בס"ד


מס. סידורי:1942

הלואה שכתוב שיש להחזירה בדולרים

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
אדם הלוה לחבירו סכום כסף, בהלוואה נקבע כי פרעון ההלוואה יהיה בדולרים, בין המלוה ללווה מחלוקת האם הלווה חייב לשלם בדולרים "ירוקים" או שהוא יכול לשלם את שווים.
פסק הדין:
על הלווה לשלם בדולרים "ירוקים" או דולרים בפקדון בבנק.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה׳׳ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים פד"ר ירושלים כרך ג' עמ' מא-מד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין(זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בחיוב תשלומים ב״דולרים״

נושא הדיון

הנהלת ישיבה רכשה ס״ת מאת סוחר סת״ם תמורת עשרים ושניים אלף דולר ($22,000), והתובע מבקש שישולם לו במטבע חוץ ממש (הנקרא כסף ירוק), והנתבעים מוכנים לשלם רק במטבע הארץ (הנקרא לפי שער יציג).

הצדדים לדיון

יד בעל השטר על התחתונה בספק בלשון השטר

הנה הגאון רב״י לוין (זצ״ל) העלה, שמכיון דקיי״ל במס׳ ב״ב דף קס״ו, בסוגיא ״זהב דדינרין״ דיד בעל השטר על התחתונה, וכן נפסק להלכה בשו״ע חו״מ סי׳ מ״ב. ומכיון שאנו מסופקים בלשון השטר, האם הכוונה לדולר ״ירוק״ או לדולר ״יציג״, על כן נוטה הגאון (זצ״ל) לפסוק שישולם לסוחר בדולר יציג, כפי ההלכה שיד בעל השטר על התחתונה. והגאון (זצ״ל) דן בהרחבה, אם יש כאן מקום לומר, שאם תפס לא מפקינן מניה שהרי בנידון דידן הס״ת עדיין ביד הסוחר.

בלשון שאינה מתפרשת לשני אופנים לא אומרים יד בעל השטר על התחתונה

ולי העני נראה, אחרי בקשת מחילה מכת״ר (זצ״ל), שבנידון דידן לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה. דדווקא התם ב״זהב דדינרים״, שהלשון מתפרש בשני אופנים, - א. זהב, בשווי שני דינרי כסף. ב. חתיכת זהב, בשווי שני דינרי זהב.

ומכיון שהלשון ״זהב - דדינרים״ מתפרש בשני אופנים קיי״ל דיד בעל השטר על התחתונה. אבל בנידון דידן, שפירוש המילה ״דולר״ מתפרש בכל העולם כדולר ירוק, אלא שבארצנו הק׳ ישנם אנשים שקורין גם לדולר יציג בשם דולר, הגם שדולר יציג אינו דבר ממשי אלא שער בעלמא, ובכה״ג לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה.

ויש להביא ראיה לכך מהא דתנן, במס׳ ב״ב דף ע״ז:

"מכר את הצמד, לא מכר את הבקר. מכר את הבקר, לא מכר את הצמד. ר׳ יהודה אומר, הדמים מודיעים".

ובטור חו״מ סימן ר״כ כתב:

 "המוכר הצמד לא מכר הבקר, מכר הבקר לא מכר הצמד. לא מיבעיא אם הכל קורין לצמד צמד ולבקר בקר, ואין שום אדם קורא לבקר צמד. אלא אפילו יש מקצת שקורין לצמד צמד ולבקר בקר, ויש מקצת שקורים לבקר צמד, אפ״ה לא מכר הבקר. ואפילו משך הלוקח הצמד והבקר ולא נתן המעות, מוציאים ממנו הבקר והמעות, ואין הדמים ראיה" וכו׳ עכ״ל.

וכתב הב״י שכן דעת הר״ן והרמב״ן, וכך היא משמעות לשון המחבר בסי׳ הנ״ל.

ולכאורה, יש להקשות על כך מהא דאיתא במס׳ ב״ק ריש פ׳ המניח:

"פתח בכד וסיים בחבית, אמר ר׳ פפא היינו כד היינו חבית. למאי נפק״מ, למו״מ. היכי דמי אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית, וחבית לא קרו כדא, הא לא קרו לה. לא צריכא דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא, מהו דתימא זיל בתר רובא, קמ״ל.

וכתבו שם התוס׳ וז״ל:

"תרווייהו צריכי, שאם התנה לתת לו כד, והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים, יכול הלוקח לומר, לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית, דקרי ליה לחביתא כדא. לפי שהוא מוחזק, ולא אזלינן בתר רובא. ואם התנה לתת לו חבית, ונתן הלוקח דמים, יכול לומר לו המוכר לא אתן אלא כד, דקרי לכדא חביתא, ולא אזלינן בתר רובא". עכ״ל.

וכן איתא בריש פ׳ שור שנגח את הפרה:

"דאיתמר המוכר שור לחבירו, ונמצא נגחן. רב אמר, הרי זה מקח טעות. ושמואל אמר, יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך".

וכתב הטור שם בסי׳ רל״ב:

"המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אם אין להוכיח מהלוקח אם קנאו לרדיא או לשחיטה כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה, וגם אין הוכחה בדמים כגון דאייקור בשרא וקם ברמי רדיא, אז אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, אע״ג דרובא זבני לרדיא, מ״מ לא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר. אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח, כתב הרמ״ה ז״ל, לא מיבעיא אם רובא זבני לרדיא דאיכא רובא דמסייע לחזקת ממון דאמרינן המע״ה, אלא אפילו אי כהדדי נינהו חזקת ממונא עדיפא והמע״ה, עכ״ל.

הרי דמכר שור ונמצא נגחן, אם המעות עדיין ביד הלוקח אין מוציאין ממנו, וכן במכר כד והלוקח מבקש לתת לו חבית. אם המעות עדיין בידו אין מוציאין ממנו. א״כ במכר את הצמד אע״פ שהמוכר כבר מסר להלוקח את הצמד והבקר, וגם המעות עדיין ביד הלוקח, צריך להיות ג״כ הדין דאין מוציאין, ובכ״ז הטור כתב דמוציאין ממנו הבקר והמעות, ונותנים למוכר.

אולם לפי המבואר לעיל אתי שפיר, דבמכר שור ונמצא נגחן, דשם ״שור״ חל גם על הנמכר לרדיא וגם הנמכר לשחיטה. ומכיון והספק הוא מהי כונתו של המוכר באמרו ״שור״ אני מוכר לך, לכן הדין הוא דהמע״ה.

וה״ה במכירת כד וחבית, שהספק הוא איזה כלי נקרא כד, ואיזה נקרא חבית. לפיכך אע״פ שהרוב קורין לכדא כדא ולחביתא חביתא, אבל מכיון שישנם כאלה הקורין לחבית כד וכן להיפך, לכן הדין הוא דהמע״ה, ואם המעות ביד הלוקח אין מוציאין מידו.

אבל במכירת צמד ובקר, מכיון שכולם קורין לצמד צמד, ואלא שיש אשר באומרם ״צמד״ כוונתם גם לבקר, וגם הם אילו היו רוצים למכור רק צמד היו אומרים ״צמד״, יוצא על כן שהמהות של ״צמד״ הוא צמד לבדו, ולכן קיי״ל שמכר את הצמד לא מכר את הבקר, ואפילו שהמעות עדיין ביד הלוקח מוציאין ממנו ונותנים למוכר.

והכי מדויק לשון הגמ׳ דריש פ׳ המניח:

"לא צריכא דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא, ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא".

דהיינו שלא מוסכם בפי כל, מה נקרא חבית ומה נקרא כד, ולפיכך אומרים אנו המוציא מחבירו עליו הראיה.

ואח״כ ראיתי שהחלוק הזה מפורש בטור בסוף סי׳ רל״ב שכתב שם:

"ואי זבין לרדיא ולשחיטה ואיכא הוכחה בדמים אי יהיב דמי רדיא ודאי לרדיא זבניה והוי מקח טעות, ואי יהיב דמי שחיטה ודאי לשחיטה זבניה. ואע״ג דקיי״ל כרבנן שאין הדמים ראיה. ה״מ גבי צמד בקר שהדמים מכחישים את עיקר הלשון, דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד, אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכולי עלמא, והולכים אחר הודעת הדמים". עכ״ל.

והנה נידון דידן דומה ממש לסוגיא דצמד ובקר, שכן עיקר לשון בני - אדם ל״דולר״, הינו דולר ממשי ולא שער יציג, והגם שיש[נ]ם בני אדם שקורין לדולר יציג בשם ״דולר״, זה דומה ליש קורין בשם ״צמד״ גם לבקר. וכשם שאם מכר את הצמד לא מכר את הבקר, האף שהצמד והבקר והמעות ביד הלוקח, כמו כן בנידון דידן אפילו היה כבר הס״ת והמעות ביד הלוקח, הוא לא נקרא מוחזק ומוציאין ממנו.

דולר בבנק או במזומן

והגם שסכמנו שלשון השטר ״דולר״ הכוונה לדולר ממשי, אכתי יש לדון, האם הכוונה לדולר ירוק הנמסר מיד ליד, או שמא הכונה לדולר פת״ם (פקדונות תושב מקומי) דהיינו דולר השמור בבנק. וכאן יש מקום לומר ״יד בעל השטר על התחתונה״, ובפרט שלפי חוקי המדינה, גם בעת שהיה מותר לסחור בדולרים, היה אסור להעביר מיד ליד יותר מסכום מסויים.

אלא שאת זאת אפשר לבדוק, אם הוצאה ״חשבונית״ ע״י המוכר, מסתבר שהמכירה היתה לפי חוקי המדינה, ואם לאו, מסתבר שכוונתם היתה לדולר ירוק, שכן הסוחרים לפי דולר פת״ם הם מיעוטא דמיעוטא.

הרב חיים הרצברג.

תגיות

יד בעל השטר על התחתונה - ספק בפרשנות החוזה דף קסו - עמוד א דף עז - עמוד ב דף כז - עמוד א דף מו - עמוד א סימן מב - סעיף א יד בעל השטר על התחתונה - כשהפרשנות ברוב המקומות היא אחרת אמצעי פרעון - דולרים