תביעת עמותה להחזרת ציוד שהושאל

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 691-נג כרך ב' עמ' רלט-רמב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם קופשיץ, אב״ד; הרב אברהם אוירבך; הרב יעקב חיים סלומון.

פס״ד בתביעת החזר תשלומים שנגבו שלא עפ"י דין

נושא הדיון

הנתבע מייצג אגודת חסד להשאלת מכשירים רפואיים שהשאילה למשפחתו של התובע ע״י האחות של התובע הגב׳ א׳ מזרון נפ״ל עבור אמם ז״ל, אך המשפחה לא החזירה את המזרון בטענה שנגנב מבית האבות לאחר פטירת אמם שם. סניף האגודה מסר את הטיפול בענין לנתבע, וזה תבע מהשואלת להחזיר את דמי המזרון כפי שהתחייבה עליו בזמן ששאלה אותו בסניף האגודה בביה״ח, אך בני המשפחה לא הסכימו לשלם, ואחד האחים המשמש כעו״ד הציג עצמו בפני האגודה כמייצגה של האחות הנתבעת, וזה דרש שהנתבע יתבע תביעה משפטית כדי שיוכל לגלגל את התביעה על בית האבות ממנו נגנב המזרון.

לאחר שבני המשפחה עמדו בסירובם לשלם הגיש נגדם הנתבע תביעה בביהמ״ש האזרחי, ובסופו של דבר התחייבה השואלת לשלם כמה אלפי ש״ח עבור המזרון ועבור העיכוב בתשלום והוצאות עו״ד. לדברי התובע שילם הוא מכספו את התשלום שחייב ביהמ״ש.

תוך כדי הטיפול המשפטי של הנתבע כנגד המשפחה, פנה התובע מיוזמתו לסניף הראשי של האגודה ובקש לשלם עבור המזרון מכספו ולסגור את התביעה. הגזבר במקום הורה למזכירה לגבות סכום של כמה מאות ש״ח עבור המזרון, פחות ממחירו המלא, בהתחשב בכך שהתובע פנה לסגור את החוב, וכן בכך שהמזרון שהושאל לא היה חדש, והיא רשמה לו עפ״י הוראת הגזבר שהתיק סגור, תוך שהיא מוסיפה שכרטיס ההשאלה לא נמצא.

מבלי שהנתבע ידע מענין התשלום של התובע ומהמכתב שהתיק סגור, הגיש הנתבע לביהמ״ש האזרחי את תביעתו כנגד המשפחה, והתובע הציג בביהמ״ש את הקבלה והמכתב, דבר שהביך את הנתבע בפני ביהמ״ש עד כדי חיובו לשלם הוצאות משפט.

לאחר בירור העובדות חזר הנתבע ותבע את התובע בביהמ״ש בטענה שהתובע הוליך שולל את המזכירה והגזבר בסניף הראשי בכך שלא הודיע להם שההשאלה נעשתה מסניף האגודה בביה״ח, שאילו היה מודיע להם על כן היו הם קודם כל פונים לסניף כדי לברר מה נאמר בכרטיס ההשאלה, כפי שנהוג בדרך בלל, ואז היו מגלים שהענין כבר נמצא בטיפול משפטי, ואז לא היו סוגרים את התיק מבלי לברר אצל הנתבע את הענין, אבל משלא ידעו שההשאלה נעשתה בסניף ממילא לא ידעו ליידע את הנתבע על הענין, והוא חזר ותבע מביהמ״ש לחייב את התובע עבור תשלום מלא של המזרון ועבור העיכוב בתשלום והוצאות המשפט, בנוסף למה שכבר שילם בזמנו, וביהמ״ש האזרחי פסק כדרישת הנתבע, למרות טענת הנתבע שלא היתה לו כל כוונה להוליך שולל את המזכירה והגזבר בסניף הראשי, ומעולם לא אמר להם שההשאלה נעשתה כאן או שם, אלא הם סברו לתומם שההשאלה נעשתה בסניף הראשי.

טוען התובע שהכסף ששילם עפ״י פסק ביהמ״ש האזרחי לא היה עפ״י דין תורה והוא דורש להחזיר לו אותו.

ביה׳׳ד בהרכב הנוכחי הסתלק מלדון בתביעה בגלל קשר של אחד מהדיינים לאגודת החסד, והעביר את הדיון להרכב של הדיינים: הרב א. ד. לוין; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

הנתבע טוען שנציג המשפחה הוא היה זה שדרש תביעה משפטית בענין, ואף התובע עצמו לא בקש מעולם לדון בבי״ד במקום בביהמ״ש, ולהיפך, התובע אף טרח והגיש ערעור על הפס״ד בביהמ״ש האזרחי, דבר המוכיח שבואו לבי״ד נעשה להציל את הכסף שהפסיד בביהמ״ש, ואין לבי״ד להזדקק לתביעתו. הוא אומר שמעטים המקרים שהוא מגיש תביעות משפטיות מטעם האגודה על אי החזרת מכשירים, אך במקרה זה לא רצה לוותר בגלל כל מה שהתובע גרם לו בביהמ״ש, עד כדי כך שהיה צריך להביא לביהמ״ש הצהרה בכתב של הגזבר, ואח״כ להביאו לחקירה על אותה הצהרה, והתובע במעלליו גרם לתסבוכת משפטית קשה.

התובע טוען שלא ידע בזמנו על אפשרות דיון בבי״ד במקום בביהמ״ש, ולכן לא דרש כן, אך משעה שנודעה לו אפשרות זו בקש לעכב את הגשת הערעור לביהמ״ש.

הופיעו עדים מצד הנתבע ובהם הגזבר שעל פיו רשמה המזכירה את המכתב, והוא חוזר על הטענה שהוטעה ע״י התובע, אך אינו זוכר בבירור אם התובע אמר לו שההשאלה נעשתה מהסניף המרכזי או שרק הבין כך מעצמו. עוד אומר העד שיתכן בהחלט שגם הסניף בביה״ח היה מגיע עם התובע לאותו הסכם.

פס״ד

א. מה שתבע הנתבע את התובע בתביעה אזרחית, ובמיוחד התביעה המתוקנת שבאה לתקן את הרושם הקשה שהיה לנתבע בביהמ״ש, לא נעשתה לפי דין תורה.

ב. התביעה של התובע בדין זה להחזיר לו את הכסף ששילם בחיוב ביהמ״ש נדחית, מכיון שהמשפט היה נגד הגב׳ א׳ ולא נגד התובע בדין זה, ולפיכך גם אם האמת כדברי התובע שהוא זה ששילם מכיסו את החיוב, אין הוא יכול לתבוע את ההחזר מהנתבע אלא מאחותו שבמקומה שילם, ומכיון שהאח העו״ד שייצג את האחות הנתבעת דרש בזמנו מהנתבע להגיש נגדם תביעה משפטית, נמצא שהמחוייבת הישירה במשפט מחלה מראש על כל מה שיפסוק ביהמ״ש, ולפיכך גם אילו היתה היא תובעת בדין זה את הנתבע, לא היה מקום לתביעתה.

השאלות לדיון

א. האם ישנה הצדקה להוצאת כספים בגלל אי נעימות, חמורה ככל שתהיה, שגרם המחוייב למחייב, או בגלל הטעיה שהטעה המחוייב את הגזבר, גם אם ההטעיה נעשתה מתוך כוונה להטעות.

ב. האם דרישה לתביעה משפטית מצד אח של המחוייב, שייצג את האחות שהתחייבה על ההשאלה, חשובה כמחילה מצד המשפחה כולה לכל מה שייפסק במשפט, או שאינה מחייבת אלא את האח שהציע ואת מי ששלח אותו, ולא את האח ששילם בפועל.

תשובה

א. הדין במקרה זה

אמנם נכון שנגרמה לנתבע עגמת נפש ואי נעימות חמורה ביותר בביהמש״פ האזרחי בכך שלא ידע מההסכם שהשיג התובע עם הגזבר של הסניף המרכזי, ונכון שהדבר נבע מאי ידיעה של הגזבר, כפי שהסביר הנתבע, אך לא הוכח ע״י העד שהיתה כאן הטעיה מפורשת מצד התובע, ויתכן שהיתה כאן אי הבנה ותו לא, ואפילו נאמר שהיתה כאן הטעיה, האם יעלה על הדעת שבגלל כך חייב התובע לשלם כמה אלפי ש״ח, אחרי שעל עצם תביעת המזרון כבר יצא ידי חובה בתשלום ששילם בזמנו לסניף המרכזי.

ב. מחילת ב"כ לכל מה שיפסוק בית המשפט

אלא שיש לדון בזה מצד מחילת בא כוחה של המשפחה לכל מה שייפסק ע״י ביהמ״ש, בכך שהאח שייצג את האחות ששאלה את המזרון דרש מהנתבע שיגיש נגדו תביעה משפטית, שיש לומר שהמחילה היתה בשם כל המשפחה, ובכלל זה התובע בדין זה, ומאידך יש לומר שהמחילה היתה רק בשם האחות ולא בשם שאר בני המשפחה ולא בשם האח העומד לפנינו. וכן יש להסתפק בפירוש הופעתו של הנתבע בדיון בביהמ״ש כמייצג את האחות וכן מהגשת הערעור, האם דבר זה אומר הכרה באותה פסיקה ומחילה לכל מה שייפסק לחובתו, שהרי הוא מעולם לא היה נתבע אלא אחותו, והוא מרצונו בקש להופיע במשפט, או שנאמר שמכיון שהופעתו היתה כנתבע וכמייצג את הנתבעת אין בדבר הכרה בפסיקה עד כדי מחילה, שהרי לנתבע אין אפשרות שלא להופיע למשפט.

ג. מתי התובע בערכאות איבד את זכותו לתבוע בבית הדין?

והנה בשו״ת מהרש״ם ח״א סי׳ פט שלל תירוץ כזה מהנתבע, וכתב שם שכשם שהתובע בערכאות איבד את זכותו לתבוע אח״כ בבי״ד מ[ש]ום שקבל עליו את דין המלך, כמו כן י״ל לגבי נתבע שעשה כמה הוצאות בודאי שהיה בדעתו לדון בדיניהם, וכיון שנגמר הדין אינו יכול לחייב את הבע״ד שכנגדו לירד עמו לד״ת. ועיי״ש שהסתמך על התשב״ץ ח״ג סי׳ סח שכיון שהלכו תחילה לדון בערכאות ה״ז כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם.

אמנם במקרה זה נראה שהנתבע שפנה לערכאות אכן עשה זאת מחוסר ידיעה ובורות בכל הנוגע לדיני ישראל, וע״כ אפשר שההסכמה שלו להתדיין בביהמ״ש היתה מאונס ולא מרצון, ומ״מ, מכיון שהנתבעת הישירה במשפט היתה האחות גב׳ א׳ ולא האח התובע בדין זה, והיא מחלה מראש על פסק ביהמ״ש, אין היא יכולה עוד לתבוע החזר התשלום, והתובע בדין זה שטוען ששילם במקומה את הכסף, תביעתו צריכה להיות מהאחות ולא מהנתבע בדין זה.