בס"ד
מס. סידורי:193

מעמדו של בית דין קבוע בעיר ובית הכנסת שנתבע

שם בית דין:אזורי צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
להנהלת קריה א' תביעה כנגד מתפללי בית כנסת מסויים. הנהלת הקריה דורשת לקיים את הדיון בבית הדין האזורי ואילו המתפללים התנגדו. בנוסף עלתה טענה כי אין נציגים המוסמכים לדבר בשם מתפללי בית הכנסת.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי מעמד בית הדין האזורי כ"בית דין קבוע", וכי מעמדו עדיף על בית דין של זבל"א. וכי כאשר ישנה תביעה כנגד ציבור, עליהם לבחור שלשה נציגים שינהלו את הדיון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ב חשון תשס"א

התובעים: הנהלת קריה א'.

הנתבעים: מתפללי בית כנסת ב'.

קיצור טענות הצדדים:

בפני בית הדין תביעה מטעם הנהלת קריה א' בצפת, כנגד כמה ממתפללי בית הכנסת ב'.

התובעים טענו שמקום הדיון צריך להיות בבית הדין האזורי בצפת שהוא בית הדין הקבוע בעיר, והנתבעים התנגדו. כמו כן נשמעה טענה שאין ביניהם נציגות מוסמכת המייצגת את כלל המתפללים בבית הכנסת.

בירור הדין:

א.    מקום הדיון

הטור חו"מ סי' ג' פסק –

 "ואלו השלשה דנין לאדם בעל כרחו, בד"א שהנתבע מסרב לירד לדין, או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו, אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאין חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד".

וכן פסק מרן הב"י בשו"ע שם.

וכתב על זה הרמ"א –

"נ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו".

הרבה פוסקים פסקו בפשיטות כדעת הרמ"א - הלבוש חחו"מ סי' ג' סעיף א', התוספות יו"ט מסכת סנהדרין פרק ג' משנה א', בספר תפארת ישראל על המשניות (שם), בשו"ת הב"ח (הישנות) בסוף סי' נח ובסוף סי' נט, ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנט.

וכן בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ת סי' מט (ד"ה וע"ד הדין) כתב בתוך דבריו –

 "י"ל דזהו רק במסרב שלא לעמוד כלל לדין תורה, אבל לא באומר רוצה אני לעמוד לדין בב"ד אחר, זולת היכי דיש דיינים קבועים, אינו יכול לומר כן".

וכן בשו"ת מור ואהלות חלק חו"מ סי' ב' (ד"ה והנה כתב) כתב בתוך דבריו –

 "וכ"ת אכתי ל"ל רשות הקהל, הא בלא"ה יכולין לדון בכפיה, דסתם ג' דנין לאדם ע"כ, וא"כ אהני רשות הקהל לפטרו מתשלום וע"ד כן הובררו. די"ל דאהני ברירת הקהל דיכולין לכוף אף כשאין הנתבע מסרב, אלא רוצה לדון בזבל"א, ואפ"ה יכולים לכוף וא"י לומר אדון בזבל"א, וכמ"ש מור"ם גופיה לעיל בסי' ג' דבדיינים קבועים לא יוכל לומר אדון בפניהם אלא בזה בורר ע"ש. וא"כ אם לא הובררו לא היו יכולים לכוף אלא דוקא כשהנתבע מסרב וכמ"ש התוס' והרא"ש. אבל כשאין הנתבע מסרב אז אינם יכולים לכוף אלא זבל"א וכו', אבל עכשיו שהובררו מהקהל יכולים לכוף אף כשנתבע אינו מסרב".

וכן מהרש"ם בתשובה ח"ב סי' קלז כתב בתוך דבריו –

"לכן אין למערערים שום זכות להזמין את השו"ב לפני בי"ד אחר, כיון שהבי"ד שבעירו אינם מסלקים א"ע מדין זה, וכבר פסק הרמ"א סי' ג' ס"א שבדיינים קבועים אין ביד הבע"ד לדון בזבל"א, ועיין בתוי"ט פ"ג דסנהדרין ובגאון צבי סי' י"ג".

וכן פסק בשו"ת הרי בשמים ח"א סי' סא.

ובספר חקקי לב להגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל ח"ב סי' ג' הביא מספר עדות ביעקב סי' מא שכתב שאם יש בי"ד קבוע בעיר והוא רוצה להתדיין לפני בי"ד אחרים שאינם דיינים קבועים, אבל הם ראויים להוראה, שומעים לו.

וכתב ע"ז הרב חקקי לב –

"אלא בעיקר דברי העדות ביעקב צריכא רבה, אם הם דיינים שבעיר שקבלו עליהם בני העיר לדון, וזה החכם אשר ירצה הנתבע אינו מקובל לדיין לדון לכל בני העיר, מה כוחו יפה לכופו שידון לפניו, מאחר דליכא שום עיכוב מלדון בפני הדיינים, לא משום קורבא ולא משום נוגע ואיזה חשדא, כי כן דבריו צריכין אצלי תלמוד".

וע"ע בשו"ת מוהרא"ל (צינץ) סי' כג.

בטעם דינו של הרמ"א, כתב הלבוש (עיר שושן סי' ג' סעיף א'), וז"ל –

 "אם ישנן דיינים קבועין בעיר לא יוכל לומר לא אדון בפניהם אלא בפני זה בורר לו אחד כו', דאם לא כן כל אחד ידחה חבירו וימשיכנו כדי לישמט מדינו".

   ועיין בחזו"א סנהדרין סי' טו סק"ז שבאר את דינו של הרמ"א על פי דרך זו של הלבוש (בלא שראה דבריו), וכתב לבאר הלכה זו בשתי דרכים:

בדרך הראשונה כתב שזו תקנה –

"לגדור בפני עושי עולה, דע"י נתינת רשות לברור דיין מוצאים מקום להשתמט מן הדין שמתארך הזמן עד שיסודרו הדיינים, וגם לפעמים זה פוסל דיינו של זה, ולפעמים בורר שאינו הגון, וקשה לברר שאינו הגון, ובשביל זה תקנת הציבור לברור בית דין הגון ושלא יוכל לדחות לזבל"א".

            ובדרך השניה כתב החזו"א, שדינו של הרמ"א הוא מעיקר הדין ולא מתקנתא –

 "ולא מצי למדחי לבית דין אחר קאזילנא, שהרי כל בית דין עושה כמשפט התורה להוציא עשוק מיד עושקו ולמה לן ליתן לו רשות להשתמט".

ביחס למש"כ החזו"א בטעמו הראשון, יש לציין שמצינו בפוסקים בהלכות דיינים, תקנות דומות הבאות למנוע דחיה והשתמטות. במרדכי במסכת סנהדרין סי' תש"ט כתב בשם אור זרוע

"כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו הרי זה דן בעירו בעל כרחו, ל"ש תובע ל"ש נתבע לא מצי למימר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול, אלא דן בעירו מפני הרמאין שלא ידחו עצמן מן הדין".

מבואר, שאפילו ביטלו את הלכה זו של "בית הועד" ובית דין הגדול, שהוא דינא דגמרא שיוכל לתבוע לקיים שם את הדין תורה, משום החשש שהרמאים ישתמטו מלקיים דין תורה באמתלאות אלו. וכן מצינו ברמ"א חו"מ סי' ה' סעיף ב' שאין דוחים דיון למועד מאוחר מהזמנים הקבועים בש"ס שאין דנים בהם, ניסן ותשרי, אם רואים שיש בזה "דחייה ורמאות", ועיי"ש בביאור הגר"א שהביא לכך מקור בש"ס.

הרי שמדברי המרדכי והרמ"א עולה, שאפילו דינא דגמרא נדחה במקום שיש חשש השתמטות מלעמוד בדין תורה.

והנה בספר ערוך השולחן חו"מ סי' ג' סעיף ב' לאחר שפסק כדברי הרמ"א, הוסיף שם –

"ומה שאין מוחין עתה, כשאחד אינו רוצה בדיינים הקבועים מהעיר, מפני שאין ביכולתינו להעמיד משפטי הדת על תלה, והבע"ד עתיד ליתן את הדין לפני יודע תעלומות, אם אין הצדק אתו בזה".

אך הדבר פשוט שדברי הערוך השלחן לא נאמרו במקום שבית הדין נוכח לדעת שכל מגמת תביעת הנתבע לדון בזבל"א היא למשוך את הזמן ולהתחמק מקיום דין תורה. ובזה חזרנו לעיקר דינו של הרמ"א, ומוטל על בית הדין לעשות את המוטל עליו על מנת להעמיד את משפטי הדת על תילה, ולהלן כתבנו טעם נוסף לשלול טענת זבל"א.

העולה מדברינו - גדולי הפוסקים נקטו בפשיטות כפסק הרמ"א בסי' ג', ולכן הנתבעים מחוייבים להופיע לדיון בבית הדין הקבוע בעיר צפת.

אמנם בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ ח"ב סימן ג' כתב –

"הא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, היה זה רק בעיירות שבמדינותינו שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו מאחר שקבלוהו, אבל בנוא יארק ליכא דיינים קבועים שנתמנו מהעיר, ובפרט שאיכא עוד אגודות וחבורות של רבנים, שליכא אף מינוי מכל הרבנים שבעיר, ולכן כשרוצה אחד מהן בזבל"א מוכרחין לילך בזבל"א דוקא".

אך עיין בשו"ת שבט הלוי חלק ט' סי' רפה שכתב הלכה למעשה דלא כפסק האגרות משה בזה, ועיי"ש שפסק אודות בית הדין שהוקם ב"קרית ספר", שחובה על אנשי המקום להדיין בפניהם מאחר שהם קבועים במקום וקבלום עליהם, ולא ניתן לטעון שאינם מסכימים לקיים דין תורה בפניהם.

ובתשובה אחרת בחלק ח' סי' שב כתב שבט הלוי –

"הנה כבודך שאל אותי לנמק בכתב טעם סברתי שאם הנתבע רוצה לפני בי"ד של שלשה ת"ח מקובלים על הבריות, והתובע רוצה דוקא בזבל"א, דדעתי העניה שהדין עם הנתבע, אמנם יש מפקפקים, מהא דמבואר ברמ"א חו"מ סי' ג' דהיכא דיש בי"ד קבוע אין לדון בזבל"א, וא"כ בזה"ז שאין בי"ד קבוע בפרט במדינתכם, א"כ יכוף התובע לנתבע לדון בזבל"א.

הנה אין זמן להאריך, וטעמי פשוט. חדא, דלפי ענ"ד גם בזה"ז איכא בי"ד קבוע, דלא כאיזה מחברים שבטלו לגמרי ענין בי"ד קבוע, וכתבתי במקום אחר דכל אדם השייך לאיזה קהלה בכל העניינים, ובקהלה הזאת איכא בי"ד קבוע, דלדידי' נחשב בי"ד קבוע ואין צריך לדון בזבל"א. וגם אם איכא בעיר בי"ד מצורף מכמה קהילות, והם דנים לפי דיני חו"מ ונזהרים בכל הדברים אשר דיינים צריכים להזהר, דינם כבי"ד קבוע בעיר.

ושנית, בענין זבל"א הלא כבר כתב הרא"ש והטור סי' י"ג אסור לו להגזים ולשקר וכמש"כ שם דאיזה חסרי דעת חושבים שהדיין (הנברר) יש לו להפוך בזכות מי שבררו ועומד במקומו להפוך דברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם דיין בעל תחבולות וכו' והרא"ש והטור שפכו מרורות ע"ז דה"ז בכלל מטה משפט. ובזה"ז חושבים שע"י הזבל"א ניתן רשות לבעלי התחבולות להפוך דברי אלקים חיים, וכי ע"ז חשבו חז"ל בסנהדרין כ"ג כשאמרו זבל"א וזבל"א.

ושלישית הלא זקני הגאון פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט צווח על המנהג הרע שהדנים בזבל"א שכל אחד מבע"ד מסדר טענותיו לפני הדיין שלו ונותנים לו שכר ע"ז וכל מעיינו אז איך להטעות את בעל דינו שכנגדו. אלא שבספר ערוך השולחן למד זכות בענין סדור טענותיו לפני הדיין שכיון שב' הצדדים עושים כן א"כ על מנת כן נכנסו לדין וקבלו עליה.

ולפ"ז תינח אם שניהם מסכימים לזה אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה, ורוצה בבי"ד שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהי' משוחד משום צד, פשיטא דא"א לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבי"ד שאינו קבוע היינו זבל"א שאין לו פגם זה, מה שאינו שכיח כלל, ומכ"ש דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבה פעמים ביודעים". עכ"ל תשובת שבט הלוי

ובסי' ש' כתב שבט הלוי –

"בעו"ה הרבה מאד מעניני זבל"א ובוררים שנעשו היום הם היפך דע"ת והיפך יסוד כוונת חז"ל בתקנת זבל"א עפ"י המתבאר ברש"י ורא"ש ריש פרק זה בורר שכתב הרא"ש, הדיין עצמו חלילה לו למצא סברא לזכותו אם לו שיראה לו דין גמור, אבל אם יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה ה"ז בכלל מטה משפט וכו', ובטור חו"מ סי' י"ג, וכתבתי מזה גם בשבט הלוי ח"ז, וכבר ראיתי מה שמובא בזה בשם הגאון כנסת יחזקאל בתשובת אור נעלם סי' מ"ג, ובעו"ה מאז ירד הדור עוד פלאים והרבה מאד מדיוני הזבל"א מיוסדים על דברי שוא ושקר, ומהפכים דברי אלקים חיים ע"י נגיעות ובצע כסף". עכ"ל.

ויש להוסיף בזה, - הדין המבואר ברמ"א, שאין אדם רשאי לסרב לירד לדין בפני בי"ד הקבוע בעיר, יסודו מדין המחוהו אנשי העיר עליהם, כפי שמציין הרמ"א לעיין בסי' כ"ב סוף ס"א, ושם ברמ"א –

"רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בעלי דינים יכולים לעכב".

ומבואר ברמ"א שאין נפקא מינה אם הדיינים הקבועים הם גמירי או לא גמירי, מאחר שכוחם נובע מהיותם קבועים בעיר, מכוח שהציבור קבלם עליהם להיות דיינים, ועל כן אין היחיד יכול לסרב. יתירה מזו כתב בספר תפארת ישראל על המשניות (סנהדרין פ"ג מ"א) –

"מיהו בבית דין קבוע בעיר, אפילו כל השלשה יושבי קרנות, אינו יכול לברור לו דיין אחר, מדהמחום רבים עליהם שלשה".

לפי זה, בית הדין האזורי בצפת, הממונה מטעם הרבנות ונציגי כלל הציבור בארץ, ומלבד זאת בענייני נישואין וגירושין יש לו את הסמכות הבלעדית, הן על פי חוק והן על פי המנהג מקדמת דנא, ולא שמענו עירעור על כך, כוחו כבית דין קבוע, ועדיף טפי מבית הדין שהזכיר האגרות משה, ובכל מקרה יש לו עדיפות על פני בית דין הקבוע בעיר אחרת, או על בי"ד של זבל"א ומהטעם המבואר בספר שבט הלוי כאמור לעיל.

ב. ריבוי נתבעים

בנידון שלפנינו, התביעה מתייחסת למספר גדול של נתבעים, ולכאורה כל אחד יכול לטעון שהדין תורה יתקיים עמו בנפרד, וטענות חבריו אינן מחייבות אותו. ואמנם בשו"ע חו"מ סי' יז סעיף ד' פסק –

"אם (התובעים רבים) והנתבע אומר אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו".

ועי"ש בסמ"ע סק"ט, ומבואר שלא ניתן למנוע מכל אחד מהשותפים להשתתף בדיון, לבדו או עם כולם יחד.

אך בעניין שלפנינו הנידון הוא בציבור של מתפללי בית הכנסת, שהם קהל העומד בפני עצמו, עליהם למנות שלשה נציגים שייצגו אותם בדיון, שהרי לא יתכן שהתובע יאלץ לקיים דין תורה בנפרד עם כל אחד ואחד, מה עוד שעיקרה של התביעה בנידון שלפנינו היא תביעה כללית ביחס לכלל המתפללים. והדברים ק"ו, אם תקנו תקנות להעמיד את הדין שלא יוכלו להשתמט מדין תורה, פשיטא שיש להורות כך, כדי שלא יתבטל דין תורה בטענה שכל אחד מבקש לקיים דיון עמו בנפרד, כשם שלא מצינו בדין תורה כנגד עיריה, שיוכל כל אחד מבני העיר לבקש להיות צד לדיון בטענה שהענין נוגע לו, ופשיטא שרק נציגי הציבור הנבחרים, יוכלו לייצג את כלל בני העיר.

במקרה שבפנינו, כתבנו שהנתבעים יבחרו שלשה נציגים, היינו עפ"י המבואר בירושלמי מסכת מגילה פרק ג' –

"שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת".

 וכתב הרשב"א בתשובה חלק ג' סי' תכח, וז"ל –

"שהצבור כשותפין הם בכל העניינים המוטלין על הצבור ובכל המנויין הצריכין לצבור, כנאמנים וגובי המס ושלוחי הצבור, וכל כיוצא בהם ... אלא א"כ הם אנשים ממונים בכלל על עניני הצבור, והם קרואים בדברי חכמים שבעה טובי העיר, שאמרו שהם כאנשי העיר. וכן שלשה מבית הכנסת, שהם כאנשי הכנסת, וכמו שאמרו בירושלמי מסכת מגילה. אבל אנשים אחרים, בלא הסכמת הצבור, לא".

 וע"ע בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' נט, ואכמ"ל בזה.

ועיין בחזו"א ב"ב סי' ד' ס"ק טו שכתב –

"בכרך גדול נראה דבוררים יחידים מכל בית כנסת, והנבררין מכל בתי כנסיות יש להם דין בני העיר".

אותם שלשה נציגים יבחרו על ידי רוב המתפללים וכמבואר ברמ"א חו"מ סי' קסג סעיף א ברמ"א, ועיי"ש בפת"ש סק"א שכתב בשם החת"ס שאם יבקשו הסכמת כולם, לא יגמר שום ענין ויגרם מזה השחתת הכלל.

תגיות

בית דין קבוע בעיר - קודם ל"זה בורר לו אחד" גדרו - בתי הדין האזוריים במדינת ישראל זכות הנתבעים לדרוש לטעון לחוד - בציבור של בית כנסת זכות הנתבעים לדרוש לטעון לחוד - בציבור של רשות מקומית