בס"ד


מס. סידורי:1801

הסכם בין עמותות להעברת כספים

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובעת והנתבעת הם עמותות שעוסקות בפעילות ציבורית, במתן שיעורי תורה, בין שתי העמותות נחתם הסכם הקובע כי על הנתבעת להעביר לתובעת סכומי כסף, תמורת זה שהנתבעת תדווח על הנתבעת כאילו שיעורים שהיא מעבירה נעשו אצלה, ואת התקציבים תעביר לנתבעת, לטענת התובעת התקציבים לא הועברו אליה, לטענת הנתבעת היא בסופו של דבר לא דיווחה על שיעורים אלו.
פסק הדין:
על הנתבעת לשלם כפשרה סכום מסוים לתובע עבור שיעורי התורה שמסר, והתקצוב שקיבלה הנתבעת על כך
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 233־נג כרך ב' עמ' רמג-רנ

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא

פס״ד בתביעה על הפרת הסכם שותפות בהקצבות לפעולות תורניות

נושא התביעה

התובעת היא עמותה ציבורית העוסקת במתן שיעורי תורה ופעילות תורנית, ומיוצגת ע״י מנהלה בפועל, והנתבעת היא עמותה העוסקת בפעילות דומה, ומיוצגת ע״י נציג שפעל מטעמה עם נציג התובעת. נציגי העמותות הסכימו ביניהם בהסכם בע״פ שהתובע ימסור ע״י אנשיו שיעורי תורה ופעילויות תורניות, והנתבע יקבל עליהם הקצבות ויתן אותן לתובע לאחר שינכה לעצמו זך אחוזים.

כשקיבל הנתבע את ההקצבות לא רצה לשלם לתובע, ולאחר דו״ד הסכים לשלם סכום מסויים. טוען התובע שמגיע לו סכום נוסף, והנתבע טוען שלא מגיע לו משום שבאמצע השנה התעורר אצלו חשש מהגשת הרשימות של התובע וע״כ החליף את מערכת השיעורים ודאג בעצמו למסור את השיעורים, וכראיה הוא הציג רשימות ביצוע של המחצית השניה של השנה מהן עולה שמערכת השיעורים הוחלפה. לטענתו התשלום שקבל היה על מערכת השיעורים שהוגשו ברשימות הביצוע למחצית השניה של השנה, וע״כ אין לתובע בהן חלק.

(ביה״ד בקש לעיין בהעתקי הרשימות והדוחות המצויות במשרד, והתברר שהנתבע הטעה את ביה״ד בכך שהציג רשימות ביצוע מתוקנות שאותן הגיש כביכול למשרד בחודש 92\9, ושעל פיהן אושר התקציב לעמותה שלו. ברשימות המשרד מצאנו שתי רשימות ביצוע שהנתבע מסר למשרד בשתי פעמים, פעם אחת בחודש 92\7, ואז היו אלו רשימות ביצוע למחצית הראשונה של שנת 92, והן זהות כמעט לרשימות התיכנון שהגיש בתחילת השנה, וללא השמטת רשימת הפעילויות של התובע, ופעם שניה הגיש את רשימות הביצוע לשנת 92 כולה, אך אלו הוגשו למשרד, עפ״י חותמת הפאקס, רק בחודש 93\4, ואלו הן אותן רשימות מתוקנות שהציג בביה״ד כאילו הגיש אותן למשרד בחודש 92\9, ושעל פיהן כביכול אושר התקציב השנתי לעמותה שלו.)

התובע טוען שהתשלום שקבל הנתבע היה על סמך רשימות הביצוע למחצית הראשונה של השנה שבהן היו רשימות השיעורים של התובע, וע״כ מגיע לו תשלום עבור כל השנה, ולראיה הוא מביא עד שעבד במשרד המאשר את דבריו.

במכתבי הסיכום של הנתבע מעלה הנתבע טענה חדשה: הוא אינו אלא עובד שכיר של העמותה, והתחייבותו בשמה אינה מחייבת את העמותה.

התובע טוען עוד שהנתבע לא הודיע לו בזמנו על הוצאת רשימותיו מהבקשה לקבלת תקציבים, למרות היותם שכנים ולמרות שנפגשו כמעט מידי יום.

בדיון הראשון בביה״ד טען הנתבע שמה שלא הודיע בזמנו לתובע על הוצאת רשימותיו, משום שמשרדו של התובע היה סגור בכל אותה תקופה. בדיון השני בביה״ד טען הנתבע שהודיע לתובע במשרדו על הוצאת רשימותיו.

הנתבע אומר שהסכום ששילם לתובע נרשם כתרומה, וכך אושר גם ע״י הנהלת העמותה שלו. מאוחר יותר הגיש הנתבע תביעה נגדית על התובע להחזיר לו את הסכום ששילם לו בזמנו מכיון שלא עמד בתנאי של אישור פטור ממס, שלולי זה אין לו רשות להוציא לו כספים מהעמותה, ואם יתגלה הדבר הוא יאשם בפלילים.

ביה״ד בקש את חוו״ד של היוה״מ של המועה״ד עו״ד דוד קירשנבוים, והוא מסר שאין מניעה בחוק מעמותה ציבורית לתת תרומות לכל יחיד או תאגיד גם אם אינו מלכ״ר.

כבר בישיבה הראשונה בקש התובע שהנתבע יראה בביה״ד את חשבון קבלת הכספים שקבל מהמשרדים, וביה״ד הורה לו לעשות כן, אך הנתבע לא קיים הוראה זו אלא רק בחלקה, ולא די בכך אלא שניסה להטעות את ביה״ד במסמכים שיקריים.

ביה״ד בקש ממשרד הד׳ מסמכים הנוגעים לנתבע, ונענה בשלילה בגלל סירובו של הנתבע להרשות העברת המסמכים לביה״ד, וביה״ד הורה לנתבע להעביר חומר זה לביה״ד, והנתבע אכן מסר מאוחר יותר רשימות שהעביר למשרד הד׳.

הופיע עד מטעם הנתבע, יו״ר העמותה התובעת, והוא מעיד שסמך על המנהל בפועל של העמותה בכל עניני העמותה, ולא נכנס לפרטים הקטנים. הוא גם העיד על הבוררות שהיתה אצל הרב א. בענין.

הופיע עד שני מטעם הנתבע, יו״ר העמותה הנתבעת, והוא מעיד שהנתבע אינו חבר בעמותה ולא היה מוסמך להתחייב בשמה ללא הסכמת היו״ר, ותפקידו בעמותה הוא רק במה שנוגע להשגת תקציבים ציבוריים. הוא מעיד שאת ההסכם עם התובע עשה הנתבע והוא לא ידע את הפרטים, וכל שאלה שיש בענין יש להפנות לנתבע, וכך גם ענה לשאלת הרב א. וכן לתביעות התובע שפנה אליו בשעתו. לטענתו מעולם לא הודה בפני הרב א. שהיה הסכם מחייב עם התובע, ויתכן שהרב א. הבין כן משתיקתו.

הנתבע בקש להביא עד שלישי כדי לאמת את טענתו בדבר החשש מרשימותיו של התובע, ועפ״י בקשת הנתבע נשלחה לעד הזמנה מטעם ביה״ד, אך העד לא הופיע וסיבותיו עמו, וביה״ד החליט שלא להזמינו למועד אחר, משום שדי היה בסחבת המכוונת והמיותרת שגרם הנתבע לדיונים עד היום (לדוגמא: באחד הפעמים שבקש דחיה בדיון נתלה בסיבה שהוא זקוק למסמכים ממשרדי ממשלה, והיתה קיימת שם שביתה באותם ימים, דבר שהתברר לבסוף כשקרי, משום שמעולם לא הביא מסמכים ממשרדי ממשלה), מה גם שעדותו אינה לגופה של תביעה, וגם לולי עדותו התקבלו דברי הנתבע על חששותיו מפני נזקים אפשריים מרשימות התובע.

התובע מציג מסמך מרו״ח שלמרות שלא היה לתובע אישור מלכ״ר, אך מכיון שהיה לו אישור רו״ח על ניהול ספרי חשבונות ודיווח למס היה רשאי להתקשר בעיסקאות גם עם גופים ציבוריים. בנוסף הוא מציג אישור מלכ״ר שקבל לפני כמה חדשים, והוא טוען שאישור זה מרשה לו לקבל הקצבות מגופים ציבוריים לכל הדעות.

פס״ד

על הנתבע לשלם לתובע כפשרה סכום מסויים עבור שיעורי תורה שמסר ועל סמך ההסכם שנעשה בין הצדדים. פס״ד זה מבוסס על ההלכה בד״ת.

השאלות לדיון

א. כיצד חל ההסכם לחלוקת ההקצבות בין שני הצדדים ללא קנין וללא הסכם כתוב ובלא עדים.

ב. האם יכול אחד מהצדדים לבטל את ההסכם באופן חד צדדי.

ג. בע״ד שטען טענת זכות בבי״ד ואח״כ חזר בו מעצמו, האם הוחזק כפרן בזה.

ד. תובע המבקש העתק שטר מהנתבע בטענה שיש לו בו ראיות לזכותו, האם חייב הנתבע להעמיד לו השטר.

ה. נתבע שמעלים מביה״ד דוחות כספיים וחשבונות שבהם רשומים סכומי התביעה, ומאידך ממציא לביה״ד דוחות שנראה על פניהם שהם שקריים, וזאת כדי להטעות את ביה״ד ולהטות את הדין, האם פוסקים לחובתו עפ״י אומדנא.

תשובה

א.        תוקף הסכם בין שתי עמותות ללא קניין

כתב הרמב״ם מכירה פ״ה הי״ד:

 "הדברים שאין בהם ממש אין הקנין מועיל בהם כלום, כיצד, הרי שכתב בשטר קנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני וכו׳ או שישתתפו שניהם באומנות וכיו״ב, ה״ז קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

ובהשגות הראב״ד כתב:

"א״א אבל השתוף עצמו נקנה בקנין".

וכתב המ״מ שכוונת הראב״ד שאם השתתפו שהטילו שניהם ממון שתופס לכיס אחד וקנו מידם שזה קנין גמור, ובכ״מ תמה שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין, ותירץ הלח״מ שכוונת הראב״ד היא שהשותף עצמו נקנה בקנין. ועי׳ קצוה״ח סי׳ שלג ס״ק ה בביאור דברי הראב״ד.

ובשו״ע חו״מ סי׳ קעו סעי׳ א פסק:

"השותפין שבאים להשתתף אין השיתוף נגמר בדיבור, לומר שאם אמר בואו ונשתתף יחד בכך וכך, שלא יוכלו לחזור בהם, ואינו מתקיים אלא בקנין, וכיון שצריך קנין כל דבר ודבר לפי קנינו מתקיים שיתופו וכו׳, ויש מי שאומר וכו׳ אפי׳ לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק השיתוף לקנות או למכור מהני. ובסעי׳ ג שם: האומנים שנשתתפו באומנות אע״פ שקנו מידם אינם שותפים, שאין אדם מקנה דשלב״ל".

וברמ״א שם בשם י״א כתב שאפי׳ קנין אינם צריכים אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים אפי׳ באמירה בעלמא ואינם יכולים לחזור בהם כל זמן השותפות שהתנו, וי״ח (נ״י פ״ק דב״ב וריב״ש סי׳ תעו בשם הרמב״ן והרשב״א) ואומרים שיכולים לחזור בהם לענין מה שירויחו אח״כ אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינם נאמנים לומר שכבר חזרו בהם. עכ״ל.

ודעה אחרונה שהביא הרמ״א מבוארת היטב בשו״ת הרשב״א ח״ב סי׳ פז, שם נשאל הרשב״א:

"מי שבא להשתתף עם חבירו בכל מה שירויחו בענין סרסוריה או במלאכות אחרות וכו׳ איך יעשו ואם שיתופם קיים וכמה יתקיים, ואם לאחר שנשתתפו חזר בו אחד מהם האם הרשות בידו. והשיב הרשב״א שכל מי שבא להשתתף עם חבירו בכלל ענינים אלו רשאים הם וקיים, וזה מדין שכירות, לפי שכל אחד ואחד מהם נעשה שכיר אצל חבירו, ויכול אדם להשתכר אצל חבירו ללקוט לו מציאות וכו׳ ואלו המשתתפים הרי הם משכירים עצמם זה לזה להשתדל ולהרויח ולעשות מלאכות אלו לצורכו ולצורך חבירו וקיים, ומ״מ רשאים הם לחזור בהם כל זמן שירצה אפילו האחד, וכן פועל חוזר אפי׳ בחצי היום וכו׳ ומיהו דוקא כשחוזר בו קודם שהרויח אבל לאחר שהרויח אינו יכול לחזור לכל מה שכבר הרויח, לפי שבשעה שנעשה אותו הרויח עדיין שכיר היה וזכה חבירו בחלקו". עכ״ל.

ובנידון דידן שהסכימו שני הצדדים שהנתבע ישתמש ברשימות שלו עם רשימותיו של התובע כדי לזכות בהקצבות (מבלי לבדוק את חוקיות ההסכם עפ״י החוק, מה גם שהחוק עצמו מותיר פתח לביהמ״ש לחייב צד בקיום חיוב כולו או מקצתו אם הצד שכנגד ביצע את חיובו עפ״י אותו חוזה גם אם הוא חוזה פסול, אם ראה ביהמ״ש שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, ראה סעיף 31 לחוק החוזים), ה״ז דומה למש״כ הרשב״א שאע״פ שלא עשו קנין נעשה הנתבע שכירו של התובע להשתדל לצורכו ולצורך חבירו, והסכמם קיים, אם כי רשאי הנתבע לחזור בו מההסכם ולהשתדל רק עבור עצמו ולא עבור חבירו, כמו שפועל יכול לחזור בו בחצי היום, אמנם במה שהרויח עד החזרה חייב להתחלק עם חבירו, שאז עדיין היה שכירו וזכה חבירו בחלקו.

אמנם לדעה ראשונה בשו״ע שם סעי׳ א שאין השיתוף מתקיים אלא בקנין, כל דבר בקנין המועיל לו, לפי״ז בנידון דידן שההסכם היה על חלוקת הקצבות שעדיין לא באו לעולם וספק אם יבואו, ואפי׳ אם יבואו מי ערב שכל הנרשמים יקבלו, נראה שגם אילו היו עושים קנין לא היה הקנין מועיל, וכמו שפסק בשו״ע שם סעי׳ ג שאין קנין מועיל בהסכם בין האומנים, שהוא דשלב״ל.

ב. ביטול הסכם שותפות באופן חד צדדי

ובמחלוקת הנ״ל תלויה גם השאלה בענין חזרתו החד צדדית של הנתבע מההסכם עם התובע, שלדעה ראשונה בשו״ע בסעי׳ א שם מכיון שאין ההסכם קיים, רשאי כל אחד מהם לחזור בו מבלי להודיע לחבירו, אבל לדעה שניה, וכן לדעת הי״א שהביא הרמ״א שם סעי׳ ג, שההסכם קיים, אע״פ שרשאי לחזור בו, כבר כתב המחנ״א שלוחין ושותפין סי׳ יט שאינו נאמן לומר חזרתי בי, שא״כ אף פועל יאמר כן, אלא ודאי פועל אע״פ שיכול לחזור בו, כל זמן שלא חזר בפני עדים, מן הסתם על דעת תנאו הראשון הוא עושה, עי׳ מחנ״א שם בארוכה, ולפיכך לדעת הרשב״א צודק התובע בטענתו שהואיל והנתבע כלל לא הודיע לו על הפסקת ההסכם ביניהם, ולא הודיע על כך בפני עדים, מגיע לו חלקו היחסי בהקצבות כולן שהנתבע קבל, אבל לדעה ראשונה של השו׳׳ע הצדק עם הנתבע.

ואף למה שפסק השו״ע סי׳ קעו סעי׳ כח שבכל מקום שיש הפסד חולק השותף שלא מדעת חבירו, ומקורו בשו״ת מהר״ם סי׳ קפ, ושם נתבאר הטעם מכיון שמתחילה לא נשתתפו אלא על דעת להרויח, ואף בנידון דידן שלטענת הנתבע הפסיק את השותפות עם התובע בגלל חשש שיגלו ברשימותיו אי סדרים שבגללן יפסיד את ההקצבות כולן, רשאי היה להפסיק את השותפות שלא מדעת חבירו, מ״מ כבר כתבו הראב״ד והרשב״א ב״ק קטז ב שצריך לומר שמפסיק את השותפות בפני עדים או לשותף, ועי׳ נתה״מ סי׳ קפא ס״ק ב שאם השותף כאן צריך להודיעו כדי שידע להציל עצמו, ועי׳ רמ״א בשו״ע סי׳ קפא סעי׳ ב שאם אין עדים שחלק בפניהם צריך להשבע.

אלא שלתי׳ ב בט״ז סי׳ קעו סעי׳ כח במקום הפסד יכול לחלוק אפי׳ בינו לבין עצמו, וע״כ מידי ספק ממון לא יצאנו, והממע״ה.

ועוד נראה שבמקרה זה שההסכם מעיקרו נעשה בין הצדדים לבין עצמם בלא עדים, מסתבר שאף לדעת המחנ״א בדעת הרשב״א שהחזרה צריכה להעשות בפני עדים, ואם לא היו עדים אינו נאמן לומר חזרתי בי, כאן נאמן לומר שחזר בו אף בלא עדים במיגו שהיה כופר בעיקר השותפות, ומצאנו מיגו כזה אף לפוטרו משבועת השותפין, עי׳ רא״ש שבועות פ״ז סי׳ ג, ואף הרמב״ם שלוחין ושותפין פ״ט ה״ד לא כתב שאין זה מיגו אלא רק שאין המיגו פוטרו משבועה.

ג. שינוי טענות בבית הדין

בע״ד שטען טענת זכות בבי״ד ואח״כ חוזר בו וטוען טענת זכות אחרת המכחישה טענתו הראשונה, עי׳ בעה״ת שי״ב ח״א סי׳ ה וטוש׳׳ע חו״מ סי׳ עט סעי׳ ט שלא הוחזק כפרן ונאמן, ועי׳ סמ״ע ס״ק כב וש״ך ס״ק כג ובהגר׳׳א ס״ק כג שהוא מטעם מיגו, אך עי׳ קצוה״ח ס״ק ט שהטעם הוא שכיון שלא נתחייב בטענתו הראשונה אין זו הודאת בע״ד ולכן יכול לחזור בו, ועי׳ נתה״מ ס״ק ד שהטעם הוא מכיון שאין אדם מדקדק בטענת פטור וחשוב כאילו לא אמרה כלל. ועי׳ בעה״ת שם ורא״ש ב״ב פ״ג סי׳ כט שאין אדם מוחזק כפרן עפ״י עצמו אלא אם באו עדים להכחיש טענתו הראשונה.

לפיכך בנידון דידן שהנתבע שינה גירסתו בבי״ד, וחזר בו מטענתו הראשונה בתשובה לטענת התובע מדוע לא הודיע לו על הפסקת השתתפותו ברשימות להקצבות, דבר שגרם לו נזק, והשיב הנתבע שלא הודיע לו ע״כ משום שהתובע סגר את משרדו וא״א היה לו לאתרו, ובישיבה אחרת של ביה״ד חזר וטען שאמנם הודיע לו ע״כ, מכיון שחזרתו לא היתה עפ״י עדים לא הוחזק כפרן ונאמן.

ד. בקשת גילוי מסמכים מהנתבע

פסק הרמב״ם טו״נ פ״ה ה״ז וטוש״ע חו״מ סי׳ יז סעי׳ ד:

"האומר לחבירו שטר שיש בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא, כופין אותו להוציאו. טען שאבד הש טר מחרימין לו חרם סתם".

וכתב בפת״ש שם בשם שבו״י סי׳ קמג שאם באדם אחר אמרו שחייב להוציא שטרו כ״ש בתובע עצמו.

ובנידון דידן שהתובע בקש מהנתבע שיראה לביה״ד העתקי רשימות שהגיש למשרד שעל פיהן קבל את ההקצבות, מכיון שלטענתו באותן רשימות יש לתובע ראיה לחיובו של הנתבע, וכן מה שבקש להראות את הודעות התשלום שקבל הנתבע מהמשרדים הממשלתיים מאותה סיבה, נראה שהדבר פשוט שעל הנתבע להראותם לביה״ד, ואף ניתן לחייבו ולהחרימו על כך.

ה.    הסתרת ראיות מבית הדין

בשו״ת הרא״ש כלל קז סי׳ ו כתב:

"עוד שאלוהו הרבה שאלות כי היה נראה להם כי ר׳ ישראל זה מסתיר דבריו, ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב ר׳ ישראל על כל שאלה ושאלה כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו ולא רצה להשיב על שאלותיהם פן יתפס בדבריו ויתברר השקר, ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו כדאמרינן בפ״ק דסנהדרין ד״ז ע״א, ואם אינו רוצה להשיב לדיין ומכסה ומעלים דבריו וכו׳, וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו ויחייבנו מאומד הדעת, מאחר שהעדר הבירור בא מחמת רמאותו שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, ועוד דדינו היה יכול להתברר אילו רצה להשיב על שאלות הדיין ומאחר שאינו רוצה להשיב כדי שלא יתברר הדבר הרי הוא כמודה במקצת שקרו וראוי לדונו באומדנא דמוכח, כיון דחזינא דדבר שאין יכול להתברר כלל דן אותו ר׳ בנאה, (בבא בתרא נח ע״א) באומדנא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה עכ״ל.

וכן פסק שו״ע חו״מ סי׳ טו סעי׳ ד:

"ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו".

ועי׳ שו״ת מהר״מ אלשיך סי׳ מ שיש אופנים שדנים אף בזמה״ז באומדנא דמוכח ואין צריך דיין מומחה ויחיד בדורו, ואחד האופנים שדנים ע״פ אומדנא הוא דמחמת בדיקות איכא אומדנות טובא דמוכח ובירור דמילתא וזיופא דשטרא דמתוכן יתבאר לדיין דמזוייף, קרעינן לשטרא ואפי׳ בזמן הזה, והיינו נידון דהרשב״א בתשובה סי׳ אלף קמו ונידון מהר״י קולון י״ד ק״ח, וסברא נכונה היא דע״כ לא קאמר הגאון אלא במאי דלא מתברר לדיינא אלא מפומא דחד מהימן ליה, אפשר דלא נחית עד סוף דעתא דההוא אי בר סמכא הוא ומהימן טפי, אבל היכא דאיכא הוכחות טובא דמוכחי שפיר דזיופא הוא, ודאי דאפי׳ למקרעי אית ליה רשותא. ודברי מהר״מ אלשיך הובאו בכנסת הגדולה סי׳ טז בהגב״י ס״ק ז וס״ק יא והסכים עמו. וכן פסק למעשה לענין כח בי״ד שבימינו באופן כזה בפד״ר כרך ט עמ׳ 351.

ובביאור הלכה זו יש לעיין איך מועילה אומדנא להוציא ממון, והרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואומדנא אינה ראיה, עי׳ נמו״י ב״ב ריש פ״ו. ויתכן לתרץ בשני אופנים: אופן האחד י״ל שאומדנא ברורה כזו ה״ה כמו שאנן סהדי שכך היה, והיא כמו עדים. האופן השני י״ל שהאומדנא המצביעה על שקר בטענת הנתבע גורעת מכחה כנגד טענת התובע, ונותנת כח לטענת התובע עד כדי כך שמוציאה ממון מהנתבע, וכמו שכתב הנתה״מ סי׳ עה ס״ק ז עפ״י ש״ך שם ס״ק כז שהטוען איני יודע אם פרעתיך חייב מכיון שברי ושמא ברי עדיף, וכתב התומים דוקא בשמא גרוע דהו״ל למידע, והקשה הנתה״מ מה בכך שהשמא גרוע וכי משום שהיה לו למידע ולא ידע קנסינן ליה, ותירץ הנתה״מ לטענת איני יודע במקום שהיה לו למידע טענה גרועה היא ומחזיקים אותו למשקר. והיינו שכיון שמחזיקים את הנתבע למשקר מוציאים ממנו ממון מכח טענת ברי של התובע, שברי ושמא במקרה כזה ברי עדיף, ועי׳ שערי ישר ש״ו פי״ח וקובץ שעורים כתובות אות כו שברי ושמא זה מכח הטענה של התובע.

לפי״ז בנידון דידן שהוכח לביה״ד עפ״י העד והמסמכים, וכן עפ״י העלמות שהעלים הנתבע מביה״ד, ועפ״י מסמכי השקר שהציג לביה״ד ע״מ להטות את הדין, שדברי הנתבע אינם נכונים, נראה שבאופן זה יש כח גם בזמה״ז לדון עפ״י אומדנא אם מכח האומדנא הברורה, או מכח הטענה של התובע - ולחייב את הנתבע כפי מה שנראה לביה״ד עפ״י המסמכים שלפניו.

תגיות

מפטור לפטור - נאמן דבר שאין בו ממש - דבר שאין בו ממש חלות השותפות - בדברים בלבד בדבר שלא בא לעולם - התחייבות לחלוקת רווחים עתידיים סימן יז - סעיף ד סימן עט - סעיף ט סעיף 30-31 - חוזה לא חוקי - תוקפו של חוזה לא חוקי המנעות מהבאת ראיה - כראייה נגדית סימן טו - סעיף ד כשאין שיתוף פעולה של אחד מבעלי הדין - כשלא משתף פעולה זה אומדנה גמורה פרק ה - הלכה ז פרק ה - הלכה יד סימן קעו - סעיף א סימן קעו - סעיף א סימן קעו - סעיף ג חלות השותפות - מדין שכירות הדדית סימן קעו - סעיף כח סימן קפא - סעיף ב פרק ט - הלכה ד יציאה מהשותפות - נאמנות על כך שהפסיק את השותפות גילוי ראיות והבאתן - בקשה לגילוי מסמכים מהנתבע