בס"ד


מס. סידורי:1912

דין שמיטת כספים בפסק דין

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
אדם תבע את חבירו בדין תורה, עבור הלוואות וגניבת צ'קים, פסק הדין ניתן לקראת סוף שנת השמיטה, ועלתה השאלה האם התובע צריך לכתוב פרוזבול על חוב זה.
פסק הדין:
הפרוזבול שהתובע עשה בזמן הדיון הראשון בבית הדין מועיל גם על החוב שחייבו בית דין את הנתבע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 309־נד פד"ר ירושלים כרך ג' עמ' יט-כב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בענין פרוזבול על חיוב בי''ד

נושא הדיון

בי״ד כתבו פס״ד המחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום מסוים של כסף עבור הלוואות שנטל ממנו ועבור גניבת צ׳קים של התובע ועשיית שימוש בהם, זאת עפ״י הודאתו של הנתבע, אלא שבטענתו בבי״ד כפר הנתבע בחיוב בגלל תביעת חוב נגדי אחר של דמי שכירות ואשר עפ״י טענתו הם יותר מסך כל הלואותיו וגניבותיו, וכן בטענה שפרע מקצת חובו לתובע. התובע מצידו הודה שקבל סכום מסוים מהנתבע כשלחץ אותו בענין היעלמות צ׳ק מסוים, אך כפר בטענת השכירות, והביא עד אחד המסייע על מקצת מן התקופה הנידונה, ובי״ד פסק שעל התובע לשלם לנתבע סכום מסויים בתורת פשרה כדי להימנע מלהשביע את התובע שבועת היסת על מקצת תביעת דמי השכירות, אך סכום זה ביחד עם הסכום שקבל בעבר מהנתבע מקוזז בחוב ההלוואות והגניבות שחייב הנתבע לתובע, ובי״ד חייב את הנתבע ביתרת חובו בתוך שלושים יום. הנתבע הודיע לבי״ד שאת הפרעון ישלם דרך הבי״ד מכיון שאין הוא רוצה בקשר עם התובע.

הדיון ופסק הדין וכתב החיוב היו בשלהי שנת השמיטה, ועפ״י הפסק דין על הנתבע לפרוע את החוב בתוך שלושים יום, נמצא שסוף הזמן הוא בתחילת השנה השמינית. לאחר הדיון הראשון כשהנתבע כפר בכל, עשה התובע פרוזבול בבי״ד. והשאלה היא האם הועיל הפרוזבול גם על החוב שחייבו בי״ד אחר זמן את הנתבע.

פס״ד

הפרוזבול שעשה התובע בזמן הדיון הראשון בבי״ד מועיל גם על החוב שחייבו בי״ד את הנתבע.

השאלות לדיון

א. האם חוב שהנתבע כופר עליו ואח״כ נפסק שחייב בו נחשב בשעתו כדשלב״ל שאין פרוזבול מועיל עליו.

ב. זמן חיוב שמתחיל בסוף שמיטה ונמשך עד תחילת שמינית, האם נחשב כמו שזמן חיובו הוא בשמינית.

ג. הודיע הנתבע שברצונו לפרוע ע״י בי״ד, האם נחשב כמוסר שטרותיו לבי״ד.

תשובה

א1. חוב שכפר בו האם שביעית משמטת?

פסקו הרמב״ם שמיטה ויובל פ׳׳ט ה״ח וטוש״ע חו״מ סי׳ סז סעי׳ ז:

"הלווהו וכפר בו והגיעה שמיטה והוא בכפירתו והודה אחר שעברה שביעית או שבאו עליו עדים אחר שעברה השביעית, אין השביעית משמטת".

ומקורו בירושלמי שביעית פ״י ה״ב, ועי׳ מהר״י קורקוס שם שלדעת הרמב״ם אע״פ שלאחר שהודה איגלאי מילתא למפרע שהיה חייב לו, אינה משמטת, שבשנת השמיטה לא היתה מלוה, וממון חדש הוא זה שנתחייב לו אחר שביעית, אבל אם הודה קודם שביעית ודאי שמשמטת. וכתב שער המשפט סי׳ סז ס״ק ב בדעת תשבץ קטן סי׳ כט שאם כפר הנתבע בחוב אין פרוזבול מועיל עליו כיון שטעמו של פרוזבול הוא מסירת שטרו לבי״ד שהם יגבו את החוב, וחוב שהנתבע כופר א״א למוסרו לבי״ד כמו שאין כותבים עליו הרשאה.

ולפי״ז בנידון דידן שבשעת התביעה אע״פ שהודה ב״נטילת צ׳קים״ של התובע ושל אחרים מ״מ בעיקר התביעה כפר בטענת תביעה נגדית, נמצא שבשעת הכפירה לא היה מקום לפרוזבול, מ״מ אחרי שנתברר בדין שהנתבע חייב, השביעית משמטתו ככל חוב ומועיל עליו פרוזבול.

א2. כתיבת פרוזבול לפני שחייבו בית הדין

אלא שיש לדון האם מועיל הפרוזבול שעשה בשעת הכפירה על החוב שנוצר אחרי בירור בי״ד, והאם אין בכך חסרון של דשלב״ל. ועי׳ הלכות שביעית להגר״ב זילבר עמ׳ קלח אות קי שהביא מחלוקת אחרונים בענין חוב שכשכתב את הפרוזבול טרם הגיע זמן פרעונו אם מועיל הפרוזבול בהגיע זמנו, לדעת התפארת יעקב מועיל. ומכמה אחרונים נראה שאינו מועיל. ועיי״ש עמי קנז אות קנב שכתב שאם בשעה שכתב הפרוזבול כפר בבי״ד ואח״כ הודה, אין הפרוזבול מועיל, שדוקא חוב שעתיד ממילא להגיע הזמן לפני שמיטה מועיל הפרוזבול, אבל חוב שכפר בו אינו עומד ממילא להתחייב בו, ע״כ אין הפרוזבול מועיל עליו. ונראה שיסוד השאלה תלוי במחלוקת הראשונים מהו פרוזבול, האם זה מסירת והקנאת החובות לבי״ד, וגם מסירת שטרות לבי״ד היא מתקנת הלל, וכן דעת רש״י מכות ג ב ועוד, או שתקנת פרוזבול היא שכיון שכותב חובותיו לבי״ד אין השמיטה משמטתן, אבל אינה בגדר מסירת החובות והקנאתן לבי״ד, שמסירת שטרות אינה משמטת מדין תורה, ופרוזבול אינו אלא תקנת חכמים, וכן דעת תוס׳ מכות שם והרמב״ם ועוד, והדברים עתיקים, וי״ל שאם זה גדר של הקנאת חובות י״ל שאינה מועילה בדשלב״ל, אבל אם אינה ענין של הקנאה י״ל שמועילה אף בדשלב״ל, ויש לפלפל בזה.

ובנידון דידן נראה שכיון שנתברר בבי״ד שהתביעה הנגדית שתבע הנתבע את התובע לא היתה מבוססת דיה, והודאה של הנתבע בהלוואות ובגניבות מחייבתו, איגלאי מילתא למפרע שכבר בשעה ראשונה היה לפרוזבול על מה לחול. ויתרה מכך, נראה שיש לחלק בין חוב ההלוואות לחוב הגניבות לענין פרוזבול, שאמנם ההלוואות הן חוב שצריך לעשות עליהן פרוזבול, אבל הגניבות מלבד החוב להחזירן עוד מחוייב הגנב לקיים מצות השבה לבעלים ולהוציא הגניבה מתחת ידו (ועי׳ צפנת פענח בקונטרס השלמה לחלק ד׳ דף לב ע״א), ובזה לא שייך כלל ענין שמיטה ואין צריך פרוזבול, ואשר כן מפורש בספרי פרשת ראה, והובא באו״ז ע״ז סי׳ קיח ומאירי גיטין לז א:

"יכול אף בגזילה ופקדון, ת״ל: משה ידו".

וכ״כ שו״ת מהרי״ט חו״מ סי׳ קיד ועוד.

א3. פסק דין אינו משמט

והנה בנידון דידן שחייבוהו בי״ד בתשלום י״ל שדינו כמש״כ הרמב״ם שמיטה ויובל פ״ט הט״ו שאם חתכו בי״ד את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן כך וכך אינו נשמט, אלא שיש לחלק, שדוקא כשחייבוהו מיד אינו משמט, וכמש״כ הרמב״ם הטעם:

״שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה״.

אבל בנידון דידן שנתנו לו זמן עד שלושים יום אינו כגבוי, אך י״ל שעיקר הטעם הוא כמש״כ הרמב״ם בתחילת אותה הלכה במוסר שטרותיו לבי״ד שאינו משמט שנאמר: ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בי״ד תובעין אותו, ואח״כ הוסיף הרמב״ם וכן בי״ד שחתכו את הדין וכו׳, כלומר שהדין כגבוי דמי הוא משום שבי״ד תובעים אותו ולא המלוה, ולפי״ז אף בנידון דידן למרות שנתנו לו זמן עד שלושים יום, מ״מ החיוב והנגישה הם מצד הבי״ד ואינו משמט.

ב. כשבית הדין חייבוהו בשביעית שיחוייב לשלם רק בשמינית, האם משמט?

בגמ׳ מכות ג ב:

"מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל׳ יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי לשלומי ליה".

ופסק הרמב״ם שמיטה ויובל פ״ט ה״ט:

"המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט".

ומבואר שאם התנה לשלם ״מכאן ועד עשר שנים״ נחשב הדבר כקובע זמן פרעון לעשר שנים, והטעם כיון שקודם העשר שנים אינו יכול לנוגשו לא קרינן ביה לא יגוש.

ולפי״ז ה״ה בנידון דידן כיון שהחיוב היה מהיום ועד שלושים יום אע״פ שזמן החיוב מתחיל מהיום אך כיון שאינו יכול לנוגשו שישלם מיד לא קרינן ביה לא יגוש ואין השביעית משמטתו.

והנה בביאור החילוק בין מלוה שקבוע לה זמן שפסק הרמב״ם שם ה״ט שאינו משמט לבין מלוה שהיתנה עמו שלא יתבענו שפסק הרמב״ם שם שמשמט, כתב הר״י קורקוס שבהתנה עמו שלא יתבענו החוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת ע״כ קרינן ביה לא יגוש, אבל קובע זמן לפרעון אין עליו שום חיוב בתוך הזמן. וקשה לפי מה שמבואר מהגמ׳ והרמב״ם שמכאן ועד עשר שנים נחשב קובע זמן לעשר שנים, והרי מכאן ועד עשר שנים חייב הוא לפרוע גם בתוך הזמן אלא רק שיכול לדחות הפרעון, ומה א״כ ההבדל מהיתנה שלא לפרוע בתוך הזמן, וצ״ל שהחילוק הוא בין כשמניעת התביעה היא מצד המלוה, כגון בהיתנה שלא לתובעו, לבין כשמניעת התביעה היא מצד הלווה, שאם המניעה מצד המלווה כיון שהלווה מצידו חייב, קרינן ביה לא יגוש, אבל אם המניעה היא גם מצד המלווה לא קרינן ביה לא יגוש.

ולפי״ז בנידון דידן שבי״ד חייבוהו לפרוע מעכשיו ועד שלושים יום כיון שקודם שלושים יום אין יורדים לנכסיו, והמניעה היא גם מצד המלווה, ה״ז כקובע זמן להלוואתו ואין השביעית משמטתו.

ג.    חוב לקופת צדקה אינו משמט

פסק בשו״ע חו״מ סי׳ סז סעי׳ כח מי שחייב לקופת צדקה אינו משמט, ומקורו בחי׳ הרשב״א ב״ק דף לו מכיון שאנן יד עניים אנן. ומבואר שאע״פ שהחוב הוא לעניים והעניים הם הבעלי דברים לתבוע, מ״מ כיון שהבי״ד משמשים יד לעניים נחשב הדבר לחוב של בי״ד גם כשמשמשים כן מצד הנותנים ולאו דוקא מצד העניים.

ולפי״ז נראה שה״ה בנידון דידן שהנתבע הודיע שימסור את הפרעון ע״י בי״ד, אף לולי זאת שהתובע עשה פרוזבול, אינו משמט, כיון שבי״ד משמש במקרה זה ליד עבור התובע, והנגישה אינה עוד מצד המלוה אלא מצד הבי״ד.

תגיות

פרק ט - הלכה ח סימן סז - סעיף ז פרק י - הלכה ב דף ג - עמוד ב פרק ט - הלכה ט סימן סז - סעיף כח מלווה שטרם הגיע מועד פרעונה - פסק דין לעוד שלושים יום חובות שאינם נשמטים - לעניים שבית הדין הוא ידם זמנו - על חוב שלא ידוע אם יתחייב בו