בס"ד


מס. סידורי:1909

פיצויי פיטורין, שחיקת שכר ואובדן שכר

שם בית דין:ברוך שאמר - בנשיאות הרב ברוך שרגא
דיינים:
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובע כיהן כראש כולל בו מכהן הנתבע כמנהל. לאחר כמה שנים פוטר התובע על ידי הנתבע בחודש כסלו. התובע דורש פיצויי פיטורין, שחיקת שכר עקב גדילת הכולל ופיצולו לשני מסלולים, תשלום עד סוף השנה שכן לא יוכל למצוא עבודה אחרת עד אז וקנס על הוצאת דיבה. הנתבע טוען כי לאור התנהגות התובע כלפיו אינו זכאי לפיצויי פיטורין וכי בהמשך עבודתו התובע מחל על שחיקת השכר וכי בכוללים ניתן להתמנות גם בזמן קיץ.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי אין התובע זכאי לפיצויים על שחיקת שכר ועל היעדר עוזרים כיוון שסבר וקבל אך הוא זכאי לפיצויי פיטורין כיוון שמחה על דברים אסורים ונחשב אנוס מחמת ריתחא דאורייתא.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

"ברוך שאמר" סימן יח עמ' סח-עד

בדין פיצויי פיטורין לראש כולל

הופיעו בפנינו הרב פ. המכהן כראש כולל מרכזי וגדול במשך כמה שנים ועשה חיל והרביץ תורה באברכים, ובחודש כסלו תשס"ח החליט מנהל הכולל לפטרו ולכן הוא תובע פיצויי פיטורין ושחיקת שכר ותשלום עבור כל חודשי השנה עד ר"ח אלול בגין אבדן שכר כדלהלן:

א) פיצויים עבור חודש בשנה כנהוג.

ב) שחיקת שכר בגין עבודתו דהיינו תחילת עבודתו הייתה עם מספר מצומצם של אברכים ומשכורתו הייתה בסך מסויים ובמשך הזמן נתרבו האברכים עד ל-170 והשכר עלה באופן הדרגתי וכשהיו 130 אברכים הגיע לסכום מסוים ולאחר שנוספו האברכים ל- 140 - 150 עד ל-170 לא קבל שום העלאה. ויתרה מזו בקש ממנו הנתבע לפצל את הכולל לשני מסלולים: מסלול נידה ומסלול שבת, דבר שגרם לו טרחא מרובה להכין את השיעורים בשני מסלולים ולבדוק מבחנים כפולים וכדומה.

ובחשבון שלכל 25 אברכים צריך משיב אחד התמודד בדוחק עם כל האברכים, ולמרות שבקש מספר פעמים העלאה דרך אשתו ובתו ולא הייתה לו נעימות לבקש דרך עצמו ולכן לא אמרינן סבר וקיבל ואף הוא עצמו בעת פיצול הכולל לשני מסלולים הצהיר לפני המנהל שקשה עליו הנטל הכבד והוא שאג עליו.

ג) תשלום חודשי עד ר"ח אלול תשס"ח מאחר ולא יוכל להתמנות לראש כולל אחר באמצע השנה.

ד) לעונשו קנס כספי על הוצאת דיבה ושפיכ"ד והלבנת פנים.

לעומתו טוען הנתבע:

א) לא מגיע לתובע פיצויי פיטורין מאחר והתובע השתלח במעסיקו ואמר ברבים שהוא שוטה, בעל בית, עם הארץ וכדומה. שום מעסיק לא ישאיר עובד כזה.

ב) לא מגיע לו על שחיקת שכר ע"פ מה שכתב הרמ"א בסימן של"ה מדין מחילה והרב לא הוסיף מאומה על שעות עבודתו.

ג) בכוללים אין שנתון אלא זמן קיץ וזמן חורף ואף התובע התחיל את הכולל באייר שהוא זמן קיץ.

יש לדון אם לפיטורין אלו יש תוקף, משום דקיי"ל מי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו איזה שררה אין להורידו מגדולתו. והאם ראש כולל הוא מינוי של שררה.

תשובה: א) איתא בירושלמי (סוף הוריות):

"אילן דבר פזי ודר' הושעיא הוו עלין ושואלין בשלמא דנשיאה בכל יום והוו אילן דר' הושעיא עלין קדמוי ונפקין קדמוי אזלין אינון דבר פזי ואתחתנון לנשיאה אתון בעון מיעל קדמוי אתון ושאלו לר' אמי א"ל ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום".

וכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מלכים הלכה ז):

"כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה והרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ובן בנו עד עולם".

ואם ירושה לו ולבנו כ"ש שלא מסלקין אותו. וכ"כ עוד (בפרק ד מהלכות כלי המקדש הלכה ד) דה"ה לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו.

וכן כתב החינוך (מצוה תצ"ז):

"ולא המלכות בלבד אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המנויים שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו ובן בן בנו עד עולם".

וכתב הריב"ש (סימן רע"א, הובא ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה סעיף כ"ב):

"מי שהוחזק לרב בעיר אפילו החזיק בעצמו איזה שררה אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו ואפילו בנו ובן בנו קודמים לאחרים".

ובנ"ד שקיבלו אותו בסתם ואפילו אם נאמר שקיבלו אותו לשנה ושנתיים מאחר ואין להם את החוזה שנכרת ביניהם, כבר כתב הרב כפי אהרון (יו"ד סימן ו) משם מהר"י הלוי (סימן נ):

"דכיון דנהג נשיאותו בהסכמת הקהל וקבלוהו עליהם מעתה אין מורידין אותו דמעלין בקודש ואין מורידין, ואין לומר דכ"ז מיירי דוקא היכא שקבלוהו עליהם בסתם ולא קבעו לו זמן אבל היכא שקבעו לו זמן ונשלם זמנו לא שייך ביה למימר מעלין בקודש ואין מורידין כיון שנשלם הזמן כבר, חדא שהרי החזיק עוד בשררתו אחרי השלמת הזמן הקצוב שזה מורה שלא היה קבלתו לזמן ההוא דוקא ושאחר כך יצא ויכנס אחר, רק יוכל להיות הקביעות הזמן היה לראות ולנסות בהנהגתו ואחרי אשר ראוהו ונכשר בעיניהם הניחוהו להתמיד בשררתו או יוכל להיות שקביעות הזמן מהני לחיוב החכם שלא יוכל לצאת ולהניחם כל אותו הזמן הקצוב אבל כל עוד שירצה לשבת עמהם ולנהוג שררת חכמים לא יוכלו הם לסלקו".

וכ"כ המבי"ט (חלק ג סימן כ):

"שדין הוא שמי שעלה למעלה אחת לא ירד כי אותם שחתמו לו המינוי מסתמא ראשי הקהל הם ומה שעשו אז נתרצו כולם כ"ש אחר שנים רבות שעמד במינוי מסתמא כולם נתרצו ועתה אינם יכולים לחזור בהם שאם מי שיש לו איזה מינוי של שררה הן מלך הן חכם בנו יורש מקומו כ"ש הוא עצמו שמינוהו מלך או חכם שאין יכולים להעבירו אם לבניו זוכה כ"ש לעצמו שכיון שעלה לא ירד וכל שקבלו חכם אחד בקהל אחד ויש לו כמה שני חזקה שהוחזק להיות חכם אין שום אדם יכול להעבירו מן המינוי שגדולה חזקה מן התורה בכל מקום בפרט בדבר שררה של מצוה אפילו בלא כתיבת הסכמה", עכ"ל.

ולא דמי למה שכתב שם (בסימן צא, הובא בשו"ת יביע אומר חלק ט) אודות קהילת דמשק שבחרו להם בחכם אחד לדיין לתקופה של עשר שנים וקבלו עליהם בקנין גמור ושלם וגם הוסיפו לכתוב בכתב ידם שבועה חמורה שלא יועיל לו התרה וכו' כ"ז בעת לאהוב והגיע עת לשנוא שלא היה מתנהג החכם עם הציבור כהוגן ומטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים ומוסר ממון היחיד והצבור לא"ה גם הביאו עדות חתומים בו ב' בעלי תורה שקבל עליו בחומר שבועה נידוי וחרם שלא לנדות שום אדם לכבודו אם לא ברשות ג' חשובי הקהל ואומרים כי לימים מועטים נדה בני אדם לכבודו ואין לי פה להשיב לאנשים האלה ולמונעם לקחת חכם. דשאני התם שלא היו מרוצים ממנו ומהנהגתו וכמ"ש שם. אלא שבנ"ד יש לדמותו למה שכתב שם (בסימן כ).

וכ"ב בספר מהר"ח אור זרוע (סימן ס"ה):

"נהגו קדמונינו לברור פרנסים להנהיג את קהלם ולנהלם ומכיון שנבררו כל אשר יעשו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, כך כתב רבינו אבי העזרי. והרי הגבאים שבעירכם נתמנו על פי הברורים וכו' ואעפ"י שקבעו זמן ולא בררום כי אם לשנה מ"מ בצאת השנה אם לא פשעו בכלום אלא תיקנו את הצדקה וענין הקהילה למה יעבירום לומר וכי אלו יהיו גבאים לעולם והכתוב אומר למען יאריכו ימים על ממלכתם הוא ובניו וכ"ש הוא עצמו שקודם לכל אדם כל זמן שלא פשע בכלום". ע"ש.

ובשו"ת חקרי לב (או"ח דף ל) כתב:

"דבענין מעלין בקודש אפילו תנאי לא מועיל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה והרי אמרינן ביומא (י"ב) דכה"ג דאירע בו פיסול ומינו אחר תחתיו ראשון חוזר לעבודתו שני אינו ראוי לכהן גדול משום איבה ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקודש והרי הכא דכו"ע ידעי דזה השני לא נמנה לכהן גדול לעולם עד שיטהר או שיתרפא הראשון והו"ל כהתנו כן להדיא ואפ"ה אמרינן דאין מורידין ואפילו אם התנו עמו בפירוש דאל"כ אמאי אין מתנין עמו בהדיא אלא ודאי לא חילקה תורה בין שררה לשעה מעלין בקודש ואין מורידין", ע"ש.

וראיתי בשו"ת תשובת שי (חלק א סימן תל"ה) שכתב למה לא יעשו תנאי דכה"ג יש בו קדושת הגוף וקדושת הגוף לא פקעה בכדי כדאיתא בנדרים (כ"ט) שור זה עולה לי יום ולאחר ל׳ יום שלמים נשאר עולה לעולם.

ובספר משפט צדק להרב מאיר מלמד זצ"ל (סימן ע"ח דף ר"ס ע"ד) כתב:

"דאפילו אם קבלו לזמן שנה או שנתיים וכבר השלים הזמן שאינו ממשיך בעבודתו זה דוקא בשאר מינויין אבל לא בחכמים שכיון שעלה שוב לא ירד ואפילו אם נאמר הוא הדין בחכמים שקבלוהו לזמן הני מילי דכשהגיע הזמן ממאנים בו ואומרים לו שאינם חפצים בו עוד, היה מקום לומר כן, מה שאין כן היכא שאחר שנשלם הזמן שקבלוהו נהג במינויים עוד ואין פוצה פה ומצפצף סברי וקבלו אותו לראש כל ימיו".

וכתב החת"ס (או"ח סימן כו):

"נוהגים ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר רבנות על זמן ומעולם לא נשמע שאחר כלות הזמן יצא נקי מרבנותו ומש"כ ברמ"א (יו"ד ס"ס רמה) בשם הכל בו שאין לסלק שום רב חוץ מאם מנהג המקום להחליפו דמשמע אם יש מנהג מחליפים. התם מיירי בקהילה שיש בה כמה הראויין ואינם נוטלים פרס אלא מכבדים לזה ואח"כ תכבד אחר מהקהילה בכבוד זה. וצריך לומר דמה שכותבין זמן בשטר הרבנות הוא לטובת הרב שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ולא נראה ולא נשמע מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא הרבנות שלו. וכן לא יעשה שהרי אפילו אב"ד שסרח אין מעבירין אותו ואין מנדין אותו כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן של"ד) והוא מתקנת אושא שבירושלמי".

וראה עוד שם (בחלק חו"מ סימן כ"ב) שכתב:

"יהיה איך שיהיה להוריד מאומנותו וגדולתו לית דין ולית דיין וכו'," ע"ש.

ואין לחלק בין רב שהוא אצל בני הקהילה לבין ראש ישיבה או ראש כולל, דמאי שנא. וכן כתב בשו"ת דובב מישרים (חלק ג סימן ל"ח):

"בענין קהילה שקיבלו ר"מ ראשי בשביל הישיבה וקבלו עליהם ראש ישיבה ממדינה אחרת אשר עזב משמרתו ועבר לקהילתם ומשמש בכהונתו לשביעת רצון התלמידים ומצליח בעבודת הקודש אולם נתגלו סכסוכים בינו ובין הנהלת הישיבה עד כדי כך שהמנהלים אינם רוצים בו ודורשים בדוקא שיעזוב משרתו דהא ראש ישיבה הוא ענין של שררה והישיבה הוא ענין של רבים ואינה ענין פרטי ובפרט שהמנהג הוא פה וכל המקומות אשר יעטרו וימנו ראש ישיבה הוא לצמיתות א"כ דומה ממש לקהילה שמינו עליהם רב שאינן יכולים לסלקו". ע"כ.

ונראה דראש כולל גדול כזה מגדולי הכוללים בירושלים שמונה קרוב ל- 200 אברכים ומוסיף והולך ותומכים באברכים בצורה מכובדת מרוב הכוללים בירושלים דודאי הוי שררה כי לא גרע מהירושלמי דהווי שאלין בשלמא דנשיאה בכל יום דהתם שניהם עושין ורק הויכוח מי הראשון ומי השני ולא היתה כוונה להדיחם ואמרו כיון שזכה זכה וכ"ש בנידון דידן שרוצים להדיחו לגמרי ולמנות אחר שכבר זכה הראשון. וראה עוד בשו"ת גינת ורדים (מ"ד כלל ג סימן ז) בענין גבאות הארגז של קבורת מתים דנקראת מינוי של שררה וכבוד. וכ"ש בנ"ד.

ובשו"ת אגרות משה (חו"מ סימן ע"ז) כתב כששכרו מלמד סתם אם עושה מלאכתו באמונה שהוא מסביר היטב לתלמידים מה שלומד איתם והוא ירא שמים וכו׳ אי אפשר לסלקו, ואף אם בעת ששכרוהו אמר שיהא הרשות בידם לסלקו לשנה האחרת בלא שום טענה יש ספק גדול אם יוכלו לסלק אותו משום שהמנהלים נבחרו רק לעשות כדין תורה שהוא לשם שמים וכיון דלסלק בלא טענה ודאי אינו לשם שמים אין להם זכות על זה ואפשר שאין תנאם כלום. ועיין בשו"ת נצח ישראל (סימן ח) שהביא כמה ראיות נגד האגרות משה בענין פיטורי עובדים ובתורף דבריו הביא בשם ספר נדרי זרוזין (ח"ב בכינויי נדרים, דף ל"ג ע"ב ד"ה והנייה) דהא דמבואר ביו"ד (סי' רמ"ה) דיכולין לסלק מלמד היינו מלמד תינוקות אבל מלמד לבחורים גדולים הווי שררות ואין מורידין אותו מגדולתו כמו רב, יעו"ש.

ובנ"ד שהנתבע מודה שהתובע השקיע באברכים וכפי שהתבטא בביה"ד חבל על חכם מ. שהלך אלא שהתבטא נגדו במילים חריפות שיש לו קזינו ושהוא בור ועם הארץ. לעומתו טוען התובע כי הדברים נאמרו על הופעת נשים בבגדי פריצות מהגרועים שבאומות בבית המדרש ואשה בעזרה מנין וכ"ש בבגדי פריצות. דלא מקרי פשיעה דאמרו רבותינו האי צורבא דרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה והיינו דחזא מאן דעבר עבירה וכועס עליו ולא לכבודו אלא לכבוד ה' ית'.

וכתב רבינו החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן נ"ג אות ט) בשם תשובת הרמב"ם בכ"י דאין להסיר שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול, שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אא"כ עבר עבירה בפרהסיא ואם לא יתברר עליו זה, אינו מן הדין להסירו ולא לפרסמו, ע"ש.

הרי נתבאר מכל הפוסקים דלעיל דאין להוריד אדם מגדולתו ואע"פ שקצבו עמו למספר שנים וכ"ש היכא שהמשיך לאחר הזמן שקצבו לו דסברו וקבלוהו עליהם דאין להורידו מגדולתו.

ולכאורה יש לחלק ולומר דהא דאין מורידין אותו מגדולתו היינו דוקא במשרה ציבורית שנבחר על ידי הקהל אבל בנ"ד שנבחר לראש כולל על ידי הנתבע אולי אין לו דין שררה מאחר ובידו לסגור את הכולל כפי שאיים שאם לא יאשרו לו לפטר את ראש הכולל ישלח כל האברכים לביתם. ואע"פ שלפני הדיונים הופיע הנתבע בביתי וביקש רשות לפטר את התובע ולא אשרתי לו מבלי לשמוע הצד שכנגד. ולמחורת בבקר הופיע בבית מרן רבינו עובדיה יוסף (שליט"א) ולטענתו התיר לו לפטרו דבר שהוכחש ע"י התובע ואף המציא מכתב יד קודשו של מרן (שליט"א) אשר כתב הדברים האלו לא צויתי ולא דיברתי ולא עלתה על ליבי.

ואם יכול לסגור הכולל לא הוי מינוי של שררה דכולל אין כאן ומינוי אן כאן או דלימא לכשיסגור כמבואר בפרק ראשון דב"ק (ח.) בענין שדה זיבורית ובינונית דבב"ח לא מצי למימר דלשקול מזיבורית מטעם דאי שתקת דכיון דמפקיעי כוחו מצי א"ל לכי תהדר. והנה כתב הגאון מערכי לב (בחלק ב דרוש צא) לענין המינויים שהיו בבית המקדש כשחרב הבית פקע זכותייהו מינייהו ואף לכשנבנה ביהמ"ק אחר שבעים שנה שיש לדמות זה למאי דאמרינן בכתובות (ק"ג) מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו וכתב הרב המגיד בפרק י"ח מהלכות אישות בשם הרשב"א לאו למימרא שאם בנאוה שתהה דרה בו אלא כיון שנפל נסתלק זכותה ממנה. ועוד ראיה דאיתא בב"ב (ס"ג) בן לוי שמכר שדה על מנת שהמעשר שלו כל זמן ששדה זה בידך מכרו וחזר וקנאו אין לו עליו כלום. וכ"כ בשו"ת לב חיים למהר"ח פלאג'י זיע"א (חלק ג סימן לח) דאין חילוק בין גבאים ופרנסים דמתחלפים בכל שנה לבין חזנים ושמשים שלית דימחא בידייהו עד שיזקינו וילכו לשכון כבוד בארץ הקדושה דכיון דנתפזרו כל היחידים אחד הנה ואחד הנה את מי ישרתו הקהל ולא נשאר בידם שום חזקה ופנים חדשות באו לכאן, ע"ש.

ולכאורה הוא הדין בנידון דידן דכיון דאם יסגור את הכולל ויתפזרו האברכים אחת הנה ואחת הנה על מי תהיה השררה וממילא אין כאן חזקה. ובעודי יושב על מדוכה זו ראיתי בתשב"ץ (בחוט המשולש טור הראשון שאלה ז) בדין אדם שהוציא קרקע מחצרו ובנה עלית קיר קטנה לשם בית כנסת להיות הוא ש"צ בתוכה ונשתמשו הציבור בחייו יותר מעשרים שנה והוא היה ש"צ כל ימי חייו ועמד בנו ומילא מקום אביו ועתה בנו רוצה למנות את הנכד להיות ש׳"צ ואחיו מתנגד וטוען שרוצה להביא את חתנו במקומו, והשיב שאין על המקום ההוא דין בית הכנסת של כפרים לדון אותה כדין בית הכנסת של כפרים או כרכים רק הוא בית הכנסת של יחיד דיכול הוא לעשות בשלו מה שירצה למכרה לכל מילי למישתי ביה שיכרא או למישתי ביה חמרא, ובתו"ד כתב:

"ואם כן עדיין הוא ממון יחיד ויכול האח לעשות בחלקו מה שירצה ויכול למכרו לאחרים או להשכירו ולעשות בחלקו מה שירצה ואין אחיו יכול לעכב על ידו וכל שכן הציבור דאין להם בו שום חזקה ואין לו להעמיד בנו תחתיו דדוקא בשררה של ציבור אמרינן הכי ולא בשל יחיד", עכת"ד.

הרי להדיא דדוקא בשל רבים אמרינן דמעלין בקודש ולא מורידין ולא בשל יחיד.

וכן ראיתי בספר שופריה דיעקב להגר"י ברדוגו זצ"ל (בחלק חו"מ בסוף סימן טוב) שכתב שבית הכנסת של בעלים מיוחדים שכן הם כל בתי כנסיות שבמערב והיחיד העמיד את יעקב לש׳׳צ ויטול בשט"ו מחצית ההנאה, דבר ברור הוא שלא זכה יעקב עצמו כלום להוריש לבניו כי אינו כי אם שכיר בא בשכרו לרצון הבעלים שאפילו בחייו אם ירצו הבעלים להעבירו ולהעמיד אחר במקומו מי יעכב על ידם שאין דין שררה ומעלין בקודש ולא מורידין אלא בשררה שנותנין הציבור לאיזה יחיד בבית הכנסת של ציבור או שאר עניני הציבור כגון שחיטה וכתובות וכדומה אבל יחיד הממנה את חבירו על דבר שהוא שלו אין נקרא שררה כלל ויכול להעבירו ברצונו. ע"כ.

מ"מ לא דמי לנידון דידן דהתם מיירי בביהכ"נ פרטי שאדם תרם מכיסו ומינה ש"צ שיתפלל בביהכ"נ שלו וזה כמו שממנה ש"צ שיתפלל בביתו. אולם בנ"ד כיון שהנתבע מגייס כספים מכספי ציבור ומסתמא אף הוא עצמו מתפרנס מהכולל נראה דהוי משרה של ציבור ודינו כמשרה ציבורית כיון שכל בית הכנסת יש איזה גבאי שמסתובב בין הנדיבים לגייס כספים לבניית בית הכנסת ובודאי שאין זה בית הכנסת פרטי והוי ככל שררה דקיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין ולדעת רבים מהפוסקים הוי איסורא דאורייתא כמבואר בשו"ת יביע אומר (חלק ט סימן ט) מחלוקת הפוסקים בזה.

אלא שבדיון השני כתב התובע מכתב לביה"ד ובו הוא כתב, שלאור המצב שנוצר בין הצדדים ומאחר ועברו הרבה מים בנהר זה, לא נראה לו שיוכל להמשיך ולעמוד בראש הכולל אלא שמבקש שביה"ד יפסוק בענין הפיצויים והפרשי השכר המגיעים לו כפי טענתו. הלכך אין ביה"ד צריך לפסוק בנושא זה.

ב) בדין שחיקת השכר עקב ריבוי האברכים, כתב הרדב"ז (סימן רצ"ג בסופו):

"בראובן ששכר את שמעון לשתי מלאכות ואח"כ נשתעבד בשמעון חמישה או שישה מלאכות אם יכול שמעון לתבוע מראובן אותו הפרש מלאכות שהכביד עליו או דילמא יכול לומר ראובן הרי נכנסו לך דורנות ומתנות רב או מעט וחשבתי שנתרצית בשכירות אשר נתפשרתי עמך ושתיקה כהודאה דמיא ושמעון טוען הייתי טועה בדין לא גיליתי אוזנך ועוד שחשבתיך נדיב לב ולא תקפח שכרי".

והשיב:

"הדבר ברור אצלי שפטור ראובן כיון שלא עיכב שמעון בתחילה ואמר לא שכרתני לזה משמע דניחא ליה בהם מפני התועלת הנמשך מהם וסבר וקיבל כנגד שכרו ואין על ראובן לפרוע שכירות יותר כיון שלא פירש לו בתחילה".

א"כ ה"ה בנד"ד, כיון שבשעה שקיבל שכרו ראה שלא הוסיף לו כלום למרות בקשתו ובקשת אשתו ובתו משמע דניחא ליה בהם, ולא יוכל לומר סברתי שאתה נדיב לב ולא תקפח שכרי וכ"ש כאשר ביקש ממנו העלאה במשכורת שאג עליו כארי, משמע דאין רצונו להוסיף לו ולאחר שהוא המשיך סבר וקיבל הן מחמת שיש תועלת מרובה ללומדי התורה בריבוי התלמידים כמ"ש מרבה ישיבה מרבה חכמה וגדול כבודו וחכמתו בין הלומדים, והן מחמת הדורנות שקיבל וסבור שיקבל עוד ששלח לו דורון יפה בנישואי בנו סכום שלא שמענו שראש כולל מקבל עבור נישואי בנו והן בהדפסת ספריו אע"פ שהוא תיווך לו נדיב לא ימעטו ממעט שכתב הרב בתשובה הן רב הן מעט.

ג) טוען התובע שהובטח לו כמה משיבים שיעזרו לו ולא קיימו הבטחתם ותובע תוספת דמי המשיבים שהוא טרח ויגע עליהם, דבר שהוכחש על ידי הנתבע בכל תוקף. לכאורה דמיא למה דכתב בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן שע"ב) בדין אדם שנשכר לסופר לחברת ת"ת ומאז נכנס למלאכתו גדלה החברה הלוך וגדל וביקשו מהפועל הנזכר שירצה לעשות עוד בגדים שהיו רגילים החברה לקנותם ונתרצה להם ונתפשרו עמו על מעשה אותם בגדים ובאותה שעה נתרצו הפרנסים לשכור מדמי החברה איש לרצונו של הפועל לצאת ולבוא ולשרתו בכל עניני החברה אשר הוא יצווה עליו כמו שהכל כתוב וחתום בפנקס החברים וכן עשה הפועל בעשיית אותם בגדים וביקש כמה פעמים מהפרנסים שיתנו לו האיש שחייבים לתת לו ומחמת התרשלות או מחמת העדר איש הגון לא נתנוהו ועשה הכל לבדו אם מן הדין חייבים לפרוע לפועל דמי שכירות האיש ההוא כל אותם שנים. והעלה שם, אחר שפרנסי ומנהיגי החברה התנו עם הפועל הנז' ליתן לו איש כרצונו כדי לעסוק במעשה הבגדים והוא לא נתחייב לעשותם אלא בתנאי א"כ ודאי פשיטא שיכול ליטול שכרו כפי מה שהיו מוציאין כאיש ההוא שהיו נותנים לו.

אמנם נראה דשאני התם שטרם שהתחיל עבודתו התנה עמהם על פועל נוסף והתפשרו עימו ו"נתחייבו" לשכור מדמי החברה איש לרצונו ולא עמדו בהתחיבותם, משא"כ בנד"ד שלא נתחייבו לו ולא עוד אלא שאג עליו שאגה כאריה דאינו מעונין להוסיף לו ובכ"ז המשיך את עבודתו עד שקיבל מכתב פיטורין ואם לא היה מקבל מכתב פיטורין היה ממשיך בעבודתו פשוט דסבר וקבל מכל הטעמים אשר איתו. וכ"ש שבכל פעם שעשו לו תוספת וקצבו לו שכר דסבר וקבל ולא יכול לתבוע על העבר וכמ"ש מהר"מ פאדווה (הביאו הרמ"א סימן שלה) רב שהיה בעיר כמה שנים והורה לקהל ואח"כ קצבו עימו שכר להבא לא יוכל לתבוע מה שעבר דודאי מחל להם, ע"ש. וכ"ש כאן שהדבר מוכחש מכל וכל ובפרט דלטענת הנתבעים כאשר התובע ביקש העלאה במשכורתו ההסכם היה כי יעשה מבחנים לכל האברכים בכל חודש ואחרי זמן קצר התחילו מבחנים לקבוצות של 30 אברכים ועוד מספר אברכים שהיו נבחנים בעל פה שאין טרחה בבדיקת מבחניהם ולאחרונה אף הופסקו הבחינות חלקית ואף אלו שנבחנו לא נבדקו מבחניהם.

זאת ועוד דרק כ 30-40 אברכים היו שואלים את הרב שאלות ולא בכל יום ושאר האברכים לא היו בקשר כלל עם הרב בענייני לימוד. א"כ בודאי התביעה על הפרשי שכר על העבר נדחית.

ד) ובענין פיצויי פיטורין, כבר כתבתי הטעמים והמקורות בספרי והיה העולם (חלק חו"מ סי' לו), ע"ש. וכן הוא מנהג המדינה דאם מפטרים אדם מעבודתו מגיע לו פיצויי פיטורין, אך אם הוא גרם או יזם את הפיטורין לית ליה ולא מידי. והנה בנד"ד טוענים הנתבעים כיון שהתובע השתלח במעסיקו ברבים ואמר לפני רבים שהמנהל שוטה ובעל בית עם הארץ שדוחף את האף שלו בכל מקום ואם יתערב לי אני יטפל בו, דבר שפגע בנתבע עד עמקי נשמתו, ועוד הטיף להרמת ידיים ואף נידה את אחד העוזרים של הנתבע וא"כ איזה מעסיק ישאיר עובד כזה. לעומתו טוען התובע כי כל המחאה הייתה מחאה לשם שמים היות והיו באות מבקרות למקום בלבוש בלתי הולם את קדושת המקום ואף נפתח בקרבת מקום מספרה לנשים ומתוקף תפקידו היה למחות על מה שנעשה אלא דאורייתא הוא דמרתחא ליה ודיבר דברים שאין צריך לאומרם והתנצל על הדברים שנאמרו.

אשר ע"כ נראה דלא הווי בגדר שהוא גרם את הפיטורין. אשר ע"כ על הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורין כדין חודש בשנה לפי משכורת האחרונה. וכן תשלומים עבור כל חודש שהוא מובטל עד סוף חודש אב תשס"ח לרבות פיצויי פיטורין גם על שנה זו.

לאחר קבלת פסה"ד מחלו הצדדים זה לזה והתובע אף בירך את העוזר של הנתבע שנידהו בברכת כהנים כאשר שם ידו על ראשו. והאמת והשלום אהבו.

תגיות