יהושע בן פרחיה את המציאות, שכיון שהתרגל הוא רוצה בה, אבל מאן יימר שיש בזה זכות גמורה שאינו יכול, (והגר"א בביאורו רמ"ה ס"ק לז לא הביא בכלל את ראיית הריב"ש אלא הביא ממקום אחר עיי"ש) הלוא הוה מצי למיתי מכל הדין של ירושת שררה שכתב הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ז (שהביא דרשא מהספרי שופטים ובתוספתא שקלים פ"ב הט"ו):

"שלא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם".

והד"מ (שם) בעצמו הביא אחר כך את דברי הרמב"ם הללו, ועוד שהדבר מפורש במרדכי ב"ב סימן תקלג והובא בשו"ע או"ח קנג סעיף כב בשם המהר"ם:

"אדם שהיה רגיל בשום מצוה... ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל את המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו את המצוה. הביא ממש"כ ביומא לגבי כהן גדול שנטמא ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר, הראשון חוזר לעבודתו. ופירשו שם התוספות נפ"מ לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס ולא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו מיתת הכהן שחוזר לשררה שהוחזרו אבותיו כמו ש"כ בסוף אלו הן הגולין שסובר ר"מ שחוזר לשררות אבותיו. ואפילו רבי יוסי שכתב שאינו חוזר, היינו משום שיש פסוק מפורש שם משום שהוא רוצח דכתיב: "ישוב הרוצח" וגמר שיבה שיבה מושב אל משפחתו למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהוחזקו אבותיו. והיינו משום שעשה עבירה שהרג שוגג, או עבד עברי שמכר עצמו או נמכר בגניבתו, אבל האי דלא עבר עבירה חוזר".

אם כן מבואר שיש שררה וזכות שררה, אם כן למה שלא יהיה לו זכות שררה. ומה הוצרך להביא ממה שכתוב שם בשם ר"י בן פרחיה שהיה מקום לדחות ולומר שדבריו אינם לומר דין אלא רק שכך הוא טבעו של האדם שאחרי שעשה זאת הוא אינו רוצה לרדת ממשרתו?

והנראה בזה שיש חידוש, שהיה מקום לומר שכל הדין של השררה והמינויים הוא רק הלכה בזמן שהציבור מוכנים לקבל את השררה, אבל אם אינם רוצים שררה או רוצים לבטל מעליהם את השררה, שוב אין זכות לבעל השררה להכריח את הציבור להיות תחתיו, לא. וההסתפקות משום שיש שני אופנים להסביר את הדין של החזקה האם החזקה היא ב'מצוה' או ב'זכויות', או שהוא בעלים על הציבור, והציבור כולו תחתיו. היה מקום לומר שאם הציבור כולו אינו רוצה שוב אינם צריכים להיות תחתיו, וכי אם ירצו כולם ללכת אסור להם, והם צריכים להמשיך להיות תחתיו של הרב?

אלא שיסוד הדין הוא שהמצוה היא שלו אבל זהו כל זמן שהם תחתיו, אבל אם אינם רוצים אותו בכלל מעליהם, שוב יוכלו להוציא אותו מלהיות מעליהם, וכשם שחזינן בכהן גדול שמבואר בתוספות ביומא (יב:) בשם הירושלמי ובתוספתא פ"א שיכול המלך לסלקו בפה, וקשה הרי יש לו שררה ולמה יוכל לסלקו? אלא על כרחך משום שכל הזכות הוא כל זמן שהוא לא נסתלק, אבל אם סלקוהו שוב אין לו שום שררה.

כמו"כ יש לומר שהציבור הוא כמו המלך ויכולים לסלק את הרב המוחזק במצוה כמו השררה של הכהונה שכתבו התוספות ביומא (יג. ד"ה הלכה כרבי יוסי) שמכאן למדים על פרנס שהציבור יכולים לסלקו מן הכהונה, כך יהיו יכולים לסלק את הפרנס. כי הציבור ודאי הוא במקום המלך, ומה שהמלך יכול לסלק גם הציבור יהיו יכולים לסלק. וזהו מה שהביא הריב"ש שהדין של פרנס הוא גם זכות על הציבור והציבור מושאל לפרנס, וזה חזינן משאול שלא רצה להסתלק מכסא המלכות אע"ג שהבין שעם ישראל עם דוד, ורדף אחרי דוד, משום שזכותו של המלך להיות על הציבור כך הפרנס זכותו להיות על הציבור גם אם הציבור ממאן בו (כשאין סיבה מוצדקת).

ולפי"ז יש ליישב מש"כ בשו"ת מהר"ש הלוי יו"ד סמן ח שאין רשות לציבור למנות אחר לסייע כי אם מי שירצה בו האדם המנוי. (תשובות דברי ריבות סימן קטז) ועיי"ש שכתב שאם יעמוד אחר וידרוש הוא פגיעה בכבודו. הרי שאפילו אם הציבור כולו רוצה למנות עוד תוספת ויש בזה תועלת לציבור שהרי ודאי לא עשו זאת בחינם אלא משום שיש בזה ריוח לציבור, אם כן למה שהציבור יפסיד הרי לא לוקחים ממנו דבר רק מוסיפים בזה מה שהרב אינו יכול לעשות בלי עזרתו של אותו אחד? ועל כרחך הוא כנ"ל משום שיש לו זכות על הציבור ואיננו רק זכות על מצוותו, אלא הוא זכות על הציבור והציבור משועבד לעשות את כבודו וזכויותיו.

וברמ"א רמ"ה (כב):

"כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו".

ולכאורה אמאי לא יהיו הבית דין רשאין לסלקו מכח הפקר בית דין, או כל כיו"ב, ומשמע שאין לשום גדול שבעולם אפילו בית דין ולא רק אדם יחיד, ולפי הנ"ל א"ש שדין הרב הוא דין מלך ואי אפשר לסלקו, דאדרבה העם משועבדים אליו ואין זכות לציבור לסלק את המלך מעליהם.

ויסוד זה אפשר גם ללמוד מהסוגיא בב"מ (צז.) דאמר רבא לרבנן:

"אתון שאילתון לי. דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתון לא מציתו לאישתמוטי".

הרי שהם ממש מושאלים לו והם נחשבים משועבדים לו, וקשה הרי הוא רק רב ומהי"ת לומר שיהיה בזה זכות ממון ושעבוד עליהם, והדבר נפסק בשו"ע חו"מ סימן שדמ סעיף ד.

ובביאור הגר"א או"ח סי' קנג סעיף כב מסביר על דין מחילה בחזקה על המצוות כגון אדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו לאחר אם בשעה שנתנו נתרצה הרי זה איבד זכותו, והטעם שמועיל ריצוי ולא צריך ע"ז קנין, הוא משום,

"דמחילה א"צ קנין ואף בפניו ושתק הוי חזקה כמ"ש בספ"ג דב"ב ולסתום לאלתר כו' שאין כו' ועח"מ סי' קנ"ה",עכ"ד.

וקשה מה שייכות של חזקה של מצוות שאינה הלכה של דיני ממונות אלא הוא דין שררה בלבד, ומה שייך בו דין קנין, וכי ממון הוא שיכולים לקנותו, ואם מחילה בממונות היתה צריכה קנין משמע מהגר"א שהיה צריך גם כאן לעשות קנין, וזה דבר תימה איך אפשר לעשות קנין על דברים כאלו של שררה? אלא משמע מזה שזו ממש זכות, וכאילו השתעבדו לדבר זה הציבור לתת לו את הזכות של עשיית המצוה. ולכן סבר שאם המחילה צריכה קנין היה צריך גם כאן לעשות קנין, וכל הטעם שאינו כן הוא משום שאין מחילה צריכה קנין. והמקור לזה הביא מהסוגיא ב"ב סוף חזה"ב, ולא הביא מכל מחילה של כל התורה כולה כמוש"כ בתוספות בסנהדרין (ו.) משום ששם מדובר בדענייני ממונות ושעבודי חוב, אבל כאן הוא כמו חזקת תשמישים, והזכות הזאת היה מקום לומר שלא דומה לחובות ושעבודי הלואה או נזיקין וכיו"ב ובזה צריך קנין, וע"ז הגר"א הביא שגם בזה לא צריך מעשה קנין כמוש"כ שם בסוגיא. הן בסוגיא דבר מיצרא ב"מ (קח.) נחלקו שם אם בשביל לקנות את הזכות בר מיצרא צריך קנין או לא צריך קנין, וכן איתא בגמרא ב"מ בסילוק של משכנתא דבאתרא דלא מסלקי ורוצה שיסתלק אם צריכים לעשות קנין, ולדעת רב פפא לא צריך למקניא מיניה ולדעת רב ששת צריך למיקנא מיניה ופירש רש"י דאי לא קני מיניה דיבורא בעלמא הוא ויכול לומר לא אשנה מן המנהג, ובכל הנך דלאו בכל ענין מהני המחילה דהיה מקום לומר שלא מועיל המחילה בכהאי זכות וע"ז נידונו כל הדינים הנ"ל וע"ז בא הגר"א עכ"פ היה צד לומר שהמחילה הזאת היא גריעא ממחילה של חובות ושעבודים ודלמא חשיבא זכות עדיפא וע"ז מש"כ כאן בשו"ע סי' קנג שאף על זכות זאת המחילה בדיבור מהני.

ב. חילוק בין שררה של תורה לשררה של מלכות

והנה אם נאמר שהוא ממש כמו קנין לפי"ז הדרא קושיא, למה ניתן לסלק את הכהן גדול מהשררה שלו, אע"ג שהוא מלך הרי לא עדיף מהציבור כולו שאינם יכולים לסלק, כך גם המלך לא יוכל לסלקו?

אמנם אפשר לומר שיש שני סוגי שררה האחד הוא שררה שהוא מלכות ממש והשני הוא שררה של תורה, כל שהוא רק בתורת עבודה כגון הכהן גדול, אע"ג שיש לו שררה מצד שהמצוה שייכת אליו מ"מ אינה שררה של מלכות אלא שררה של תורה ובזה המלך והציבור עצמם יכולים לסלקו מהמינוי שהיה בו, אמנם אם יש לו בשררה גם שהציבור מושאל אליו, כמו הסוגיא הנ"ל בב"מ (צז.) שצריכים ללמוד אצלו, או ששואלים אותו ומכבדים אותו וכל כיו"ב, בזה איננו רק למצוה אלא הוא גם שררה ממש לשעבד בו את הציבור ובזה הציבור מקבל על עצמו להיות משועבד ממונית אליו ואינם יכולים לסלקו משום שהוא כמו מלכות כלפי העניינים הללו שקבלו אותו עליהם. ורק אם לכתחילה קבלו על עצמם כל זה לזמן או שהתנו לכתחילה שיהיה הדבר תלוי ברצונם, אבל כל שלא היה תנאי הרי זו זכות וקנין ולא רק איזה שררה בלבד.

ואם נאמר שבכהונה אינו קנין, אם כן לכאורה בדבר זה יותר פשוט לומר שהמחילה מהני אבל ברבנות היה מקום לומר שלא תועיל מחילה ללא קנין, והגר"א שם איירי בדין של מחילה של זכות המצוה ובאמת מדברי הגר"א משמע שסובר שאפילו חזקה של מצוות הוה כדין ממון ושעבוד, אבל עכ"פ בדין של חזקת רבנות היה מקום לומר דאולי אפילו מחילה לא יועיל, אבל האחרונים כבר דנו בזה, בשו"ת מהראנ"ח (מים עמוקים סימן צח) כתב שחזקה זו של רבנות אינה צריכה קנין, וכן הוא במנחת שי (סי' נא) שדן בזה והסיק שאינו צריך קנין אלא מחילה מועיל, והובא בשד"ח (חלק ח מערכת חזקת מצוות סימן א' אות מ"ד) אבל עכ"פ נראה ברור שהוא שעבוד שמשאילים את עצמם, ומשום זה אין ספק שאין ציבור יכול לפטר את הרב או לסלקו ח"ו והרי מי שעושה זה עובר משום גזל גמור וכמוש"כ להדיא ברמ"א סי' רמ"ה. (ועיין בקהילות יעקב ב"ק סימן לח)

ג. פועל אינו מוחזק בשררה

אמנם יש לדון במי שהוא אינו אלא פועל, ולא שייך לומר בזה בכלל חזקה ובעלות, דבזה הבעלות נשארת ביד מי שמשכיר אותו והוא רק פועל שלו, וכאשר אינו מתאים הרי צריך להמשיך את שכירותו? אמנם בכאן הרי הוא מקים את המקום ובזה אע"ג שלקח לעצמו רק תפקידים ניהולים קטנים, לקח זאת כבעלים ולא רק כפקיד וכעובד, אמנם אם באמת ובתמים לא שייר לעצמו ויודע בעצמו שהוא התכוון לתת את הכל לאחרים והוא יהיה כאן רק כעובד וכפועל, בזה יתכן שיהיה נחשב פועל כי לא התכוון לקנות ולשייר לעצמו דבר, ואם לא גילה דעתו לאף אחד וכלפי חוץ הרי הוא בתפקידים חלקיים, אי אפשר להוציא מתחת ידו מכיוון שאין ראיה שנתן את הבעלות שיש לו במקום לאחרים, רק שהשאיר את הבעלות בתפקידים אלו, ואע"ג שאין לו רווחים של כספים והוצאות כספיות, אבל מה שנשאר תחת בעלותו הרי הוא עדין נחשב כבעלים וממילא אי אפשר לסלקו כי הרי הוא בעלים על חלקים אלו ולא רק שכיר ופועל.

ד. שררה בענייני מצוות

והנה, בשו"ת חת"ס סי' יב האריך לומר שאינו יכול לטעון ירושה על המצות שבמצות לא שייך דין ירושה אלא רק במידי דשררה, ואינו בעלים בשביל שיהיה ירושה בזה, ודייק הלכה זו מדברי הרשב"א בשו"ת הנה כל זה הוא דעת החת"ס והמהרשד"ם סי' פ"ה שהובא במג"א סו"ס נ"ג דכל מינוי התורה וההוראה ורבנות אינו בירושה, ודוקא מינוי שררה כעין מלכות הוא בירושה וכ"ה דעת הרמ"ע מפאנו זי"ע בעשרה מאמרות, וכן החזיק בזה בשו"ע הרב סוס"י נ"ג.

אבל כבר כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' קכח:

"אבל כבר יצאה הוראה לכלל ישראל כדעת רוב הפוסקים, וכפשטות דברי הרמב"ם הנ"ל ורמ"א יו"ד סי' רמ"ה סכ"ב בענין מי שהחזיק לרב בעיר דבנו ובן בנו קודם לאחרים אם ממלא מקום אבותיו ביראת חטא אף על פי שבחכמה אינו מגיע לאביו, ומש"כ הח"ס שם ד"ה היוצא לנו וכו' דמש"כ הרמ"א דבנו קודם דקאי דוקא אהחזיק עצמו בשררה אבל לא בהוראה ורבנות בצדק העיר עליו הגאון מהר"ם שיק יו"ד סי' רכ"ח דמשמעות הרמב"ם והרמ"א אינו כן אלא כולל גם מינוי דתורה והוראה, וכבר הביא בשד"ח בענין חזקה דמצוה סי' ז' סי' ל"ח דאין לומר אפי' קים לי כסברת מהרשד"ם הנ"ל נגד סברת רוב הפוסקים שס"ל דהבן קודם אם הוא ראוי לכך עכ"פ. וגם הביא שם בס"ק ז"כ מתשובת מנחת שי סימן נו"ן דגם מהרשד"ם אינו מבטל החזקה מכל כל רק כשאין הבן ראוי לכך, או שאחרים גדולים ממנו כל כך שאין יחס עמו כלל, אבל אם הם רק גדולים ממנו קצת והבן ראוי לכך גם הוא מודה שבנו קודם לכל דבר יעש"ה". עכ"ד.

אמנם ידוע שדעת מרן הגרא"מ ש"ך זצוק"ל היתה שדעת החת"ס היא להלכה, וכמו שבזמנו פירסמו את דעתו של הגר"ש קרליץ זצ"ל על פני חוצות, שדעת החת"ס שאין ירושה בתורה, והיה זה המשך לדעתו הנחרצת של מרן הגרא"מ שך זצ"ל שאין לרבנות בני ברק ירושה, ואם כן סבר ודאי שדעתו של החת"ס היא דעה עיקרית ויש לילך אחריה, אע"ג שמנהג העולם מפני המחלוקת שלא לשנות ולהמשיך לבנו את הרבנות של אביו, אבל ודאי שמעיקר הדין אינו כן אלא דעת החת"ס היא עיקרית שאין ירושה לתורה.

אמנם כ"ז הוא אם הוא כתר של תורה והשררה הוא רק במה שמלמד את ישראל תורה ומצוות, אבל במקום שהוא אינו כתר תורה אלא הוא כתר מלכות דהיינו כאשר כל השימוש שלו וחזקתו הוא בכבוד שנותנים לו ובהרגשת השררה שיש לו, נראה פשוט שבזה הוה כתר מלכות ויש בזה שררה, אלא רק אם הוא רק בשביל ללמד את עם ישראל או ללמוד אתם וזהו משרתו, בזה יש את דברי החת"ס אבל במקום שכל הענין בזה הוא או כבוד ושררה או השתכרות וריוחים, בזה ודאי שיש בזה ירושה והוה זכות גמורה וכעין מלכות שיש לו. וכ"ז אנו דנים במקום של שררה וראש ישיבה וכיו"ב אם נותנים לו את כל זה בשביל השררה שבו, אבל אם הוא עשה את המקום וכוונתו הוא השררה בלי ספק שהוא נחשב כמלכות ודינו הוא להחשב כעין בעלים על הענין ויש ירושה בזה.

וכבר כתב בשו"ת שבט הלוי הנ"ל, שכאשר הוא ייסד את הקהילה יש בו ירושה ובזה כו"ע מודים שיש ירושה לבן, וכך כתב שם,

"היום יש הרבה קהלות שאין התיסדות הקהלה קדמה להרב הראשון המוריש כמו שהי' בימי קדם שהקהלות היו עתיקות עם תקנות ומסורת והם שקבלו את הרב, ולדעת הח"ס רק אותו קבלו לא בנו ויורשו, אבל כהיום למדתי מהנסיון שקודם שבא הרב הראשון לא היתה קהלה כלל, אלא ע"י השפעת הרב וצדקתו נתיסדה קהלה קדושה, ונתמנו אנשי קהל בתחלה על ידו והוא כשותף וכמיסד בקהלתם כי לו מגיע הזכות קיום שלהם, אולי בכזה הכל מודים דהבן יורש מעמדו של אביו, עכ"ד".

ולכאורה כל הדיון בזה אם כל כוונת המייסד הוא בשביל תורה ולמען למד את ישראל דרכי השי"ת, אבל אם מטרתו לשררה וכבוד, בזה אין ספק שיש ירושה בזה שהרי הוא כבוד ואינו כתר תורה בכלל, אף שמשתמש עם כתרה של תורה לכבוד אבל אין זה חשוב כתר תורה, ולכן גם מש"כ שם שבט הלוי לדחות את הסברא שגם כאשר ייסד אין בו ירושה משום,

"דסו"ס סבת הטעם דאין מינוי התורה ירושה משום דהתורה מונחת ומופקרת לכל הראוי לכך ואינו דומה לירושת המלכות והכהונה וכמבואר ביומא ע"ב ע"ב, וא"כ התורה מבקשת תפקידה בעצמה וגדולת התורה דוחה לשאר הזכותים גם זכות הנ"ל, ונבוך אני בנקודה הזאת" עכ"ד.

כ"ז אמור אם כוונת המייסד הוא בשביל תורה אבל אם כוונת המייסד היא לפרנסה או כבוד, ברור שאיננו נחשב כתר תורה אלא נחשב כתר מלכות גרידא, והיום כולם מבינים את הכוונה בזה, אבל מסכימים לזה משום שהם גם מרוויחים מזה שיש להם מקום להתפלל ולקיים שמחות והתוועד ללימודים וכיו"ב, אע"ג שהרב הוא ניתן רק בשביל הכבוד שיש לו לא איכפת להם לתת לו את הכבוד והשררה אבל הם יהיה להם את צרכיהם, וכולם מרוויחים בזה, ובודאי שיש בזה ירושה שאינו בכלל כתר תורה אלא כתר מלכות גרידא. והדברים הללו ישרים ופשוטים.

ובכאן בנידוננו עיקר מה שייסד הנ"ל הוא ודאי בשביל תורה, אבל מה שהשאיר אצלו תפקידים ניהוליים, הוא לא בשביל תורה אלא בשביל שיהיה לו יד ושררה בכל העניין, אף ששמח בזה שהוא עושה בשביל תורה אבל התפקידים הניהוליים הם ודאי גם בשביל הכבוד והשררה שיש בו. ומכיוון שהוא הקים את הדבר בזה יש לו זכות וירושה לבניו אחריו בתפקידים אלו לפחות. (כי על השאר ויתר). אבל להשאיר אותו בלא כלום ולנשל אותו ע"י שייתנו לו פיצויים, זה לקחת ממון פרטי וזכות בלעדית השייכת לו מצד הדין ויש בזה משום גזילת הפרט.

ואע"ג שכאשר היה פקיד בלבד כגון שהוא ר"מ וכיו"ב, ומושאל למעסיק אותו ולא ניתן ע"י הציבור כשררה עליהם אלא ראש הישיבה מינהו לעשות את תפקידו ולומר שיעורי תורה, בזה איננו בכלל שררה אלא הוא תפקיד שהוא מושכר לאדם פרטי ואינו כלום, ולא דמי לכל המקומות שהציבור שכרו שאז הוא תפקיד של שררה והשררה הציבור קיבל על עצמו לתת כסף כמו כל שררה שממנים מלכות והנתינים שהם העם נותנים כסף ומיסים בשביל המלך, נחשב הוא מלך אע"ג שהוא מקבל כסף מאת הנתינים תחתיו היינו משום שהם נותנים את הכסף משום שהם עבדיו, כך הוא כל הנידונים של שליח ציבור או כל משרה שכתבו הפוסקים באוח סי' נג וביו"ד רמ"ה, היינו שיש לו שם משרה. אבל במקום שהוא משמש רק כר"מ או משגיח ומקבל את כספו מהראש ישיבה אין בזה שום שררה על הציבור, ולא שייך ירושה בזה, אם לא משום לפנים משורת הדין או מנהג וכיו"ב, אבל ודאי שאינו מן הדין. ומש"כ באגרות משה (ח"ב סי' נא) עיי"ש היטב שלא נכנס לזה אם הוא מן הדין או מלפנים משורת הדין, אבל זה דבר ברור שאכן כך הוא. וגם בספר פתחי חושן (הלכות ירושה פ"א ס"ק סג) כתב שמדברי הפוסקים נראה שבמשרה אין בו שום שררה ואין שום זכות לבן לדרוש למלא את מקום אבותיו וכמקור הביא את המבואר בשו"ע חו"מ שכט (סעיף א') שהמקבל שדה בקבלנות או באריסות ומת השוכר או המקבל יכול לסלק את הבן. וכן משמע בסימן קעו (סעיף יט) שהשותפות בטלה, ואם כן הדבר ברור להלכה כן.

אבל בנידון דידן לא קיבל את המשרה בשביל משרה, אלא הוא קיבל משום שהוא עשה את הישיבה וממילא מינוהו מאליו לעשות את תפקידים אלו, והיינו שנתנו לו את זכויותיו בישיבה שעשה, והמינוי אינו התפקיד אלא הוא מימוש הזכויות שעשה בישיבה והוא כמו שהגדירו הראש ישיבה עמוד התווך ומקים עולה של תורה בישיבה. כמו שאמר זאת הרבה פעמים. והיה מובן לכל שיש לתת לו איזה תפקיד כמו שמבינים כולם שכאשר ראש ישיבה הקים ישיבה ולקח את המעמסה הכספית אחרים שיש לשלם לו ושהוא יהיה הראש ישיבה, כך הוא הממנה מקבל את תפקידיו כמקים ולא כפקיד בשביל העבודה שעשה אלא הוא רק הי"ת לתת לו המשך לזכויותיו בישיבה.

ה. מדוע בני משה רבנו לא ירשוהו

והנה הח"ס הביא ראי' לדבריו ממש"כ במדרש פ' פנחס ע"פ יפקוד אלקי הרוחות לכל בשר שהי' סבור משה שבניו יורשים אותו א"ל הקדוש ברוך הוא לא כמו שאתה סובר, ודעת הח"ס דכיון שמשה רבינו הי' סבור מתחלה שבניו ירשו אותו ע"כ היו ראוים לכך ואעפ"כ הקדים הקדוש ברוך הוא ליהושע הרי דבכתר תורה אין ירושה. ובשו"ת שבט הלוי הנ"ל, כתב,

ש"דחו ראי' זאת בתשובת מנחת שי הנ"ל ובתשובת אורי וישעי סי' צ"ז ומובא בשד"ח ס"ק כ"ח שם, ומש"כ בתשובה מהר"ם שיק יו"ד סי' רכ"ח הנ"ל לדחות דברי רבו הח"ס זי"ע דאיכא למימר דתלמידו שאני שהוא כבנו וזכה זה ע"י שימושו וכבוד תלמידו חביב עליו כשלו. בעניותי קשה לדחות בזה סברת הח"ס דפשיטא דלענין ירושה, גם לענין ירושת גדולה ושררה כה"ג תלמיד ה"ה כזר גמור וכנכרי חשוב אם נימא דהדין כ"ה דהבן יורש, וכמבואר ברמב"ם שנתנו לו דין נחלה, ודין קדימת נחלה. וזה לא שייך כלל בתלמיד".

והנה ראיית החת"ס אפשר לכאורה לומר שזו גזה"כ וכך הקב"ה ציוה במקרה הזה, אבל נשאר הדין במקומו בכל התורה כולה. וגם בשבט הלוי שם כתב להסביר מדוע לא היה ירושה לבניו של משה משום דשאני התמנות של יהושע שזה מנהיגות של כל ישראל ממש בשביל להכניס את ישראל לא"י לכבוש א"י וחלוקה, והי' צריך בשביל זה להיות מנהיג ונביא גדול יחדיו, והי' ראשון של מעתיקי שמועה של כל התורה כמבואר בריש אבות דמשה מסרה ליהושע, וברמב"ם בהקדמת הי"ד, וכ"ז לא הי' שייך בבניו, ולא שייך במק"א, וצופה נסתרות ב"ה ידע שכ"ז לא שייך רק ביהושע.

ו. זכות מייסד כנגד יורשים

אמנם בחז"ל כתוב את טעם הדבר, וכך איתא במדבר רבה (פרשת פינחס פרשה כא):

"אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי, אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה".

ונראה הסבר הדברים שאינו רק משום שהוא שרת אותו, אלא משום שחלק מכבודו של משה נעשית ע"י יהושע וממילא מגיע לו זה גופא מה שנתן לו הקב"ה את שכרו, ולאו משום שכר בעלמא.

ולפי"ז יש לנו מקור למקום שאדם שימש כעמוד התווך בייסוד המקום שיש לו זכות אפילו שיש יורשים אחרים. ולפיכך ודאי שאין להפקיע ממנו את זכויותיו אפילו אם יש יורש אחר ורוצה לקבוע נהלים אחרים, מ"מ אין לו להפקיע את זכויותיו במה שייסד את המקום והקימו. ובמיוחד כאשר יש לו ע"ז כתב יד של הראש ישיבה שיש לו זכות בישיבה לו ולבניו אחריו, זהו סמך וחיזוק גדול לזכויותיו והחזקתו, ולטענתו אמר לראש ישיבה הרי בסופו של דבר יסלקו אותי (בלשונו יבעטו בי)? והראש ישיבה ענה לו אבל כל זמן שאני נמצא כאן הדבר לא יעשה בשום אופן, דהיינו שהיה ידוע לראש ישיבה החשש בזה ורצה לגבות אותו ולחזקו על הדבר ולכן נתן לו מכתב מיוחד עבורו ואמר שכותב את המכתב קודם יוה"כ שיודע שיכול להיכנס ליום הכיפורים אם נתן את המכתב, כלומר הוא פחד שעושה עוול אם לא יתן לו את המכתב על מנת לתת לו לחזקה עולמית בישיבה, אם לא הוא כופר בטובתו ומונע ממנו את הזכויות המגיעות לו.

ב) חזקה בשררה

ז. ועתה נדבר מצד הזכות השנייה שהוא חזקה שחידש אותה המבי"ט, דהנה בשו"ת המבי"ט (ח"ג סימן ר) בתשובה לזקן שמינה בחייו את בנו אחריו והסכימו הקהילה, ואחרי זמן רצו אנשים שלא חתמו לו למנות עליהם רב אחר, שישתתף עמו ואם אינו רוצה יפתחו לעצמם בית הכנסת אחר, ותשובתו, שאינם יכולים לעשות זאת משלשה טעמים,

א) שהסכימו.

ב) שהוא יורש שררת אביו בלי הסכמתם כמוש"כ הרמב"ם והרשב"א (ח"א סי' ש) והריב"ש (שו"ת סימן רע"א),

ג) "טעם שלישי שאפי' שלא היו כותבי' לו המנוי (ואפי' לא) היה בא מכח אב אלא שקבלו חכם א' בקהל אחד ויש לו כמה שני חזקה שהוחזק להיות חכם אין שום אדם יכול להעבירו מן המנוי שגדולה חזקה מן התור' בכל מקו' בפרט בדבר שררה של מצוה אפילו בלא כתיבת הסכמה וכמו שלא היו יכולי' להעבירו מכל א' מאלו הטעמי' כן אינ' יכולי' לשתף אחר במקומו כמו מלך דכתי' שום תשי' עליך מלך מלך ולא שנים וממנו אנחנו לומדי' לשאר שררות שדבר א' לדור ולא שני' ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו שבכל הדורות שעברו היו מלכי ישראל וכהני' גדולי' בקצת' היו כמה אנשי' ראויי' למלכות מן השבט הנבחר ולא היו רשאי' להעביר מי שהיה כבר מלך וכן כ"ג שהי' א' ראוי יותר מכ"ג (כשתמו') [המשתמ'] כבר לא היו יכולי' להעבירו וכן בנ"ד אינ' יכולי' להעבירו ולא לשתף אחר במקומו אפי' אות' שאינ' חתומי' בהסכמה כי המנוי של חכ' א' בקהל א' כל איזה חכם שבדור הזה יכול להיו' חכם ללמוד פסק בכל יום ואם מצד הדיינו' אם יש מי שמתרעם עליו יכולי' אחר פטירת אביו לשתף ב' אחרי' שיהיו ב"ד של ג' לאיזה מן הקהל שלא יתרצו לעמוד לפניו לדין לבדו" עכ"ד

ומבואר מתוך דבריו שאם הוא שררה אין לשתף אחרים וכ"ש שאין לקחת ממנו אע"ג שלא היה זה שררה של ירושה, אלא שהוא היה באותו מקום ויש דין של 'חזקה' וכ"ש שאין להעבירו.

ח. מלך אחד ולא שנים

אם כן כיון שיש לו חזקה פשוט שאין להעבירו ממנו ולהשאירו במשרתו, רק אם יוכיחו שאינו עושה את משרתו כראוי בזה נחשב כאילו העביר את עצמו ממנו. וזה יש להוכיח ממעשה דרבן גמליאל בברכות (כח.) דאמרה ליה אשתו של ר"א דילמא מעברין לך, וגרסינן שם שאמר לה מעלין בקודש ואין מורידין, וכתב שם התו' ר"י החסיד, כלומר מעלין בקודש ולא יעברוני, אם לא בפשיעתי, ומסקנא נמי הכי הוה, שלא העבירוהו, אלא הי' גם הוא נשיא. וכמו שהעבירו את רבן גמליאל בעצמו על כרחך שכאשר היה זה מסיבתו שגרם לעצמו בזה אין בזה עול. ועיין בשו"ת הרב"ז חלק א (אורח חיים, יורה דעה) - הערות סימן פב שהעיר בזה על מש"כ המבי"ט הנ"ל שאין מעמידים שני מלכים, שהרי בסופו של דבר החזירו את רבן גמליאל ונשארו שניהם, גם רבן גמליאל וגם ר"א? ובאמת בשו"ת גו"ר (חיו"ד כלל ג' סי' ז') פסק דיוכלו לשתף אחר עמו. ובסי' ח' חלק עליו מהר"י אריפיל ז"ל ופסק דבמינוהו הקהל, אין לשתף אחר עמו ובודאי שכן ההלכה כדברי המבי"ט ע"ש, מ"מ יש לומר דשאני היכא שהעביר את עצמו וצריך לומר דמה שמינו את ר"א לא שסילקו לגמרי את רבן גמליאל שהיה זה על דעת שיוכלו להחזירו אבל כבר להוריד את ר"א לא רצו משום שמעלין בקודש ואין מורידין, ובכהאי גוונא שכבר הדבר נעשה מאליו אין בזה חשש של מלך אחד ולא שניים, וכמוש"כ המנחת חינוך תצז אות א שאפשר שבירושה לא אמרינן מלך ולא מלכה וכמוש"כ הנוב"י קמא חו"מ סי' א על הדין של מובחר שבאחיך שהוא רק כאשר הוא בדרך של שימה לכתחילה אבל אם היה זה בדרך של ירושה מועיל כמו"כ יש לומר על מלך ולא מלכה הוא רק כאשר היה בדרך של ירושה.

אמנם אם נאמר כן אמאי לענין מלך אחד ולא שנים לא נאמר הכי, וגם בירושה אם ירשו כמה אחים יהיו כולם מלכים, כמו דחזינן לענין מלך ולא מלכה ולענין מובחר שבאחיך? והרי זה ודאי שאינו כן. ואם כן שוב קשה איך מינו את רבן גמליאל אחרי שמינו את ר"א הלוא כיון שהוא כבר נתמנה על כרחך שנתבטל כהונת ר"ג לגמרי, ואם כן לא יכולים למנותו שוב מחדש את רבן גמליאל אם יש דין של מלך אחד ולא שניים כמוש"כ המבי"ט. ונראה שבירושה ודאי שאין יורשים כמה אחים כיון שלשון הפסוק הוא שלמדים שם את הדין של ירושה ממלך אחד ואם כן הפסוק איירי בזה גופא וקאמר שם שאינו אלא מלך אחד, אבל במקום שהיה זכות לאחד ומינו אחר מפני שגרם לעצמו שיצטרכו למנות אותו גם, בזה אין להעביר את השני ומוכרחים שיהיו שניים ביחד. וזה מיישב מה שעם ישראל נתחלק לשניים, מלכים א יא, יא:

"יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ",

ולכאורה הנה כאן יש בזה דין של מלך אחד ולא שניים לעם ישראל, ועל כרחך משום שאם היה בסיבתו שיקחו ממנו את הממלכה שוב יכולים לעשות מלך אחר עליו. שהרי בתחילה היו כולם תחת רחבעם וגם לעתיד לבוא נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות מלכים אם יהיו מלכי ישראל מלכים, או לא, ולכאורה לפי המבואר במעשה דרבן גמליאל ור"א אמאי יתנו את הכל למלכי בית דוד, וצריך לומר דכל מה שנלקח מבית דוד הוא רק בנתיים, אבל לעתיד לבוא לא יהיה כן והראב"ד כתב דאפשר שיהיו כמו שרים וחשובים אבל לא יהיו מלכים ממש.

הכרעה

מעתה אם רואה אותו ראש הישיבה כמתנגד לישיבה, וכחותר תחת מעמדו וממילא אינו יכול להמשיך בתפקידו, יש להושיב בית דין על זה אם צודקים דברי ראש הישיבה או לא, וללא זה אין להעבירו, ויש לפצותו, ראשית במשכורת שלא קיבל במשך החדשים שסילקוהו מהתפקידים הרבים שהיו לו, והב' הוא לפצותו על עצם ההפסד אם הוא מסכים לקבל כסף תמורת ההפסד הזה.

וגם אם נאמר שאינו ראוי לתפקיד כשיקבעו זאת הבית דין, נראה שיש להעמיד את בנו אחריו מאחר שקיבל הבטחה מראש הישיבה הקודם שהיווה כבעלים מוחלט על הישיבה, שיהיה לו בן שימשיך אותו וזכותו הוא כן, וכמושנ"ת לעיל בשם המבי"ט הדין של ירושה אינה רק אחרי מותו אלא אפשר להורישו בחייו, ובספר עמק ברכה הביא ע"ז ראיה מדברי הרשב"א שהדין ירושה של שררה אינה כדין ירושה של כל התורה כולה שהיא רק לאחר מיתה אלא גם בחייו יכול להוריש את תפקידו, וממילא אם ראוי בנו לשמש אחריו יש לתת לו אותו, ובגינת ורדים יו"ד כלל ג ' סי' ח הביא מעשה שהוגד לי מפי מוהר"ר חייא שלום ע"ה מעשה בצפת תוב"ב בימי הרב הגדול המקובל כמהר"ש אלקבץ ז"ל שאחר שהסכימו כל בני קהלו של הרב משה אלשיך להושיבו בראש והתחילו לחתום בשטר מנען הרב המקובל הנזכר עד שיגד בנו של הרב מהרא שלוםזצל שהוא היה חכם הקהל והמתינו לבנו עד שיהיה בר מצוה והמליכוהו במקום אביו אע"פ שלא היה לו יחש עם הרב מהר"ם אלשיך זצ"ל שהיה באותו פרק כבן ששים שנה ע"כ אם כן חזינן שאפילו לשמור את התפקיד יש לשמור וכ"ש אם הוא כבר ראוי לתפקיד זה שיש למנותו והבטחה זאת היתה הבטחה של הרבצת תורה ואף אם אביו לא שימש זאת אבל היה לו כבר את הזכות שיהיה בנו ראוי לזה וקיבל מהראש ישיבה את הזכות הזאת.

ט. זכויות יוצרים

דעת הדברי מלכיאל (ח"ג סימן קנז) בזכויות שאדם יצר הרי הוא נחשב שהוא מהנה אותו ויש לו דין של מהנה את חבירו שחייב חבירו לשלם לו על זאת, והאריך בסוגיא של מקיף את חבירו וכו' וכמו"כ כתב שיש לצדד שגם כל ממציא המצאה ובא האחר ולקח והשתמש עם המצאתו הרי שהוא נחשב כנהנה מן חבירו, וחייב לשלם מן הדין לחבירו.

וכל דבריו המה תמוהים דשאני התם שהוא נכנס לרשות חבירו והשביח את רשות חבירו והלה ע"י מעשהו הישיר נעשה יותר עשיר, אבל אם לקח את הרעיון שהוא המציא מה עבודה עשה ברשותו של חבירו, שנאמר ע"ז שהוא נחשב כמו אומן שמשביח את חבירו, וכי הוא עשה מעשה בממון חבירו? וכל זה הוא תימה רבה, ובודאי שאי אפשר להוציא ממון על סמך סברות אלו, דכל מה דשייך הוא באותו גופא שעשה את המעשה אבל מה שלקח השני את המצאתו אין בהשקעה שלו עבודה וסיבה שיהיה מתיחס אליו ההשבחה.

וכל יסוד הדין של ממציא המצאה הוא רק כמו מסיג גבול חבירו או כמו מהפך חבירו בחררה שיש לו דין של יורד לאומנתו של חבירו לפי"ד רש"י בקידושין (נט.) ומדברי התוספות בקידושין (נט.) שנחלקו בזה אם ההפקר נחשב ותליא מהו יסוד הדין של מסיג גבול אם הוא נחשב כאילו הממון כבר שלו או לא, וכבר הארכנו בזה במקומו אבל כל זה הוא בהלכות מסיג גבול, אבל איננו דין של זה נהנה ומשתרשי. 

פיתוי בחורים לצאת מהישיבה

והנה בעיקר הנידון אם יכולים למשוך בחורים ממקום למקום, האם יש בזה משום גזל או כל כיו"ב, ויש הטוענים שהרי אדם אינו נקנה במשיכה ולא בחזקה, וממילא כל אחד יעשה כמיטב השתדלותו ויהיה מסביר ומפתה את הבחורים ללכת אליו כדי שיהיה יכול ללמד הרבה בחורים וירביץ תורה בהם כפי מה שהוא רוצה, ע"כ השאלה.

נראה שהשאלה אינה שאלה רק של תלמוד תורה אלא גם שאלה של פרנסה שהרי אם ימשכו את כל הבחורים יתמעט הפרנסה שהרי הם משלמים וגם המדינה משלמת עליהם לישיבה וממילא יכולים להחזיק את הישיבה וגם למרביצי התורה שם יש פרנסה. ובזה הנידון הוא תשובה מפורשת בשו"ת המבי"ט (ח"ג סימן מח) על שני קהילות, קהילת 'בית יעקב' וקהילת 'קהל גדול', והיו הולכים לפתות את העשירים ללכת לקהילתם קהל גדול, וע"ז יצא המבי"ט בתשובתו לומר שאסור לעשות כן וטעם הדבר כתב משום שהם יורדים לחיי עניי ק"ק בית יעקב שאם לא היו הולכים לפתותם אפשר שקצתם היו באים מעצמם לבית יעקב והיה בזה אי זה ריוח לענייהם. וכתב שהוא לפחות כמו גזל מדבריהם ודומה למפריחי יונים שהוא גזל מדבריהם, כמוש"כ הרמב"ם (גזילה ואבידה ו, ז):

"דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהם הרי הוא גזלן מדבריהם, וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך הישוב וכו ואין פורשין נשובין ליונים".

וכמו"כ העשירים ודאי אם לא היו מפתים אותם היו באים קצתם לקהילת בית יעקב, ואם קצתם היה דעתם ללכת לקהילת בית יעקב והיו מפתים אותם ללכת לקהילתם לא חשיב כזוכים מן ההפקר. ועוד ראיה מעני המנקף בראש הזית,

"שאנחנו ביחד כותבים בכל שנה לכל קהילות הקדש שישלחו לסיוע פרנסת העניים שבקהילותינו ומתוך כך באים בכל שנה מעות לכלל העניים ומתוך מה שאנחנו כותבים באים גם כן עשירים ונדבתם בידם לזכר עולי רגלים וגם לדור כאן להיות' סניפי' ומסייעי' לפרנסת עניי כלל קהילותינו והרי אנחנו חכמי העיר הכותבים על צורך העניים ובעלי תורה אנחנו במקום העניים המנקפים בראש הזית לזכות לכל' ואם כן כשבאים עשירים ואחד ממנו כמו קהל אחד לוקחים הכל הוא גזל מן הקהל האחר".

עכ"ד המבי"ט, ובתשובות שמו משה לרבי משה פרדו (חו"מ סי' כא, קנט) הביא את דברי המבי"ט הנ"ל.

תגיות

דף צז - עמוד א סימן רמה - סעיף כב סימן קעו - סעיף יט דף קט - עמוד ב סימן שמד - סעיף ד פרק ו - הלכה ז סימן קנג - סעיף כב סימן שכט - סעיף א ירושה - במצוות ייסוד השותפות - מחמת סיועו בהקמת המוסד במצוות - בניהול ישיבה במצוות - בניהול ישיבה זה נהנה וזה חסר - זכויות יוצרים מקרים שדינם כמפריח יונים - פיתוי בחורים לעבור ישיבה