בס"ד


מס. סידורי:1814

תביעות משוכר לאחר שעזב את הדירה

שם בית דין:כוכב יעקב
דיינים:
הרב אביב ניר
הרב אלקובי אריאל
הרב חבר טוב אבישי
תקציר:
בעל דירה השכיר דירתו, ועשה חוזה לשנה, כשלאחר מכן המשיכו ע"פ החוזה הישן, ולאחר כמה שנים חודש ושונה החוזה והועלה שכר הדירה. לאחר כמה חודשים, עקב סכסוכים, נעשתה פגישה לישוב הדברים בין המשכיר וצד השוכר, כשבסופה העלה המשכיר את הדברים על הכתב, אך הצדדים לא חתמו על ההסכם.
המשכיר תובע דמי שכירות שלטענתו לא שולמו, תשלום על נזקים בדירה, ותשלום חוב ארנונה. סה"כ תביעתו - 2450 ₪.
השוכר כנגדו תובע הוצאות ונזקים שנגרמו לו עקב תקלות בדירה שהמשכיר לא תיקן, או תיקן שלא כראוי, סה"כ 2750 ₪ (השוכר אמר שמתחילה התכוון לוותר על תביעה זו, אך אם המשכיר עומד בתביעותיו, גם הוא תובע את המגיע לו).
פסק הדין:
תביעות חוב דמי השכירות וחוב הארנונה - נדחות, בין השאר משום שהנתבע מוחזק.
מתביעת הנזקים לדירה מתקבלת תביעת עלות צביעת הדירה, ושאר תביעות הנזיקין מתקזזות עם תביעות נזקי הנתבע, מכח הפשרה שיש לבית הדין. סה"כ על הנתבע לשלם לתובע 1800 ₪, (ועוד צ'ק ארנונה שעדיין לא נפרע- 96 ₪).
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י' חשון תשע"ז

תיק מס' 0277

פסק הדין

א. תיאור המקרה

התובע: בעל הדירה.  הנתבע: המשכיר.

הנתבע שכר דירה מהתובע בשנת 2012 למשך שנה. לאחר תקופה זו המשיכו בהסכם על בסיס החוזה הישן. ב- 21.11.14 המשכיר חידש את חוזה השכירות עם שינויים מסויימים מהחוזה הראשון. שכללו גם העלאת שכר הדירה לסכום של 2200 ש"ח. לאחר כשנה התחילו היחסים להתערער והיה ניתוק בין הצדדים על רקע חובות ותיקונים בדירה.

ב- תחילת חודש מרץ 16 הייתה ישיבה עם סיכומים שבע"פ בו דובר על החזרת החובות וקיצור זמן השכירות. בישיבה נכחו רק בעל הדירה ואשת השוכר וחמותו. התביעה כוללת שלושה חלקים: תביעה על זמן השכירות שלא שולם, על נזקים שנעשו בדירה, ועל צ'קים שביד המשכיר (כמו שנפרט להלן).

ב. הטענות

ב.1. דמי השכירות

מקור המחלוקת בעניין דמי השכירות היא שהתובע טוען שנעשה הסכם בעל פה בין הצדדים בתחילת חודש מרץ לפיו תקופת השכירות תסתיים ב- 31.6.16, ולאחר הפגישה הוא העלה את ההסכם על הכתב, ושלח אותו לשוכרים והם התחמקו זמן רב מלחתום עליו ואמרו שלא קבלו אותו, ולבסוף החוזה בכתב נשאר ללא חתימות שני הצדדים. לטענתו, הם שלחו לו מכתב (C) בתאריך 16.5.16 שהם מתכוונים לצאת לא בסוף חודש יולי אלא באמצע החודש (15.6), ומכתב זה נשלח כחודש לפני המועד שהתכוונו לעזוב. הוא תובע 1100 ₪ שהוא תשלום השכירות עבור השבועיים שנותרו. ואם הם מכחישים את מחוייבותם להסכם בעל פה, הרי שהם מחוייבים להסכם הקודם (סעיף 11.4), לפיו עליהם לקיים שלושה תנאים כדי שיוכלו לעזוב, ואחד מהם להודיע חודשיים מראש על העזיבה, והשני למצוא שוכרים אחרים, והשלישי לשלם את החודשים הללו במקרה ואין שוכרים, ואז התשלום המגיע לו הוא עבור חודש נוסף, ובסך הכל 3300 ש"ח. לטענת התובע המשכירים מנעו משוכרים אחרים לראות את הדירה ובכך גרמו שהדירה עמדה ריקה בתקופה זו.

השוכר אומר שקבל לידו את ההסכם רק בזמן מאוחר, והסיבה שלא הסכים לחתום משום שראה שיש שם סעיפים שלא היו מקובלים עליו. הוא אמר למשכיר שמאחר ונכנסו לדירה ב-15 לחודש, הרי שהם מסיימים את השכירות ב-15 לחודש יולי, כפי שכתוב בחוזה הראשון. הוא נתן למשכיר לבחור בין ה-15 לחודש יולי או של חודש אוגוסט, ומאחר והמשכיר סירב והתעקש שיצאו עד ה-1 לאוגוסט, הם יצאו ב-15 ליולי. לטענתו הם לא מנעו משוכרים אחרים לראות את הדירה, אלא שלפעמים היה חוסר תיאום מראש של המשכיר לזמן שהם נמצאים בבית.

בתגובה לדברי השוכר, אמר המשכיר שמעולם לא הציעו השוכרים לעזוב ב-15 לאוגוסט.

ב.2 נזקים

להלן סך התביעות :

1. לאחר עזיבת הזוג היו בקירות ברגים ומסמרים בקירות – סך 300 ש"ח (הוצגו תמונות אך לא הוצגו קבלות לתיקונים אלו)

2. בית מנורה חסר במטבח – 150 ש"ח (לא הוצג הראיה וקבלה)

3. הדירה הושארה ללא צביעה -  1500 ש"ח

4. נשארו ציורים וטפטים על הקירות – 150 ש"ח (הוצגו תמונות לפני הדיינים לא הוצגה קבלה)

5. החליפו את מנורת הכניסה בפרוז'קטור עם מנורת הלוגן – 150 ש"ח (לא הוצגו ראיות וקבלות)

6. שטיפת הדירה והמרפסת – 200 ש"ח (הוצגו תמונות).

7. סכום התביעה עומד על סך 2450 ₪.

לעומתו טען הנתבע כך:

1. החורים נסתמו (לפחות רובם), והוסבר למשכיר שהם לא יורידו את הברגים והמסמרים שבקירות כי בכך תרד שכבה נכבדת מן הקיר.

2. הוא קיבל את המטבח ללא שהיה מותקן בו בית מנורה.

3. א. בשיחה בעל פה שנערכה בחודש מרץ אמר המשכיר שאין צורך בצביעה מאחר והוא מתכוון לשפץ את הדירה. ב. הדירה הייתה מלאה נזילות ורטיבות (הוצגו תמונות של עובש במספר מקומות), המשכיר היה צריך לעשות עבודה יסודית של תיקון הדירה מהנזילות, ולא היה ניתן לצבוע רק חלקים מסוימים מהקירות. הנתבע מוכן להשתתף בעלויות הצביעה ולשלם סך של 500 ₪.

4. מחיר מופרז, מדובר בציור מודבק, וכל אחד יכול להוריד בשתי דקות את הציור.

5. לגבי הפרוז'קטור, הבית מנורה נשרף והיה צורך להחליפו, ומכיון שהמשכיר לא היה מוכן להחליף, החליף השוכר באופן עצמאי לבית מנורה שהיה לו, וגרם להשבחת הנכס.

6. הדירה התקבלה מלכתחילה במצב מלוכלך, ושילמנו לעובד נקיון שינקה את הדירה. לכן איננו חייבים לנקות כלל כי התחייבנו להחזיר את הדירה כפי שקבלנו, ולא יותר. עם זאת אני מוכן להשתתף בתשלום הניקיון בסך 100 ₪.  

הסכום שהנתבע מוכן לשלם הוא סך 600 ₪.

ב.3. חוב ארנונה

בנוסף לדמי השכירות, השוכר היה משלם למשכיר את דמי הארנונה לפי מ"ר, כפי שמפורסם באתר המועצה. התובע הציג בבית הדין שני צ'יקים לפקודת המועצה האזורית על סך 470 ₪ שניתנו כתשלום ארנונה (תאריכי הצ'יקים 29.3.13 ,26.6.13). ההסדר בין המשכיר לשוכר הוא שהמשכיר משלם ארנונה על כל הבית, והשוכר משלם את חלקו היחסי בתשלום הארנונה ישירות למשכיר, זאת בנוסף לתשלום השכירות החודשי.

המשכיר טען בבית הדין שהוא מצא לאחרונה את שני הצ'קים הללו והם מלפני שלוש שנים, והם לא הופקדו משום שהתשלום אמור היה להגיע אליו ישירות ולא למועצה. ומאחר שלא הופקדו הוא תובע את הסכום הנקוב בהם, הואיל והוא שילם את תשלום הארנונה. (כמו כן, התובע הציג צ'ק נוסף שלא נפרע על סך 96 ₪ לפקודתו מתאריך 15.6.16, והנתבעים הסכימו לפורעו מיידית).

השוכר טוען שהוא זוכר שמיד לאחר שהמשכיר אמר שהצ'קים אינם טובים, הוא שילם במזומן את כל הסכום, לידי אשת המשכיר. לטענתו, אם באמת היה נשאר חייב לא יתכן שהמשכיר היה ממתין זמן רב כל כך (שלוש שנים) בכדי לתבוע, בעוד שקבל עד היום את כל התשלומים בזמן.

המשכיר אומר שלא קיבל כל תשלום על הצ'קים הללו, והם כשטר חוב בידו, ואם אכן שולם עבורם מדוע השוכר לא לקח אותם, ועצם החזקתו בצ'קים זו הוכחה וראיה שהם לא שולמו עדיין. השוכר אומר ששילם אך כנראה שכח לדרוש אותם, ולא ביקש את הצ'קים בחזרה שכן בתחילה היה אמון בין הצדדים ובטוח היה שיקרע אותם.

שני הצדדים טענו טענת ברי, ולשאלת בית הדין את התובע האם הוא מוכן להישבע על כך שלא נפרע, השיב בחיוב.

ג. תביעה נגדית של הנתבע

הנתבע טוען שלאורך כל זמן השכירות התובע לא ביצע תיקונים בסיסים בדירה, כגון החלפת צילינדר ותיקון הבויילר. וכן שלח פעמיים איש שאיננו מקצועי לתקן את הבוילר והלה גרם לנזק של שפיכת כל תכולת הדוד לתוך הדירה והדבר גרם נזק למחשב נייד, ולציוד תפירה ובגדים. כמו כן התקין מנעול של דלת פלדלת. הנתבע כעקרון לא רוצה לרדת לתביעה זו, אבל אם התובע נשאר בתביעתו הוא גם תובע נזקים אלו (מסמך יא, מיום 22.6.16):

1. החלפת צילינדר – 500 ₪

2. התקנת פרוז'קטור במרפסת במקום נורה תקולה – 30 ₪

3. תיקון מחשב נייד כתוצאה מנזילת מים מהדוד – 500 ₪

4. נזק שנגרם לציוד תפירה בגדים וארגזים – 400 ש"ח

5. נזק לארון בגדים שנרטב – 500 ₪

6. נזק לשלוש כיסויי מנורות – 200 ₪

7. נזילה בארון כיור גרמה להרס טוסטר גריל – 250 ₪

8. כנ"ל נזק מסחטת מיץ – 100 ₪.

סכום התביעה הנגדית עומד על סך 2750 ₪.

ד. השאלות לדיון

1. האם אדם שמחזיק בצ'ק נחשב כמחזיק בשטר שא"א לטעון כנגדו פרעתי?

2. האם המשכיר שטוען שהיתה הסכמה לקיצור זמן השכירות יכול לטעון מיגו שלא היה סכמה והולכים לפי החוזה הראשון?

3. האם בהודאת הצדדים שהייתה הסכמה לקיצור זמן (כ"א לשיטתו) השכירות יש בכך כדי לבטל ההסכם שבחוזה?

4. האם ניתן לטעון שהייתה הסכמה או מחילה כנגד חיוב מופרש של דמי הצביעה שבחוזה?

ה. פסק הדין

1. דמי השכירות

בית הדין בחן בעיון את כל המסמכים שהוגשו לו, לרבות החוזים השונים, הנספחים, המכתבים, התמונות וההקלטות למיניהם. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא מה הוסכם בעל פה בפגישה ביניהם בתחילת מרץ לגבי תאריך סוף השכירות, האם בסוף החודש כטענת התובע, או באמצע החודש כטענת הנתבע. אחר כך, בית הדין שמע את ההקלטה לפיה המשכיר אומר שבחודש יולי כבר לא יהיו בדירה, והספק עדיין קיים משום שהשוכרים טוענים שאם הם צריכים לעזוב ביוני הכוונה ב15 לחודש, והמשכיר טוען שזמן השכירות היה עד סוף החודש.

בית הדין קובע שחוזה השכירות הקודם בטל מאחר והתובע הציג לבית הדין מסמך (A) שבו הוא ביטל את חוזה השכירות בעצמו בצורה חד צדדית עקב הפרות יסודיות של השוכרים. המסמך נושא תאריך 18.1.16. נמצא שמזמן זה ואילך השוכרים נמצאים בדירה ללא חוזה מסודר, עד שחלף כחודש וחצי שבו התקיימה הפגישה ביניהם ונעשה הסכם בעל פה. בעקבות הפגישה לא נחתם חוזה חדש למרות ניסיונות המשכיר, אולם ברור שהוסכם שם שזמן השכירות יסתיים ביולי ולא בנובמבר כפי שאמור להסתיים אם היו ממשיכים את החוזה הקודם.

לכן, נדחית טענת התובע שהשוכרים מחוייבים לחוזה הקודם, וממה נפשך, אם החוזה הקודם בתוקף הרי שאינו יכול לדרוש מהם לעזוב ביולי, ואם עומד בדעתו שיעזבו בסוף יולי משמע שהחוזה הקודם בטל. וגם אם נניח שהחוזה הקודם ממשיך, ברור שהסעיפים הקשורים לענין ההודעה על תאריך העזיבה וכו' אינם רלבנטיים, מאחר שהיה ידוע למשכיר שהשוכרים עוזבים ביולי ולכן לא מתקבלת טענתו שהיה להם להודיע חודשיים מראש (ולכן אין לו טענת 'מיגו'), וכל תביעתו (כפי שאמר בבית הדין) היא על חצי חודש בלבד.

נמצא, שכל הדיון הוא על תאריך העזיבה, ובדבר זה אין לבית הדין יכולת לברר מהי האמת, מאחר וכל צד הבין את הנאמר באופן שונה: המשכיר אומר שהתכוון לכל חודש יוני, והשוכרים אומרים שהתכוונו עד למחצית החודש, מאחר שתחילת השכירות הייתה ב 15 לחודש והדרך היא לשכור לחודש שלם ולא לחלק ממנו. מאחר והדבר אינו ניתן לבירור, על כן הולכים לפי הכלל שהדין עם המוחזק והמוציא עליו הראיה. כעת, נשאלת השאלה: מי כאן מוגדר שהוא המוחזק? השולחן ערוך (חו"מ שיב,טו) מגדיר בצורה ברורה שתלוי באיזה עניין מדובר, אם המחלוקת בנוגע לקרקע, כגון שהמשכיר אומר שזמן השכירות קצר, והשוכר אומר שסוכם על זמן שכירות ארוך ורוצה להישאר עוד בדירה, במקרה זה המשכיר הוא בעל הקרקע והוא המוחזק. אולם, אם השוכר אינו רוצה להישאר יותר זמן בדירה, אלא המחלוקת היא הפוכה כגון במקרה שלנו שהמחלוקת היא על זמן היציאה שהשוכר טוען שסוכם על זמן קצר יותר, והשוכר כבר אינו בדירה, והמחלוקת היא על גובה התשלום שצריך השוכר לשלם, בדבר זה השוכר הוא המוחזק והמוציא מחברו עליו הראיה.

2. הנזקים לדירה

א. סך התביעה על הצביעה הכוללת הסרת הציורים, הוצאת ברגים וסתימת חורים, שפכטל וצביעה היא 1950 ₪. אמנם, השוכרים השיבו שממילא הדירה הייתה צריכה שיפוץ ולא היה טעם בצביעה, אולם הם הסכימו שחלה עליהם חובת הצביעה, ואמרו שאם היו יכולים היו צובעים בעצמם. מבירור שעשה בית הדין עלות הצביעה הכוללת של דירה בסדר גודל כזה היא בממוצע 1700 ₪. סכום זה צריכים השוכרים לשלם לתובע.

ב. מעיקר הדין, התביעה על בית המנורה נדחית מחוסר הוכחות וטענת 'כפירה בכל' מצד הנתבע, והמוציא מחברו עליו הראיה. לגבי הפרוז'קטור, לטענת הנתבע התובע לא עשה את חובתו להחליף את בית הנורה, ומאידך הפרוז'קטור הושאר בדירה למרות מחירו היותר יקר מבית נורה רגיל, אך השימוש בו יקר יותר מבית נורה רגילה.

מאחר ובית הדין אינו יכול ואינו רוצה לרדת לדיוקי פרטים ועלויות, ומאחר שיש לבית הדין סמכות לעשות פשרה, בית הדין מחליט לקזז את התביעות ההדדיות, שהרי תביעת התובע מתקזזת עם עלות הפרוז'קטור ועלות הצילינדר שהשוכר התקין בדירה (שהמשכיר 'נהנה' ממנו).

ג. הנתבע טען שקיבל את הדירה במצב מלוכלך, ובחוזה כתוב (סעיף 11.1) שחייב להחזירה: "במצב טוב, מתוקן ונקי כפי שקיבל אותו בתחילת תקופת השכירות", והתובע לא הכחיש טענה זו. עם זאת, מאחר והשוכר מוכן לשלם 100 ₪ מרצונו, הוא צריך לשלם סכום זה.

סיכום התשלום בסעיף הנזקים שצריך הנתבע לשלם עומד על סך: 1800 ₪.

3. חוב הארנונה

ישנם כמה סוגי שטרות חוב, והמשותף להם שאם הלווה אומר 'לא היו דברים מעולם' - אינו נאמן, אולם אם אומר 'פרעתי', הדין תלוי באיזה שטר מדובר. אם מדובר בשטר חוב עם עדים שמוציא התובע, הנתבע אינו נאמן לומר פרעתי, כי התובע אומר לו 'שטרך בידי', ומה לי צורך ביותר מכך, שאם הלווה היה פורע את החוב היה בוודאי לוקח את השטר מיד המלווה וקורע אותו. ובמקרה זה מחייבים את הלווה לפרוע מיד ללא שבועה של המלווה, אלא אם כן ידרוש שהמלוה ישבע שלא נפרע. וזו לשון השו"ע: "כל זמן שלא יטעון: השבע לי שלא פרעתיך, אין משביעים למלוה, אלא אומרים ללוה: שלם. ואם טען: השבע לי שלא פרעתיך, משביעין אותו בנקיטת חפץ, ויטול. והוא שיטעון הלוה: ברי שהוא פרוע, אבל אם בא בטענת שמא, לא משביעינן ליה כלל" (שו"ע חו"מ פב,ב).

אולם, אם מדובר בשטר ללא עדים החתום בכתב ידו של הלווה, לדעת הרי"ף והרמב"ם אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר, ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניח בידו כיון שאינו שטר גמור. אולם הרמ"ה כתב שאמנם אינו כשטר לגבות ממשועבדים משום שאין לו קול, אבל חשוב כשטר לענין שאינו נאמן לומר פרעתי.

במחלוקת זו השולחן ערוך (חו"מ סט,ב) פסק כדעת הרי"ף והרא"ש:

"אפילו נתקיים בבית הדין שהוא כתב ידו, אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים, ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אלא ממנו, אם הודה שלא פרע. אבל אם טוען: פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר: שטרך בידי מאי בעי, שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור".

הסברא לנאמנות לומר 'פרעתי' מובאת ברא"ש (כתובות ב,יז), שכתב:

"ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כתב ידו, וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מינשי ליה, אבל כתב ידו פעמים שאדם שוכח שמסר לו כתב ידו".

במקרה שלנו מדובר בצ'ק, וידוע שיש מחלוקת הפוסקים בהגדרה המשפטית של הצ'ק, האם הוא שטר חוב, או הוראת שליחות, או כסף. גם אם נגדיר את הצ'ק כשטר חוב, הרי בוודאי שדינו כשטר חוב בכתב ידו וללא עדים, שדינו נפסק בשו"ע כדין חוב בעל פה שנאמן הלווה לומר פרעתי. ואמנם הפתחי תשובה (חו"מ סי' סט) כותב "ועיין בתומים ס"ק ה' שכתב דחילוף כתב הנוהגים בזמנינו, נהגו כל בית דין בישראל לפסוק דאינו נאמן לומר פרעתי", אבל מיד הוסיף "ואין הטעם רק משום דינא דמלכותא, אלא כיון דדינא דמלכותא שאינו יכול לומר פרעתי, נמצא היה יכול לגבות חובו בערכאות או למסור החילוף כתב ביד אחד מאומות העולם ויגבנו ע"י ערכאות, אם כן אין אדם מניח שטר פרוע כזה ביד המלוה, ועל פי דין תורה אינו יכול לטעון פרעתי". ובהמשך יתבארו הסיבות מדוע בנידון דידן לא חשש להניח הצ'קים בידו.

בנוסף, הצ'ק כתוב לפקודת המועצה האזורית ולא לפקודת המשכיר ואם כן הצ'ק אינו שטר חוב בינו לבין השוכר, אלא לכל היותר ראיה לעצם הקשר הידוע ומוסכם ביניהם של משכיר ושוכר. ועוד, שהשוכר מוחזק ויכול לומר 'קים לי' כדעת הפוסקים שלצ'ק אין דין שטר חוב אלא הוא הוראת שליחות בלבד. וכאמור לעיל בדברי הרא"ש, יכול השוכר לומר ששכח לדרוש את הצ'ק בחזרה מחמת שלא חושש ממנו, וזאת מארבע סיבות: 1. מדובר בתקופה של תחילת השכירות, ובתקופה זו היחסים היו טובים בין שני הצדדים והייתה אווירת אמון, והשוכר הניח שהמשכיר יקרע את הצ'ק. 2. אין חשש שהמשכיר יפקיד את הצ'ק כי תתגלה העובדה שברצונו להסתיר שיש לו שוכר. 3. אם הצ'ק יופקד השוכר יגלה זאת בחשבון הבנק, ויתחשבן עמו בחודשים הבאים. 4. הצ'ק הוא לפקודת המועצה האזורית שאינה פודה צ'קים ללא חוב מוגדר של בעל הצ'ק.

לכאורה היה מקום לחייב את הנתבע שבועת מודה במקצת, שהרי התובע הציג שלושה צ'קים והנתבע הודה על אחד מהם (על סך 96 ₪). אולם למעשה אין כאן חיוב שבועה כלל, משום שהצ'ק מוסב לפקודת התובע, והרי הוא כשטר שהנתבע אינו יכול לכפור בו ודינו כ'הילך' שפטור משבועת מודה במקצת. ואמנם דבר זה נתון במח' כיצד לפרש את הגמרא (ב"מ ד ע"ב) האומרת ששטר הוא הילך, האם משום שיש שעבוד קרקעות או משום שלא ניתן לכפור בחוב, ועיין בשו"ע (חו"מ פז,א) ובחונים עליו: סמ"ע, עיר שושן, ש"ך ותומים. ומכל מקום מידי ספיקא לא נפקא ואין שבועה מספק. בנוסף, ניתן לומר שנתבע יכול לומר 'קים לי' שהצ'ק הוא תשלום כסף שכבר ניתן ויכול התובע לפרעו, אלא שכעת מבקש להחליפו למזומן, ואין כאן חוב כלל.

אין גם מקום לחייב בנידון דידן את הנתבע בשבועת היסת כדין כופר בכל, משום שבית הדין מחייבים שבועת היסת בטענה טובה של התובע, וכאן טענתו נחשבת טענה גרועה וחלשה.

לסיכום, הנתבע נאמן בטענתו שפרע, והמוציא מחברו עליו הראיה.

הערה: חוזה השכירות המקורי שנחתם (21.11.14) הוא חוזה המנוגד להלכה, מאחר והוא כולל בתוכו איסורי תורה חמורים של ריבית ואסמכתא. למשל סעיף 9.1, וסעיף 11.2. לסעיפים אלה אין כל תוקף או ערך למרות ששני הצדדים חתומים עליו, ואי עביד לא מהני. חובה על כל בעל דירה שומר תורה ומצוות לערוך הסכם שכירות כפי דין תורה, וישנם דרכים להגן על המשכיר המתיישבות על פי ההלכה. חוזה כזה ניתן למצוא באתר אינטרנט 'דין תורה' או לבקש ממזכירות בית הדין.

4. תביעה נגדית של הנתבע

לגבי הצילינדר, ראה לעיל סעיף 2ב שם קוזז סכום זה כנגד התביעה של התובע על ידי פשרה. לגבי הנזקים, ישנם נזקים שלא נגרמו ע"י המשכיר אלא ע"י בעל מקצוע, והתביעה צריכה להיות מופנית אליו ולא למשכיר. וכמו כן, יש נזקים שהם נזקי גרמא לכל היותר. זאת ועוד שנראה כי יתכן שהנתבע כבר מחל על הנזקים ולא התכוון לתבוע אותם, ולאורך כל הדרך מתוך מחווה של רצון טוב לסיים את הסכסוך ציין שאין ברצונו לתבוע את הנזקים אלא להגיע לפשרה ולסיים בכי טוב. ולבסוף, למרות שהנתבע הגיש רשימה של נזקים, לא הוצגו קבלות על עלויות מוכחות של התיקון, ומהתמונות שהוצגו קשה להוכיח ולברר את אופי הנזק. ולכן, לא ניתן לחייב את התובע על תביעות אלה.

החלטה

א. על הנתבע לשלם לתובע סכום בסך 1896 ₪.

ב. על התובע להחזיר את שני הצ'קים לנתבע. (חשבון 11/510/63073 צ'ק מספר 80000032, וצ'ק מספר 80000039)

בשולי הפסק - צירוף התביעות לחיוב שבועת מו"ב

השו"ע (חו"מ פח,יט) פסק שבכל תביעה של ממון והודאה של ממון נחשב להודאה ממין הטענה לחייב שבועת מודה במקצת, ואפילו אם מדובר בסוגי תביעות שונות כגון שתבעו במלוה והודה לו בפיקדון. השו"ע פסק כרמב"ם והרא"ש ולא כראב"ד ורמב"ן (יעויין עוד בש"ך ובתומים שם).

במקרה שלנו, התובע תובע שלוש תביעות: שכירות, ארנונה, ושיפוץ הדירה. לכאורה היה מקום להתייחס לכל חלקי התביעה השונים כמכלול אחד, ומכיון שהנתבע הודה בחובת הצביעה, הרי שיש לפנינו הודאה במקצת הטענה המחייבת שבועה דאורייתא. ובזמן הזה שאין נוהגים להשביע, נהוג לפסוק לפי מפתח תשלום של שליש עבור שבועת היסת, וחצי עבור שבועה דאורייתא. והסיבה להבדל בשיעורים, הוא משום ששבועה דאורייתא חמורה יותר, וכן מחמת ההבדל בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ששבועה דאורייתא אינו יכול להפוך על התובע (שו"ע חו"מ פז,יא) ולכן מחייבים במחצית.

הנפ"מ היוצאת לנו, שאם נגדיר שלפנינו יש הודאה במקצת המחייבת שבועה, הרי שעלינו לחייב את הנתבע בתשלום של מחצית מסכום הכפירה.

אולם למעשה אין במקרה שלנו מקום לחיוב שבועה, וכפי שיתבאר.

לגבי תשלום השכירות אין מקום לחייב שבועת מודה מקצת משום שהשבועה באה על החלק שכופר בו, ועל חלק זה אין בידינו לברר מי טוען אמת ומי טוען שקר. בתביעת השכירות שהתובע דורש תשלום על חצי החודש השני, ישנה מחלוקת לגבי סוף זמן השכירות, ובהקלטה נשמע קולו של המשכיר האומר שהשכירות היא עד יוני (ביוני כבר לא יהיו בדירה), ולטענתו התכוון שישכרו עד סוף החודש, ולטענת השוכרים הם הבינו והסכימו עד מחצית החודש מאחר והתחילו לשכור באמצע החודש ומשלמים תמיד בתאריך זה, ואינם שוכרים אלא לחודש שלם ולא לחצי חודש. המחלוקת אינה לגבי תוכן מה שנאמר אלא לגבי המשמעות של הנאמר, ובזה כל צד מפרש באופן אחר. השבועה באה לברר את האמת, וכאן המחלוקת אינה על האמת, אלא מהו הפירוש, והשבועה לא תועיל לברר מהו הפירוש הנכון, ולכן אין כאן חיוב שבועה.

לגבי תשלום הארנונה. חיוב שבועה הוא על תביעת ברי של התובע, וטענת ברי של הנתבע. התרשמות בית הדין היא שהתובע שינה בטענות, בפתיחת הדיון הראשון הוא אמר שהוא תובע את תשלום הארנונה מחמת שמצא שני צ'קים ששכח מהם, ואמר שעצם הימצאות הצ'קים מורה על כך שהכסף לא שולם כי אחרת אין לו הסבר לכך שהצ'קים אצלו. ההתרשמות של הדיינים הייתה שאיננו זוכר אם שולם לו עבור הצ'קים וכל התביעה מתבססת על מציאת הצ'קים, וטענתו טענת שמא. אולם, בסוף הדיון השני הוא נשאל האם הוא בטוח שהצ'ק לא נפרע, והוא ענה שהוא בטוח במאה אחוזים, וכשנשאל האם הוא מוכן להישבע על כך, השיב בחיוב, ונמצא שטוען שטענת ברי. לשאלת הדיינים מדוע המתין שלוש שנים ולא דרש את התשלום מן השוכר, ענה התובע שהצ'קים היו בארנקו והוא לא נוהג להסתכל בארנק לעיתים קרובות. טענה זו נשמעה לבית הדין טענה מוזרה. לסיכום, הערכת בית הדין היא שהטענה של התובע שהחוב לא שולם לו אינה טענת ברי המחייבת שבועה, ואף אם רק ספק בדבר, אין משביעין מספק, והנתבע מוחזק בכך. לכן, לא ניתן לחייב שבועה דאורייתא במקרה זה.

על חלק התביעה של התיקונים בדירה יש מקום לחייב שבועה מאחר ומודה בצביעה וכופר בבית מנורה, אולם מחיר הבית מנורה הוא נמוך וממילא התובע חייב לנתבע תשלום על הצילינדר, וכדי לא להסתבך בקטנות משתמש בית הדין בסמכותו לעשות פשרה והורה על קיזוז החיוב של בית המנורה עם הצילינדר.

תגיות

אין משביעים - מחייבים חצי מסכום השבועה גובה הפשרה - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין תנאי בעל פה - התנו בעל פה וכתבו סתם ככסף - אם נחשב כסף שבועת מודה במקצת - בשתי תביעות בעילות שונות שהנתבע מודה באחת מהן שבועת מודה במקצת - בשתי תביעות בעילות שונות שהנתבע מודה באחת מהן סימן סט - סעיף ב דף ד - עמוד ב סימן פז - סעיף א שינויים והוספות בשטר - שטר אחרון מבטל שטר ראשון שבועת התורה - אין מטילין אותה מספק סימן פב - סעיף ב גדרו - כשטר חוב מינוי השליח - צ'ק כמינוי שליחות לבנק סימן שיב - סעיף טו "פרעתי" - כנגד צ'ק פרעתי - דינה בצ'ק נוהג בתי הדין בזמן הזה לפשר - הטעם למנהג סימן פז - סעיף יא סימן פז - סעיף יא סימן פח - סעיף יט שכירות דירה - מי נחשב מוחזק תנאי בעל פה - דברים בע"פ הסותרים תנאי המפורש בשטר גדרו - השיטות בהגדרת צ'ק שטר "כתב ידו" - נאמנות לומר פרעתי שבועת מודה במקצת - הודאה בצ'ק שניתן ועדיין לא נפדה טענת ברי - בטענה טובה ולא בטענה חלשה שטר שאינו תקף על פי ההלכה - אין לו תוקף שטר שאינו תקף על פי ההלכה - חובה לערוך שטר כשר מטרתה - בירור האמת