בס"ד


מס. סידורי:1748

טעות בקציצת המחיר

שם בית דין:קרני שומרון - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב הלוי יצחק
הרב הבר שמואל
הרב כהן ציון
תקציר:
התובע התקין לנתבעת תריסים במספר חלונות על פי הזמנתה לאחר שסיכמו ביניהם על מחיר. לאחר ההתקנה שילמה הנתבעת לתובע והתובע יצא לדרכו, לאחר זמן קצר התקשר התובע ואמר לנתבעת שנפלה טעות והמחיר שסוכם עליו, ושאותו שילמה הנתבעת, הינו המחיר עבור חלון אחד ולא עבור כל העבודה בכללה. הנתבעת טוענת כי היא פטורה מתשלום שכן בשום שלב לא אמר התובע שהמחיר של העבודה הכוללת יהיה יותר משסוכם וכי היא אינה מעוניינת להשקיע סכום כה גדול במבנה. התובע טוען כי הנתונים מראים בבירור שהיתה טעות וכי הדבר יכול להבדק בקלות ועל הנתבעת היה להבין זאת לבד.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי הנתבעת פטורה מכל תשלום מעבר למה שהתנדבה מעצמה לשלם כיוון שבית הדין התרשם שבאמת לא היתה מעוניינת לשלם סכום כזה עבור החלונות.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ג תמוז תשע"ח

כג תמוז תשע"ח

פסק דין

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבעת

א.    רקע

הגברת _____(להלן 'הנתבעת') ביקשה ממר _________ ('התובע') העוסק בייצור והרכבת תריסים, הצעת מחיר להתקנת תריסים ל-4 חלונות בקרוואן ___. הוסכם שבכל חלון יותקנו-מסילת אלומיניום, 2 כנפי תריס ו-2 כנפי רשת ללא זכוכית. לאחר מדידת החלונות נתן התובע הצעת מחיר לעבודה בסך: 1820 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת אישרה את ההצעה, התובע ייצר את החלונות והתקין אותם כמוסכם. בתום העבודה הנתבעת נתנה לו את הסכום הנדרש. לאחר שהתובע קיבל את הכסף ויצא לדרכו, הוא התקשר לנתבעת ואמר לה שנעשתה טעות בתימחור העבודה והכוונה הייתה שעבור כל חלון יש לשלם 1820 ₪, ועל כן עליה להוסיף 1820*3=5460 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת סרבה להשלים את הסכום הנדרש והציעה לו תוספת של 600 ₪ בלבד. לאחר מכן בבית הדין היא הסכימה להוסיף על סכום זה, ולתת לו תוספת של 1000 ₪. לחילופין, היא הציעה לו לפרק את החלונות ולקחתם.

ב.       טענות התובע

א. כשנקבתי בסכום 1820 ₪ התכוונתי ליחידה אחת. ובהתאם לכך היה צריך להכפיל את הסכום לפי מספר החלונות.

ב. מדובר בטעות שניתן לברר אותה שכן עלות החומר לא כולל העבודה היא 5600 ₪. לכן, לא יתכן לספק את כל 4 החלונות במחיר ששולם. את זאת היה עליה להבין מעצמה שמדובר במחיר ליחידה אחת, שכן לא יתכן לקבל חלונות אלו במחיר כה נמוך.

ג. אמנם קיבלתי את הסכום הנ"ל ויצאתי לדרך, אך היה זה מתוך חוסר שימת לב. ומיד לאחר מכן, עוד בהיותי בדרך התעוררתי להבין שטעיתי.

ד. ההצעה לפרק את החלונות אינה סבירה כיון שהושקעה עבודה רבה בייצורם ובהתקנתם. וגם פירוק החלונות כרוך בו אובדן זמן וכסף.

ה. לאור האמור הוא תובע השלמת הסכום הנדרש.

ג.       טענות הנתבעת

א. לדבריה היא אמרה לו מספר פעמים שהיא מעוניינת ב-4 חלונות. ואף שאלה בהודעה כתובה בטלפון, האם המחיר כולל הרכבה והוא אישר זאת. הוא מעולם לא אמר שמדובר במחיר ליחידה אחת ולא הזכיר סכום אחר. בנוסף סכום ההצעה נרשם על ידו, עובדה שהתובע אינו מכחישה. על כן, ברור שהסכום הנדרש היה עבור 4 החלונות.

ב. היא איננה מבינה במחירים של חלונות ולכן לא הייתה לה שום דרך להבין שמדובר בחלון אחד.

ג. מדובר בקרוואן המשמש כגמ"ח ליולדות ואין להם רצון להשקיע בו את הסכום המבוקש. אם היא הייתה יודעת מראש שזה הסכום היא לא הייתה מסכימה למחיר.

ד. מדובר בטעות שלו, ואין עליה לשלם על טעות זו.

ה. לפנים משורת הדין היא מוכנה לפצותו בסך 1000 ₪ או שיפרק את החלונות.

ד.      שאלות לדיון

1.      האם היה ניתן להבין מההסכם שמדובר במחיר ליחידה אחת.

2.      בהנחה שנעשתה טעות בתימחור, האם קבלת הכסף בתום העבודה ללא ערעור, דינה כמחילה.

3.      קבלן שביצע עבודה השווה יותר מהמחיר שהוסכם עליו קודם העבודה, האם זכאי לקבל סכום מעבר לסכום המוסכם.

ה.      דיון

1.      האם ניתן היה להבין מההסכם שמדובר במחיר ליחידה אחת

אין מחלוקת בין הצדדים שקודם העבודה דובר על סכום של 1820 ₪, אלא שלטענת התובע מדובר במחיר ליחידה אחת. אך, גם הוא מודה שהוא לא אמר כן במפורש, אלא שלטענתו היה עליה להבין זאת, שכן, לא יתכן שמחיר 4 חלונות הוא כה נמוך.

בית הדין דוחה טענה זו על הסף, מהטעמים הבאים:

1. על בעל המקצוע המציע הצעת מחיר מוטלת האחריות להגיש הצעת מחיר ברורה ולא להותיר בה שום ספקות. זאת משום שבעל המקצוע מכיר את נתוני העבודה המדוייקים ומחיריה, מה שאין כן הלקוח. לכן האחריות לספק שנוצר מוטלת על התובע.

2. בהצעה הנוכחית לא דובר כלל על שני מחירים - מחיר יחידה ומחיר כולל ל-4 חלונות, אלא רק על מחיר אחד בלבד. ולכן לא הייתה סיבה להבין שאין מדובר במחיר לכלל העבודה.

3. אין לטעון כנגד הנתבעת שהיה עליה להבין שהמחיר נמוך, שכן, היא לא אמורה לדעת בטיב מחירי תריסים. וגם אם היא הייתה מבינה שמדובר במחיר נמוך, זכותה לקבל את הצעת התובע כהוויתה מבלי לשאול שאלות.

4. אם אכן מדובר במחיר ליחידה אחת, לתובע היה זמן מספיק בין ההצעה עד לביצועה כדי לעמוד על טעותו, והיה עליו להתעורר לכך קודם העבודה ולעדכן את הנתבעת.

5. לבסוף, גם אם קיים ספק בשאלה, מה הוסכם ביניהם, הדין הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.

מסקנה: על התובע הייתה מוטלת האחריות להבהיר שמדובר במחיר ליחידה אחת. על כן טענתו נדחית.

2.      קבלת הכסף בתום העבודה מיד הנתבעת, האם מהווה מחילה

אחר שהובהר שהמחיר שנקבע בהסכם הוא מחיר לכלל העבודה, יש לדון בטענתו העיקרית של התובע, שבפועל נעשתה טעות בתימחור והנתבעת קיבלה מוצר השווה מעבר למה ששילמה, לכן יש לשפות אותו על כך. קודם שנדון בגוף הטענה, נבחן האם יש מקום לתביעה זו, שכן, יתכן שיש לראות את קבלת התשלום בסיום העבודה מתוך הבנה ברורה של שני הצדדים שבכך הושלמה הדרישה הכספית, כמחילה על דרישה לתשלום נוסף, לגביה נפסק בשולחן ערוך (חו"מ יב, ח):

"מחילה, אינה צריכה קניין".

ומבאר הש"ך (שם סקי"ז):

"משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל".

ולאחר ההסתלקות אין אפשרות לשוב ולתבוע את הסכום הנמחל. אך, יתכן שמדובר במחילה בטעות, ונפסק ברמ"א (חו"מ רמא, ב):

"כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה".

וכתב רעק"א (חו"מ סי' יב, טו) בשם ת' הרשב"א, בדומה לנדוננו:

"ואם סבור שאין לו בידו ונמצא שיש בידו, מחילתו בטילה ואפילו כתב לו הריני מוחל לך בדלא אניס כדרך שנהגו תופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום אא"כ כתב מרצונו בלא שום אונס יודע אני שיש בידך יותר וכו' עכ"ל הרשב"א".

אולם הטור (חו"מ סוף סי' קנד) סייג דין זה וכתב כי מחילה בטעות באופן שלא מוכח שבטעות הייתה המחילה, הוי מחילה. וכן הובא בפתחי תשובה (חו"מ סי' רמא ס"ק ד):

"ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' ד'... אבל ודאי גם הב"י מודה דלא מקרי מחילה בטעות היכא דלא מוכח מילתא. וכן בשו"ת הרמ"א סי' ע"ד מפורש דהיכא דלא מוכח מילתא לא מיקרי פשרה בטעות, ע"ש".

אף בנדוננו, על פניו נראה שמדובר בטעות רחוקה שכן מצופה מבעל מקצוע לדעת מה עלות החומר והעבודה בפרט שהיו לו מספר הזדמנויות קודם העבודה לעמוד על טעותו. על כן, מתעורר ספק שיתכן שדרישת תשלום זו נולדה רק לאחר העבודה. כלומר לאחר שמחל. מאידך גיסא, אם אכן מדובר שהתשלום הוא רבע מהתשלום הממוצע, עובדה שלא נבדקה על ידי בית הדין, סביר יותר להניח שהוא טעה, שכן, לא סביר שהתובע יפסיד כסף מכיסו.

מהאמור עולה, שלאור הנתונים נראה יותר שאכן מדובר בטעות. אך גם אם יש ספק בכך, הוכרע ע"י ביה"ד הגדול (פד"ר יא, עמ' 137, הרבנים אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי, מרדכי אליהו):

"בספק מחילה הדין הוא דיד הנמחל על התחתונה ועי' ערך השולחן הספרדי חו"מ ס"ס ס"ה".

לאור כל זאת, יש להכריע שאין לראות את קבלת הכסף כמחילה ויש לדון בטענתו לשיפוי.

3.      בעל מקצוע שביצע עבודה השווה יותר ממה שהוסכם - האם זכאי לתשלום נוסף

בנוגע לתביעת התובע לשיפוי משום ששווי התריסים והעבודה גדול באופן משמעותי מהסכום שהוא קיבל מהנתבעת.

א)      דין קבלן או פועל שעשה עבודה השווה יותר ממה שסוכם

דין פועל שעשה עבודה שערכה גבוה ממחיר העבודה עליה התחייב, עולה מדיון בדברי השו"ע (חו"מ סי' שלב, א), זה לשונו:

"אמר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים בשלשה, והלך ושכרן בארבעה... אם אמר להם: שכרכם על בעל הבית... אם היתה מלאכתן... שוה ארבעה, נותן להם בעל הבית ארבעה, שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה".

פועלים שביצעו עבודה השווה מעבר למה שציוה בעה"ב לשלם להם, יקבלו כפי שווי העבודה. הש"ך (שם, סק"ח) מחדד את הרבותא בדין זה:

"משמע אפי' כל הפועלים נשכרים בג' כיון ששוה מלאכתן ד' נותן ד' וכן משמע בטור להדיא וכן מוכח בש"ס".

מדבריו עולה שאף שמחיר עבודה סטנדרטית הוא ג', אם עשה הפועל עבודה טובה יותר מהמקובל, השווה ד', משלמים לו כפי ערך עבודתו, זאת למרות שהוא נשכר לבצע עבודה סטנדרטית. אך, נראה שדין זה אמור דווקא במקרה עליו דיבר השו"ע, שהובטח לפועלים ע"י השליח להישכר בד' למרות שהעבודה שווה ג'. באופן זה, זכאים הפועלים לטעון, בגלל הבטחתך לשלם מעבר למקובל עשינו עבודה יפה מעבר לנדרש. נראה שטענתם מתקבלת, שכן מדובר בפרשנות סבירה של ההסכם שנעשה בין השליח לפועלים ולא כיוזמה עצמית שלהם. אך, באופן שעשו מיוזמתם מלאכה היפה מהמחיר עליו הוסכם, אינם זכאים לתבוע כפי ערך העבודה שעשו, אלא כפי המחיר שהוסכם. כך עולה מדברי הכנה"ג (הגהות בית יוסף סי' שלב אות א):

"דאמרי ליה: אי לאו דאמר [לן] שלוחך ארבעה, לא הוה טרחינן וכו'. נ"ב: מכאן, דאם בעל הבית אמר בג' ואזיל שליחא ומוגר להו בסתמא, ואיכא מאן דמוגר בד' ואיכא מאן דמוגר בג', אף על פי שעשו מלאכה (יפה) [שוה] ד', דאינו נוטל אלא ג'."

(יעויין עוד בנדון זה בפתחי חושן, שכירות פ"ח הערות ב ו-לד שדין זה אמור גם באופן שהיו התפתחויות לא צפויות בעבודה, שהעלו את ערך העבודה מעבר לתיכנון, כ"ש במקום שלא היו שום התפתחויות).

מסקנה לנדוננו, מבחינת דיני עבודה, המחיר שנקבע קודם העבודה, הוא המחיר אותו התובע יכול לדרוש, גם אם עבודתו שווה יותר.

ב)      דין היורד לשדה חבירו ברשות בשדה העשויה ליטע

נבחן אפיק חיוב נוסף: יתכן שעבודתו של התובע השביחה את הקרוואן מעבר למחיר שהוסכם עליו. לפיכך, יש לשלם לו על כך מדין יורד לשדה חבירו ברשות.

קודם שנדון בכך נציין, שאף שטענה זו לא הועלתה על ידי התובע באופן מפורש, נראה שטענה זו כלולה בטענתו הכללית שהוא עשה עבודה ששווה מעבר למה ששולם. ולכן על בית הדין להדרש אליה.

בנדוננו מדובר שהתובע ירד ברשות לבצע את העבודה ומדובר ב'שדה העשויה ליטע' שהרי הנתבעת הזמינה את התובע לבצע את התריסים, אלא שאין היא מעוניינת בעבודה זו במחיר שתובע התובע.

בדין היורד לשדה חבירו ברשות פסק השו"ע (חו"מ סי' שעה,ד):

"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

אך, בנדוננו, הנתבעת הודיעה שבמחיר אותו דורש התובע היא מעדיפה שהוא יפרק את התריסים שהתקין. ולפי"ז עלינו לדון בדין היורד ברשות, ואמר לו בעה"ב 'טול עציך ואבניך', האם שומעים לטענתו של בעה"ב. מדובר בסוגיה נכבדה ונציין את הנוגע לענייננו.

כך נכתב בב"מ (דף קא, א):

"דההוא דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שום ליה! - אמר ליה: לא בעינא. - אמר ליה: זיל שום ליה, וידו על התחתונה. - אמר ליה: לא בעינא. לסוף חזייה דגדרה וקא מנטר לה. - אמר ליה: גלית אדעתיך דניחא לך - זיל שום ליה, וידו על העליונה".

דין זה עוסק באדם שירד לשדה חבירו שלא ברשות ונטע שם אילנות. לא מבואר בגמ' האם מדובר בשדה העשויה ליטע, ונחלקו בכך הראשונים.

דעת הרמב"ן (שם ד"ה הא) שהיה ספק לרב האם מדובר בשדה העשויה ליטע ולפיכך בתחילה נקט "זיל שום ליה" ולא אמר "לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו". בהמשך טען האיש: "לא בעינא". את טענה זו מבאר הרמב"ן: "נראה לי דה"ק ליה לא בעינא יטול עציו ונטיעותיו וילך לו, ואשתיק רב". לבסוף, מתוך שגדר את השדה ושמרה הוברר שמדובר בשדה העשויה ליטע. מכך מסיק הרמב"ן:

"ומכאן למדנו שאם אמר בעל השדה או בעל הבית יטול עציו ואבניו שומעין לו, שאם אתה אומר אין שומעין לו למה אישתיק רב עד דחזייה דגדרה... וכן דעת רבינו הגדול דלמריה ארעא שומעין לו אם אמר טול עציך ונטיעותיך ואבניך בין בבית בין בשדה... שומעין לו בכלן, ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה".

מדבריו עולה ששומעים לבעל השדה אם אמר 'טול עציך ואבניך', רק בשדה שאינה עשויה ליטע, אך לבסוף משהוברר שמדובר בשדה העשויה ליטע אין שומעים לטענתו 'טול עציך ואבניך'.

לעומת הרמב"ן פירש הרא"ש (ב"מ פ"ח סי' כב) את הגמ':

"דההוא עובדא דההוא גברא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה. פירוש וידו על העליונה דשדה העשויה ליטע היתה. א"ל לא בעינא יקח נטיעותיו. והא דאמר בשדה העשויה ליטע אומדים כמה אדם וכו' ובשאין עשויה ליטע ידו על התחתונה היינו כשבעל השדה רוצה לקיים הנטיעות בשדהו. אבל אם אינו רוצה לקיימם אומר לו קח נטיעותיך ולך אפי' בשדה העשויה ליטע. לפי שיכול לומר לדידי ניחא לי טפי בשדה לבן... ורוב המפרשים כתבו דשדה שאין עשויה ליטע הוי. ולא נהירא לי..."

לדעת הרא"ש מדובר בשדה העשויה ליטע ואעפי"כ רשאי בעל השדה לומר לנוטע 'קח נטיעותיך ולך'. הרא"ש ציין שרוב המפרשים חלקו עליו וסברו כדעת הרמב"ן. כן כתב המגיד משנה (גזילה פ"י ה"ה) שכך היא דעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א וכן הסכים הרי"ף. גם הנמוק"י (ב"מ דף נח, א מדפי הרי"ף ד"ה זיל שום ליה) כתב כדעה זו.

לעומת זאת כתב הב"י (סי' שעה ד"ה ואם בעל השדה) שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש ובסיום דבריו כתב:

"ומ"ש הרב המגיד שכן נראה מן ההלכות איני רואה בדברי ההלכות הוכחה לזה. ולענין ההלכה מאחר שהרמ"ה סובר כדברי הרא"ש ופשט דברי הרמב"ם כך הם ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן".

וכן פסק בשו"ע (שם סעיף ב):

"אמר ליה בעל השדה: עקור אילנך ולך, שומעין לו".

ובסמ"ע (שם סק"ד) ביאר שמדובר אף בשדה העשויה ליטע וציין למקורות שהובאו בב"י דלעיל.

בטעם הדבר כתב הב"י (שם) משם תלמידי הרשב"א:

"כתבו תלמידי הרשב"א דאפילו בשדה העשויה ליטע יכול לומר לו טול עציך ואבניך ונטיעותיך שאם לא כן נמצא אדם כופה לעשות שדה וגנה וחצר ובתים וכן נראה מדברי הרי"ף (נח:) שכתב גבי בית שאם אמר בעל הקרקע לבעל הבנין טול עציך ואבניך שומעין לו ולא חילק בין עשויה ליבנות לאינה עשויה ומסתמא בית עשויה ליבנות היא".

בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קיב) אחר שהביא את המחלוקת הנ"ל כתב:

"ומ"מ יהי' איך שיהי' מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק וא"כ כיון שהנוטע והבונה בא להוציא אין מוציאין מספק וקרקע בחזקת בעליה עומדת ויכול לומר עקור נטיעותיך ובניינך וזיל".

ובאמת שיטת הרמב"ן ודעימיה קשה להבנה, כפי שכתבו תלמידי הרשב"א הנ"ל, וכי יתכן לכפות על אדם נטיעות או בניה שאינו מעוניין בהם. כך שאל הריטב"א (ב"מ שם) משמו של מורו ויישב:

"וקשיא לי' למורי ז"ל דאפילו בשדה העשויה ליטע למה תהא ידו על העליונה בשבח ליטול כשתלי העיר כיון דשלא מדעת הבעלים ירד בה, וי"ל דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי ניחא להו במאי דעבד וכאילו ירד מדעתם דמי".

עפ"י הריטב"א דין זה אמור דווקא באופן שידעו הבעלים קודם הנטיעה ושתקו, ומוכח מכך שוודאי ניחא להו במה שנעשה.

על פי אותו עקרון אך באופן אחר מבאר הב"ח (חו"מ סי' שעה) את שיטת הרמב"ן:

"ודעת יש אומרים דבעשויה ליטע אפילו אומר לו קח נטיעותך ולך אין שומעין לו אלא צריך לשלם לו כשאר שתלי העיר דאנן סהדי דמשקר במאי דקאמר עקור נטיעותך דודאי ניחא ליה בהני נטיעות וכאלו ירד מדעתו".

משמע מהב"ח שגם אם הבעלים לא ידעו קודם לכן, אנן סהדי דמשקר במה שדורש לעקור הנטיעות כי וודאי נוח לו, ובדומה לריטב"א כותב שנחשב כיורד מדעתו.

מדבריהם עולה שאין לטעון 'טול עציך ואבניך' אלא במקום שהאומדן הוא שאין מדובר בטענה אמיתית, אך, אם נראה שאכן אין הבעלים מעוניין בכך שומעים לו. כך מבאר החזו"א (ב"ב סי' ב סק"ד) שאין מחלוקת עקרונית בין הרא"ש לרמב"ן:

"אבל דבריהם [של תלמידי הרשב"א דלעיל] בזמן דלא ניחא לי׳ באמת וכמש״כ דנמצא חברו כופהו אלמא בדלא ניחא לי׳ קיימינן, ודברי הרא״ש הם במקום דלדידי׳ באמת לא ניחא ליה, ובטור סי׳ שע״ה קבע להו כפלוגתא, ואין כאן מקום לפלוגתא... אבל בנראה דמשקר מודה הרא״ש... ולא מסתבר דהרמב״ן והרשב״א פליגי על הגאונים בזה, אבל למש״כ לעיל העיקר תלוי במציאות הדבר אי ניחא ליה לבעה"ב אם לא".

לסיכום, לכו"ע, במקום שנראה שלא ניחא ליה לבעל הבית בנטיעה או בבניה הוא זכאי לדרוש 'טול עציך ואבניך'.

כעין זה כתב הלבוש (חו"מ שעה, ו). וכן בשבו"י (ח"א סימן קיב):

"רק היכא דחזינן לבעל הקרקע שתואנה הוא מבקש להפסיד לבעל הבנין ודאי אין שומעין לו וכמ"ש הרא"ש והטור משא"כ אי לא חזינן דמבקש תואנה שומעין לו בכל ענין שוב מצאתי כן בלבוש ע"ש סי' שע"ה סעיף ב' וסעיף וי"ו דכל היורד שלא ברשות בין עשויה ליטע או לבנות או לא בכל ענין יכול בעל הקרקע לומר עקור נטיעותיך ובניינך שקול וזיל אך היכן שרואין שתואנה הוא מבקש בזה הוא דעת הרא"ש והכל כפי ראות השופט והדיין אשר בימים ההם ע"ש בהרא"ש והטור".

מהדיון עד כה נוכל להסיק לנדוננו. ביה"ד התרשם מכנותה של הנתבעת שאמרה לתובע שאינה מעוניינת בתריסים במחיר שדרש התובע והציעה לשלם לו 1000 ₪ נוספים או שיפרק אותם. לכן וודאי שעל פי פסיקת הב"י והשו"ע, ואף לשיטת הרמב"ן עפ"י ההסברים דלעיל, רשאית היא לטעון 'טול עציך ואבניך'.

מהאמור עלה, שעל אף שהתובע השביח את הקרוואן מעבר לתשלום שקיבל, אין הנתבעת מחוייבת לשלם עבור עבודה זו, מאחר והיא מעדיפה שהתובע יפרק את התריסים.

סיכום:

1.      התביעה נדחית.

2.      התובע זכאי לפרק את התריסים ולהחזיר לתובעת את כספה.

3.      פירוק התריסים צריך להעשות בתיאום עם הנתבעת ומתוך זהירות שלא לפגוע בקרוואן.

4.      במידה וכתוצאה מההרכבה או הפירוק יווצרו נזקים בקרוואן, על התובע לתקן קלקולים אלו.

5.      האחריות לתיעוד הפירוק מוטלת על הנתבעת.

6.      בית הדין נתן את מסקנות פסק הדין קודם נתינת הנימוקים ובהתאם לכך פעלו הצדדים. במידה וההליך לא הושלם עד כה, יכולים הצדדים לפנות לבית הדין לבקשת סעד.

והאמת והשלום אהבו.

פסק הדין ניתן ביום

בזאת באנו על החתום

__________________ __________________ __________________
הרב יצחק הלוי הרב שמואל הבר הרב ציון כהן

 

תגיות

מניע מוטעה שגרם למחילה - החובה שהמניע יהיה מוכח הבחנה אם "עשוי לכך" או לא - לפי ההבחנה אם "עשוי לכך" או לא זכות הבעלים להחזרת המצב לקדמותו - דעת הרמב"ם זכות הבעלים להחזרת המצב לקדמותו - דעת השו"ע זכות הבעלים להחזרת המצב לקדמותו - טענת "קח עציך ואבניך" - משמעותה טענת מקח טעות - בהצעת מחיר חוסר תיאום בקביעת גובה השכר - שליח שהציע לפועלים שכר גבוה מהשכר שהציע בעל הבית סימן שלב - סעיף א סימן שעה - סעיף ד דף קא - עמוד א סימן שעה - סעיף ב סימן יב - סעיף ח טענת מקח טעות - כשעבר זמן מאז שהתגלתה הטעות והמשיכו והיה טעם לשתיקה חוסר תיאום בקביעת גובה השכר - על מי מוטל לברר את גובה השכר מחילה - מחילה חוסר תיאום בקביעת גובה השכר - ויכוח מה כלול במחיר שסוכם מחילה בטעות - טעה בקציצת מחיר המוצר ספק מחילה - אינה חלה עובד שטעה בקציצת מחיר העבודה - כשהלוקח אינו מעונין בעבודה במחיר זה זכות הבעלים להחזרת המצב לקדמותו - דעת הרמב"ן וטעמו