בס"ד


מס. סידורי:1937

הלוואה ממנהל הישיבה מכספי הישיבה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובע שהוא מנהל בישיבה, הלווה כסף לנתבע על ידי אדם אחר שהכסף היה מופקד אצלו, כשהמלוה תבע אותו, הלווה לא החזיר את ההלוואה ורק החזיר צ'ק שלטענת המלווה אינו בתוקף, כמו כן הוא טוען שההלוואה אינה מהישיבה
פסק הדין:
צודק המלוה בסרבו לקבל את הצ'ק שניתן על ידי הלוה כפרעון להלוואה, על הלווה לשלם באמצעי תשלום אחר.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 305־נד כרך ג' עמ' כג- לד

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת החזר הלוואה

נושא הדיון

התובע, מנהל בישיבה, הלווה כסף לנתבע באמצעות סרסור שהכסף של התובע היה מונח אצלו, על דעת שיצטרך להחזיר בכל עת שיידרש לכך ע״י המלווה. כשתבעו המלווה להחזיר את ההלוואה, לא החזיר הלווה, אך היה מוכן לפרוע לו ע״י צ׳ק ״פתוח״ ללא שם וללא סכום, ששמו של המלווה מתנוסס בראשו כבעל החשבון, אך החתימה היא של מר ב'. לדבריו נמסר לו צ׳ק זה ע״י אדם שלישי שקבלו ממר ב׳ במעמד שלושתן. לדבריו הסכום שצ׳ק זה היה אמור להיות מכסה חלק ניכר מההלוואה. המלווה סרב לקבל את הצ׳ק משום שאין לו כל ערך לאחר שמר ב׳ נקלע לחובות והצ׳ק הזה וכמוהו עוד רבים נועדו במטרה לגלגל את החובות כדי לדחות את לחץ החובות ולהרוויח זמן, אך לא נועדו לפרעון (לטענתו של המלווה אמנם החשבון רשום על שמו, אך באמת הכספים שהיו בחשבון היו שייכים למר ב׳, שנהג לחתום על הצ'קים כמיופה כח), לטענתו עובדה זו היתה ידועה ללווה. עוד הוא טוען שההלוואה נעשתה מכספי הישיבה, וע״כ אין לחייבו לקבל לפרעון צ׳ק של חשבון פרטי, אפי׳ אם מחשבון הרשום על שמו.

טוען הלווה שהסרסור שמסר לו את כסף ההלוואה לא אמר לו שמדובר בכספי הישיבה, והוא הבין שמדובר בהלוואה פרטית, מה גם שלא יתכן לדעתו להניח את כספי הישיבה ביד סרסור ללא ריבית בו בזמן שהישיבה נמצאת בגרעון כספי בבנק, וגם לא יתכן שמנהל הישיבה יעשה בכספי הישיבה בצורה בלתי אחראית. לטענתו, המלווה מערב את חשבונו הפרטי ביחד עם החשבון של הישיבה, והכסף שהלווה היה פרטי, אך נוח לו כיום לטעון שהיה של הישיבה כדי להרוויח בדין. עוד הוא טוען שכיון שההלוואה היתה בלא עדים וראיה, יש לו נאמנות של מיגו לטעון שהכסף היה פרטי של המלווה ולא של הישיבה, וכן לטעון על הסכום שצ׳ק זה אמור היה לכסות, והוא מסתמך על דברי הסמ״ע חו״מ סי׳ מח וקצוה״ח שם וש״ך סי׳ סט ס״ק יז שלדבריהם יש תוקף לצ׳ק כזה ללא שם וללא סכום. לטענתו, שמו של המלווה כבעל החשבון של הצ׳ק מוכיח שהוא שותף באותו חשבון, וע״כ זכאי הוא לפרוע לו את ההלוואה שלווה ממנו בצ׳ק שלו עצמו.

משיב המלווה שהכספים שהיו ביד הסרסור היו של הישיבה, וזה היה ידוע גם לסרסור, וכך נהג הרבה פעמים כדי שבעת הדחק יוכל לקבל מהסרסור הלוואות עבור הישיבה, ומה שלא הפקיד כספים אלה בבנק כדי לכסות את הגרעון, הוא כדי לזכות בהמשך ההלוואות מהבנק (שאילו היו מכסים את הגרעון לא היה הבנק מוכן להלוות סכומים אלה בפעם אחרת). לטענתו גם הלווה עצמו ידע שהכספים שביד הסרסור הם של הישיבה משום שהוא עצמו היה השליח להעביר כספים אלה לישיבה, וגם מתוך בקשתו של הלווה לאותה הלוואה ניכר היה שיודע את מקור הכסף. הוא טוען שהרגיש צורך להלוות ללוה כדי להשיב ללווה כגמולו על הלוואות שנתן בעבר למלווה לצורך הישיבה.

על טענת הלווה שיש לו נאמנות של מיגו לגבות בצ׳ק ה״פתוח״, דוחה המלווה עפ״י דברי הט״ז חו״מ סי׳ מה שם כתוב שאין תוקף לשטר כזה, ואת הראיה שהביא הלווה מהש״ך וקצוה״ח דוחה המלווה בתשובתו.

משיב הלווה שאין לקבל את דברי המלווה שהכספים היו של הישיבה, כיון שזה בניגוד להלכה, ואין אדם משים עצמו רשע. עוד הוא טוען שעל הישיבה לתבוע מהמלווה את הכספים שהלווה שלא כדין, משום שעיוות בשליחותו למען הישיבה. והמלווה משיב שזה נוהג מקובל.

יחד עם התובע הגישו את התביעה לבי״ד גם שאר חברי ההנהלה של הישיבה, ולטענתם הכספים שלווה הנתבע ע״י הסרסור היו של הישיבה. גם הסרסור עצמו הופיע בבי״ד וטוען שהכספים היו של הישיבה, אם כי אינו זוכר אם אמר זאת ללווה בזמן ההלוואה. הוא מספר כיצד המתין להוראה מפורשת של המלווה לתת את הכסף ללווה (אם כי בתחילה אמר שהודיע ללוה שאם לא יקבל הוראה מפורשת מהמלוה הרי הוא, הסרסור, המלוה). הוא מגולל את ענין הצ׳ק שחתום ע״י מר ב׳ שנקלע לקשיים וכי וועד עסקנים ״מגלגל״ את הצ׳קים שלו כדי לחלצו מהמשבר, וצ׳ק זה שהוצג ע״י הנתבע הוא אחד מהם.

הנתבע מבקש שבפס״ד יתייחס הבי״ד גם להשמצות שהושמץ בהן ע״י התובע כגנב, מכיון שלטענתו הוא זכאי לפרוע את ההלוואה בצ׳ק המדובר.

פס״ד

על הנתבע לפרוע לישיבה את החוב במזומן, ואין הוא זכאי לפורעו בצ׳ק חסר ערך למרות שמשוך על חשבון הרשום ע״ש מנהל הישיבה. למרות זאת אין רשות להשמיץ את הנתבע כגנב על מה שרצה לפרוע בצ׳ק האמור, מכיון שלפי דעתו היה זכאי לעשות כן עפ״י דין.

השאלות לדיון     

א. מנהל ישיבה שהיה נושא ונותן בכספי הישיבה עד כדי חשבון משותף לעצמו ולישיבה, האם נאמן לומר על כסף שהלווה לאחרים שהיה מכספי הישיבה.

ב. האם רשאי מנהל ישיבה להלוות מכספי הישיבה.

ג. האם יכול הלווה לפרוע חוב לישיבה בצ׳ק חסר ערך של מנהל הישיבה.

ד. חשבון בנק שרשום על שם אחד וזכות החתימה היא של אחר שהוא גם בעל הכספים, האם מי שרשום החשבון על שמו נחשב שותף או ערב.

תשובה 

א.        האם נאמן מנהל ישיבה לומר שכספים שהלוה הם מכספי הישיבה?

בגמי ב״ב נב ב:

"אחד מן האחים שהיה נו״נ בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא, עליו להביא ראיה, וכן האשה שהיא נו״נ בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא, עליה להביא ראיה".

ונפסק הדבר להלכה ברמב״ם נחלות פ״ט ה״ז ואישות פכ״ב ה״ל וטוש״ע חו״מ סי׳ סב ואבהע״ז סי׳ פו סעי׳ ב.

ובגמ׳ ב״ב נב א:

"דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבה אמרה הני כיפי דמרתא ובני ברתא, אתא לקמיה דרב א״ל אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה, ואיכא דאמרי הכי א״ל אי אמידא לך עשה כפירושה, ואי לא עשה פירוש לפירושה".

וכתבו תוס׳ שם נא ב ד״ה קבל ורא״ש שם סי׳ נה שהחילוק בין אם נאמנת לו או שאינה נאמנת לו לפי תירוץ ראשון של הגמ׳ הוא דוקא באשה ששוכבת על ערש דוי ואין לה מיגו לפי שאין יכולה ליקח מן הנפקד וליתנו לפלוני, אבל אם היתה בריאה כיון שיכולה ליקח מהנפקד ולתת לפלוני נאמנת לומר של פלוני הם, ואפי׳ אמר הבעל שהממון שלו אין לו כל להוציא מידה, וכ״כ הטור ורמ״א בשו״ע אבהע״ז סי׳ פו סעי׳ א.

ונראה שאף בנידון דידן כיון שהמלוה יכל לקחת הכסף מהלוה ולתת לישיבה, נאמן הוא לומר שהכסף של הישיבה ועל הלוה להחזיר הכסף לישיבה (ואין לומר שדוקא בכסף מופקד נאמן לומר של מי הוא, שנחשב הדבר כאילו עדיין ברשותו, אבל לא בכסף שהלווה לאחרים שמלוה להוצאה ניתנה, כיון שמדובר אף כש[א]ין הנפקד מאמינו ונמצא שאינו שומר הפקדון עבור אותו שאומר), ויתירה מכך, וזה העיקר, כיון שבנידון דידן מדובר שהמלווה הוא מנהל הישיבה ונושא ונותן בכספי הישיבה, ולטענת הלווה נוהג לשתף את חשבונו הפרטי ביחד עם חשבון הישיבה, הרי בזה בודאי נאמן לומר שהכסף של הישיבה, שהרי כן הוא מן הסתם כמו באשה הנו״נ בתוך הבית, ואדרבא, כדי לומר על כסף הנמצא ברשותו שהוא שלו פרטי, צריך טענה ברורה.

ב2. מותר להלוות כספי הישיבה

בגמ׳ ערכין ו ב:

"ר׳ ינאי יזיף ופרע, דניחא להו לעניים דכל מה דמשהי מעשי ומייתי להו". ופרש״י: "ר׳ ינאי גבאי עניים הוה ויזיף מעות הצדקה לצורכו ופרע, דכמה דמשהי ר׳ ינאי דלית ליה זוזי למפרע ניחא להו לעניים דמעשי רי ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים".

וכן פסקו הרמב״ם מתנ״ע פ״ח ה״ה ורמ״א בשו״ע יו״ד סי׳ רנט סעי׳ א:

"היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות אחרים ליתן הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע, שהצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו".

ובנידון דידן שהנהלת הישיבה מצאה לנכון להלוות כספים של הישיבה לסרסור כדי שבזמן הצורך תוכל ללוות ממנו כספים לישיבה, יש להניח שזו אכן טובתם של תלמידי הישיבה הסמוכים על שולחנה, וכשיש הנאה לעניים בכך התיר ר׳ ינאי ללוותם, והטעם כמו שכתב הרמב״ם שהרי אינה הקדש שאסור ליהנות בו. וכפי הנראה זו היתה גם ההוראת היתר של התובע להלוות כספים לנתבע, וכפי שאמר שבעבר קבל ממנו הלוואות עבור הישיבה, אם כי נראה שאם היה בא לשאול לא היה מקבל היתר לכך.

ועוד נראה פשוט שאם כסף ההלוואה שניתן לנתבע היה של הישיבה, וכפי שנתבאר לעיל אות א, הרי הוא כזה גם אם לא הודיע הסרסור ללווה בזמן ההלואה את מקור הכסף, וכי מפני שהלווה סבור שהכסף הוא של פלוני מפני כך ייחשב כסף של פלוני?. ומעתה גם טענות הנתבע להאמינו שהכסף היה פרטי ולא של הישיבה, וכן טענתו שאין להאמין למלווה שהכסף היה של הישיבה מכיון שאאמע״ר, אינן טענות, כיון שגם אם נאמין לנתבע שהוא סבר שהכסף הוא פרטי, אין דבר זה משנה את המציאות האמיתית, ומאידך, כיון שהיתה זו טובתה של הישיבה להלוות כסף למי שמלווה לה בשעת הדחק, הרי זו הלוואה המותרת, ואין בזה מעשה רשעות. ומה שטען הנתבע שעל הישיבה לתבוע הכסף מהמלווה כיון שעיוות בשליחותו, טענה זו היתה נכונה אילו היה הנתבע מכחיש את ההלוואה ולא היה משלם, אבל בנידון דידן שהנתבע מודה בהלוואה ומוכן לשלם, אין כבר הפסד לישיבה.

ג. אסור לפרוע לישיבה בצ'ק חסר ערך

כיון שנתבאר שההלוואה היתה מכספי הישיבה נראה ברור שאין הלווה יכול לפרוע חובו ע״י צ׳ק חסר ערך גם אם שמו של התובע מתנוסס בראשו כבעל החשבון, אמנם על התובע להמנע מלהשמיץ אותו כגנב, מכיון שהנתבע היה סבור שזכותו לפרוע בצ׳ק זה.

ד. מדין תורה לבעל הכסף בחשבון יש זכויות על כספו

אע״פ שלפי חוקי הבנקים מי שפתח חשבון על שמו נחשב הוא בעל החשבון לבל דבר גם אם נמסר יפוי כח חתימה לאחר, ואין זה משנה כסף של מי התגלגל בחשבון, מ״מ נראה שבדין תורה אם הכסף שבחשבון היה שייך למישהו אחר וגם זכות החתימה על הצ׳קים היתה של האחר, אין לפותח החשבון מעמד של לווה לגבי הצ׳קים המשוכים בחשבון, שהרי לא הוא המושך אלא החותם, אבל מכיון שעפ״י חוק ניתן לחייבו יש לו לכאורה דין של ערב, אמנם הדבר תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים בדין ערב שלא ידע למי הוא מתחייב האם יש לו דין ערב, עי׳ מחנה אפרים הל׳ ערב סי׳ ג, ואף בנידון דידן כיון שהתובע לא ידע לטובת מי מושך בעל הכספים את הצ׳קים, לדעת הרבה פוסקים אין לחייבו מדין ערב.

ד2. דין צ'ק פתוח

(ומה שהאריך הנתבע בסיכומיו בתורת צ׳ק בהלכה, והוכיח מהאחרונים שגם צ׳ק ״פתוח״ יש לו דין שטר שמחייב את המושך אותו [והיה לו לציין גם לדברי הנו״ב קמא חו״מ סי׳ ז שנקט להלכה כדברי הסמ״ע ולא כע״ש ולא כט״ז, וכ״ה בשו״ת מהרא״ל צינץ חו״מ סי׳ כז וספר יהושע פסקים וכתבים סי׳ קה ויד יוסף ח״א סי׳ קג ועוד], אין זה נוגע לנידון דידן שכאמור נאמן המלוה לומר שהכספים היו של הישיבה).

 

תגיות