בס"ד


מס. סידורי:1794

דמי שדכנות לשידוך שנעשה על ידי הסבא

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
סבא ביקש משדכן לשדך את נכדתו, השדכן עבד ושידך את הנכדה, וכעת דורש תמורה מהסבא.
פסק הדין:
הסבא פטור מלתת דמי שידוכין, כמו כן גם האמא פטורה מלתת דמי שידוכין מצד הדין.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' רלא-רלב

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בחוב סבא בדמי שדכנות של נכדו

סיפור המעשה

אבי אמו של החתן בקש משדכן שישדך את נכדו והשידוך נגמר ע״י שדכן, אם השדכן יכול לתבוע דמי שדכנות מאבי אמו של החתן.

הצדדים בהלכה

חובת האם לילדיה

בקידושין ל׳ ב׳ בהא

"דת״ר האב חייב בבנו וכו׳ ולהשיאו אשה, מנלן דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא, ה״ק להו ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה כי היכי דקפצו עלה אינשי" ע״כ.

והנה בנמ׳׳י פ׳ י״נ אמתני׳ קכ״ב ב׳ הבנות נזונות מנכסי האב ולא מנכסי האם כתב בשם הריטב׳׳א בשם הרמ״ה דוקא מזונות, אבל פרנסה אפילו מנכסי האם. אבל מהרי״ל בתשובה סי׳ ע״ט פשיטא לי׳ בהיפוך דפרנסת נישואין עיקרה מקרא בנותיכם תנו לאנשים ואין הנשים מצוות ע״ז, וא״כ אין פרנסה מנכסי האם כלל, ועי׳ ב״ש רס״י קי״ג, וע״ש בבית מאיר מה שדחה דברי הב״ש, וכן כתב התוי״ט שם בקידושין, ועי׳ היטב חת״ס אהע״ז ח״א סי׳ קמ״ה במה שהחליט לפי האמור דאין להוציא ממון מנכסי האם לפרנסת הבנות.

חובת הסב לנכדיו

והנה באבי האב שמת ונפלו נכסיו לפני נכדיו אם מוציאין עישור נכסים להבנות, מסיק החת״ס שם דאבי האב שמחויב ללמדו תורה לנכדיו ילפי׳ לה מקראי, דאל״ה הייתי אומר כיון דכתיב בניכם אבל לא בני בניכם, וכיון דלהשיאו אשה ילפי׳ מדכתיב קחו נשים לבניכם, בניכם דוקא ולא בני בניכם, וכן הוא מביא שם דפסק במותב תלתא דלא לתת מצד הדין כלום מנכסי אבי אביה, דרק באב דמחויב מה״ת להשיאו אשה אמדינן לדעתי׳ כמה היה מפריז, אבל אבי האב אינו מחויב במצוה להשיאו אשה, אין לומר אילו היה חי היה משיאה לאיש והיה מפריז. עיי״ש היטב.

שוכר פועל לעשות עבור אחרים ולא אמר "שכרך עלי"

והנה בב״מ ע״ו א׳ וקי"ח א׳:

"תניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו".

ומבואר שם בדף ע״ו כיון דשכרו לעשות בשלו הו״ל כאלו אמר שכרכם עלי לפיכך נותן לו שכרו משלם, אבל אם אמר בפירוש לפועלים לעשות בשל חבירו או אפילו סתמא אינו צריך לתת כלום משלו, ור״י אומר שם דזה פשוט דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעין לו טול מה שעשית בשכרך, ושם בתוד״ה כאן בשל חבירו:

"תימה למאי דס״ד השתא אמאי צריך לומר לו טול מה שעשית בשכרך יאמר לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום", עכ״ל.

הנה זה פשוט אם לא אמר לפועל שכרך עלי כשבא לתבוע ממנו שכירות, שהלא שכר אותו לעשות מלאכה לחבירו, אומר לו לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום.

ונראה במקרה דנן כיון דאין שום חיוב על אבי האם להשיאו אשה, הרי הוא כמו ששכרו לפועל לעשות בשל חבירו ולא אמר לו שכרך עלי, יכול אבי האם לומר לשדכן אפילו אם יש לו דין של פועל לא אתן לך כלום שלא עשית לי כלום. ואם אפילו יתן אבי האם נדוניא, אין זה מצד חיוב התורה כדי להשיאו אשה, אלא מתנה בעלמא מצד הישר והטוב ממילא אין עליו שום חיוב לתת לשדכן דמי פעולה, וגם על האם אין שום חיוב לתת דמי שדכנות, כיון דאין עליה שום מצוה להשיא את בנה אין עליה חיוב לתת לו נדוניא, ואם תתן אין זה אלא מתנה בעלמא, ומזה לא שייך שתצטרך לתת דמי שדכנות, דשדכנות נותנים מנדוניא אבל לא ממתנות שמקבלים החתן והכלה. זה נראה לי לפי עיקר הדין, ומצד המנהג הדבר צריך בירור.

הרב ברוך יצחק לוין

תגיות

בשדה של אחר - הנהנה מהעבודה אינו המזמין - כשידע שעובד בשל חבירו ולא נקבע מי המשלם דף עו - עמוד א דף קיח - עמוד א דף ל - עמוד ב דמי שדכנות - מי החייב בדמי שדכנות