בס"ד


מס. סידורי:1720

אדם המבקש שימנוהו אפוטרופוס

שם בית דין:בית הדין הרבני לערעורים
דיינים:
הרב בן מנחם יצחק מאיר
הרב אלישיב יוסף שלום
הרב ז'ולטי בצלאל
תקציר:
בבית הדין האיזורי בירושלים כי יש למנות את מר בורכוב לאפוטורופוס על בית היתומים הספרדי, אך אין למנותו לחבר הנהלה. על פסק דין זה הוגש ערעור, המערער טוען כי אין שום עילה לבית הדין שלא למנותו לחבר הנהלה.
פסק הדין:
הערעור נדחה, המערער אינו זכאי להיות חבר הנהלה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ה שבט תש"כ

ב"ה

תיק ערעורים ‏תשיז/154

בבית הדין הרבני הגדול בירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק מאיר בן־מנחם, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל זולטי

המערער:         משה ברוכוב   (ע"י ב"כ עו"ד לויצקי ז"ל ועו"ד ארונובסקי)

הנדון: היקף סמכות ביה"ד לשנות משטר ההקדש ולמנות אפוטרופוסים   

פסק דין

הרב בצלאל זולטי – נימוקים

פסק הדין והערעור

זהו ערעור על פסק דין של כבוד בית הדין האזורי ירושלים מיום ב' תמוז תשי"ז, תיק תשטו/1316, אשר בו נאמר:

א. ממנים את מר משה ברוכוב לאפוטרופוס על בנין ההקדש של המוסד בית היתומים הספרדי שברחוב יפו ירושלים בהתאם לשטר ההקדש משנת תרפ"ה.

ב. מינוי זה אינו מזכה את מר ברוכוב בזכות להיות חבר בהנהלת המוסד.

על סעיף ב' מפסק הדין האמור הוגש הערעור.

בא כוח המערער טוען:

בשטר ההקדש משנת תרפ"ה נאמר:

הרשות בידי האפוטרופוסים הנ"ל למנות תחת ידם פקידים ומנהלים בשכר לעבוד ולנהל את המוסד הקדוש הזה בהתאם להמטרה הקדושה שהוצבה לו בכתב – 'אלה דברי הברית'.

הרי לפי שטר ההקדש האפוטרופוסים הם מנהלי המוסד, ולא היתה סמכות לבית הדין האזורי להפריד בין הדבקים ולמנות את מר משה ברוכוב רק לאפוטרופוס ולא להיות חבר בהנהלת המוסד.

עוד טוען בא כוח המערער:

לפי ההלכה מסלקין אפוטרופוס אם מצאו חשד עליו.

כאן לא מצאו בו כל עַוֶל, ועל יסוד מה לא מינו אותו להיות גם חבר בהנהלת המוסד?

דיון

ההבדל בין סילוק אפוטרופוס לאי־מינויו

אמנם טענה זו אין בה ממש שהרי יש הבדל גדול בין מינוי אפוטרופוס לכתחלה לבין סילוק אפוטרופוס לאחר שכבר נתמנה, דכתב הרמב"ם פרק י מהלכות נחלות הלכה ו):

"אבל אין בית דין ממנין אפוטרופוס [...] אלא בודקין על אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם ושיש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור נכסים ולהרויח בהן [...]"

בהלכה ז שם כתב:)

"בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהיה אמיד בו – יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל, ומסלקין אותו ומעמידין אחר".

וכדברי הרמב"ם נפסק שם בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ סעיף ה), והרמ"א שם כתב:

"ויש חולקין דאף כשמינהו בית דין אין מסלקין אותו אלא אם כן באו עדים שהוא מפסיד."

והנה זה פשוט שגם לדעת הרמ"א הנ"ל שבחשדא בעלמא לא מסלקין אפוטרופוס אבל לכתחילה כשבא בית דין למנות אפוטרופוס בודאי שאין להם למנות אדם שיש עליו אפילו שמץ של חשד, כמו שנפסק שם בשולחן ערוך (סימן רצ סעיף ב):

"אבל אין בית דין ממנים אפוטרופוס [...] ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל, ויודע להפך בזכות היתומים [...]"

הדרישות ממנהל – מחנך לעומת הדרישות מנאמן האחראי על שמירת נכסי ההקדש והטיפול בהם

והנה במקרה אשר לפנינו שהמדובר הוא לא רק בנכסי הקדש, אלא גם במוסד חנוכי לחנך יתומים על ברכי התורה והיראה, יתכן מאד לומר שכבוד בית הדין האזורי ראה ב"המערער" שהוא "אדם נאמן", המוכשר לטפל ולשמור על נכסי ההקדש, אבל לא ראו בו "איש חיל" המסוגל לטפל בחנוכם של יתומים קטנים כי לנהל מוסד חנוכי, לאו כל אדם מסוגל לכך, ואין כל פגם באדם אם הוא לא מסוגל ומוכשר לנהל מוסד חנוכי, ואם נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך הנ"ל, שאין בית דין ממנים אפוטרופוס אלא בודקין: "אדם נאמן ואיש חיל ויודע להפך בזכות היתומים", הרי כדי למנות אותו כאפוטרופוס הוא לא צריך להיות רק "אדם נאמן", אלא גם "איש חיל ויודע להפך בזכות היתומים", ואם זה נאמר בענינים החומריים של היתומים, הרי כל שכן שזה נאמר בענינים חנוכיים שלא ממנים אלא: "איש חיל ויודע להפך בזכות היתומים."

והכלל העיקרי במינוי אפוטרופוס הוא כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י מהלכות נחלות הלכה ז):

"וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים."

והואיל וכבוד בית הדין האזורי הדן בדבר קבע, לפי ראות עיניו, שאין למנות את המערער כחבר בהנהלת המוסד, אין לנו יסוד להתערב בקביעה זו.

האם מינוי לפי שטר ההקדש הוא בבחינת "מינהו אבי יתומים"?

אולם לכאורה יש לדון שהמערער הוא לא אפוטרופוס מדין "אפוטרופוס שמינהו בית דין" אלא הוא אפוטרופוס "מדין אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים", שהרי בתנאי שטר ההקדש שנעשה לפי דרישת אחד מהמקדישים נאמר: "וכן תמיד יהיו אפוטרופוס על ההקדש הזה [...] והגדול בחכמה ובמנין שבמשפחת ברוכוב [...]"

והרי ההלכה היא ברמב"ם (הלכות נחלות פרק י הלכה ו), ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף א):

"אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו."

אכן כתב הרמב"ם שם (בהלכות נחלות פרק י הלכה ז):

"והוא הדין לאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצוה וחזר להיות [...] והולך בדרכי החשד [...] בית דין חייבים לסלק אותו [...] ולמנות להן אפוטרופוס כשר וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין שכל בית דין ובית דין הוא אביהן של יתומים".

ועיין במגיד משנה (שם):

"והוא הדין וכו' – פירוש: כיון שנשתנה לגריעותא וריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים שאילו היה כן בחיי האב לא היה ממנהו אפוטרופוס [...]"

כך נאמר במקרה דנן: גם אם נניח שהמערער הוא אפוטרופוס מדין "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים", אבל יתכן שאילו היה המערער בחיי המקדיש לא היה ממנהו כחבר הנהלת המוסד, הואיל ואין לו הסגולות המיוחדות לנהל מוסד חנוכי, והרי הרמב"ם כתב את הכלל הנ"ל "וכל הדברים האלו כפי מה שיראה לדיין [...]" באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים.

ואם כן לאחר שכבוד בית הדין הדן בדבר קבע שאין למנותו כחבר בהנהלת המוסד, אין לנו יסוד לשנות את פסק דינם.

סמכות בית הדין לשנות משטר ההקדש במה ובאלו תנאים?

ואשר לטענת בא כח המערער שאין לבית דין סמכות לשנות את שטר ההקדש – טענה זו אין בה ממש, כל שטר וכל תקנה לנהול ההקדש הוא רק לשם ביצוע יעיל של מטרת ההקדש ורצונו של המקדיש. את המטרה של ההקדש אין בית הדין רשאי בדרך כלל לשנות, אבל הסדורים והתקנות שבית הדין מסדר ומתקן בשטר ההקדש לצורך המטרה, לאחר שנוכח שהסדורים והתקנות הקיימות בשטר ההקדש אינם מובילות למטרת ההקדש – בית הדין חייב לשנות ולתקן את שטר ההקדש בהתאם לכך.

מסקנה

לאור כל האמור אנו דוחים את הערעור.

הרב בצלאל זולטי

הרב יצחק מאיר בן־מנחם והרב יוסף שלום אלישיב – נימוקים

אנו מסכימים למסקנת חברינו הגאון רבי בצלאל זולטי שליט"א, ועל יסוד הנימוקים האמורים לקמן:

מינוי אפוטרופוס בידי אבי היתומים פוטר את בית הדין מהתערבות אך אינו מונע אותה

הלכה זו הפסוקה ברמב"ם רק י מהלכות נחלות [הלכה ו]) –

"אם מנה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו [...]" (וכן הוא בחושן משפט סימן רצ) –

לכאורה תמוה הוא: הלא קטן או עבד אינו מסוגל בהחלט לפקח על נכסי היתומים, ומשום האי טעמא אין בית הדין רשאי למנות אותן לאפוטרופוס, ולמה אם כן אין בית הדין מחוייב לסלק אותם ולמנות אחרים הראויים לזה? ואם מפני שהמוריש מינה אותם – הרי אחרי שמת פקע זכותו של המוריש, ונפלו נכסי קמי יתמי, ובית הדין שהן אביהן של יתומים חייבין להשגיח ולהעמיד אנשים מוכשרים לנהל הרכוש.

ומה שכתב בסמ"ע (שם ס"ק ב)

"הטעם, דיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה, ומהאי טעמא נמי שומעין לו כשעושה להקטן אפוטרופוס" –

אכתי צריך ביאור כי אחרי שהלך לעולמו אין הרכוש שלו ולמה אי אפשר לסלק את אפוטרופוס אשר איננו ראוי לתפקיד זה.

ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן רצ ברמ"א סעיף כו) כתוב:

"מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים – יכולים לומר "אין אנו צריכים אפוטרופוס" אלא אם כן יש בו משום מצוה לקיים דברי המת."

(והיינו: "כגון שנתן הממון בחייו לידו דאפוטרופוס או ליד שליש אחר [...]" – סמ"ע).

מבואר דהמינוי של המוריש לא מחייב את היורשים ובידם לפרוק מעליהם עול האפוטרופוס אשר מינה אביהן. אם כן גם במינה המוריש קטן או עבד לאפוטרופוס מן הדין לסלק אותם.

ובחידושי הרשב"א (לגיטין דף נב ע"א) כתוב:

"ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו – תמיה לי: מאי קא משמע לן, פשיטא שאם מינן אבי יתומים הרשות בידו? ואולי נאמר דכיון דטעמא דמילתא משום דמפסידין נינהו דקטן אין לו דעת ואשה אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים [...] והילכך אף כשמינן אבי יתומים נסלקם כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה אפילו מינהו אבי יתומין – קא משמע לן דלא, דשאני הכא דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומין וסבר וקביל".

הנה מה שלעניות דעתנו הדעת נוטה להך גיסא הרי לדעת הרשב"א ז"ל הדבר פשוט לאידך גיסא, דבודאי הרשות בידו למנותם, ומטעם "דההפסד ניכר ונודע לאבי יתומין וסבר וקביל", והדבר צריך איפוא ביאור.

וצריך לומר דעצם חיוב זה שבית הדין מצוּוֶה למנות אפוטרופוס על נכסי יתומין הוא רק באופן שאביהן או מורישם הלך לעולמו ולא ציווה על ביתו, שלא הספיק למנות למאן דהוא שינהל את הרכוש. במקרה זה בית הדין עומד במקום אביהן והם מחוייבין להשגיח על רכושם לטובת היתומים.

לא כן באופן שהמוריש מינה אפוטרופוס על הרכוש שוב אין זה מתפקידו של בית הדין להתערב בדבר, כמו בקטן שקיבל מתנה שישתמש בו כרצונו שאין בית הדין מחוייב להעמיד אפוטרופוס על זה. ואמנם הרמב"ם סמך הני תרי הילכתא בהדי הדדי – (עיין פרק י מהלכות נחלות הלכה ו):

"צוה המוריש ואמר: "ינתן חלק הקטן לקטן, ומה שירצה יעשה בה" – הרשות בידו, וכן אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד – הרשות בידו".

ובהרב המגיד (שם):

"זהו שאמרו "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" – בשאין להם אפוטרופוס אלמא שאין בית דין מעמידין להם אפוטרופוס בכל גוונא".

וברמב"ם (שם הלכה ה):

"מי שמת והניח יורשין [...] צריך (מורישם – שולחן ערוך) למנות אפוטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל ואם לא מינה חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופוס".

לפי האמור אין מינוי אפוטרופוס על ידי אבי היתומים מחייב את היתומים לקבל את מרותו עליהם, מכיוון שמת המוריש פקע זכותו בנכסים ונפלו נכסי קמי יתמי. (אלא אם כן השליש את כספו ביד אחד בתנאי זה שפלוני יהיה אפוטרופוס על הנכסים, ומטעם "מצוה לקיים דברי המת" כמבואר בחושן משפט סימן רצ סעיף כו כנזכר לעיל). ולפי זה יוצא שהלכה זו: "מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים, קטן או עבד או אשה הרשות בידו"– לא נשלל על ידי זה זכות בית הדין לסלק את האפוטרופוסים הללו שאינם מסוגלים לנהל את העיזבון ולמנות במקומם אנשים המוכשרים לזה, אלא מינוי זה על ידי אבי היתומים פוטר רק את בית הדין מלהתערב בדבר.

(ועייין שו"ת מהר"ם אלשיך סימן קלב שהוכיח מדברי הרמב"ם והטור שיש הבדל בין יתומים לשוטה וחרש: ביתומים אם לא מינה אביהם אפוטרופוס חייבין בית הדין להעמיד להם אפוטרופוס, ובשוטה וחרש לא אמרו דרך חיוב אלא כמצוה בעלמא אם ירצו.)

חובת בית הדין להתערב במוסד צדקה התלוי בגורמים נוספים מלבד מקימיו

ומעתה יש לומר במוסד של צדקה המתקיים מכספי צבור ויחיד, ואשר קיומו תלוי בגורמים שונים, אף אם בניין המוסד ממסד ועד הטפחות הוקם על ידי אנשים פרטיים והם מינו אפוטרופוסים מסויימים על ההקדש – במקרה זה בית הדין איננו פטור מלתת את דעתו שימונו אנשים מוכשרים לפי ראות עיניו, מכיוון שיש כאן עוד גורם חשוב והוא קיומו של המוסד.

מקדיש שמינה אפוטרופוס והניח את חלוקת הצדקה לשיקול דעתו – אין לסטות מדבריו

אמנם נראה שיש הבדל בין מינוי אפוטרופוס – על ידי המוריש – על נכסי יתומים, לבין מי שהקדיש נכסיו לטובת עניים ומינה אפוטרופוסים לפקח על הרכוש ולחלק את הצדקות כפי ראות עיניהם או מי שהקדיש מכספו בית יתומים ומינה אפוטרופוסים לנהל את המוסד לקבל יתומים למוסד כראות עיניהם, למנות מנהלים וכו' אשר בזה יש לדון שאי אפשר לסלק אותם ולמנות אחרים במקומם – עיין בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רצז, הובאו דבריו בבית יוסף חלק יורה דעה סימן רנג [צ"ל: רנט, ושם הוא מעט בשינוי ובדילוג ההשוואה למעשרות]):

"[...] איני רואה שיהיה על אפוטרופוסין להודיע לקהל מהו עיקר ההקדש ובמה, שהרי הוא נתן הרשות ביד האפוטרופוסין לחלק לפי מה ראות עיניהם [...] אבל עכשיו שהם רשאים לחלק למי שיראה בעיניהם נמצא שאין להקדש זה תובע".

והרי זה כמעשרות – שאין הלויים והעניים יכולין לומר לבעלי בתים "הודיעונו כמה מעשר ראשון או מעשר עני [כך וכבפסק הדין צ"ל, וכן העירו – רבות בשנים אחר כתיבת פסק דין זה – מהדירי מכון ירושלים, אך בנדפס "שני"] יש בידכם", לפי שאין להם תובע, שבעל הבית – טובת הנאה שלו ויכול ליתן ולחלק לכל מי שירצה.

וכן אין לקהל למנות אפוטרופא אחר עמו שההקדש הזה אינו מתחלק אלא על ידי אפוטרופין שמינה ראובן [...]

ובמהרי"ק (שורש ו):

"על דבר הארנקי של צדקה [...] גם מה שרצו הקהל להוציא מידה המעות אשר נתן בעלה להרויח לתלמוד תורה ומינה והשליש אותה ליתן ריוח המעות כאשר תחפוץ [...] דמה לה ולהם, מאחר שהכל תלוי בחפצה ורצונה, דפשיטא דבתר דברי המת הנותן כהאי גוונא אזלינן [...] גם על מה שהפקידה המעות ביד אחרים נראה לעניות דעתי שלא כדין עשתה, ואף על גב דמר ממונה עליהם כרבי חנינא בן תרדיון, מכל מקום לא השליט המת במעות ההם כי אם אותה באשר היא אשתו, ואיך תוכל להשליט אחרים עליהם? פשיטא שאין לה כח לעשות [...] ואף על גב דפשיטא ופשיטא דיפה כח מר מכח האשה על אחת כמה וכמה בשררה ובהימנותא, מכל מקום אין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן [...]"

מבואר דבהקדיש נכסיו לטובת עניים וכיוצא בזה ומינה אפוטרופוס שהכסף יתחלק על פיו וכפי ראות עיניו – בכהאי גוונא אזלינן בתר דעת אביהם, ואי אפשר לסלק אותו ולמנות אחר במקומו.

בנדון דידן מונו האפוטרופוסים בכוח בית הדין ולא מכוח המקדיש

ברם המקרה שלפנינו לא שייך כלל לסוג של מינוי אפוטרופוס על ידי המקדיש. בנדון דנן בית הדין הוא שנתן את הזכות למשפחות המקדישים והבאים אחריהם להתמנות תמיד לאפוטרופוסים למוסד.

והנה שטר ההקדש אשר עליו מסתמך בא כוח המערער ואשר בו נאמר:

והננו ממנים לאפוטרופוסים על ההקדש הזה את נשיא המוסד כמהר"ר יעקב  מאיר (שליט"א) [ז"ל] ואת הא' משיח ברוכוב הי"ו. וכן תמיד יהיו אפוטרופוסים על ההקדש הזה: ראש רבני העדה הספרדית בירושלים והגדול בחכמה ובמנין שבמשפחות ברוכוב, בהתאם לתקנת ההקדש.

הרשות בידי האפוטרופוסין הנ"ל למנות תחת ידם פקידים ומנהלים בשכר [...]

שטר הקדש זה נערך בשנת תרפ"ה על ידי בית הדין נשיאי וחברי הרבנות הראשית לארץ ישראל, שמונה־עשרה שנה אחרי יסוד ההקדש, כמפורש בשטר הקדש הנ"ל:

שמונה־עשרה שנה שהבנין הנזכר יחד עם המגרש [...] נמצא בחזקת ההקדש וברשותו ומשמש למטרתו הקדושה בתור בית חנוך ליתומים עזובים המתחנכים על פי דרכי התורה [...]

ובכן הקטע הזה האמור בשטר ההקדש "וכן תמיד יהיו אפוטרופוסים [...] והגדול בחכמה ובמנין שבמשפחת [...] הרשות בידי האפוטרופוסים הנ"ל למנות [...]" הוחלט והוסכם על ידי כבוד בית הדין זמן רב אחרי יסוד ההקדש, לא על ידי הנדיבים אשר הקדישו את כספם לטובת בית היתומים, ועל כל פנים לא בשעת ההקדש הוכנס הקטע הזה.

ואמנם לפנינו פסק דין אשר יצא מכבוד בית הדין האזורי בירושלים בשנת תש"ג ובו נאמר:

בכל החומר שהובא לפנינו ובכלל זה בספר התקנות שנזכר לעיל ובפרק 'ואלה דברי הברית', לא מצאנו שום התחייבות מוסרית או איזה הבטחה שהיא מצד מנהלי גבאי ומייסדי המוסד או ראשי העדה הספרדית המקציעה חלק בהנהלה למי שהוא מבני משפחות הנ"ל (ברוכוב ויששכרוף).

מובן שאין זה מונע מאתנו בראותנו אנשים מוכשרים מפאת אישיותם מתוך המשפחות הנ"ל למנות מביניהם אפוטרופוסים, בהאמיננו כי הדבר קרוב ללבם להקדיש לו יותר זמן ומרץ לזכר הוריהם המקדישים, אבל מינוי אפוטרופוסים כאלו מתוך המשפחות אינו קובע להם זכות תדירות של איזו פרופורציה קבועה באפוטרופסות.

גם בפסק דין של בית הדין לערעורין שיצא בנדון זה אישר את ההנחה הנזכרת, והרחיב את הדיבור בזה:

מדברי ספר 'אלה דברי הברית' של הקדש זה בסעיפים א' וב' מתבאר בודאות גמורה שלא נתנו לשתי המשפחות הנכבדות של המקדישים כל זכות של גבאות או הנהלת המוסד. והזכות היחידה שניתנה להם הוא מינוי ועד מורכב מהמשפחות הנ"ל וב"כ מנכבדי וגדולי עדת הבוכרים [וכו'] להכניס אל המוסד בלתי הגרלה מיתומי הבוכרים יושבי ירושלים תיבנה ותיכונן עד עשרים למאה לפי מספר היתומים שבמוסד, לפי בחירתם הטובה.

וכאן ברור ומפורש שגבאי המוסד הזה – לגביית תרומות ונדבות והקדשות, והנהלת הבית לקבלת היתומים וחנוכם – הם הגבאים המייסדים [...] או הבאים אחריהם – מובן על ידי מינוי או אשר בית הדין המוסמך לכך [...]

כבר ביארנו בדברינו הקודמים שבנידון דידן לא מינו המקדישים אפוטרופוסים ולא השאירו לעצמם אפילו זכות השתתפות כאפוטרופוסים, אלא מסרו הקדשם לידי הגבאים והמנהלים שהם היו גם המייסדים של מוסד זה.

בית הדין איפוא "יכול למנות לפי ראות עיניו את אלה אשר לפי דעתו טובת המוסד ועתידו דורשים זאת", כאמור בפסק דין בנדון זה בשנת תש"ג.

והואיל ומינוי אפוטרופוסים על בנין המוסד ומינוי מנהלי בית היתומים מסור בידי בית הדין אשר נגד עיניו הוא רק טובת המוסד, הצלחתו והתפתחותו,

והואיל וכבוד בית הדין האזורי החליט למנות את המערער לאפוטרופוס על בנין ההקדש וציין במפורש כי "מינוי זה אינו מזכה את מר ברוכוב בזכות להיות חבר בהנהלת המוסד", ולפי הנראה מתוך נימוקי כבוד בית הדין לפסק דין המעורער קיים חשש – לדעת בית הדין – שעל ידי אי־התאמה וחילוקי דעות הקיימים בין המערער לבין חבר הנהלה יכול מינוי זה לגרום סבל למוסד ולהפרעות בניהול עניניו,

אין אנו רואים יסוד לבטל שקול דעת זה של כבוד בית הדין האזורי. לפיכך יש לדחות את הערעור.

הרב יצחק מאיר בן־מנחם          הרב יוסף שלו' אלישיב

פסק דין

אחרי שמיעת הערעור והעיון בחומר ועל יסוד הנימוקים המצורפים אנו מחליטים לדחות את הערעור.

הודע בפומבי ביום כ"ה שבט תש"ך.

הרב יצחק מאיר בן־מנחם          הרב יוסף שלו' אלישיב                   הרב בצלאל זולטי

תגיות

סימן רז - סעיף א פרק י - הלכה ו פרק י - הלכה ו פרק י - הלכה ו פרק י - הלכה ז פרק י - הלכה ז פרק י - הלכה ז רצ - הלכות אפוטרופוס - סעיף ה לניהול עמותה - הבדל בין סילוק למינוי על ידי אבי היתומים - עילות לסילוקו על ידי אבי היתומים - המקור לכח האב רצ - הלכות אפוטרופוס - סעיף כו אפוטרופוס - מינוי קטן פרק י - הלכה ה