בס"ד


מס. סידורי:1897

טעות בגורל - אם מבטלת את כל הגורל ונאמנות זוכה לומר שהיתה טעות

שם בית דין:ברוך שאמר - בנשיאות הרב ברוך שרגא
דיינים:
הרב שרגא ברוך
תקציר:
ארגון קיים הגרלה על פיה יזכה כל משתתף במספר כרטיסים תואם למספר השעות אותן התחייב ללמוד. שני זוכים בהגרלה אמרו שאינם זכאים לזכות בהגרלה כיוון שלא עמדו בהתחייבותם. לעומתם טוען אחד הזוכים האחרים שאינו מכיר את הזוכים האחרים שאינו מאמין להם שלא למדו. השאלה האם יש לבטל את תוצאות ההגרלה ולקיימה מחדש.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי ההגרלה בטלה ויש לקיים אותה מחדש.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

"ברוך שאמר" סימן יב עמ' נ-נה

האם טעות בגורל מבטלת את כל הגורל

שאלה: אמרו רבותינו גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל מלבד מה שזיכה את כל ישראל בחיים חיותו גם לאחר פטירתו קיבלו עליהם בחורי חמד ואברכי הישיבות ללמוד עשרות אלפי דפי גמרא לזכות נשמתו הטהורה על ידי ארגון ------- וכל אחד קיבל עליו מספר שעות במשך השנה. והנה בסוף השנה החליטו המארגנים לערוך הגרלה לכל אותם שקיבלו עליהם ללמוד וזכות ההגרלה על כל שעת לימוד יזכה כל אחד מספר אחד בהגרלה, כלומר אם אחד למד 20 שעות, זכאי ל-20 מספרים ומי שלמד 100 שעות יזכה במאה מספרים. לאחר עריכת הגורל עלו בגורל כמה אברכים. המספר הראשון שעלה בגורל היה אברך שקיבל על עצמו 30 שעות וכשהודיעו לו על שהוא זכה בסכום נכבד של כסף השיב להם כי לצערו הוא לא עמד בהתחייבותו ולמד רק עשרים ושמונה שעות ואין הוא זכאי לקבל את הזכיה בהגרלה. ולאחר מכן נודע על עוד זוכה שלא עמד בהתחייבותו. לעומתם טוען אחד הזוכים מאחר והוא לא מכיר את אותם הזוכים וחושש שמא אמרו כן בדדמי ואפילו אם הם אומרים בודאי שלא למדו שלושים שעות הוא לא מאמינם. ונפשם לשאול הגיע מה עליהם לעשות כיון שהם מקפידים שההגרלה תהיה רק לאותם שעמדו בהתחייבותם?

השאלות לדיון:

א. כשיש טעות בגורל, האם יש לקיים את ההגרלה לשאר הזוכים.

ב. אם נאמן הזוכה לומר שיש כאן טעות.

תשובה: איתא בגמרא בב"ב (קו:):

"איתמר שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין".

ופירשב"ם:

"בטלה מחלוקת ויחלקו לכתחילה בשלשה חלקים דנהי דנפל גורל לאחד מהן קנו כולן, הני מילי היכא דחלקו כראוי אבל היכא דכל אחד נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות הוא והדרא", עכ"ל.

ואסיקנא בסוף שמעתין (קז.) דהלכתא כמאן דאמר בטלה מחלוקת. וכ"פ הרמב"ם (פרק י' מהלכות נחלות הלכה א):

"אפילו אם היה להם שלש שדות ונטל כל אחד אחת מהן והשלישית חלקוה ביניהם וכשבא האח השלישי ונפל חלקו באותה שחלקו ביניהם לא נאמר ישאר כל אחד בשלו אלא איזה מהם שירצה יכול לבטל את כל החלוקה ויפילו גורל אחד לכולם."

וכתב הר' יונה אפילו אם האח השלישי מסכים לקחת מעט מזה ומעט מזה בלא גורל, אפילו הכי יכול כל אחד מהשנים לבטל החלוקה כיון שהיתה בטעות. וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ סימן קע"ה סעיף ג) כלשון הרמב"ם הנ"ל.

והנה, נחלקו הראשונים אם הגורל עושה קנין או רק מברר החלקים. דאיתא בגמרא שם (קו:):

"ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם".

והסביר רב אשי:

"דבההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקני להדדי".

וכן פסק הרמב"ם (פרק ב' הלכות שכנים הי"א):

"האחין שחלקו ועשו ביניהן גורל לאחד מהן קנו כולם בהנאה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו גמר כל אחד מהן ומקנה לחבירו."

וכתב הרשב"ם שם דאחין דנקט לא דוקא אלא ה"ה שותפין. ובהמשך דבריו הוסיף דזה שייך נמי בין בקרקעי ובין מטלטלי דסתמא אמרו קנו ולא חלקו בין זה לזה.

והנה הראב"ד שם כתב על דברי הרמב"ם דלא נתחוורו דבריו. ובשו"ת הרא"ש (כלל צ"ח אות י"ב) כתב בענין רחל ולאה שחלקו קרקעות שלהם בגורל בלא עדים ורוצה אחת מהן לחזור בחלוקה, והשיב שהגורל אינו קונה כי אם לברר החלקים אבל אם החזיקה בו אחת מהן בחלקה אז נתקיימה החלוקה אע"פ שלא היו עדים בגורל דלא איברי סהדי אלא לשקרי, ע"ש. וכתב בלח"מ דאולי זו היא כוונת הראב"ד שכתב על הרמב"ם ולא נתחוורו דבריו, כי הבין בדברי הרמב"ם שהגורל עושה קנין והשיג עליו שצריך חזקה כסברת הרא"ש.

ובשו"ת יבי"א (ח"ו חו"מ סי' ד, אות א) הביא שהרמב"ם גורס "אלא" אמר רב אשי וכן גירסת הרי"ף והרא"ש שלא הביאו בהלכותיהם רק את דברי רב אשי. והראב"ד גורס אמר רב אשי וס"ל כפירוש רשב"ם שתירוץ רב אשי בא לחזק טעמו של ר' אלעזר ולכן השיג על הרמב"ם שאינו מחוור. ורוב הראשונים פסקו דמהני גורל לבד בלא חזרה. ומבואר להדיא שאין הגורל לבדו עושה קנין אלא בצירוף בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרו ומקנו להדדי, אבל בעלמא אין הגורל אלא אסמכתא בעלמא. [וע"ע חידושי רבנו חיים הלוי (פ"א משכנים הי"ב) שביאר כעי"ז.]

ומרן בשו"ע (חו"מ סי' קע"ג, ב) פסק דאם חלקו בגורל לאחר שעלה הגורל לאחד מהם נתקיימה החלוקה לכולם, ובהג"ה כתב כשיטת הרא"ש דאין הגורל קונה רק מברר החלקים. וא"כ בנידון דידן לא מבעיא דלדעת הרא"ש שלא היה כאן שום קנין א"כ נתבטל הגורל, אלא גם לדעת הרמב"ם דפסק כיון שעלה הגורל לאחד מהן קנו כולם, הני מילי היכא דעשו את הגורל כתיקונו אבל אם לא עשו את הגורל כתיקונו הכל בטל כמו שפסק מרן בסימן קע"ה (סעיף ג).

ועל סמך זה כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן ס"א) בדין שהטילו גורל על כוס כסף, וסדר הגורל היה ששמים בכלי אחד את שמות המשתתפים ובכלי אחר אותו מספר פתקים שבאחד מהן כתוב מזל טוב והשאר חלקים, וילד קטן לוקח פתק מכלי זה ומכלי זה ומי שיצא לו מזל טוב עם שמו זכה בו. וכן עשו. לאחר מכן כשבדקו את הפתקים מצאו שבכלי עם הפתקים החלקים יש שני פתקים שכתוב בהם מזל טוב. ופסק החו"י דבטלה מחלוקת וחזרו לעשות גורל פעם שניה. ובפעם השניה לאחר שזכה אחד מן המשתתפים ספרו את הפתקים וראו שחסר שמו של אחד המשתתפים ורצו לבטל גם את הגורל השני. אמנם זה שזכה טען אדרבא אם חסר שם אחד זה לטובתם כיון שהוא מגביר את הסיכויים שלהם לזכות והוא מוכן להסתדר עם זה שלא שיתפו אותו בהגרלה. ופסק שגם ההגרלה השניה בטלה כי הגורל הוא מהתורה מהנביאים ומהכתובים שאם הגורל הוא כהוגן תדבק בו השגחה עליונה אבל אם יש איזה קלקול אין לומר בזה מי שזכה מאת ה' היתה זאת בין שהיה קלקול במזיד בין בשוגג. ויתירה מזו אם אחד כתב שמו פעמיים והוא לא זכה יכול הוא עצמו לבטל הגורל משום שלא נעשה כהוגן, ע"ש. א"כ בודאי דבנד"ד יש לבטל את הגורל.

אמנם ידידי הגר"מ שמואלביץ שליט"א כתב אלי דמסתבר שאף החוות יאיר יודה בנד"ד, שכיון שהיו שמונת אלפים כרטיסים הרי מובן מראש לכל אדם שלא ימלט שיהיו בודדים שלא יעמדו בהתחייבותם ואנן סהדי שכוונת המארגנים היא שלא לבטל את ההגרלה בכה"ג, עכת"ד.

ולא ידעתי מנין לו לומר אנן סהדי בו בזמן שהמארגנים צווחים ואומרים שדעתם היא לעשות את הגורל כדת של תורה כי הגורל לאלוקים הוא ובפרט שלטענת התובעים הוא פושע שלא הודיע למארגנים שלא למד ואדעתא דפושע לא הגרילו ואם הוא לא כהוגן אין כאן גורל ולא יבוא אנן סהדי נגד דעתם המפורשת.

ועיין בבאר היטב (או"ח סימן קל"ב סק"ה):

"דכשמטילין גורל ארבעה או חמשה אנשים ויש בהן שתים שיש להם אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל הגורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לומר שהאחרים כבר הפסידו חלקם ושנינו נטיל גורל. אבל אם האחד יש לו ת' והאחרים שוים ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון", עכ"ל.

הרי כתב בהדיא שאם היו שנים שוים שאף אחד לא זכה ויש חשש דאתו לאינצויי ולכן בטל הגורל כולו כיון שלא נעשה כדין וכדעת החוות יאיר. אבל היכא דאחד יש לו ת' והאחרים שוים ויש להם פחות אז ודאי זכה הראשון כיון דליכא למיחש לאינצויי כיון שהכל מודים שהראשון זכה. ואין להביא ראיה ממנו להיכא דאיכא דררא דממונא דבכל ענין הגורל בטל, דלענין מצוות סמכו האחרונים על הגורל כמו שסמכו על הפיסות שבמקדש כדי שלא לבוא לידי ריב ומדנים.

ובשו"ת גאוני קדמאי (סימן ס) כתב:

"דיורשים שרצו למכור ירושתם מדעת כולם ולא רצה אחד מהם למכור חלקו הרשות בידו ויהי לו חלקו ואין יכולין אחיו למכור חלקו. ואם אין חלקו מבורר, מפילין גורלות ובכל מקום שיפול הגורל יטלנו. ואין רשות לאדם מישראל לעבור על הגורל שאין הגורל אלא מפי שמים שנא' על פי הגורל תחלק הארץ והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות", ע"ש.

ובכנה"ג (חו"מ סימן קע"ג, הגב"י אות ג) כתב בשם ספר חסידים דבנ"א שעומדים בים ועמדה עליהם רוח סערה ושאר הספינות עוברות בשלום, בידוע שיש בספינה מי שחייב ויטילו גורל, ועל מי שיפול הגורל ג' פעמים רשאים להפילו לים. וכתב הכנה"ג ע"ד:

"ואני אומר דשבקיה לחסידותיה במקום הזה, דבנפשות אין לסמוך ע"ז ומעשה דיונה גויים היו וכו'," ע"ש.

ומה שכתב בחוות יאיר שסמכו על הגורל במקום שאין טעות שהגורל קיים מהתורה ומהנביאים ומהכתובים מהתורה שנא' אך בגורל יחלק את הארץ, כבר אמרו דאין ראיה משם דהיה עפ"י רוה"ק ואורים ותומים. והראיה מעכן ג"כ אינה ראיה שכל זה נעשה לברר הדבר שיודה על מעלו בחרם וכמ"ש סנהדרין (מ"ג):

"אמר רבינא כלום נבקש ממך אלא הודאה תן תודה והפטר ונעשה ע"פ הדבור שא"ל הקב"ה ליהושע לך והפל גורלות".

ובשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קס"ב) כתב:

"אחין או שותפין שעשו גורל באופן זה דמי שעלה ראשון בגורל יבחר איזה חלק שירצה ואחריו השני ואחריו השלישי. נראה שיכולים לחזור בהם כי לא מבעיא לדעת הרא"ש דס"ל דלא מהני גורל אא"כ החזיק, וכתב הלח"מ שכן דעת הראב"ד, וכן פסק הרמ"א, משום דאוקי קרקע בחזקת שניהם ויכולים לחזור בהם, וה"נ יכולים לחזור בהם. אלא אפילו לדעת הרמב"ם שגורל קונה לגמרי מ"מ צריך שיהיה כתחילת ארץ ישראל תחום פלוני ופלוני עולה עמו. וכן מבואר בפירוש רשב"ם. ומה"ט לא קאמר הש"ס אלא אמר רב אשי לפי שצריך להיות דומה לגורל ארץ ישראל, אבל גורל זה מי שעלה ראשון בגורל יברר מה שירצה אין כאן בירור וקניה כלל ובודאי שכל אחד יכול לחזור בו".

וכ"כ בספר חדרי דעה (יו"ד סימן קנ"ז) שחז"ל לא סמכו בשום מקום על גורל שהרי בסנהדרין (לב:) בדין שתי ספינות שפגעו זו בזו ושתיהן טעונות הטל פשרה ביניהן ויעלו שכר זה לזה ולא אמרו יטילו גורל, ובגיטין (ס:) גבי השקאת שדות אמרו כל דאלים גבר ולא סמכו על גורל.

ועיין בשו"ת יבי"א (שם) דהעלה בדין עיר ואם בישראל שעמדו לבחור רב עיר ונחלקו הקולות בגוף הבוחר שוה בשוה, וגוף הבוחר הטיל גורל מי יזכה להיות רב העיר וזכה אחד המועמדים. וטוען המועמד האחר שאין לסמוך על הגורל ויעשו בחירות חוזרות. והאריך שם כיד ה' הטובה עליו מכל מה שהזכרנו ופסק שאין לסמוך בזה על הגורל. ואפילו אם הגורל נעשה בהסכמת שני המועמדים לא מהני הגורל. ואע"פ שמרן פסק כדעת הרמב"ם שהאחים והשותפין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם החלוקה קיימת לכולם, היינו דוקא בדבר המשותף לכולם שאין הגורל רק מברר חלק כל אחד ואחד, אבל לעשות דבר חדש ולזכות רק חלק וחלק לא זוכה, לא מהני הגורל והוי כאסמכתא דלא קניא, ע"ש. וכ"ש בנידון דידן שנעשה בו כמה טעויות שאין לסמוך על הגורל.

וכיון שכל הצדדים שבדבר, כולל האשכנזי שבהם שמעורר את השאלה, קבלו על עצמם את דברי מרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל המאיר עינינו באור תורתו, ע"כ עיקר כמו שפסק דההגרלה בטלה ומבוטלת, ובפרט ששנים מעידין שהיו כאן טעויות. 

ב. האם הזוכה האחר יכול לטעון שאינו מאמינו

ולטענת הזוכה האחר שלא מכיר את אותו אברך שטוען שלא עמד בהתחייבותו, וטוען דאולי אומר בדדמי שלא עמד בהתחייבותו, ואפילו אם יאמר בודאי בלא שום דמיון שלא למד שלשים שעות, הזוכה השני טוען שאינו מאמין לו שלמד עשרים ושמונה שעות כיון שכל כוונתו לגרום הפסד לאחרים. ואע"פ שגם הוא מפסיד, הוא מקיים תמות נפשי עם פלשתים. והמערער, מאחר והוא מבני אשכנז, פנה לרבני אשכנז וביניהם ידידי היקר הגאון ר' מאיר שמואלביץ שליט"א אב"ד מקודש בבית דינינו, וקיבל את טענתו, דנאמן הוא להפסיד שכרו ואינו נאמן לפסול את ההגרלה, ע"כ.

והנה איתא בגיטין (נד:):

"ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, אמר ליה ס"ת ביד מי, אמר ליה ביד לוקח, אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן לפסול ס"ת".

ולכאורה זה סייעתא להגר"מ שמואלביץ שליט"א. אבל יראה הרואה דאי דמיא להאי דמיא:

"ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, א"ל ס"ת ביד מי, א"ל ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה. ומאי שנא מדרבי אמי? התם איכא למימר דטעי בדר' ירמיה", ע"כ דברי הגמ'.

ופירש"י ז"ל:

"וסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר האזכרות אבל זה שאמר גוילין לא עבדתים לשמן מפסיד את כל הס"ת, נאמן".

ולכאורה אפשר לומר בנד"ד שהזוכה סבור שאם יאמר שלמד רק עשרים ושמונה שעות יפסיד רק שכר שתי שעות. והרשב"א בחידושיו [גיטין נה:] וז"ל:

"פי' רש"י דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר אזכרות שבו כסברתיה דר' ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דליפסיד אידך כוליה ספר, אבל הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן. והקשו עליו [א"ה: עי' להרמב"ן והר"ן בחידושיהם] דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט. ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפי פירושו של רבינו [רש"י] זצ"ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר". עכ"ל.

וה"נ בנידון דידן דברגע שאמר שהגורל לא כהוגן ומפסיד כל שכרו נאמן, ואפילו אם מפסיד את שתי השעות שהפחית ה"ז דומה ליריעה אחת שלא עיבדתיה לשמה דמפסיד כל היריעה. ואף דיש לחלק בין איסורא לממונא דבאיסורא עד אחד נאמן באיסורין משא"כ לגבי ממונא דאין עד אחד נאמן שנא' לא יקום עד אחד באיש, וכמו שכתב הרשב"א דלא אמרינן סברא זו מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן גם לגבי אחרים רק באיסורין. אמנם כבר כתב הב"י (בסימן מ"ז) בשם בעל התרומות:

"שיש אומרים דהיכא דמפסיד גם לעצמו נאמן. ומסתברא דליתא להאי טעמא משום דחיישינן לקנוניא", עכ"ל.

משמע דכל הטעם הוא דוקא כשיש קנוניא אבל אם אין קנוניא נאמן.

וכן ראיתי בספר אבן שוהם שהביא הא דפסק מרן (חו"מ מ"ז) דמלוה שאמר שטר אמנה הוא זה אם הוא חייב לאחרים אינו נאמן דאפילו אם הוא מפסיד גם לעצמו כגון שהשטר הוא מאתיים זוז ואינו חייב לאחרים רק מנה אינו נאמן. וביאר הב"י בשם בעה"ת משום דחיישינן לקנוניא. מבואר דאלמלא החשד משום קנוניא היה המלוה נאמן אף שהוא חב לאחרים כיון שהוא חב גם לעצמו כר' אבהו בגיטין (נד:) גבי גוילין של ס"ת.

ובזה פירשו הא דמשנה ראשונה באומרת טמאה אני לך כופין אותו להוציא דהוא חוב גם לעצמה וגם לבעלה לכן נאמנת, אבל למשנה אחרונה כיון שנושאות עיניהם באחר ורוצות להפקיע עצמן מהבעל נמצא שאין הודאה זו אלא לחובת הבעל ולא לחובתה כלל ולכן אינה נאמנת. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב בהדיא דהטעם דאינו נאמן בחב לאחרים הוא רק משום חשש קנוניא. וכ"כ הריטב"א בב"מ (י"ג.) דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא על בעלי חובותיו שלא יגבו מאותן שחייבין לו. ובקובץ שמועות הקשה דכיצד מועלת הודאתו לחייב אחרים. ותירץ דאין זה חב לאחריני דכיון שהוא מעיד על עצמו ונתקבלה הודאתו לגבי עצמו ממילא נאמן גם לאחרים, דמה שנאמן לאחרים זוהי תוצאה ממה שנאמן לעצמו שהרי מעיד הוא רק לעצמו.

וכ"כ בספר בית יעקב כתובות (יט.) ליישב קושית ההפלאה, והוכיח מסוגיא דב"מ (י"ג) דכל שאומר לחייב עצמו אף שחב לאחרים במקום דליכא חשש קנוניא נאמן ואפילו נגד עדים. אמנם בספר זכרון שמואל חלק עליו וסובר דכל זה הוא רק כשאינו נגד עדים אבל נגד עדים פשיטא דאינו נאמן בחב לאחריני ואפילו באופן דליכא חשש קנוניא. וטעמו דבחב לאחריני ליתא כלל דין נאמנות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא היינו טעמא משום דחזקה דקושטא קאמר ולכן כל היכא דאיכא למיחש לקנוניא הרי אין כאן חזקה דקושטא קאמר. ולפי"ז כיון דאפילו במקום דליכא חשש קנוניא דמשמע מדברי הרמב"ם דנאמן הוא רק משום חזקה דקושטא קאמר, ממילא פשיטא שכל זה הוא רק כשאינו נגד עדים.

וכן כתב הנתיבות דאם אין חשש קנוניא נאמן אפילו להוציא מלקוחות. וכ"כ התומים (סימן צ"ט ס"ק ג). והן אמת דחלק עליו הקצות החושן וס"ל דכל שחב לאחרים אפילו במקום דלא שייך קנוניא נמי אינו נאמן, והביא ראיה לדבריו מקדושין (ס"ה) דבקדושין אע"פ ששניהם מודין אין חוששין לקדושין ואמרו שם משום שחב לאחריני והתם ליכא חשש קנוניא, אלא ודאי אדם אינו נאמן בהודאתו אלא היכא דליכא חוב לאחריני אבל היכא דאיכא חוב לאחריני אינו נאמן אלא עפ"י שני עדים יקום דבר ועד אחד אינו נאמן אפילו הוא כמשה ואהרן.

אמנם כבר תמה עליו בספר זכרון שמואל שלא הביא דברי הרמב"ם שמבואר להדיא בדבריו דרק משום חשש קנוניא הוא דאינו נאמן. ואע"פ שגזירת הכתוב הוא, מצינו בכמה דוכתי דהיכא דאיכא חזקה דלא קמשקר סמכינן עלה. וכמו באשה שאמרה נתגרשתי דנאמנת משום דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הרי דמהני חזקה דלא קמשקרה מדאורייתא בדבר שבערוה. ושאני משה ואהרן דלא מיהמני אף דאנו יודעים ודאי דלא משקרי, דגבי משה ואהרן אנחנו סומכים על נאמנותם וכל כה"ג גזה"כ דע"פ שני עדים כשרים יקום דבר, וגם אנן סהדי לא עבדינן מיניה. אבל כל דאיכא חזקה דלא מעיזה או דלא מרעי נפשייהו דלא משום נאמנותם סמכינן עלייהו אלא משום חזקה, כל כה"ג שפיר דמי כמו כל אנן סהדי. ולהכי גם בהודאת בעל דין דיש לנו חזקה ואנן סהדי דודאי לא יפסיד בחינם ממונו, כל כה"ג סמכינן עליה. ולהכי כתב הרמב"ם דרק משום חשש קנוניא הוא דאינו נאמן, עכת"ד.

ובאמרי בינה (סימן ל"ד) כתב דהרמב"ם והרמב"ן כתבו חשש קנוניא דאל"כ הוה אמרינן דמתוך שנאמן לגבי עצמו אף שאין השטר עולה יותר ממה שחב לאחרים מ"מ אם לאו חשש קנוניא הוה אמרינן מתוך שנאמן להפסיד לעצמו דעכ"פ נפקע חוב זה ולמלוה שלו נשאר חייב, נאמן לגמרי. לכך כתבו מטעם קנוניא. והביא את דברי הב"ח (סימן צ"ט) באומר שחייב לאחרים בשעה שאין לו נכסים דליכא חשש קנוניא דנאמן. ומסיק דנראה דדבר זה תליא במחלוקת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א וכפי שכתב בשו"ע כדברי רמב"ם, משמע דהיכא דליכא קנוניא נאמן, ע"כ.

וכל זה אם היה רק עד אחד, אבל לאחר שנתברר שיש שני עדים שמעידים שהגורל לא נעשה כהוגן והוברר שהמארגנים דעתם לעשות גורל שתדבק בו יד ההשגחה העליונה, ודאי שהגורל בטל. ויש ליעץ למארגנים שמכאן ואילך שעושים גורל יעשו על דעת כן שאם ימצא טעות שלא יתבטל הגורל ויודיעו על כך לכל המשתתפים מראש. והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו.

תגיות

עד אחד - בממונות אנן סהדי - בהערכת כוונתו של אדם דף לב - עמוד ב סימן מז - סעיף א דף קו - עמוד ב דף קו - עמוד ב דף ס - עמוד ב דף נד - עמוד ב כשחב לאחרים - אינה מחייבת אחרים דף סה - עמוד ב דף קז - עמוד א פרק י - הלכה א פרק ב - הלכה יא קעה - הלכות מצרנות - סעיף ג קעה - הלכות מצרנות - סעיף ג סימן קעג - סעיף ב דף מג - עמוד ב חלוקת העזבון - לאחר החלוקה התגלה שיש יורש נוסף על ידי גורל - אם עושה קנין או רק מברר איזה חלק ילך לאיזה יורש על ידי גורל - אם עושה קנין או רק מברר איזה חלק ילך לכל שותף טעות בגורל - טעות בגורל טעות בגורל - טעות בגורל עם משתתפים רבים טעות בגורל - טעות שאין לה משמעות על ידי גורל - הכרעה על פי גורל בדיני נפשות סוגי הקניינים - גורל ירושה - חלוקת הירושה בחלוקת ירושה/שותפות - גורל על ידי גורל - הבחנה בין חלוקת ירושה/שותפות לקביעת זוכה אחד מתוך רבים טעות בגורל - נאמנות זוכה בהגרלה לפסול את ההגרלה כולה בטענת טעות עד אחד - נאמנות עד אחד שגורם בעדותו להפסד לעצמו ולאחרים עד שמפסיד לעצמו בעדותו - נאמנות עד שמפסיד לעצמו ולאחרים בעדותו עד שמפסיד לעצמו בעדותו - הבחנה בין מפסיד לעצמו לגמרי למפסיד לעצמו מעט ולאחרים הרבה עד אחד - הבחנה בין ממונות לאיסורים כשחב לאחרים - כשמפסיד לעצמו יותר מלאחרים כשחב לאחרים - חשש קנוניא כשחב לאחרים - מתוך שנאמן על עצמו נאמן גם על אחרים כשחב לאחרים - כשאין חשש קנוניא כנגד עדים - כשחב לאחרים כמאה עדים - כשחב לאחרים מספר העדים - שני עדים