בס"ד
מס. סידורי:172

שכר עבור עבודה בחופשת לידה

שם בית דין:שדרות
דיינים:
הרב בר-אלי אריאל
תקציר:
מנהלת מוסד שבתוך חופשת לידה המשיכה את עבודתה. המוסד לא הביע התנגדות. ועתה תובעת שכר עבודתה על חודשים אלו. הנתבע טען שלחוב זה אין תוקף מיכון שהוא נוגד את החוק, שהרי כלפי ביטוח לאומי הצהירה שהפסיקה את עבודתה.
פסק הדין:
בי"ד חִייב את המוסד בגין שתיקתו, אשר נחשבת כהתחייבות. ביה"ד לא ראה את עצמו כמחויב להפעיל סנקציות על התובעת להשבת דמי הלידה לביטוח לאומי.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

למוסד לבנות ישנה מנהלת חינוכית, המופקדת גם על גיוס הכספים. בשעה טובה המנהלת ילדה בת, היא חשבה שטובת המוסד תהיה אם היא תמשיך את עבודתה בזמן חופשת הלידה.

לכן באחת מישיבות ההנהלה היא הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בזמן חופשת לידה ולקבל שכר. אכן כך היה, היא עבדה שלושה חודשים על חשבון חופשת הלידה שלה.

החוב לא שולם למנהלת היות והמוסד היה במצב גרעוני. לאחר כחצי שנה נכנס מנהל חדש למוסד. כאשר הוא התוודע לחוב של המוסד כלפי המנהלת הקודמת הוא התנגד לשלם אותו, לדעתו, אין לחוב תוקף משום שהוא בניגוד לחוקי המדינה. הדבר בא לפנינו לברור בבית הדין לממונות בשדרות.

א. מתנה על מה שכתוב בחוק

האם יש מניעה חוקית להתחייב על שכר עבודה בזמן חופשת לידה?

מבחינת חוקי המדינה לנשים אין איסור לעבוד בזמן חופשת הלידה. המגבלה היחידה באה מצד הביטוח לאומי בענין תביעת דמי לידה. על פי הכללים של המוסד לביטוח לאומי, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לעבוד בשכר: "דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן, שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה". (המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה). אולם, אין מניעה לשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה במקום דמי הלידה מהביטוח הלאומי.

נוסיף ונאמר, אף אם היה איסור עפ"י חוקי המדינה להעסיק יולדת, אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום מהמוסד שבו עבדה, למרות שהיא בניגוד לחוקי המדינה.

הגמרא דנה לגבי מקח הנעשה בשבת ויש במכר חילול שבת, הגמרא שם מזכירה את הביטוי "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אימו" (ב"ק ע). מסביר הראב"ד (ב"מ צא), שניתן לתבוע בבית הדין שכר על מעשה הנעשה באיסור כגון אתנן, שהובטח לאשה, שהיא ערוה על האדם. למדנו, שהתחייבות הנעשית בדרך אסורה מחייבת. וכן מובא בשו"ע: "מקח שנעשה באיסור המקח קיים" (חו"מ רח) ובודאי נכון הדבר לגבי חוקי המדינה.

ההלכה אינה מקבלת את מה שמופיע בחוק החוזים סעיף 30: "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור – בטל".

נכון הדבר, שגם לפי ההלכה ישנם מקרים חריגים בהם חכמים העמידו דבריהם אף בדיני ממונות ולא אפשרו לשני הצדדים לחרוג מהתקנה על אף שמדובר בהסכמה של שני הצדדים. למרות שבתחום הממון "כל דבר שבממון תנאו קיים", טובת הציבור גוברת על כך, אף כאשר שני הצדדים רוצים לפעול בניגוד לתקנה. "רשאין בני העיר להתנות על המידות והשערים ולהסיע על קיצותם (ב"ב ח) ולכן מותר לציבור להכריח את המוכר לשמור על מחיר השוק גם אם הוא הגיע להסכמה על מחיר מוזל יותר (פתחי תשובה חו"מ קנו,ח). וכן בפסקי דין רבניים מבית הדין הגדול עמוד סג "דבר שנאסר על פי חוק והוא לתקנת הציבור...אין אנו רשאים להזדקק לענין זה".[1]

דרך קבלת ההחלטה על תשלום המשכורת

יש להעיר, שדרך קבלת ההחלטה לשלם משכורת בזמן חופשת הלידה לוקה בחסר. ישנו טעם לפגם, שהמנהלת עצמה יוזמת את הדבר וללא דיון ענייני אלא בשתיקה בעלמא הדבר מתקבל. ייתכן וטובת המוסד אכן מצדיקה להמשיך ולשלם למנהלת אף בזמן החופשה אולם צריכים להזהר מלזות שפתיים[2] "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, פסחים יג). ראוי היה לדון על כך בלא השתתפות המנהלת.

בדיעבד, השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך גברת כהן תמשיך לעבוד, הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף. "שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו" (חו"מ שלו,א).[3]

השתיקה של ההנהלה כמוה כהתחייבות של המוסד לשכר בזמן חופשת הלידה, אם כך היות והמנהלת עבדה בזמן חופשת הלידה, הרי מגיע לה שכר.

ב. איסור מסייע ידי עוברי עבירה, כלפי בית הדין

בנוסף, ידוע לנו, שהמנהלת תבעה את דמי הלידה מביטוח לאומי ושם הצהירה, שהיא לא קיבלה שכר בזמן חופשת הלידה. נשאלת השאלה האם אנו כבית דין יכולים לפסוק לטובת המנהלת שכר עבודה, כאשר ידוע לנו שהיא הצהירה שאין לה שכר! האם אנו מסייעים לדבר עבירה – גזל מביטוח לאומי?

נראה, כי אין בית הדין מסייע לעבירה, החוב עליו אנו דנים בוודאי אינו עבירה, שהרי הוא תקף על פי הדין. אין קשר בין החיוב של המעביד אשר קיבל תפוקה לגנבה מביטוח הלאומי. משל למה הדבר דומה לאדם שלא מוכן לשלם את חובו משום שהוא ראה את המלוה גונב חפץ מהמכולת. אנו דנים על חוב אחר מקביל, שהוא כשר. פסק הדין יכול להשפיע בעקיפין על התביעה מהביטוח לאומי, מתברר למפרע שההצהרה, כי אין ליולדת הכנסות בזמן חופשת הלידה, אינה נכונה וממילא יש לה מצווה להשיב את הכסף שלקחה.[4]

ג. בית הדין מופקד על העמדת הדת על תילה

לבית הדין, מעבר לתפקיד שלו לשפוט צדק, יש אחריות לדאוג לקיום המצוות על ידי הציבור ולשם כך הוא יכול לתקן תקנות, או לכפות על המצוות. "שציונו למנות שופטם ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם" (ספר המצוות, מצוה קעו).

לכאורה, נוצר מצב, אשר לבית הדין שלנו יש יכולת להפריש אותה מאיסור,[5] היות והצדדים חתמו על שטר בוררות ואין למנהלת אפשרות אחרת לגבות את החוב ללא פסק בית הדין. אנו יכולים להודיע לה כי אין אפשרות לגבות את החוב עד שתמציא לבית הדין אישור מביטוח לאומי, שהכסף הוחזר ובכך נמנע ממנה איסור. ישנן דוגמאות שונות לכך: "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן" (כתובות פו,א). בסימן כו פסק הרמ"א, שההולך לדון בערכאות והפסיד, ובא לתבוע חברו בבית דין אין נזקקין לו. בשו"ת חושן האפוד הורה לדיינים לעכב את הדין עד אשר התובע "יתקן את אשר עיוות". (סימן יח, עסק בכך בהרחבה אליאב שוחטמן בספר מעשה הבא בעבירה פרק חמישי).

אמנם החתימה על שטר בוררות לא הסמיכה אותנו לכפות על המצוות אבל סמכות זו קיימת לבית דין מכח ציווי התורה. נראה כי תפקיד מיוחד זה מוטל רק על בית הדין, שקיבלו אותו רבים עליהם (בסמ"ע סימן ב סק"ט מוזכר המעמד המיוחד של בית דין של רבים). אם כך בית הדין לממונות בשדרות אינו נחשב לבית דין של העיר. אנו לא הוסמכנו על ידי שום גורם ציבורי בעיר להקים את בית דין, לאור זאת נראה שאין לנו סמכות להפעיל שיקולים שאינם נובעים מהתביעה עצמה.

ד. פשרה אינה דין

בית הדין חייב את המוסד, לשלם למנהלת את שכרה. בית הדין נימק את החיוב בסיבות, שאינן מעיקר הדין (לאור העובדה שהמוסד עבר לעמותה חדשה, נתון שלא הוזכר עד עתה) אלא מכוח פשרה שנכפתה על ידי בית הדין. פסק הדין נובע מכוח שיקולים של צדק, על פי שיקול דעתם של הדיינים, לא מדובר על פשרה קרובה לדין אלא על חיוב שכל כולו קיים נשען על שיקול דעת שאינו מהדין.

האם הדבר משליך על הגדרת התשלום למנהלת? האם ניתן לטעון, שאין זה שכר עבודה אלא מתנה שהמנהלת זוכה בה מכוח המסירות שלה לעבודה? לפי זה אין לה בעיה להצהיר על כך שלא קיבלה שכר באותה תקופה.

ישנם הבדלים מהותיים בין פשרה לדין, האם הם מלמדים אותנו כי כל פסק של פשרה משמעותו מתנה?

1. פשרה תלויה ברצון בעלי הדין בלבד וצריכה קנין (חו"מ סימן יב) לעומת דין רגיל, בו יש יכולת כפייה על בעל דין להופיע לפני בית הדין, וכאשר התחילו בעלי הדין לטעון אין הם יכולים לחזור בהם, אף ללא קנין. הצורך בקנין מבואר בפירוש הר"י מלוניל: "שמא יראה בדעתו לעשות פשרה בענין אחר". משמע כי שיקול הדעת בפשרה רחב. לכן בפשרה אין הולכים אחר הרוב (חו"מ סימן יב) המיעוט לא צריך לבטל דעתו בפני רוב הדיינים היות ואין אמת מוחלטת בפשרה (בשם הגרי"ד סולבייצ'יק).

2. נטילת שכר על פשרה מותרת (פתחי תשובה חו"מ סימן ט סק"י) לעומת נטילת שכר על דין, האסורה. יש הסוברים כי אין איסור להדר פני דל, ומותר להתחשב בקשיים כלכלים בפשרה (כעין זה במנחת חינוך מ' רלג לענין האיסור להדר פני גדול בדיינים פסולים, שקיבל על עצמו).

האם ההבדלים הנ"ל מרמזים על כך שההלכה תופסת את הפשרה כחיוב מחודש כעין מתנה?

נראה, שאף שישנם הבדלים עדיין אין בהם להצביע על חיוב חדש לגמרי; הפשרה חורגת מהדין רק לענין מסוימים בלבד.[6] הפשרה מתחילה מתוך לקיחת אחריות על מה שנעשה, לכן אי אפשר לטעון, שפשרה עניינה מתנה ודבר חדש. בכל שאר העניינים הפשרה נתפסת כדין.

יותר נכון לבדוק מה הם שיקולי הפשרה? כאשר שיקול הדעת של הדיינים אינו נובע מהמעשה אלא משיקולים חיצוניים אחרים ניתן לדבר על מתנה. למשל בפסק הדין שלנו צרפנו את העובדה שמנהלת המוסד פרשה מעבודתה ומגיע לה מעין פיצויים. סיבה כזאת, בהחלט אינה נחשבת לשכר של המנהלת וממילא אין לה בעיה כלפי ביטוח לאומי. בענייננו שיקול זה לא מועיל היות והוא לא היה עיקר החיוב.

סיכום

בית הדין מחייב את המוסד לשלם למנהלת את שכרה על שלושת חודשי חופשת הלידה.

על המנהלת ליידע את הביטוח לאומי על הכנסה זו.

 


[1] להרחבה: "ויתור עובד על זכויותיו", הרב דסברג, תחומין כ.

[2]   להרחבה הרב ירון אונגר, ניגוד עניינים בדיני הנאמנות, אתר דעת פרשת חיי שרה תשס"ז.

[3]   בנתיבות שם סק"ה הדגיש, ששתיקה שיש אחריה מעשה לכו"ע מחייבת. הרחיב בכך בפתחי חושן חלק ג סעיף מא, ובשו"ת יביע אומר חלק ח סימן ג.

[4]   אם סיוע עקיף, שאינו בשעת העבירה אינו בכלל האיסור (שו"ת משיב דבר ח"ב סימן לא) כל שכן כשמדובר לאחר העבירה.

[5]    הרמב"ם במצוות תוכחה (ספר המצוות מצווה רה) כתב שכל אדם מצווה להפריש אדם אחר מעברה, נראה שבנידון דידן, שפסיקת החוב הנידון, אינו חוב אסור אין דין אפרושי מאיסורא. רק מצד הכח המיוחד של בית דין, שהוא להעמיד הדת על תילה נשאל - האם אדם רשאי לעכב חוב שלו לגזלן עד אשר יחזיר את הגזילה לחבירו?

[6]   אנו מוצאים כעין זה בענין התר עיסקה. קצות החושן כותב שאפילו החצי המוגדר הלכתית כפקדון נידון לשאר דברים כמלוה! מצד אחד לענין איסור ריבית הוא נידון כפקדון מצד שני לענין צורת התשלום נידון כמלוה ואין צריך לשלם דווקא במעות (חו"מ קא ס"ק ד).

תגיות