בס"ד


מס. סידורי:1922

שוכר שנכנסו פשפשים לביתו

שם בית דין:שערי שלום
דיינים:
הרב שפירא פנחס
תקציר:
שוכר בא בדרישה למשכיר לעשות ריסוס בביתו לאחר שהתיישבו בו פשפשים.
פסק הדין:
בית הדין פסק שהמשכיר אינו חייב לטפל בהדברת הפשפשים
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ח כסלו תשע"ט

פסק דין בבוררות שבין שוכר למשכיר בענין נחיל פשפשים שהתנחל בבית - האם הוצאות הריסוס מוטלות על המשכיר, ומה דין השוכר.

תשובה:

המשכיר אינו צריך לשלם על הריסוס.

 

יעויין ברמ"א חו"מ סימן שיד סעיף א, ואמנם יש חולקים, אך בנדו"ד שהוא מוחזק (כיון שקיבל צ'קים פתוחים שדינם כמו כסף מזומן - יעויין היטב בערוך השלחן בחו"מ בסימן נ ס"ק ג ובסימן סו ס"ק ה) ממילא וודאי שיכול המשכיר לאמר "קים לי" כדברי הרמ"א שפוסק כדעת הריטב"א והנמוק"י.

ועוד, שאף אם היו ההמחאות עשויות כדין שטר ולא כדין ממרנ"י (שהוא ככסף מזומן) - מ"מ כיון שהשכירות היא וודאית ואילו טענת השוכר שנויה במחלוקת הפוסקים, ממילא דומה למה שמבואר ברמ"א בחו"מ סימן סה סעיף כג. ולמרות שבחידושי הגרע"א שם מחלק בין ספק במציאות לבין ספק בדין, ומוכיח זאת מפסק השו"ע באה"ע סימן קו סעיף א, אך יעויין בב"ש (שם באה"ע) שהשלטי גבורים חולק בזה ושיש הגורסים כמותו בדברי הרי"ף, וכן משמע קצת גם מדברי תשובת הרשב"א (בח"ו סימן ה) שהביא הגרע"א שם, וממילא מכיון שבנדו"ד נראה שדעת הריטב"א והנמוק"י היא הדעה העיקרית להלכה, מכיון שהיא דעת רוב הראשונים, היינו ריטב"א ונמוק"י כנגד הרא"ש, וגם מרן המחבר (בחו"מ סימן שיב סעיף יז) הביא את דברי הרא"ש רק כ"יש מי שאומר" אחר שהביא את דברי הרמב"ם בסתם, שנראה מדבריו שלמד בסתימת דברי הרמב"ם שסובר ג"כ כשיטת הריטב"א והנמוקי יוסף, והלא כל הדין של טענת "קים לי" כמיעוט פוסקים מול רוב הפוסקים הוא דין מחודש השנוי במחלוקת הקדמונים, לכן נראה שבהצטרף הסברא של "שכירות וודאי וטענת התיקון היא ספק" וכנ"ל - אין השוכר יכול לאמר "קים לי" כדעת הרא"ש.

ובמה שכתבתי שהשכירות היא וודאית וטענת השוכר מוטלת בספק - אל תקשה עלי דלכאורה זה נסתר מדברי המשנה למלך בהלכות טוען ונטען (פרק טו הלכה יא) לגבי ספק בהתקיימות התנאי, שמלבד שהמשנה למלך מוכיח דבריו מדברי תשובת הרשב"א (בח"ב סימן רמו), וא"כ י"ל שהרשב"א לשיטתו במקום אחר שכתב החזון איש (בחלק אה"ע סימן נ ס"ק ו) בדעתו שסובר שתנאי אינו דבר נפרד מהמקח ולא כדברי תשובת הרא"ש (בכלל לה סימן ט) הסובר שתנאי הוא דבר נפרד מהמקח, ויעו"ע בקונטרס הספיקות כלל ז ס"ק י ודו"ק, מלבד כל זה הלא הרשב"א מדבר לגבי תנאי, ולא לגבי מקח טעות, ולגבי מקח טעות מצינו בפירוש שדעת כמעט כל הראשונים (יעויין בספר מורשת משה על בבא מציעא בסימן ס) שזוהי "זכות תביעה" לביטול המקח, ולא שהמקח בטל מאליו, וממילא לדברי הראבי"ה (סימן אלף לב) הסובר ש"אדעתא דהכי" הוא מדין מקח טעות, ולא מדין תנאי, הרי שבנדו"ד שהספק הוא אם יש לשוכר טענת "אדעתא דהכי" לבטל את המקח, שכאמור לדברי הראבי"ה הוא מדין "מקח טעות", אשר הוא אינו חלק אינטגרלי מקיום המקח מעיקרו (לדעת כמעט כל הראשונים, וכאמור), י"ל שגם לדעת הרשב"א אין השוכר נחשב למוחזק.

ומה שנקטתי בפשיטות שהשכירות היא וודאית - היינו כיון שהמשכיר יכול לאמר "קים לי" כדעת רש"י (יעויין בחו"מ סי' שיב בביאור הגר"א ס"ק לט ובנתיבות המשפט ס"ק יג, ודלא כערוך השלחן שם בס"ק לו) שאין השוכר יכול לבטל את השכירות מכאן ולהבא בכה"ג, ממילא "קם דינא" והשכירות היא וודאית, ואכמ"ל. וממילא גם אם היה זה שטרות רגילים ולא ממרנ"י נלענ"ד שיד המשכיר היתה על העליונה, אא"כ גם המשכיר וגם השוכר היו ספרדים (שהרי מרן המחבר, בסימן שיב סעיף יז, פסק שלא כדעת רש"י). וכ"ש בנדו"ד שמדובר בממרנ"י, שגם אם שניהם היו ספרדים מ"מ ברור שיד המשכיר על העליונה מן הטעם הראשון שכתבתי.

בכבוד רב, פנחס שפירא

נ.ב. פשוט וברור שמאידך גם אין על השוכר חובה לרסס, ואף אם ידעינן בבירור שהוא (או מישהו אחר מבני ביתו) היה זה שנדבקו אליו פשפשים ומכך נתפשטו בבית, מ"מ כל שלא ידעינן שהיה זה בפשיעה פטור אף בדי"ש, דהא מבואר בגמ' בב"ק (קיד ע"א) שהמוקים ארי על נכסי חבירו הוי גרמא, ובגרמא קי"ל שבשוגג פטור אף מדי"ש.

 

תגיות

סימן שיב - סעיף יז סימן שיד - סעיף א סימן קו - סעיף א מום בנכס המושכר - מום שקרה לאחר תחילת השכירות סוגי מומים - פשפשים