בס"ד


מס. סידורי:1812

שכר טוען רבני שעזב את ייצוג הלקוח

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הותבע שכר את שירותיו של הנתבע כטוען רבני, סוכם בין הצדדים שהשכר הראשוני הוא עבור פתיחת תיק ושלושה דיונים ראשונים, והתחייבות נוספת עבור כל דיון נוסף, הוא שילם לו בכמה צ'קים, לאחר שהנתבע פתח תיק התובע ביקש לסיים את העסקתו, וביקש החזר חלקי, לטענת הנתבע לא מגיע לו החזר. התובע ביטל את הצ'קים והנתבע מסר אותם לגביה בהוצל"פ, ופנה לבית דין זה. הגיע עד מטעם הנתבע, שהוא טו"ר שעבד עמו, וטען שהוא עזר לטו"ר שנשכר על ידי התובע, ואמר שהוא הסכים לוותר על השכר שהובטח לו על ידי הנתבע. לטענת התובע הוא עד פסול, כמו כן הוא טוען שהפנייה לבית המשפט למנוע הוצל"פ הוא אסור כדין פנייה לערכאות.
פסק הדין:
על התובע לשלם לנתבע סכום מסוים, הנתבע יבטל את ההליכים בהוצל"פ ויחזיר לו את הצ'קים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 541-נד כרך ב' עמ' רנא - רנח

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת החזר שכ״ט טוען רבני

נושא הדיון

התובע שכר את שירותיו של הנתבע כטוען רבני בענין אישי שלו, והתחייב לשלם לו את שכרו כפי שדרש. הם גם כתבו ביניהם זכרון דברים ובו התחייב התובע לשלם לנתבע סך מסויים עבור פתיחת התיק, אשר כלל גם שכר של ״עד שלושה דיונים״, וכן התחייבות מסוימת נוספת עבור כל דיון ודיון. בזמן חתימת ההסכם שילם התובע שליש מהסכום, ונתן שני צ׳קים בתאריכים דחויים על שני השליש הנותרים. בהסכם נאמר ששכ״ט ששולם איננו בר החזר. על סעיף זה בהסכם התווכח התובע לפני שחתם, אך לבסוף הסכים וחתם.

לאחר כעשרה ימים, עוד בטרם התחילו הדיונים של ביה״ד בענין, כשעדיין הנתבע לא הספיק להופיע בתיק בפני ביה״ד אפילו לא לישיבה אחת, הודיע התובע לנתבע שאינו רוצה עוד בשירותיו, והוא דרש את הכסף בחזרה. הנתבע סירב להחזיר את הכסף בטענה שהתשלום היה עבור פתיחת התיק ותחילת הטיפול בו, והלשון ״עד שלושה דיונים״ המוזכר בזכרון הדברים שביניהם כוונתו שעבור שלושה דיונים ראשונים לא יוכל לדרוש תשלום נוסף, אבל התשלום בעיקרו הוא על פתיחת התיק ותחילת הטיפול בו גם בלי שתהיה אף ישיבה של ביה״ד. לטענתו באותם כעשרה ימים שטיפל בתיק הקדיש לענין שעות רבות, פתח תיק בביה״ד והוצאה הזמנה לנתבע ע״י ביה״ד, ואף נקרא לסייע לתובע מפני המשטרה שבאה להוציאו מהבית, והצליח בכך לאחר פעולת שכנוע יוצאת דופן.

משנתגלע הסכסוך בין הצדדים ביטל התובע את הצ׳קים המאוחרים, והנתבע מסר אותם לגביה בהוצאה לפועל, והתובע הגיש בקשה להוצל״פ לביטול הגביה, ולשם כך נדרש להופיע בפני ביהמ״ש אך משנדרש להפקיד את סכום התביעה לא המשיך בהליכים בביהמ״ש, ופנה לבי״ד, תחילה בבי״ד של ב״ב, ואח״כ בבד״ץ, ולבסוף פנה לבי״ד זה.

טוען התובע שמסירת הצ׳קים להוצל״פ דינה כפניה לערכאות, והוא דורש שהנתבע יבטל את הפניה, ויחזיר לו את הצ׳קים, והוא מוכן לשלם לנתבע שכ״ט עבור תחילת הטיפול בתיק כפי שיפסוק ביה״ד. לטענתו הצ׳קים המאוחרים אינם כתשלום, והסעיף בהסכם המדבר על תשלום שלא יוחזר אינו מתיחס לצ׳קים מאוחרים.

לטענת התובע לא הקדיש הנתבע לענין הרבה זמן ומאמץ, ולא מגיע לו שכ״ט אלא כפי שהשקיע. הוא טוען שביטל את שכירותו של הנתבע משנוכח לדעת שהנתבע משתף פעולה עם הצד הנגדי שהיה מעורב באותו תיק, וכן משום שלא הסכים לשתף אותו בתהליכים, וליידע אותו במה שנעשה בענין, וזה עמד בסתירה למוסכם ביניהם.

הנתבע טוען שבאותם ימים שהיה התיק בטיפולו, עשה את כל המוטל עליו בענין, והקדיש לכך שעות רבות של דיונים ושיחות, גם עם ב״כ הצד שכנגד, והכל עפ״י הנחיית התובע. לדבריו, הצד של התובע באותו תיק היה בעייתי, ועפ״י בקשת התובע היה עליו להסתיר ידיעות מסוימות משותפו לענין, וליידע אותו רק בפרטים מסויימים, וזה גרם לתסבוכת גדולה ולהשקעת אנרגיה מיותרת בטיפול בתיק שהיה בעייתי בלאו הכי.

לטענתו הפניה להוצל״פ מצידו לא היה בה משום פניה לערכאות, והוא מצטט פס״ד רבני בענין. לדבריו הפניה לערכאות נעשתה דוקא ע״י התובע בבקשתו לביטול הגביה של ההוצל״פ, ומשלא הצליח שם פנה לביה״ד, וע״כ אין להתיחס לתביעתו.

הנתבע טוען שגם אם נכונה טענת התובע בפרשנות של ״פתיחת התיק ועד שלשה דיונים״ שפירוש הדברים שחלק מהסכום הוא עבור הכנת התיק וחלק אחר עבור שלשה דיונים, גם אם כך הם הדברים יש לחשב את מחיר שלושת הדיונים עפ״י המחיר הנקוב לגבי דיונים נוספים, ורק אותם יש להפחית משכרו. אם כי הוא סבור שמגיע לו שכר מלא משום שהפרשנות שלו לדברים אחרת, כאמור.

ביה״ד נזקק לנזוף בתובע על התנהגות מבישה כלפי הנתבע מחוץ לכותלי ביה״ד.

הופיע ב״כ התובע שהוא גם ממלא מקומו של הנתבע בבי״ד בטו״ר של התובע בענינו האישי, והנתבע מבקש לפסול אותו משום שעבר על כללי האתיקה של עורכי הדין והטו״ר בכך שנכנס לתיק שהוא בתחום טיפולו של אחר. ב״כ התובע טוען שהוא היה מעורב בתיק זה עוד לפני שהנתבע נכנס לענין. עוד הוא טוען שגם אם עבר על כללי האתיקה בדיון האישי אין זה מונע ממנו לייצג את התובע בתביעה ממונית זו.

הופיע עד מטעם הנתבע והוא עצמו טו״ר שעבד במחיצה אחת עם הנתבע, והוא מעיד שהנתבע השקיע בענין הרבה שעות ומאמץ, ולדעתו פירוש ההתחייבות של התובע בזכרון הדברים שנעשתה בין הצדדים הוא שהתובע חייב לשלם לנתבע את מלוא הסכום שקצב לפתיחת התיק ו״עד שלושה דיונים״ למרות שלא היו כל דיונים בביה״ד. פירוש זה הוא נותן מתוך הבנה וידיעה אישית באותו זכרון דברים, מאחר שניסוח הדברים שהנתבע השתמש בו הוא של העד בעצמו. העד סיפר שתחילה פנה התובע אליו כדי שייצגו בענין, אך הוא הפנה אותו לנתבע, ואף אמר לו שהנתבע יוכל להשתמש בעצותיו לעת הצורך ולנצל את שכנותם באותו משרד, ואכן הנתבע התיעץ אתו כמה פעמים בענין. ב״כ התובע שאל את העד האם קבל שכר עבור אותה הפנייה ועבור העצות שיעץ לנתבע, והעד משיב שאמנם סוכם שיקבל 25% מהשכר, אך לאחר שהנתבע ספר לו שיזדקק לפעולה משפטית כדי לגבות את התשלום מהתובע, הודיע לו העד שהוא מסתפק בתשלום 250$ שכבר שילם לו, ויותר לא ידרוש ממנו.

העד נשאל כיצד מפטר לקוח את הטו״ר שלו, והוא משיב שהפיטורין יכולים להיות גם ע״י הודעה בע״פ.

ב״כ התובע מבקש לפסול את העד מכיון שיש לו נגיעה של שותפות בענין, שהרי סיכם עם הנתבע שיקבל 25% מהשכר, ולמרות שהוא הודיע לביה״ד שויתר על יתרת האחוזים המובטחים, מכיון שקבל חלק מהשכר הרי הוא נוגע בדבר ופסול לעדות.

הנתבע טוען שהתובע פנה תחילה לביהמ״ש לעיכוב ההוצל״פ ולא פנה לבי״ד, ורק כעבור כחצי שנה, לאחר שביהמ״ש חייב אותו להפקיד את סכום התביעה פנה לבי״ד, וע״כ אין לו זכות לתבוע בבי״ד.

ב״כ התובע משיב שפנייתו לביהמ״ש נעשתה כנתבע כדי לסלק מעליו את איום ההוצל״פ, וע״כ רשאי הוא היום לתבוע בבי״ד.

פס״ד

על התובע לשלם לנתבע סך מסויים, ותמורת זה על הנתבע לבטל את ההליכים בהוצל״פ ויחזיר לו את הצ׳קים שנתן לו בזמנו.

השאלות לדיון

א. השוכר את הפועל וחזר בו בתוך זמן שכירותו, האם צריך לשלם לו וכמה.

ב. שיחות שניהל הטו״ר עם הצד הנגדי ועוררו את חשדו של התובע, האם הן מצדיקות את פיטוריו.

ג. קבע עם הטו״ר שכר עבור ״פתיחת תיק ושלושה דיונים״, וחזר בו לאחר פתיחת התיק, האם חייב לו שכרו משלם.

ד. ויתור על קבלת ״תשלום״ בחזרה, האם זה כולל גם צ׳קים מאוחרים.

ה. התברר לו שויתר בטעות על קבלת התשלום בחזרה, האם הויתור שלו תקף.

ו. פנה אחד הצדדים לביהמ״ש כדי לבקש ביטול תיק בהוצל״פ, ולכלל דיון מעשי לא הגיע, האם נזקקים לו בבי״ד.

ז. עד שהיה נוגע בדבר והסתלק מנגיעותו, האם כשר לעדות.

תשובה

א.      חזרת מעסיק תוך כדי זמן שכירותו

פסק הטור חו״מ סי' שלג:

"השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או בעה״ב הרשות בידו, שיכול בעה״ב לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר, אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח, ומיהו כתב ר״ת שאם משך בעה״ב כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בעה״ב יכול לחזור בו".

ומקור דבריו של ר״ת הם בתוס׳ ב״מ מח א עפ״י גמ׳ שם. ועי״ש שאם אינו יכול לחזור וחזר, מלבד התרעומת שיש לו עליו חייב לשלם לו כפועל בטל.

לפי״ז בנידון דידן שאחרי ששכר התובע את שירותיו של הנתבע - שדינו כקבלן - ואחרי שכבר התחיל הנתבע בעבודתו חזר בו התובע משכירותו, מלבד התרעומת המוצדקת בדין שיש לנתבע על התובע, חייב לו התובע כפועל בטל גם עבור חלק השכירות שלא השלים.

ב. שיחה של טוען רבני עם הצד הנגדי

אמנם פסק בשו״ת מהר״י ברונא סי׳ קלב שאסור לטוען של אחד מבעלי הדין לעבור ולהיות טוען של הצד שכנגד, משום שמרחיקים ממקום שיש צד חשד בדבר, אך קשה להקיש ממקרה זה על מקרה הנידון לפנינו שטוען התובע שהטו״ר שוחח עם הצד הנגדי ובכך החשיד את עצמו עליו, דבר שמצדיק לדעתו את פיטוריו, שהרי השיחות עם הצד הנגדי היו חלק מהעבודה שלשמה הוא נשכר.

ולכן לא נראית סיבה שמצדיקה את פיטוריו של הטו״ר מעבודתו.

ג. פירושים שונים בשטר ויד בעל השטר על התחתונה

הלכה מקובלת היא שיד בעל השטר על התחתונה, ואם בא בעל השטר להוציא מיד המוחזק על סמך לשון השטר שלטענתו מצדיק את החיוב, אם הלשון סובל גם פירוש אחר הפוטר את המוחזק, אין יכולים להוציא מידו.

לפיכך בנידון דידן שהנתבע בא להוציא מיד התובע את סכומי הכסף שנתן עליהם צ׳קים מאוחרים - וכפי שיתבאר להלן אות ד שהמוחזק על הכסף נקרא התובע - בטענה שפירוש ההסכם על תשלום עבור ״פתיחת תיק ועד שלוש ישיבות״ היינו עבור הפתיחה עצמה אע״פ שלא היה לה המשך, נראה שא״א לו להוציא, מכיון שניתן לפרש את הדברים גם כפי שפירשם התובע, היינו שחלק מהתשלום הוא עבור פתיחת התיק וחלק אחר הוא עבור שלוש ישיבות, כשהחישוב עבור כל ישיבה מפורט בסעיף אחר של ההסכם, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ד. דין צ'ק כמזומן או כשטר חוב?

בסוטה דף כה נחלקו ב״ש וב״ה בדין שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ב״ש סוברים כגבוי דמי, ואשה שתובעת כתובתה אחרי קינוי וסתירה קודם ששתתה נוטלת כתובתה, שדינה כמוחזקת בחוב הכתובה יותר מיורשי הבעל, וע״כ על יורשי הבעל הבאים לשלול ממנה את הכתובה עליהם להביא ראיה, וב״ה סוברים לאו כגבוי דמי, והאשה נקראת מוציא ועליה להביא ראיה, ופסק הרמב״ם סוטה פ״ב ה״ז כב״ה.

והנה בדין צ׳ק, עי׳ לעיל עמ׳ כג שאין דינו כמזומן אלא רק כשט״ח, ועי׳ פסקי דין ירושלים לדיני ממונות כרך א עמי קלז שמסתבר שמי שמוחזק בצ׳ק אינו עדיף ממי שמוחזק בשט״ח שאין דינו כמוחזק בחוב עצמו, ונראה שאף ב״ש מודים בזה, שהרי אין בהם שעבוד נכסים כמו בשטר, וכבר כתב הקצוה״ח סי׳ פב ס״ק ט שלא אמרו ב״ש שכגבוי דמי אלא בשטר שיש בו שעבוד נכסים.

לפיכך בנידון דידן שהנתבע מוחזק אמנם בצ׳קים, כיון שאין דינם כמזומן נראה שנתינתם לנתבע לא היתה בגדר ״תשלום״ אלא נתינת שט״ח בעלמא, וע״כ הסעיף המדבר על אי החזרת ״תשלום״ אינו כולל את הצ׳קים, וגם אם יש צד לומר שהלשון כולל גם צ׳קים, מכיון שיד בעל השטר על התחתונה אינו יכול להוציא את התמורה מיד התובע שהוא המוחזק אלא בראיה.

ה. דין מחילה בטעות

אמנם מחילה בטעות אינה מחילה, אך נראה שבנידון דידן אין התובע יכול לבוא בטענת טעות על הסכמתו לוותר על קבלת התשלום בחזרה מכיון שלא ידע שעבודת הטו״ר תסתיים סמוך להתחלתה, וכפי שטען לפנינו, שהרי את הפסקת העבודה לא יזם הנתבע אלא התובע בגלל ערעור היחסים ביניהם שנבע מחוסר אימון, ואיך יטען טענת טעות על הפסקת העבודה שהוא עצמו יזם.

ו. תובע התובע בבית משפט - ערכאות, כשבית המשפט לא התחיל לדון

בשו״ת מהרש״ם ח״א סי׳ פט נשאל המהרש״ם אודות ראובן שתבע את שמעון בערכאות על איזה חוב, וראובן נשבע וזכה, ומכר ראובן את ביתו עפ״י ליצטאציאן בצירוף בע״ח אחרים, ועתה תובע שמעון את ראובן לד״ת, וראובן משיב שהיה לו לתובעו מיד לד״ת ולא היה לו לגרום הוצאות רבות במשך זמן רב, וגם הטיל עליו שבועה, ולכן אינו חייב עתה לדון עמו בד״ת. והשיב המהרש״ם עפ״י תשובת התשבץ ח״ג סי׳ סח שכתב שכיון שהלכו תחילה לדון בערכאות ויצאו חייבים, ה״ז כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם, ומה שדנו בדיניהם קיים. וכתב המהרש״ם שדין הנתבע כדין התובע וטעם אחד לשניהם, שכשם שבתובע בערכאות אנו אומרים שקבל עליו דין המלך, כך גם בנתבע, ואע״פ שתחילת הליכתו של הנתבע לערכאות היתה כדי להציל עצמו, מ״מ השתדלותו בדבר והוצאות שהוציא ע״כ, ולא הזמינו לד״ת, מוכיח שהיה בדעתו לדון בדיניהם, וכיון שנגמר הדין שנשבע התובע וכבר מכר הבית, אין לחייב את ראובן לירד עמו לד״ת, שהרי גם הנתבע כבר נתרצה בזה, ושניהם קבלו עליהם דינא דמלכותא, עיי״ש.

ואף בנידון דידן, כיון שהנתבע הינו אדם שומר תו״מ ויודע שיש בי״ד בישראל, מה שהלך לדון עם התובע בביהמ״ש, אפילו רק כנתבע ולא כתובע, ורק כדי לבטל גזירת ההוצל״פ, מכיון שלא פנה בו זמנית גם לבי״ד, מוכיח שקבל עליו מה שיפסוק ביהמ״ש, וכמש״כ המהרש״ם, ומחל על זכותו, כמש״כ התשב״ץ.

אמנם מכיון שלמעשה לא נכנס ביהמ״ש לדון בענין משום שהתובע לא הפקיד את דמי התביעה בביהמ״ש, נראה שאין מניעה ממנו לחזור ולתבוע בבי״ד, וכעין מש״כ בשו״ת מהרי״ל דיסקין קונטרס ספקות ופסקים סי׳ כ, עיי״ש.

ז.   נוגע שהסתלק מנגיעתו

פסק הרמב״ם עדות פט״ז ה״ד:

"אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי׳ בדרך רחוקה ונפלאה, ה״ז לא יעיד בה".

ויש להסתפק מה הדין בעד שהיה נוגע בדבר ונסתלק מנגיעתו, האם כשר להעיד על הדבר או לא, שהרי בעד רשע אמרו שאפי׳ סופו בכשרות פסול לעדות, ונסתפק בדבר בגבורת ארי פ״ק דמכות, ונחלקו בזה ראשונים, עי׳ שמ״ק ב״ב מג הביא בשם הראב׳׳ד על קושית הגמ׳ ליסלקו בי תרי מינייהו ולדייני, דמשו״ה לא אמרינן בפסול נוגע תחילתו בפסול וסופו בכשרות דפסול כמו שאמרו לענין רשע, דטעמא דנוגע משום שהוא חשוד לשקר, ומכיון שסופו בכשרות אין עוד חשש משקר, וכשר לעדות. אמנם בשו״ת הרא״ש כלל נח סי׳ א וב הביא בשם י״ס שגם נוגע שהיתה תחילתו בפסול וסופו בכשרות, פסול לעדות, ולא הקשו בגמ׳ וליסלקו בי תרי ולידיינו אלא להכשירם לדין ולא לעדות. וכתב בקובץ הערות יבמות סי׳ כא אות ג שלפי דברי הרשב״ם ב״ב קכח שהטעם שצריך בעדות תחילתו בכשרות משום שנאמר והוא עד או ראה, שיהיה ראוי לעדות בשעת ראיה, אין הבדל בין פסול רשע או פסול נוגע. ועי׳ קובץ שיעורים ב״ב אות קעו שמהריטב״א קדושין מג משמע שחולק על הראב״ד. ונראה שיסוד השאלה היא האם פסול נוגע הוא מחשש משקר או מגזה״כ, שאם זה מחשש משקר כיון שסופו בכשרות אין עוד חשש זה וכשר, אבל אם זה גזה״כ שנוגע פסול, שייך לומר שפסול אף כשסופו בכשרות.

בנידון דידן שהעד שהעיד לטובתו של הנתבע היתה לו נגיעת ממון לענין, שהרי הובטח לו שכר לפי אחוזים מהשכ״ט, אך בינתיים וויתר על יתרת שכרו, ויותר אין לו נגיעת ממון לענין, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים ובספק של הגבו״א.

תגיות

גדרו - מזומן או אפשרות פרעון או שטר חוב בקבלן - בקבלן התדיינות בפני ערכאות - חיוב הגורם להתדיינות בהוצאות המשפט יד בעל השטר על התחתונה - ספק בפרשנות החוזה זכויות וחובות המייצג - מעבר לייצוג של הצד השני זכויות וחובות המייצג - דיבור עם הצד השני דף כה - סעיף א פרק ב - הלכה ז פרק טז - הלכה ד