בס"ד
מס. סידורי:187

חברה משותפת שחדלה לפעול

שם בית דין:קרית ארבע
דיינים:
הרב אריאל יועזר
הרב לוי שלמה
הרב עמיחי יהודה
תקציר:
מפעל וחברה הקימו חברה חדשה משותפת שחדלה לפעול, ויש תביעות הדדיות ביניהם בעניינים שונים.
פסק הדין:
בית הדין פסק בכל תביעה בנפרד. בית הדין לא שינה את פסיקתו בעקבות הערעור שהוגש בנידון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' תשרי תשנ"ו

תשנ"ו/12

התובעים: ת'1 – מר א', ת'2 - גב' א', בעלי חברת ל' (כמו כן ת'1 היה מנהל בחברת ח' שהוקמה).

הנתבעים: נ'1 – מפעל, נ'2 – חברת ח', חברה משותפת למפעל (נ'1) ולחברת ל'.

תוכן

א. העובדות

ב. הקדמה לבירור הדין

1. המעמד של חברה בע"מ כאשיות משפטית

2. הגדרת החברה:

3. מצבה הנוכחי של החברה:

4. אמינות הצדדים:

ג. תביעות תשלום לחברה ח'.

1. צ'קים שניתנו ללא חתימת המורשים.

2. שעבוד ציוד החברה:

3. הרכב:

4. השקעת המפעל:

5. המבנה:

ד. תביעות תשלום לתובעים מהמפעל

1. העסקת עובדים:

2. הערכת ציוד:

3. ידע כהלוואת בעלים:

ה. תביעות הנתבעים מהתובעים

1. האם היתה הטעיה ע"י התובע?

2. הידע והמומחיות:

3. פלאפון:

ו. תביעות הדדיות:

ז. פסק הדין

א. העובדות

התובעים הם בעל ואשתו, (להלן גם מר וגב' א'), שהם מומחים ובעלי ידע, בייצור מ', והם בעלי "חברת ל'" בה עובדים הבעל ואשתו בלבד.

כתוצאה מקשיים כלכליים, נעשתה חברת ל' לשותפה עם אחד המפעלים, בהקמת חברה חדשה באותו מפעל, החברה המשותפת נקרא בשם ח' (נחתם חוזה בין הבעל ואשתו בעלי חברת ל' ובין המפעל בתאריך 11.12.90).

בחוזה נקבע שהמפעל ישקיע סכום של 200,000 ש"ח בחברה המשותפת, ואילו חברת ל', פטורה מהשקעה, כי היא מספקת לחברה את היידע והנסיון שצברו המומחים, הבעל ואשתו.

כמו כן השאילו הבעל ואשתו את המכונות של חברת ל' לחברה המשותפת.

עוד נקבע בחוזה שבחברה המשותפת יעבדו הבעל כמנהל, ואשתו, והם לא יקבלו מהחברה המשותפת שכר ישיר באופן אישי, חברת ח' תשלם לחברת ל' תשלום עבור שירותי עבודה אלו.

סידור זה נקבע, מנימוקים של ניהול חשבונות.

החברה עברה למפעל בתאריך 24.1.91 והתחילה לעבוד כעבור שבועים, בתאריך 9.2.91 התקבלה החלטה בדירקטריון לפטר את אשת מנהל החברה.

כעבור שמונה חדשים בתאריך 5.8.92 התקיימה ישיבת דירקטריון, שבה הוחלט על הפסקת השותפות, שבין חברת ל' ובין חברת ח'.

כתוצאה מהפסקת השותפות הגישה חברת ל' תביעה נגד המפעל ונגד החברה המשותפת - ח'.

התביעות נגד החברה המשותפת הם על החלטת הדירקטיון בנושאי שכר, פיטורי אשת המנהל, הפסקת השותפות, וחובות שהחברה חייבת לחברת ל' עבור השקעות. התביעות נגד המפעל הם על חובות בחברה המשותפת בגין השקעות שהיו צריכים להשקיע בחברה המשותפת.

ב. הקדמה לבירור הדין

1. המעמד של חברה בע"מ כאשיות משפטית

תביעות המומחים מתחלקות לשנים:

א. תביעות נגד החברה המשותפת על שכר עבודה למנהל ולאשתו.

ב. תביעות נגד המפעל, המפעל דחה חלק מהתביעות שהוגשו נגדו בנימוק בסיסי, שהחברה המשותפת ח' נחשבת לאישיות משפטית העומדת בפני עצמה ומנותקת מהמפעל.

לפיכך מסקנותיו הן:

1. הוגשה תביעה נגד המפעל בגלל החלטות בלתי חוקיות שהחליטו שני נציגי המפעל החברים בדירקטריון של החברה.

בתגובה לכך משיבים אנשי המפעל, שהחברה מוגדרת מבחינה משפטית, כאישיות משפטית העומדת בפני עצמה, על כן נציגי המפעל בהנהלת החברה מנותקים ממשלחיהם, והם חלק מחברה חדשה בערבון מוגבל, המוגדרת מבחינה משפטית כחי הנושא את עצמו.

לפיכך, המפעל אינו אחראי, ואינו צד בתביעה המוגשת נגד נציגיו בהנהלת החברה.

2. החלטות הדירקטריון שהתקבלו ברוב דעות, מחייבות גם את התובעים, לפיכך הם נושאים באחריות להחלטות הרוב, כמו כל אחד מחברי הדירקטוריון.

3. בחברה בערבון מוגבל אין יחסי עובד ומעביד, לפיכך אין מקום לתביעות הקשורות לעובד כלפי מעבידו.

להלן תשובות ביה"ד:

א. גם אם חברה בערבון מוגבל נחשבת לאישיות משפטית בפני עצמו, ונציגי המפעל בחברה מנותקים ממשלחיהם, הרי ניתן לתבוע את החברה, ולתקן עיוותים שנעשו לכאורה בחברה לפי דברי התובעים, או לטעון שהחלטות מסוימות של הדירקטריון, אינם תקינות, ולפיכך הם בטלות ומבוטלות. כך גם זכאים התובעים לתבוע לשלם להם את חובותיהם המגיעים להם מהחברה, וזאת בנוסף לתביעות הישירות מהמפעל - לשלם את חובותיו לחברה המשותפת.

ב. אשר להחלטות שנתקבלו ברוב, זכאים התובעים לתבוע לבטל החלטות שלטענתם הם בלתי חוקיות, גם אם הם נתקבלו ברוב.

אמנם גם לתובעים יש נציג בהנהלה והוא נושא באופן עקרוני באחריות להחלטות שהם בלתי חוקיות, במה דברים אמורים, אילו התובע היה שותף לדעת הרוב, אבל במקרה הנדון התובע התנגד לדברי הרוב ועל כן הוא אינו נושא באחריות, להחלטות הרוב, שלדבריו הם בלתי חוקיות.

כיוצא בזה פסק הרמ"א (חו"מ כ"ה, ג') שאם רוב הדיינים טעו בדין, וגרמו הפסד בלתי חוזר לבעל הדין, הדיינים שטעו, הם בלבד משלמים לבעל הדין את ההפסד, ואילו מיעוט הדיינים שפסקו כדין, פטורים מלשלם את ההפסד. מכאן שהמיעוט אינו נושא באחריות לטעויות הרוב.

ג. תביעות המומחים מחברת ח', בנושא פיטורי אשת המנהל ותשלומים לחברת ל' השייכת למומחים, עבור שירותי העבודה, שהאחרונה מספקת לראשונה, אין להם שייכות עם יחסי עובד ומעביד. יש כאן תביעה מצד חברת ל', לשלם עבור שירותי עבודה, שסיפקה לחברת ח'.

כמו כן לטענת התובעים, הפיטורים מהווים הפרת ההתחייבות, להעסקתם של עובדי חברה ל', לפי התנאים שנקבעו בחוזה שסוכם בין הצדדים.

עוד יש לציין שלפי חלק מהפוסקים, ההסבר ההלכתי למתן מעמד של "אישיות משפטית" עצמאית לחברה בע"מ, הוא, משום שהצדדים הסכימו ביניהם, להחיל על חברתם מעמד של חברה בע"מ. על כן, הרי זה ככל תנאי שבממון חל בהסכמת הצדדים.

לפיכך גם גופים אחרים שמתקשרים עם החברה בע"מ, מסכימים לקבל על עצמם את תנאי החברה בע"מ.

כיון שמעמד החברה בע"מ חל מכח הסכמת הצדדים, הרי שבנידון שלפנינו, יש לחברת ל' את כל הזכויות לתבוע תשלומים מכח החוזה שבין הצדדים, בחוזה זה נכלל גם נושא העסקת התובעים, והתשלומים עבור שירותי העבודה.

2. הגדרת החברה:

במהלך הדיון הועלתה טענה, שהחברה או השותפות פורקו על ידי צד אחד, ביה"ד מבהיר בזה את עמדתו בהגדרת מצב החברה:

משמעות העובדה שהחברה היא אישיות משפטית, היא, שלא מדובר על שותפות, ולכן גם לא שייך לדבר על פירוק השותפות. קיים ניתוק בין הבעלים לחברה, ולכן הם גם אינם אחראיים למעשיה. הדירקטוריון וההנהלה שהוא ממנה, הם הקובעים והמחליטים, לגבי כל מה שקורה, והם הנושאים באחריות. בעלי המניות רק ממנים את הדירקטוריון. אדם המחזיק 50% מהמניות, אינו יכול לפרק את החברה, עד שהדירקטוריון יחליט לפרקה. הוא יכול למכור את המניות שלו לאחרים, ובצורה זו לקבל את כספו אם ימצא קונה, אולם אין לו סמכויות ניהול.

החלטות הדירקטוריון חוקיות, גם בניגוד לרצון בעלי המניות או בניגוד להסכם שנעשה ביניהם מלכתחילה, הסכם זה אינו מחייב את הדירקטוריון. בדרך כלל, אם הדירקטוריון לא ימלא את רצון בעלי המניות, הרי שהם יכולים לפטר את הדירקטורים, ולמנות אחרים במקומם, כדי שימלאו רצונם, אולם אין זה שולל את התוקף של ההחלטות שהתקבלו.

החלטה שפלוני ינהל את החברה וכדו', אינה יכולה להיות תנאי לקיומה, וברור מלכתחילה, שהחלטה כזו יכולה להשתנות בהתאם להחלטת הדירקטוריון. כפי שברור שאם מר א' היה מחליט בעצמו להתפטר מסיבות כל שהן לא היה בזה משום פירוק החברה, והדירקטוריון היה צריך למנות מנהל אחר, כך גם כאשר הדירקטוריון מחליט מסיבות של ייעול, או מסיבות אחרות לפטרו, החלטתו תקיפה ואין בה משום פירוק החברה.

אלא שיש לברר אם אכן ההחלטה התקבלה בצורה תקינה, שאלה זו תתברר עוד להלן (סעיף ג, 1).

במקרה דנן בהסכמתו למנות את נציג ר' לדירקטוריון, בעצם הסכים מר א' שבאם נציג זה יצטרף לאנשי המפעל בהחלטה כלשהי תהיה זאת החלטה תקיפה לכל ענין.

3. מצבה הנוכחי של החברה:

החברה אמנם קיימת, אולם פעולתה הופסקה לכל ענין החל מתאריך - 20.10, ועל כן ביה"ד פסק שמר א', רשאי להשתמש בידע, על פי הסעיף בחוזה המתיחס להפסקת הפעילות של החברה. הגדרת הפסקת הפעילות חשובה גם לענין הרכב, ויתכן גם לנושאים אחרים, ברור שמאותו תאריך, גם המנהל מצד המפעל אינו זכאי לשכר כמנהל.

לגבי המשך הטיפול, קימות שתי אפשרויות עיקריות:

  1. מכירת החברה במידה שימצא קונה - החלטה כזו צריכה כמובן את הסכמת בעלי המניות, וענין זה אינו בסמכות הדירקטוריון.
  2. בקשה למינוי כונס נכסים - בקשה כזו יכולה לבוא מכל גורם שהוא פנימי או חיצוני, אין צורך בהסכמת הצדדים לגבי פניה כזו. כל פעילות אחרת של החברה, כגון מכירת חלק מהציוד, ושאר אפשרויות שיתכן שיעלו על הפרק, למעט אחזקה שוטפת, טעונה אישור של ביה"ד.

4. אמינות הצדדים:

לאחר שביה"ד קיים ישיבות רבות, ושמע את דברי הצדדים בהרחבה, ביה"ד דוחה לחלוטין את הטענות ההדדיות בקשר לכוונות שליליות של שני הצדדים. יתכן ששני הצדדים טעו מלכתחילה בהבנת המצב האובייקטיבי שנוצר עם הקמת החברה, ויתכן גם שהיו טעויות באופן הניהול של החברה, אולם בשום אופן לא הוכח שהיתה הטעיה מכונת מתוך כונה שלילית, מצד כלשהו. ברור ששני הצדדים רצו מאד בהצלחת החברה שהרי היא בבעלותם, וברור ששניהם חשבו מלכתחילה שהדבר אפשרי, ותלו בה תקוות רבות, אולי לעיתים מוגזמות. אולם אין בכך משום הוכחה, שלצד כלשהו היה רצון להכשיל את הצד השני. ביה"ד יתיחס לתביעות הממוניות לגופן, על יסוד ההנחות הנ"ל.

ג. תביעות תשלום לחברה ח'.

1. צ'קים שניתנו ללא חתימת המורשים.

תביעה זו (פ' 6ב כולל פירוט הצ'קים) מיסודה היא לחברת ח' (נ'2), ולא כנגד נ'1.

יש להעיר שנוהל זה נהג גם בידי התובע כפי שכתב (פ'6ב סעיף 1 אות א1) שהיו דברים בחתימתו בניגוד לחוזה, דבר זה מוכיח שהצדדים מחלו זה לזה ואין צורך לשתי החתימות כדבר הכרחי, במצב שנוצר.

לפי ההסכם על הצ'קים של החברה היו חייבים להופיע תמיד שתי חתימות: האחת של מנהל החברה והאחרת של אחד מחברי ההנהלה. בשלב ראשון, המנהל לא הקפיד לדרוש לחתום על כל צ'ק ואיפשר לחבר אחר בהנהלה לחתום. אבל אחרי שהתגלו חילוקי דעות בין הצדדים דרש המנהל שלא יחתמו ללא אישורו, מלבד הצ'קים שהוצאו לביטוח לאומי ולמס הכנסה. אבל דרישתו לא מולאה, ובמשך שבעה חודשים החברה הוציאה צ'קים ללא חתימתו. החברה נהגה שלא כדין כי היה עליה לכבד את רצונו של המנהל ולא לחתום אלא באישורו.

אלא שקיימים שני מסמכים סותרים שהוגשו בשעת הסיכום: באחד נכתב שיש רשות להוציא כספים ללא אישור המנהל, ואילו במסמך אחר נכתב שאין להוציא כספים ללא רשותו.

כמו כן הצ'קים הוצאו לצורך הפעלת החברה, וכתוצאה מכך הוחזרו לחברה. על כן לא ברור ההפסד שנגרם לחברה כתוצאה מחתימה ללא אשורו, אלא אדרבא יתכן שהחברה נהנתה מכספים אלו.

אולם אם יתברר שהיו צ'קים שהוצאו שלא כדין ולא לצורך החברה, אלא לצורך המפעל, על המפעל להחזיר לחברה את ההוצאות.

התחשבנות זאת תעשה על ידי המפרק בחלוקה הסופית של נכסי החברה.

2. שעבוד ציוד החברה:

המפעל הלווה 100,000 ש"ח לחברה המשותפת ח', בתנאי שמנהל החברה ישעבד את המכונות לייצור מ', שהם בבעלותו הפרטית, והושאלו לחברה, ואכן התובע חתם על אגרת חוב, המשעבדת את ציוד החברה למפעל בסכום של 100,000 ש”ח, בתאריך 24.6.91 (פ,17).

אלא שהתובע טוען, שבתחילה הוא סירב לחתום על איגרת החוב, עד שהובטח לו על ידי חברי הנהלת החברה המשותפת שכספי ההלואה ישמשו רק להשקעה בחברה, ולא לפרעון חוב אחר שהמפעל הלווה לחברה.

אבל לדבריו, הנתבעים הפרו את הבטחתם, והשתמשו ב 50,000 ש”ח לצורך פרעון החוב למפעל, לפיכך התובע דורש לצמצם את השעבוד של אגרת החוב, לסכום של 50,000 ש"ח בלבד, שהוא הסכום שהושקע בחברה.

הנתבעים משיבים, שהשעבוד נעשה בהסכמתו של התובע ועורך דינו.

כמו כן נומק השימוש שנעשה בכספי ההלואה להחזר החובות למפעל, בטענה שהמפעל הוא בעל חוב העיקרי של החברה ובלעדיו החברה לא יכלה לעמוד על רגליה.

מתשובת הנתבעים לטענות התובע עולה שלאגרת החוב לא נלוו סייגים והגבלות. מכאן שהשימוש בכספי ההלואה לא הוגבל להשקעות בחברה דוקא, על כן רשאים היו הנתבעים להשתמש בכספי ההלואה לפי שיקול דעתם.

מצינו לכאורה הלכה דומה בשו"ע (חו"מ ר"ז, ד'): מוכר שמגלה את דעתו לפני המקח, שרצונו למכור למטרה מסויימת דוקא, ובשעת המקח לא אמר כלום, כוונתו היא שהמכר יחול ללא כל תנאים.

לפיכך גם בנידון שלפנינו, לא נלוו סייגים והגבלות לשטר, אלא השטר נעשה בצורה סתמית.

על כן לכאורה הנתבעים היו רשאים, להשתמש בכספים למטרה הנראית להם, לטובת החברה, כי השטר הוא הקובע, ולא הדברים שנאמרו לפני כתיבת השטר.

אבל כבר מבואר ברמ"א (שם) שאם יש אומדנא דמוכח, שהמכר נעשה על פי גילוי הדעת שקדם למכירה, הרי המכר בטל, על אף שהמוכר לא גילה דעתו פעם נוספת בשעת המכירה.

כמו כן כתבו התוס' (בבא-מציעא ס"ו, ע"א) שאם הקונה מתלבט אם לקנות חפץ מסוים, והמוכר משכנעו לקנותו, ואומר לו, שימכור לו בתנאים שהם לטובת הקונה, אין זה "פיטומי מילי", והמוכר חייב לעמוד בהבטחתו.

לפיכך איגרת החוב ניתנה אומנם ללא תנאים, וללא הגבלות שימוש, אבל התובע לא הסכים לחתום, אלא רק אחרי שהנתבעים שיכנעו אותו שההלואה תינתן בתנאים שהם לשביעות רצונו.

על כן דבריהם אינם בבחינת "פיטומי מילי", כמבואר בתוספות וברמ"א, אלא דבריהם נחשבים כהתחייבות בלתי נפרדת מהשטר, והשטר נעשה רק בתנאי שההתחייבות תתקיים. על כן, הנתבעים אינם יכולים להפר את התחייבותם, ואיגרת החוב כפופה לתנאים שנאמרו בעל פה.

הרמ"א (שם סעיף א') הוסיף עוד:

"וכן אם התנו תנאי, ואח"כ כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי ראשון כתבוהו"

אלא שאמנם התובע טען שהובטח לו להשקיע את כל ההלואה רק בחברה, אבל הרי הנתבעים לא הודו בטענה זו, לפיכך ביה"ד מפשר בגלל הספק.

כמו כן, גם התובע היה מעוניין לפחות בדיעבד,שחלק קטן מכספי ההלואה, יועמד לפרעון חוב משכורתו בסך 5,000 ש"ח, וזאת בניגוד לסיכום שהיה לדבריו בינו לבין הנתבעים, שכספי ההלואה יעמדו רק לצורך ההשקעה בחברה.

לפיכך, על פי פשרת בית הדין, יש לשנות את השעבוד באגרת החוב, לסכום של 77,500 ש"ח בלבד.

3. הרכב:

חברת ח' קנתה רכב שיעמוד לשימוש המנהל, וזאת, כחלק מתנאי שכרו. אחרי הישיבה בתאריך 5.8.91. שבה הוחלט על הפסקת השותפות, התבקש המנהל להחזיר את הרכב. משלא עשה כן, הרכב נלקח מביתו ללא ידיעתו וללא רשותו.

על פי טענות המנהל המשיך הרכב לעבוד לטובת המפעל.

יש להעיר על כך, שהרי הרכב נקנה כרכב למנהל, כחלק מתנאי עבודתו. כל צורה אחרת של שימוש היתה צריכה אישור הנהלת החברה, ואישור זה לא התקבל, על כן המפעל לא יכל להשתמש בו ולעשות דין לעצמו.

הנתבעים הוסיפו לטעון, שהם לקחו את הרכב כנגד חובות הליסינג.

אמנם המפעל שילם מכספו לחברת הליסינג ורכש את הרכב עבור החברה ח'. אולם רכישה זו נעשתה בשליחות החברה המשותפת. גם בהסכם העברת הרכב, מהמפעל לחברת ח' נאמר:

"הואיל וחברת ח' מעונינת ברכישת רכב בתנאי ליסינג מחברת השכרה, והואיל וחברת ההשכרה, לא מוכנה להתקשרות עם חברה חדשה, המפעל רכש רכב מסוג מזדה".

דהינו הרכב נקנה רק למטרת החברה המשותפת ולא כרכב של המפעל, לכן על אף שבאופן רשמי הרכב רשום על שם המפעל, הרי הם שלוחיה של נ'2 לקניית הרכב.

מכאן שהמפעל לא נחשב כבעל הרכב, ואינו יכול להוות צד להוצאת הרכב ממנהל החברה, גם לא אחרי החלטת מועצת המנהלים על פירוק השותפות בחברה.

לפיכך למפעל לא היתה הסמכות לקחת את הרכב ממנהל החברה.

אמנם נציג המפעל טען, שהם עשו זאת בגלל החובות שהחברה חייב להם. אם כך, היה עליהם למכור את הרכב לאלתר לאחר לקיחתו ולא להשתמש בו, כי משעת הפסקת פעילות החברה, בודאי לא היה לרכב שימוש עבור החברה.

לכן יש להעריך על ידי שמאי את הערך של הרכב ביום פירוק החברה, ולעומת זאת - את ערך היתרה של הליסינג. את הפרש שקיים בין שתי הערכות, יש לקחת בחשבון, במסגרת החוב הכללי שבין החברה למפעל, דהיינו אם ערך הרכב גבוה מהליסינג, יש להפחית את ההפרש מהחוב שחייבת החברה למפעל, ואם ערך הרכב נמוך - יש להוסיף את ההפרש לחוב.

על הנתבעת לשלם עבור כל הנסיעות הפרטיות של חברי המפעל, על התקופה שהרכב נלקח מהמנהל ועד לסגירת החברה, לפי התעריף שהיה מקובל במפעל עבור נסיעות פרטיות של עובדים.

אם יש חובות קדומים על הליסינג, שנ'2 חייבת לנ'1, כפי שהתגלה בדיונים בבית הדין, דיון זה יכלל במסגרת ההתחשבנות הכללית שבין נ'2 ונ'1. התחשבנות זו, יכולה להעשות במסגרת של מינוי מפרק לחברה (ראה פסק דין).

אם יש חובות שנ'2 צריכה להעביר לת'1 (עבור תשלומים למוסכים) יערך חשבון בין נ'2 לת'1, במכלול החובות שבין הצדדים.

יש להוסיף שלדברי התובע, הביטוח שילם לחברת ח' את כספי הנזק ואת ירידת ערך המכונית בתקופה זו.

4. השקעת המפעל:

לפי החוזה, התחייב המפעל להשקיע 300,000 ש"ח בחברה. מתוכם הושקע רק מחצית הסכום - 150,000 ש"ח, אשר להשקעת במחצית השניה, בחוזה נקבע שהשקעה זו מותנית ברווחיות החברה. להלן הסעיף בחוזה:

לסכום הנותר להשקעה: היה מותנה במחזור המכירות של החברה, כמבואר בסעיף 8 לחוזה (פ,1):

"והיה עד לתאריך 30.9.91 יגיע המחזור לסכום שלא יפחת מ - 200,000 ש"ח מתחייב המפעל להעמיד לרשות החברה, הלוואת בעלים נוספת בחודש ינואר 92 בסך 150,000 ש"ח".

חברת ל' טוענת שהמפעל חייב להשקיע את המחצית השניה של הסכום לפי החוזה, כיון שהחברה הגיע לסכום מכירות של יותר מ - 200,000 ש"ח מאז הקמתו.

לעומתה טוען המפעל שנפלה טעות סופר, והושמטה המילה "לחודש" ובחוזה היה צריך להיות כתוב כדלהלן: "והיה עד לתאריך 30.9.69 יגיע המחזור לסכום שלא יפחת מ - 200,000 ש"ח לחודש". לפיכך רק אילו היה המחזור החדשי של המכירות מגיע לסכום של 200,000 ש"ח, היה מוטל על המפעל להשקיע בחברה, את המחצית ההשקעה השניה בסך 150,000 ש"ח. הנתבעים מבססים את דבריהם, בין היתר, על דברי עורכי הדין שערכו את החוזה, אבל עורכי הדין נוגעים בדבר.

למעשה, אין משמעות מעשית להכחשות בטענות, משום שהחברה הפסיק לעבוד בחודש ה - 10/91 לעומת זאת חובת ההשקעה של המפעל בחברה, היתה חייבת להעשות רק בחודש ה - 1/92. אבל בתאריך זה החברה כבר נסגרה. על כן, גם אם נקבל את גירסת התובעים, שלא נפלה טעות סופר בחוזה והתקיימו התנאים המחייבים את המפעל להשקיע בחברה, המפעל פטור מהשקעתו בחברה, אחרי שהחברה כבר פסק מלעבוד, כי כוונת החוזה, לא היתה - לחיייב את הנתבעים להשקיע בחברה שכבר נסגרה.

נוסף לכך: זמן קצר לפני חתימת החוזה הגישה חברת ל' תקציר העוסק בתחזיות הרווחיות של החברה. שם מדובר על היקף מכירות כללי של 3,344,000 בשנת 1991, ובממוצע חדשי מדובר על 278,000 ש"ח.

אמנם התקציר מושתת על תחזיות להשקעות נוספות, שלבסוף לא התממשו בשעת חתימת החוזה, אבל גם אם חלק מההשקעות לא התממשו, היקף המכירות, לא היה צריך לרדת ירידה דרסטית כל כך כלומר - לסכום של 200,000 ש"ח בתקופה של 10 חודשים (החל מתאריך 1/91 עד ה 10/91) דהיינו לסכום של 20,000 לחודש, שהוא שיעור של 1/13 בהשוואה לתקציר המנהלים! סביר יותר להניח, שמכיון שהיקף ההשקעות ירד, על כן ירדה גם תחזית המכירות, מממוצע חדשי של 278,000 ש"ח, לסכום של 200,000 ש"ח אבל ירידה דרסטית כל כך למחזור חדשי של 20,000 ש"ח, אינה מתקבלת על הדעת.

נוסף לכך: המנהל טען בבית הדין, שאמנם היצור הגיע לסכום של 60,000 ש"ח לחודש. אבל לדבריו, היצור היה צריך להיות גבוה עוד יותר בעשרות אחוזים, אילו היו מייצרים ש' כמתוכנן מראש.

עולה מדבריו, שבשעת חתימת החוזה וגם אח"כ, תיכננו הצדדים, שהחברה תגיע להיקף מכירות גבוה בכמה עשרות אחוזים יותר מהסכום של 60,000 ש"ח, שהחברה ייצרה למעשה. לפיכך בוודאי לא תוכנן היקף מכירות, שמגיע רק לסכום של 20,000 לחודש בחודש התשיעי לקיומה של החברה!

על כן אם הברירה בידנו לבחור, בין הנוסח של 20,000 ש"ח, ובין הנוסח של 200,000 ש"ח לחודש, הרי שהסכום של 200,000 ש"ח, נראה סביר יותר, ויש להניח שבחוזה הושמטה המילה "לחודש", בגלל טעות סופר. לפיכך המפעל פטור מהשקעת 150,000 ש"ח נוספים בחברה.

5. המבנה:

המפעל שיפץ את המבנה של החברה בסכום של 200,000 ש"ח. אחרי פירוק החברה המבנה ישאר ברשות המפעל, לפיכך המפעל נדרש להחזיר לחברה את סכום השיפוץ. לעומתה טוען המפעל שהוא לא נהנה מהשיפוץ, ואדרבא המפעל דורש מהחברה פיצוי עבור החזרת המבנה לקדמותו.

בית הדין קובע שהמפעל פטור מהחזר ההשקעה בשיפוץ, כי המבנה שופץ והותאם במיוחד לצורך החברה, וכעת עם פירוק החברה, אין למפעל כל תועלת בשיפוץ.

יתר על כן: כבר נכתב בחוזה השכירות שנכתב ונחתם בין המפעל ובין החברה, שאם יעשה שיפוץ במבנה, המבנה המשופץ יהיה שייך בשלמותו למפעל המשכיר. לפיכך הרי זה תנאי שבממון שחל, ולכן אין לתבוע מנ'1 תשלום עבור שיפוץ המבנה.

וכמו כן נ'1 לא יכול לתבוע תשלום עבור החזרת המבנה לקדמותו, כי מחוזה ההשכרה עולה שהמפעל מחל על הוצאה זו, וגם היה מעונין שהמבנה המשופץ ישאר למפעל במצבו המשופץ אחרי פירוק החברה.

דמי שכירות על נ'2 לשלם לנ'1 כמבואר בהסכם השכירות, עבור החודשים שהחברה החזיקה את ציודה במקום.

אם אפשר לרכז את כל הציוד במקום אחד, יקבלו נ'1 לפי שווי השטח שלא יכלו להשכיר. לכן על נ'2 לשלם לנ'1 דמי שכירות עד שלושים יום לאחר מתן פסק הדין. אולם אם לפי הערכת שמאי, ניתן לצמצם את השטח הנדרש לציוד החברה, זכאי המפעל לדרוש תשלום דמי שכירות, באופן יחסי לגודל השטח שהחברה תופסת.

ד. תביעות התובעים לתשלום מהמפעל

(על פי סדר התביעות שהגישו התובעים) (פ' 6ב).

1. העסקת עובדים:

א. בענין פיטורי מר א', לדעת התובעים, הפיטורים לא תקפים, ועל כן יש לשלם את שכרו עד לתאריך - 15/10.

לדברי התובעים, הפיטורים אינם תקיפים משתי סיבות:

  1. בישיבת הדירקטוריון שהם השתתפו בה ב - 5/8 לא היתה כלל החלטה כזו, כראיה הביאו התובעים הקלטה של אותה ישיבה.
  2. החלטה כזו נוגדת את הסכם הניהול, שעליו חתמה ח', כי בסעיף 11 שם קיימת התחייבות שלא לשנות הסכם זה, ללא הסכמת שני הצדדים.

ב. בענין הגב' א' שלטענתם פטורה לאחר זמן קצר:

ההחלטה היתה שגויה, ומנוגדת לרוח ההסכם, כי לא ניתנה לה שהות מספקת, להדריך את העובדים החודשים, ולהביא את החברה לתפעול נאות.

תשובת בית הדין:

א. לגבי פיטורי מר א', קיימת הכחשה בין הצדדים, וקיים פרוטוקול חתום כנדרש בישיבות דירקטוריון. ההקלטה יכולה להיות ראיה למה שנאמר בה, אולם אינה יכולה להוכיח מאומה לגבי מה שאין בה, ועל כן הענין נשאר בספק.

הטענה השניה, מבוססת על הסכם הניהול. הסכם זה שהוא בין שתי חברות לא מוגבל בזמן, דבר שהוא תמוה יחסית להסכם מסוג זה, שהרי בדרך כלל חברה שוכרת שירותים מחברה אחרת לתקופה מסויימת. במקרה כזה לכאורה כל צד יכול להחליט לסיים את החוזה מתי שירצה, שהרי לא התחייב מראש לתקופת זמן. כנראה שמשום כך, הוכנס לחוזה סעיף 11, האומר שאין לשנות את ההסכם ללא הסכמת שני הצדדים.

התובעים טוענים, שסעיף זה מחייב את הצדדים, לקיים את החוזה ללא הגבלת זמן, וללא תלות במצב החברה.

מכיון שהדברים לא מפורשים מספיק, ומכיון שיד בעל השטר על התחתונה, לא ניתן ולא סביר לפרש את החוזה באופן כל כך מקיף, שבעצם לעולם החברה לא תוכל לעשות שום שינוי ללא הסכמת הצדדים, גם אם יתברר שזהו צורך חיוני. על כן נראה שהחברה היתה רשאית בהתאם למצבה להחליט שחוזה זה אינו משרת אותה, בהתאם למצב שהתגלה לעיני הדירקטוריון.

לגבי השכר: עד ל - 5/8 קיימת הודאה של הנתבעים, וברור שהחברה חייבת לל' שכר זה. לגבי שכר חודשיים וחצי נוספים: קיימת הכחשה לגבי עצם ההחלטה. לפיכך התובע הוא המוציא ועליו הראיה.

מאידך, מעיקר הדין הנתבעים חייבים שבועות היסת.

מאחר שהתובע לא עבד בחודשים אלו, בה"ד קובע כפשרה, שכדי לפטור את הנתבעים משבועה - התובע יקבל 15% משכרו.

ב. בקשר לפיטורי הגב' א', גם אם היתה מתקבלת הטענה (שלא נבדרה על ידי בה"ד), שהיתה זו החלטה שגויה, שהתברר אחר כך, שהחלטה זו הזיקה לחברה, אין לחייב את החברה, מכיון שעל פי ההסכם היו רשאים לעשות זאת, והדירקטוריון סבר, שהידע שנרכש, לדעתו מספיק כדי להפעיל את החברה, גם ללא ההדרכה של התובעת.

2. הערכת ציוד:

בפני בה"ד הוגשו שתי הערכות ציוד: האחת נעשתה מטעם התובעים, והשניה נעשתה במפעל מטעם נ'1. לפי הערכה ראשונה 30/11/90 (פ 14) שווי המכונות הוא $42,300 , ואילו לפי הערכה שניה (פ' 15) שווי המכונות בתאריך 30/11/91 הוא 42,900 ש"ח.

הקונים חתמו על החוזה שבו נאמר, שהציוד נקנה בשווי של 100 אלף ש"ח.

כמו כן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רכ"ז סעי' ז') שבשומא שהיה מקום להראות לבקי, אין לאחר מכן טענת טעות במחיר. נ'2 ראו את הציוד, או יכלו לראות את הציוד ולשום אותו בפחות משנה.

יש להוסיף, שהשומא השניה נערכה כשנה לאחר שהציוד היה ברשות נ'2.

בענין אי תקינות הציוד: ת'1, טוען (פרו' עמ' 57) שרק המשאבה הייתה מקולקלת. אמנם נציג נ'2 טען, שהקלקול נגרם במהלך העברת ציוד, בצורה לא מקצועית, ולכן יש מקום לחשש, שהמעבר הוא שגרם לקלקולים. אלא שבתאריך 24/6/91 העריך נ'1 את שווי המכונות ב 100 אלף ש"ח, שהרי אגרת החוב הייתה על סך זה, א"כ מוכח שעד תאריך זה גם נ'1 העריך את שווי המכונות ב 100 אלף ש"ח על כן מוטל על נ'2 לשלם סך 50,000 ש"ח, עבור המכונות, מתוך הכסף שישאר אחר הפרוק.

3. ידע כהלוואת בעלים:

בהסכם שנחתם בין הצדדים (פ' 1) סעיף 8א' נאמר, שהמושב חייב להעמיד לרשות החברה הלוואת בעלים בסך 150,000 ש"ח.

בסעיף 8ב' נאמר שהתובעים צריכים להעמיד לרשות החברה את כל היידע, המוניטין, הקשרים וכו' והצדדים קובעים את שווי היידע בסך 200,000 ש"ח, אשר יחשבו כהלוואת בעלים מצידה של חברה ל'.

בסעיף 8ג' נאמר שהלוואות הבעלים תהיינה צמודות למדד, ותישאנה ריבית, כפי שיוסכם בין הצדדים ויוחזרו לצדדים מתוך הכנסות החברה כפי שתהיינה מעת לעת.

בית הדין מתייחס להשקעת הידע של התובע כהשקעת הלוואת בעלים, כפי שהוגדר בחוזה.

4. תביעות הרכב והמבנה נדונו לעיל אות ג.

ה. תביעות הנתבעים מהתובעים

1. האם היתה הטעיה ע"י התובע?

נ'1 טוען שת'1 הציגה מצגי שווא ביחס לתחזית המכירות (ראה פ,7 עמ'6, ובכתב הטענות סעיף ד,1,2).

על פי התחזית שהגיש ת1, היו המכירות לחודש צריכים להגיע, לסכום של 315,000 ש"ח. למעשה, המכירות הגיע רק לסכום של 60,000 ש"ח!

אם אכן הטענה נכונה, הרי יש בכך משום עבירה, ואף טענת מקח טעות (ראה לדוגמה, שו"ע חו"מ סי' רל"ב, סעיפים: ח', י"ז, כ"ג, ל').

אבל טענה זו מתבססת על תחזיות, שקדמו בכמה חדשים לחתימת החוזה. תחזיות אלו כללו ציפיה להשקעות גבוהות יותר מצד המפעל והבנקים, כפי שנכתב בתקציר המנהלים. אבל בשעת חתימת החוזה, הצטמקו תחזיות ההשקעות. לפיכך בהתאם לכך, גם פחתה היכולת הרווחיות של החברה, וממילא גם השתנתה תחזית המכירות.

גם מנוסח החוזה ניתן ללמוד, על ציפיה לאפשרות של מחזור עיסקות נמוך יותר: בחוזה נכתב, שאם בחודש ה - 9 למינינם, יגיע מחזור המכירות לסכום של 200,000 ש"ח לחודש (ראה להלן גם סעיף 5) ישקיע המפעל 150,000 ש"ח נוספים בחברה. מכאן ששני הצדדים ציפו לכל היותר - למחזור מכירות של 200,000 ש"ח בחודש ה - 9, ולא לסכום של 315,000 ש"ח, כפי שנכתב בתקציר המנהלים.

יתר על כן: כל שנכתב בחוזה הוא: שאם יגיע מחזור המכירות ל - 200,000 ש"ח, יהיה מוטל על המפעל להשקיע סכום נוסף בחברה. בחוזה לא נכתב שמצב זה יוגדר כמקח טעות, או שעל נ'1 לפצות את המפעל, במקרה שהחברה תגיע לסכום נמוך מ - 200,000 ש"ח. ה"קנס" היחיד שהוטל על התובע במקרה זה, הוא, שהמפעל יהיה פטור מהשקעת 150,000 ש"ח. מכאן שהצדדים הביאו בחשבון, גם אפשרות, שהחברה לא יגיע לסכום של 200,000 ש"ח עד החודש ה - 9. לפיכך הצדדים הסכימו שבמצב זה לא יואשמו התובעים כמציגי מצג שווא, ולא תהיה זו עילה, לתבוע אותם לפצות את הנתבעים, או לטעון שהעיסקה נעשתה בטעות. אלא החברה המשותפת תמשיך לפעול, והמפעל יהיה פטור במקרה זה, מהשקעה נוספת.

נוסף לכך, התברר לביה"ד, שהתחזית היתה מושתת, על יצור ש'. אם תחזית זו היתה מתממשת ומתבצעת כמתוכנן, יכלו הצדדים להגדיל את מכירות החברה בעשרות אחוזים.

כמו כן התובע טוען, שלא ניתן לו גיבוי ועזרה מספקת, בפרסום ובתצוגות שנעשו בתנדבות של אשתו.

בעיקר יש לציין, שבחברה שררו יחסים משובשים, חוסר אימון, והעדר כבוד הדדי בן הצדדים - כבר מראשית הרצת החברה. הצטרפות כל הגורמים יחד, לא יכלו להביא ברכה והצלחה במעשה ידיהם, אלא להיפך: הצדדים בזבזו הרבה זמן ואנרגיה, על חיכוכים פינמיים. אם אנרגיה זו היתה מושקעת, לפתרונות ברוח של אחדות והבנה הדדית, ושותפות של אמת, סביר מאד להניח, שגם היקף המכירות של החברה, היה הולך וגדל.

2. הידע והמומחיות:

לדעת נ'1 הוטעו בכך שנאמר בהסכם השותפות שלת'1 יש ידע ומקצועיות, מאידך גיסא, התובעים טוענים והביאו מכתבים שיש בידם ידע ומקצועיות. נ'1 תבע שבה"ד יפסוק שת'1 לא היה בעל ידע בשווי של 200 אלף ש"ח, והטעה את נ'1 בהצהרה שהוא בעל ידע זה.

טענה זו לא הוכחה, שהרי התשלום בעד הידע, נקבע בגלל הנכונות להעבירו לשותף השני. על כן אין לראות בכך הפרת הסכם. אמנם אם התובעים לא היו יודעים לייצר מוצרי מ', היה מקום למקח טעות, אולם לא זאת השאלה העומדת לדיון, וידע ומומחיות אלו דברים יחסיים, ושווים נקבע בהתאם למשא ומתן בין השותפים.

3. פלאפון:

הנ' טענו שהיה בזבוז בשיחות הפלאפון של ת'1.

אומנם הוצגו בפני בה"ד מסמכים המראים על שיחות פרטיות, אולם לא הוכח שהשיחות היו ללא כל הסבר. אפשר להסביר שאדם הפועל בשיווק מתקשר להרבה מקומות ואנשים להגדיל את השיווק. ומכיון שלא הוכחו הדברים, הרי שאין לקבל את הטענה על בזבוז שיחות.

כמו כן יש לציין, שמכיון שאמרו הנתבעים בביה"ד, שאין להם באופן עקרוני התנגדות לשימוש בפלאפון לשיחות פרטיות, וכך גם מקובל, אלא שההתנגדות היתה לכמות השיחות, לפיכך היה צורך להגביל מראש את מספר השיחות. אבל מכיון שלא היתה מראש דרישה לצמצום שיחות הטלפון, על כן אפשר לראות בכך כמחילה על שיחות פרטיות, ואין לחייב את התו' לשלם עבור שיחות הפלאפון.

ו. תביעות הדדיות:

בין הצדדים היו תביעות הדדיות של עוגמת נפש, אבדן הזדמנויות, פגיעה במוניטין, הוצאת שם רע, התביעות היו הדדיות בגובהן.

לבה"ד לא הובאה הוכחה חותכת ומשכנעת כל כך, שעגמת נפש גרמה לנזק המוערך בסך מסויים. כמו כן המצב הלך והתדרדר בין הצדדים בשווה, לא היה כאן מצב שאחד צדיק והשני רשע, אלא שני הצצדים לא פיתחו ביניהם יחסי אמון ושיתוף פעולה, דבר שגרר בעקבותיו את התדרדרות המצב, ופלגנות. לכן בה"ד לא מזכה אף אחד מהצדדים בתביעות פיצויים.

התובעים הגישו בקשה לפיצויים עבור תשלומים שחויבו לשלם (מע"מ וביטוחים קודמים), ומכיון שלא קיבלו כסף מהנתבעים, הדבר גרם להם להוצאות נוספות.

הוצאות אלו נעשו בעקיפים ולא בגלל פעולות הנת', וכבר התבאר, שלא הוכח, שצד אחד הזיק יותר מחברו, על כן אין מקום לחייב עבור תשלומים עקיפים אלו.

ז. פסק הדין

1. החברה המשותפת ח' הפסיקה לפעול באופן מעשי בתאריך 20/10/91.

2. חברת ל' יכולים להמשיך ולעסוק בכל עניני המ', ואילו המפעל יוכל לעסוק בכך רק לאחר 24 חודש מהתאריך שניתן פס"ד ביניים המתיר לתובעים לעסוק במ'.

3. בבית הדין לא הוכח, שצד מסוים אשם יותר מחברו, במצב שאליו נקלעה החברה.

4. אם הוצאו צ'קים החל מ 7/91 ללא אישור התובעים, לצרכים שאינם של החברה, על הנהלת החברה לדאוג להעבירם לחברה.

5. איגרת החוב שנמצאת בידי נ'1, תועמד על סך של 77,500 ש"ח.

6. נ'1 היא בעלת זכות ראשונית במכירת המכונות, לצורך מימוש איגרת החוב.

7. המפעל איננו חייב להזרים את כספי הסוכנות לחברה.

8. המפעל איננו חייב להזרים עוד כספים, למרות שהתחייב לכך בחוזה.

9. החברה צריכה לשלם לנ'1, עבור השכרת המבנים החל המחודש 7/91 עד שלשים יום לאחר מתן פס"ד זה. אם לפי דעת שמאי, אפשר היה לרכז את כל הציוד של החברה במקום קטן יותר, יקטן גם באופן יחסי גם תשלום דמי השכירות.

10. המפעל איננו חייב להשתתף בדמי שיפוץ המבנה.

11. תערך הערכת שמאות של הרכב, לפי ערכו בתאריך 20/10/91 וזהו המחיר שתשלם נ'1 לנ'2, ויבדק החוב לליסנג שנותר בתאריך זה. אם ערך הרכב גבוה מהחוב - המפעל חייב לחברה, את ההפרש ניתן לקזז חוב זה מהחוב של החברה למפעל.

12. החברה צריכה לשלם עבור יתרת הליסניג, עד התאריך 20/10/91.

13. א. הצדדים לא הגיעו לסיכום על מפרק מוסכם לחברה, לפיכך בית הדין ממנה מפרק לחברה.

1. במידה שהמפרק לא ידע כיצד לפעול, הוא יפנה את שאלותיו לבית הדין.

2. שכרו של המפרק ישולם על ידי שני הצדדים.

3. אין להפנות אל המפרק שאלות והערות, לפני שישולם שכרו.

ב. על המפרק לסכם את דו"ח הכנסות והוצאות בחברה ח', ולעיין בשומא של הציוד. במידה שישאר כסף בחברה עליו להחזיר לכל אחד מהצדדים את החובות כמפורט בסעיפים הבאים:

ג. הזכויות הכספיות של המנהל (ת'1) הם כדלהלן:

1. שכר עבודתו עד 5/8/91.

2. החל מ 5/8/91 עד 20/10/91 ישולם לת'1 סך 15% משכרו.

3. עבור תיקון המכונית, אם יוכיח ששילם מכספו.

4. עבור מכונות שנקנו 50,000 ש"ח.

5. 200,000 ש"ח –  הלוואת בעלים (שווי הידע וכו' שהכניסו).

ד. הזכויות הכספיות של המפעל, הם כדלהלן:

1. שכ"ד מחודש 7/91 עד שלושים יום לאחר פס"ד זה.

2. דמי שיפוץ המבנה בסך 153,000 ש"ח – הלוואת בעלים.

3. הלוואת 77,500 ש"ח לחברה.

4. חובות שנוצרו בין 1-20/10/91 (חשמל, מים, ספקים וכו').

ה. לבעלי חובות שונים כגון:

בנק הפועלים

בזק.

שונות.

ו. הלוואות הבעלים (לעיל ג (5), ד (2) ) יוחזרו, אם אחרי הפירוק ישאר כסף בחברה.

ערעור:

בפסק הדין 13,ד,2 נאמר, שהמפעל יקבל עבור שיפוץ המבנה החזר בסך 153,000 ש"ח. התובעים עירערו בפני בית הדין על סמך תצהיר רו"ח, שקבע שאין זו השקעה של המפעל בחברה ח'.

המפעל טען שדמי השכירות שולמו רק עבור התשתית במבנה השייכת למפעל, ולא עבור השיפוצים שהושקעו לטובת החברה, והכספים לשיפוץ המבנה נחשבו כהלוואת בעלים לחברה המשותפת. בית הדין לא מוצא פגם מוכח בטענה זו.

ניתן גם לקבל את טענת המפעל, שהוצאות אלו נרשמו כהוצאות עבור המפעל, משום שהמפעל הפריש לצורך השקעתו בחברה המשותפת גם למפעל.

לפיכך בית הדין לא משנה את פסק הדין הקודם בסעיף 13,ד,2.

 

 

הרב יועזר אריאל                  הרב שלמה לוי                       הרב יהודה עמיחי

תגיות

נוהג בתי הדין בזמן הזה לפשר - מפשרים אחריות הדיינים - דייין שהיה בדעת מיעוט פרשנות החוזה - הסתמכות על הלשון או על ההגיון אונאה במכר - זמן תביעת האונאה גידרה ההלכתי - מכוח תנאי שבממון חברה בע"מ - סמכויות הדירקטוריון ובעלי המניות החלטות דירקטוריון - אחריות המיעוט להחלטה מוטעית של הרוב שבועת היסת - מפשרים טעות סופר - אומדנה קובעת שהיתה טעות סופר