בס"ד


מס. סידורי:1786

ריבית בפיצויי פיטורין

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
התובע עבד אצל הנתבע בתור עובד במשך שמונה שנים, סוכם ביניהם שאת פיצויי הפיטורין הוא יקבל בצורת משכורת ממושכת מהמעסיק במקום שהוא יקבל בפעם אחת, המעסיק איחר בתשלום, לטענת התובע יש לשלם לו הפרשי ריבית על האיחור בתשלומים, המעסיק טוען שגם במשכורת היה סיכום ביניהם שהמעסיק יכול לאחר עד העשרים לחודש.
פסק הדין:
אעפ"י שהעובד צודק, אסור לו לקבל את הכסף משום שיש בזה ריבית.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' רכא-רכד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת פיצויים

סיפור המעשה

ראובן שהיה פועל של שמעון שבע שנים ובשנה שמינית עבד רק באופן חלקי, אבל שמעון שלם לו עד סוף השנה, והשכירות של שבע השנים היו משכורת שקלית ובהצמדה, והשנה השמינית דולרית.

והיות שבשביל שבע השנים הי׳ צריך לשלם משכורת שקלית, ואשר לפי זה היה צריך שמעון לשלם פצויים בשביל שבע השנים בשקלים, מ״מ הסכימו ביניהם לחלק גם הפצוים לתשלומים חודשיים לפי האינדקס כמו המשכורת, והנה בנוגע למשכורת היה מוסכם לשלם עד היום העשרים לחודש בשביל החודש העבר, אבל מה שנוגע לפיצוים באמת היה צריך לפי החוק לשלם בשביל כל השנים בתשלום חד פעמי, אלא שראובן הסכים לחלק לחודשי, אבל לא היתה הסכמה על הצמדה, ולפעמים שולם חלק הפיצוים בעבור חודשיים, לכן תובע ההצמדה בכל חלק הפצוים עד לחמשה לחודש בשביל העבר, ושמעון טוען כמו שבמשכורת נהוג היה לשלם עד העשרים לחודש עבור ח׳ העבר ה״ה בנוגע לפצוים, הרי על דעת כן הסכים ראובן גם בנוגע לפצוים.

והנה יסוד הפצויים הוא חסכונות של העובד ממשכורת שלו, ולכאורה דינם של הפצוים כדין המשכורת, אבל מאידך גיסא המנהג של נתינת המשכורת לא חל על הפצוים, כי הלא ההצטברות של המשכורת הזאת שנקראת פצויים, זמן הפרעון שלו חל בבת אחת בזמן גמר העבודה, ואם ראובן העובד הסכים בהתחלה עם המעביד לחלק לחדשים את הפרעון, אין זה אלא שהעובד לא הלך בדרך של יקוב הדין את ההר, אבל בנוגע להצמדה אין לנו שום הוכחה שויתר ומחל.

אבל אה״נ מה שנוגע לדיני ממונות שבדבר, יתכן שהעובד ראובן צודק בתביעתו, אבל מה שנוגע לאיסור והיתר לחלק היו״ד, הבעיה היא חמורה.

הצדדים בהלכה

איסור ריבית בהרווחת זמן פרעון

גרסי׳ בקידושין ו׳ ב׳:

"אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית וכו׳ לא צריכה דארווח לה זימנא" ע״כ.

ופי׳ בקונטרס במלוה שהיתה חייבת לו והגיע זמן הפרעון, ומה שארווח זמן הפרעון בהנאה זו קידשה, ובתוס׳ הקשו דבכה״ג הרי זו רבית גמורה כיון שהי׳ צריך לתת פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאלו נתנה לו פרוטה ממש.

ובר״י מגא״ש ב״ב קס״ז ב׳ משנה מי שפרע מקצת חובו וכו׳ האריך מאד וכתב:

"ובהא מילתא כד מעיינת בה לא משכחת בה אגר נטר לי׳ כלל" עיי״ש.

ולא כתב דההיתר הוא מחמת שהוא קנס, אלא האריך מאד להסביר שלא משכחת בה אגר נטר כלל, ועדיין קשה סוף סוף מיחזי כאגר נטר, דאלו הי׳ פורע בזמנו שקצב לו בתחילה לא היה משלם לו האי תוספת, ורק משום שלא פרע לו בזמנו לוקח ממנו האי תוספת על הרוחת הזמן.

ונראה בביאורן של הדברים, דהרוחת הזמן פירושו הלואה חדשה, ואימתי זה נקרא הלואה חדשה אם קצב לו זמן חדש לשלם לו את חובו ולוה לו מלוה ישנה שהי׳ לו למלוה על הלוה וקצץ לו אגר נטר, באופן זה הרי זה רבית קצוצה, אבל בנידון דידן לא הרויח לו זמנו דפירושו הלואה חדשה, דאלו יהיב לי׳ במשלם זמנו קמא לא הוה שקיל מלוה מיני׳ דלוה האי תוספת, ולא הרוויח לי׳ כלום דפירושו הלואה חדשה, ועל ההלואה של זמן הראשון לא היה לוקח ממנו שום תוספת, לכן אין בזה אגר נטר, הגם דסוף סוף המלוה מקבל יותר, אבל אין זה מחמת המתנת המעות, דעל ההלואה הישנה בודאי לא היה לוקח יותר, והלואה חדשה לא היתה כאן ע״י הרוחת הזמן, דהלא לא ארווח לי׳ זימנא דפירושו הלואה חדשה, אין התוס׳ שמקבל המלוה מחמת המתנת מעות ההלואה, אלא מחמת תנאי שאין לו שום שייכות להלואה, כיון דלא היתה הלואה חדשה.

וברשב״א בפרק איזהו נשך בענין הלוהו ודר בחצירו פירש דברי הרמב״ם בפ״ו מהל׳ מלוה ולוה

"ה״ג הורו רבותי, שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי ער שאחזיר לך חובך, ה״ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה, שנאמר לא תתן לו בנשך" ע״כ.

הרי דמה שהאריך לו הזמן אין זה כאלו מלוה לו עכשיו הלואה חדשה, אלא דמוחל לו זכות התביעה, והגם דנותן לו עכשיו המלוה ללוה זכות חדש של כח התביעה, ובזה כבר אמר הגר״ח זצ״ל דזכות תביעה אין זו הלואה שהתורה אסרה בזה רבית, אבל אם מה שהרויח הזמן היתה הלואה חדשה דמלוה לו לשלשים יום, הרי זה המלוה ככסף ושעת מתן מעות לענין רבית. וזה שתמה הראב״ד שם על הרמב״ם:

"א״א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח לי׳ זימנא משום ההוא דירה, כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו" עכ״ל.

דשיטת הראב״ד וכן רב אלפס ורשב״א שם בב״מ דארווח לה זימנא בהגיע זמן הפרעון הרי זו הלואה חדשה, וממילא מה שנתן לו דירה בשכר ההלואה החדשה הרי זו רבית קצוצה בשעת מתן מעות, והגם שאין כאן נתינת ממון אלא נתינת מלוה להלואה הרי זו קציצה, למלוה קונה במכר וחיוב הרבית הוא מדין פסיקת המכר למה שפסק בשעת המכר צריך לתת לו כמו בארנקי חדשה, עיי״ש בר״ן פרק הזהב.

ומה דנסתייע הראב״ד לארווח לה זימנא בהגיע זמן הפרעון הוי קציצא בשעת מתן מעות מקידושין, וקשה הא שם בקידושין בפרק ה׳ מהלכות אישות הלכה ט״ו מפרש הראב״ד דוקא בהגיע זמן הפרעון ומעותיו בידה מזומנים לפרוע, אבל באין בידה מעותיו מזומנין לפרוע משמע דאין זו הלואה חדשה, וכן משמע לכאו׳ ממה שפירש הרשב״א את שיטת הראב״ד דכיון דבע״כ יכול לגבותה הוה כאילו גבאם, ומשמע דרק מטעם דהוי כאילו גבאם והלוה לה את הכסף המזומן לאפוכי מטרתא למה לי, נראה מה שכתב בהלכות קדושין הוא דין משום קידושין ולא בהלכות רבית, והארכנו בעז״ה הרבה בזה במק״א.

ובפרק י׳ משביעית משנה א׳:

"שכר שכיר אינו משמט, ואם עשאו מלוה הרי זה משמט".

הרי מה שהיה שכר שכיר פעם אינו קובע, ובזמן שעשאו מלוה נהפך משכר שכיר למלוה.

מסקנה

לכן בנידון דידן כיון שהרויח ראובן זימנא, הרי נהפך שכר שכיר להלואה חדשה, ואם ע״י פעולה זאת של הרוחת הזמן יתחייב לתת לו הצמדה מלאה ולא כפי הנהוג במשכורת, הרי זה רבית מאוחרת, או לכל הפחות אבק רבית, ואסור.

תגיות

דף ו - עמוד ב בדיני עבודה - איחור בתשלום פיצויי פיטורין