שאל מגילה וניזוקה מרוק

שאל מגילה וניתז צינורא ומחק אותיות

א.       בעל קורא שאל מגילה, ובשעת קריאת המגילה ניתז צינורא על המגילה ומחקו כמה מילים, האם צריך השואל לשלם, או דהוי בגדר מתה מחמת מלאכה.

הובא בשו״ת מנחת אלעזר סימן ע׳ בס׳ תולדות אדם (מנפלאות הגאון מהר״ז תלמיד הגר״א זצ״ל) כ׳ וז״ל:

"סיפר לי ר׳ בער וכו׳ פ״א בא אליו ר׳ זלמן ויאמר לו שאלה א׳ קטנה אנכי שואל מעמך השאילני נא ספר תנא דבי אליהו ויען אותו ר׳ בער אם קטנה היא בעיניך גדולה היא אלי כי הספר הזה יקר וחביב עלי וירא אני פן יקראנו אסון. ובכל זאת לא יכול להשיב את פני ר״ז ריקם ויתן הספר על ידו. והוא בלכתו מעם פניו עם הספר החל ללמוד בשקידה נפלאה עד שבימים אחדים נבלו עלי הספר מרוב משוש הידים. ויהי כאשר כלה מלאכתו ויבא הספר ויתן על יד בעליו וירא והנה הספר נתקלקל ויחר לו וידבר עם ר׳ זלמן קשות והוא ענה ואמר לו בצח שפתיו לא ידעתי למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא תלמוד ערוך הוא (ב״מ צ״ו ע״ב) אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי׳ מתה מחמת מלאכה נמי פטור דא״ל לאו לאוקמי׳ בכילתא שאילתא ע״כ. וגם אני לא שאלתי אותו הספר לעמוד על הקיר כי אם לעשות מלאכתי שאלתי אותו והוא מחמת מלאכה נתקלקל על כן דין ודברים אין לך עמי על זה" עכ״ל.

והנה אם קבלה נקבל למעשה שהי׳, אם לדין יש תשובה.

נבוא לדון בדין מתה מחמת מלאכה

בגמ׳ (צ״ו ע״ב):

"אמר רבא, לא מבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור, דאמר ליה, לאו לאוקמי בכילתה שאילתה, עכ״ל הגמ׳".

והקשו הראשונים, מדוע לא יתחייב ככל אונסין ששואל חייב עליהם. ותירץ הרמב״ן:

"וי״ל דשואל ודאי חייב באונסין, אבל לא בפשיעת המשאיל, וכאן המשאיל פשע בה, שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה מלאכה, וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה".

ובריטב״א ביאר יותר, שכתב:

"דהוי ליה לעיוני אם היא בת מלאכה, וכיון דלא עיין, איהו דאזיק אנפשיה".

והרשב״א כתב, דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו, מידע ידע דעביד לאכחושי בבשריה, דלאו לאוקמי בכילתא שאלה, ואפילו הכי לאו שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלאו בכחש קפיד, במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא, עכ״ל.

ובפשטות מבואר, שנחלקו ראשונים, בטעם פטור מתה מחמת מלאכה, דלרמב״ן הוי משום פשיעת המשאיל, דתולין המיתה באחריות המשאיל שלא העמיד בהמה ראויה לשאלה, ולהרשב״א הפטור משום שהדבר צפוי שיהיה, ולכן בעצם השאלה הוה על מנת שיהיה כחש, והוי כדין קרע כסותי ושבר כדי, ועוד הוי כאומר על מנת להפטר, דפטור, דכיון שהיה ברור שיוכחש ולא התנה לשלם הכחש, הוי ע״מ להפטר.

ולכאו׳ נפק״מ, באופן שברור שהחפץ ינזק מהשימוש בו, [כגון כל בלאי של מכונית שנוסעת על כביש], דלפי הרמב״ן הוי ככל אונסין שחייב השואל, שאין כאן פשיעת המשאיל שאין החפץ ראוי לעבודה, אלא שכך הוא דרך החפץ שנפחת ע״י השימוש בו מיום ליום, וא״כ חשיב שנתן המשאיל דבר הראוי להשתמש בו. אולם לרשב״א פטור, דזה עיקר דין פטור של מתה מחמת מלאכה, דעל דעת כן השאילה שישתמש וישבר, והוי ממש קרע את כסותי.

אמנם בנימוק״י כתב ביאור הדין במתה מחמת מלאכה, דכיון שהשאילה למלאכה ידע דאפשר דמכחשי במלאכה ואפ״ה השאילה, א״כ מתירה למיתה, ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא, הלכך המשאיל הוא שפשע בנפשיה, ואינו דין שיתחייב שואל במה דפשע משאיל בנפשיה, עכ״ל. ודבריו צריכים ביאור, שכתב ב׳ הסברות המבוארים לעיל.

דהיינו – א, דהוי פשיעת המשאיל, כרמב״ן. ב, דהוי עיקר השאלה להתירה לכחש או למיתה, כרשב״א.

ב.       ויעוין במחנה אפרים (שאלה ופקדון סימן ד׳) דהביא מדברי הרמב״ן דהוי פשיעה במה שלא בדק הבהמה, וכמדויק מדברי הריטב״א, דהוי סברא, דכיון שלא בדק איהו דאפסיד אנפשיה, ומשמע, דאם בדק והוי ראויה למלאכה, דבזה יתחייב השואל. ויעויין שם, שהביא מדברי הנמוק״י דפליג על הרמב״ן, והבין מדבריו, שעיקר הסברא הוא שהתירתו למיתה, ולשימוש זה גופא נמסר החפץ.

ויעויין שם שכתב ב׳ נפק״מ בין תרי הטעמים.

א, במקום שידע שיתקלקל החפץ מחמת השימוש וכגון ספר שידע שיתקלקל, דלטעם הרמב״ן חייב, דלא פשע המשאיל, דודאי בספר אין חסרון שאין ראוי למלאכתו. אולם לטעם הנמוק״י פטור, שהרי ידע המשאיל שיתקלקל הספר ואפ״ה השאילו, וא״כ התירתו למיתה.

ב, במקום שנטלוה ליסטים בדרך, ור״ל שלא היה אונס ששייך לעצם המלאכה, דלטעם הרמב״ן חייב דאין כאן פשיעה, שהרי מסר לו בהמה שלמה בלא שום חסרון, ולטעם הנימוק״י פטור השואל, שהרי ידע הבעלים שהולך הוא לדרך ידועה, וא״כ כשהשאילה התירה לאותו אונס.

ג.      ויעוין מחנה אפרים, שרצה לבאר דבר חדש בדין מתה מחמת מלאכה, והיינו, דכיון שנתברר שהבהמה לא ראויה למלאכה, הוי השאלה מקח טעות דלאו לאוקמיה בכילתה שאילתה. ולפי״ז מבואר שלא חייב באונס כשאר שואל, דאיגלי מילתא שהוי מקח טעות ולא הוי שאלה כלל.

אמנם דבריו צריכים קצת ביאור, דממה נפשך, דאם לא בדק המשאיל שהבהמה ראויה למלאכה, א״כ זה עצמו סיבה שיהיה האונס באחריות המשאיל, כפשטות דברי הרמב״ן והריטב״א, דפשע המשאיל בזה שלא בדק, ואיהו דאזיק אנפשיה, ומה צריך לגדר נוסף שכל המקח היה בטעות, ואם בדק המשאיל, א״כ באמת מדוע שיהיה מקח טעות, דהא בדק, ובדיקתו העלתה שהיתה הבהמה ראויה, וא״כ נימא דהוי ככל האונסין, דאמרינן שמזלו של השואל גרם, ורק דצורת האונס היתה שמתה במלאכתה, ואין בזה טעות במקח כלל, ודבריו צ״ע.

ד.       ויש להעיר על דברי המחנה אפרים, דהנה נחלקו בראשונים, והובא בשו״ע (חו״מ סעיף ג׳) בשואל בהמה מחברו לילך דרך ידוע, ובאו עליו ליסטים באותה הדרך, או חיות רעות, ואנסוהו ממנו, דחשיב שפיר מחמת מלאכה ופטור, והוא דעת הרמ״ה. וברמ״א כתב, ויש חולקים, וס״ל דלא מיקרי מחמת מלאכה, דהרי אף בלא הליכת הדרך אפשר שיבוא לו אונס כזה, והוא דעת הטור בשם הרא״ש.

ולכאו׳ הדברים תלויים בטעם הפטור של מתה מחמת מלאכה, דאם הוא מטעם פשיעת המשאיל שנתן בהמה שאינה ראויה, כמ״ש המחנה אפרים בשם הרמב״ן, א״כ הכא לא היה אונס מחמת שהבהמה אינה ראויה אלא אונס אחר, וא״כ צריך להתחייב, וזה דעת הרמ״א.

אמנם אם טעם הפטור של מתה מחמת מלאכה הוא מטעם שעל דעת כן נתנה, והתירתה למיתה, א״כ הכא שנתן על דעת לילך בדרך ידוע, ע״כ הוי אונס באחריות המשאיל ופטור, וזה דעת השו״ע.

אולם צ״ע, דהסמ״ע (סק״ג) ביאר הדין דפטור במתה מחמת מלאכה, משום דהוי פשיעת הבעלים שלא בדק אם הבהמה ראויה למלאכה, וא״כ בנאנסה בדרך ע״י ליסטים היה צריך ליהיות חייב, כיון שאין כאן פשיעה, כמ״ש המחנה אפרים, אולם המחבר עצמו פסק דאף בנאנסה בדרך ע״י ליסטים הוי מתה מחמת מלאכה, ופטור.

עוד צ״ע, דהש״ך (סק״ה) כתב בדעת הרשב״א [שביאר הפטור  משום דלא קפיד ולא עשה שומא], שכונתו מטעם פשיעת הבעלים, וצריך ביאור, מה שייך לבאר ברשב״א דהוי משום פשיעת הבעלים, דלכאו׳ הוי משום מחילה, או מזיק ברשות, כקרע כסותי והפטר, אולם אין שייך לפשיעה.

עוד צ״ע, דבדקדוק לשון הנמוק״י לא ברירא שכונתו דהפטור הוי משום מתירתה למיתה, דכתב שם דכיון שמתירתה למיתה הוי פשיעת המשאיל וא״כ חזינא דנחת אף לסברא של פשיעת המשאיל.

ה.       והנראה לבאר בגדר פשיעת המשאיל המבואר בראשונים, דרוצה לומר דהוי באחריות המשאיל, והיינו דאין כונתם דהוי פשיעה כלפי החפץ שלא ביררו לשם מה נתנו החפץ, או האם יכול לעמוד החפץ במטרה זו, אלא רצה לומר כמש״כ הנמוק״י, דהוי פשיעה במה שמתירתו למיתה, והיינו בזה שהבעלים מסר את הבהמה למלאכה, וידע שיכול להיות כל מיני מאורעות, לכן האחריות לתוצאות הוי על הבעלים, ולא יתחייב השני משום מעשה שלהם, ולפי״ז ״פשיעת הבעלים״ יתפרש, מה שפשעו הבעלים בעצמם, שגרמו לעצמם תוצאות אלו.

ולפי״ז י״ל אף בדעת הרמב״ן, דפשיעת המשאיל ר״ל דהוי באחריות המשאיל מה שארע לבהמה, וע״כ, באופן שידע מה שעומד לקרות לחפץ, פשוט דהוי באחריותו, וע״כ, בהשאיל ספר, אע״פ שהספר אין בו שום חסרון מצד עצמו, מ״מ פטור השואל ״מחמת מלאכה״, דהוי התוצאה באחריות המשאיל, דידע שעומד להתבלות, וזה מיקרי פשיעת הבעלים. ומה שכתב הרמב״ן שהבהמה לא נבדקה אם היתה ראויה למלאכה, ר״ל רבותא, דאפילו במקום שיהיה ספק אם תמות מחמת מלאכה, דעד השתא עבדה מלאכה שפיר, וא״כ מדוע לפטור השואל דלכאו׳ צריך שיהיה חייב ככל אונסין של מלאך המות, ע״ז תירץ, דאדרבה, דכל מקום שאפשר לתלות האחריות במשאיל, תלינן במשאיל, ואמרינן שלא היתה ראויה למלאכה ומתה מחמת זה, וע״כ הוי באחריות המשאיל, שמסרה למלאכה.

ובזה מבוארים דברי הסמ״ע, דאף שכתב טעם שפשע המשאיל שלא בדק אם הבהמה ראויה למלאכה, מ״מ פטר השו״ע באנסוה ליסטים בדרך, משום דס״ל שאף זה הוי בכלל אחריות המשאיל, כיון שמסר לבהמה למלאכה ולילך בדרך ידועה, וא״כ הוי כה״ג באחריותן, ולא בא הרמב״ן לאפוקי משאר דברי הראשונים ביסוד גדר פשיעת הבעלים, וכמשנ״ב.

אולם הרמ״א, אף דס״ל יסוד הנ״ל בפשיעת הבעלים, מ״מ סבר דלא חשיב מתה מחמת מלאכה, דכל אחריות הבעלים הוי רק בדברים ששיכים במלאכה עצמה ולא אונס דברים אחרים כגון ליסטים. אולם, במקום שהשאיל לחברו שונרא לרדוף עכברים, ואכלוה עכברים, כתב הרמ״א, דמקרי מחמת מלאכה, דבא לה האונס מחמת מלאכה, וביאר הש״ך (ס״ק ה׳) דלא דמי לנאנסה ע״י ליסטים בדרך, דהכא השאילה לצורך עכברים, והוי מחמת מלאכה עצמה, והוסיף לבאר (בסק״ו), שמאחר שתרצה לעשות מלאכה בעצמה להרוג עכברים חברו עליה וקטלוה, א״כ פשע המשאיל עכ״ל, ולכאו׳ דבריו צריכים ביאור, שהרי בגמ׳ מבואר בזה דלית דין ולית דיין, והוי דבר שלא צפוי שעכברים אוכלים חתול, וא״כ הוי אונס שלא מחמת המלאכה, ולפי מה שבארנו אתי שפיר, שפשיעת המשאיל כוונתו אחריות המשאיל על כל התוצאה מהמלאכה, ע״כ כיון שהשאילה לצורך עכברים, הוי באחריותו כל מה שקורה מחמת זה אפילו קורה דבר שאינו צפוי, אלא רק דבעינן שיהיה הנזק באותה המלאכה שמסר הבעלים החפץ לשמה, ורק במקום שהוי אונס מצד אחר כליסטים בדרך, שאינו שייך כלל למלאכה, זה לא הוי באחריותו וחייב השואל.

אמנם הרשב״א ביאר באופן אחר קצת, והיינו, שיש בפשיעתו ב׳ חלקים.

א. פשיעת הבעלים במה שידע שהולכת למלאכה, וע״כ הוא אחראי במה שיכול לקרות לה.

ב. כיון שיודע שיכולה להכחש, ע״כ לכל הפחות הוא צריך לשום הבהמה ממון, וכ״ז הוי באחריותו ולא באחריות השואל, וזהו שכתב הש״ך, שהרשב״א ביאר הפטור משום פשיעת המשאיל.

העולה מהנ״ל, דביסוד הדברים, פטור מתה מחמת מלאכה הוי משום אחריות המשאיל במה שקרה לחפץ, ורק שנחלקו הראשונים והשו״ע מה חשיב באחריותו ומה לא.

ו.         ונפקא מיניה מהמבואר לעיל, דפשטות דברי הרמב״ן, כמש״כ המחנה אפרים, יש פעמים שהשואל לא ישלם הבלאי שנוצר מעצם השימוש (פחת), ופעמים שישלם הפחת, כגון שבדק מקודם הבהמה או בדבר שודאי ראוי למלאכה, כספר וכדומה, דבזה לא הוי באחריות המשאיל וע״ז השואל צריך לשלם הפחת, אולם לנימוק״י וכן מבואר ברשב״א, בכל הפעמים לא ישלם השואל הפחת, כיון שניתן החפץ למלאכה ולפחת, וא״כ התירתו למיתה ולפחת, וברשב״א הוסיף שהיה צריך לשום הפחת, וא״כ לעולם אין משלם השואל פחת.

המחנה אפרים מביא ראיה, דיש מקומות ששואל ישלם הפחת, דבגמ׳ (איזהו נשך דף ע.) מבואר, דאי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא, כלומר, דמה שלוקח שכר על חפץ נכלל בתוכו דמי הפחת, ודייק המחנ״א, דכ״ז כשלוקח שכר, אבל בשואל שלא מקבל שכר, לכל הפחות ישלם הפחת, וא״כ מוכח דיש מקומות ששואל משלם הפחת, אלא רק במקום דיש לתלות בפשיעת המשאיל בזה אמרו בגמ׳ דאינו משלם הפחת. וכן לכאו׳ מבואר ברשב״א, דביאר הפטור משום שמסר למלאכה שעושה פחת ולא שם הפחת בדמים, א״כ מוכח דאילו היה עושה שומא יכול לגבות הפחת.

אמנם זה גופא צ״ע, מדוע באמת לא ישלם הפחת, דאם משום דלא שם ליה, י״ל דאדרבא, דכלל לא צריך לשום, דכיון שלא קיבל אגרא א״כ פשוט שישלם פחת, ומדוע נפטר משום שלא עשה שומא. והיה אפ״ל דשואל כיון שעושה טובה לחברו, ונותן החפץ ולא מקבל שכר, י״ל דעושה טובה שלמה, וע״כ אם לא שם הוי ויתור על הפחת. ולפי״ז יש מקום לדחות ראית מחנ״א, דודאי משכיר צריך לשלם או איגרא או פחתא, אולם בשואל שעושה טובה לחברו, י״ל דהכל כלול בטובתו, שישתמש ויפחת החפץ.

ולפי מה שבארנו, דיסוד החיוב של פשיעת הבעלים שהכל הוי באחריותן, א״כ אין צריך לשלם הפחת כיון שהבעלים ידע מכך, ומסר החפץ לשם פחת, וזה שכתב ברשב״א הסיבה שצריך המשאיל לשום החפץ, מכיון שהוא עצמו מסר החפץ לחסרון, ואי״צ לומר הפשטות דהכל כלול בטובתו, אלא מה שמסר החפץ וכל תוצאה מכך הוי באחריות המשאיל.

ז.        סכום דינים העולים:

א.       במקום שהשאיל ספר לחבירו, כיון שידע שיתקלקל הספר, א״כ מסרה לכך, ופטור לכו״ע על מה שנפחת בשימוש, ויעוין במנחת אלעזר (סימן ע׳) שהלך ביסוד הדברים כיסוד המחנה אפרים, דבמקום שאין פשיעת הבעלים, [כספר], צריך להתחייב השואל, ואף שידע המשאיל דרך הלימוד של ר׳ זלמלה שעומד ליקרע בכך הספר, זה מהני רק לענין דלא חשיב שמשתמש שלא כדרך מלאכתו, דידע מעיקרא מהי המלאכה שיעשה בחפץ, אמנם מ״מ יש מקום לחייבו על הפחת, כיון שיש הלכות בשואל, כיצד להשתמש בספר כדי שלא ינזק [וע״כ שואל אסור לו ללמוד בספר פעם שניה דהיינו בעיון], ע״כ הבין המנחת אלעזר, דאף ששואל בהדיא לשימוש שמקלקל יכול להשתמש בחפץ כמו שהתנה, מ״מ יהיה חייב לשלם הפחת, יעו״ש בדבריו.

ולפי מה שנתבאר, הוי המעשה הנ״ל דינו לפטור לכו״ע, דעל עצם השימוש ודאי שיכול להתנות שיכול להשתמש בכל צורה שירצה, וכאן שידע איך לומד ר׳ זלמלה, הוי כמתנה בפירוש, ולענין תשלומין איכא סברת הרשב״א, דכיון שידע שיפחת החפץ ולא שם החפץ בדמים, ע״כ הוי באחריותו פחת החפץ, ופטור השואל.

[והיה מקום לפטור השואל ספר ומגילה עפ״י דברי הנתיבות בסימן שמ ס״ק ו, דשואל חפץ לדבר מצוה פטור באונסין, דלא חשיב כל הנאה שלו, וכן הביא רע״א שם בריש הסימן בשם המחנה אפרים במי ששואל שופר יעו״ש, וא״כ בשואל ספר, כיון שעביד מצוה, י״ל שיפטר, אמנם זה אינו, משום דהנ״ל הוי רק סברא שלא יתחייב באונסין, משום דחיוב אונסין הוי דין מיוחד בשואל דרוב הנאה שלו, ובמקום דשאיל למצוה לא חשיב רוב הנאה שלו, אך לענין חיובי גניבה ואבדה, פשוט שחייב ככל שוכר שמקבל החפץ לשימושו ולצורכו אף שאין רוב הנאה שלו, וחייב בגנבה ואבידה, וע״כ בספר שלא הוי אונס שמתקלקל, חייב אף בשואל לדבר מצוה, אלא דמ״מ פטור משום פשיעת המשאיל וכמו שנתבאר לעיל].

ב. אמנם במגילה, נראה דיתחייב השואל, משום דהוי כמזיק את המגילה, דהרוק אינו חלק מהשימוש במגילה, והוי כליסטים בדרך, ואפילו לשיטת השו״ע דפטור בליסטים בדרך, הכא בקריאת המגילה לא חשיב כמתה מחמת מלאכה, כיון שצריך להשמר שלא יפסל המגילה, ע״כ אינו כלל צורת השימוש בה, ואין לומר שידע המשאיל שיכול לקרות הנזק הזה, כיון שהוא דבר אסור שיכול לפסול ספר תורה וכתבי הקדש וצריך להשמר ממנו, וע״כ חובת השמירה בזה על השואל ולא הוי באחריות המשאיל.

ואין זה כשאר חפצים שיודע המשאיל בשואל דאינו מסוגל לשמור כראוי, דבזה הוי פשיעת המשאיל שנתן לו, דהתירתו למיתה, משא״כ דבס״ת ובמגילה, דאסור להתנהג אתם בצורה שינזקו, בזה אחריות על השואל שלא להשתמש אלא בדרך המותר.

ג.        מי שמשתמש בחפץ חבירו, ונהיה בחפץ פחת מעצם השימוש, בין בשכירות שמשלם על שימוש בחפץ, ובין בשאלה שאינו משלם, אי״צ לשלם הפחת, [ודלא כמחנה אפרים].