בס"ד


מס. סידורי:1713

מזרון שהונח על הגג, ועף ברוח שאינה מצויה

שם בית דין:מעלה אדומים
דיינים:
הרב ורהפטיג איתמר
הרב גולד תנחום
הרב זולדן יהודה
תקציר:
הנתבע הניח מזרון על גג הבניין. בלילה סוער, שמע התובע שתי חבטות חזקות. המזרון נפל לחצר הבניין, ודוד השמש של התובע נפל ושבר את הקולט. התובע טוען שהמזרון שהיה על הגג בפשיעה, עף ברוח והפיל את הדוד, מה שגרם לשבירת הקולט.
פסק הדין:
מכיון שע"פ אומדן, יש סבירות גבוהה שהמזרון אכן הפיל את הדוד, ובפשרה ניתן להכריע באומדנא. והנתבע פשע בכך שהניח כך את המזרון, כיון שידע על הסערה מבעוד מועד. אך נח' הראשונים אם אפשר לחייב על נזק שנגרם ע"י המזרון, רק מכח שנתמלא מי גשמים. ביה"ד מכריע לחייב את הנתבע שליש מסך התביעה- 666 ₪.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ו אדר תשע"ה

פסק הדין

תיאור העובדות:

התובע: בעל הדוד שניזוק, הנתבע: בעל המזרון.

הנתבע הניח מזרון על ראש הגג המשותף של הבניין.

לאחר לילה של רוחות עזות, אותו מזרון נמצא למטה בחצר.

התובע שמע בלילה שתי חבטות גדולות. לאחר שהתובע שם לב שזרם המים שלו נחלש הוא עלה לגג, וגילה שדוד המים נפל ושבר את הקולט.

התובע תיקן את הדוד בכוחות עצמו וקנה קולט חדש והרכיב אותו.

הקולט שנשבר היה קולט חדש שנקנה לפני כחצי שנה.

טענות התובע:

א. המזרון של הנתבע הוא זה ששבר את הדוד והקולט. לאחר שהמזרון קלט את מי הגשמים משקלו נהיה גדול מאוד, והוא עף ושבר את הדוד והקולט, ואחר כך עף למטה.

ב. הנתבע פשע במה שהשאיר את המזרון על הגג ולכן עליו לשלם על הנזק שנגרם.

ג. עלות קולט חדש והרכבתו היא כ- 1500 ש"ח ועלות העבודה שהוא השקיע בתיקון הדוד היא כ-500 ש"ח סה"כ 2000 ש"ח.

טענת הנתבע:

אין כל הוכחה שהמזרון הוא זה שהפיל את הדוד והקולט. יותר מסתבר שהמזרון נפל ישירות למטה מבלי לפגוע בדוד, וממילא אין הם אחראים על הנזק שנגרם.

מעשה הדייניםשנים מחברי בית הדין עלו לגג וראו מקרוב את המקום, חבר שלישי צפה מהישיבה לכיוון הגג.

השאלות לדיון:

          א. מה דין חפץ שהזיק ברוח לא מצויה?

      ב. מה טיב הראיות וההסתברות שהנזק נגרם כתוצאה מפגיעה של המזרון?

א. אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה\לא מצויה והזיקו

בגמרא בבבא קמא כט, א נאמר:

"ומודים חכמים לר' מאיר באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו - שהוא חייב.

ומודה ר' מאיר לרבנן, במעלה קנקנין על הגג על מנת לנגבן, ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו - שהוא פטור."

כשחפצים עפו מהגג והזיקו, יש שני מצבים בהם יש הסכמה בין כל התנאים. אם הם עפו ברוח מצויה - בעל החפץ יהיה חייב, ואם הם עפו ברוח לא מצויה הוא פטור. את הסיבה לפטור ברוח לא מצויה, נימק רש"י: "דאנוס הוא".

הסכמה זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הל' נזקי ממון יד, טז) שדן בזה בגדרי אש, וכך גם פסק בשולחן ערוך (חושן משפט סי' תיא, ב) שדן בזה במסגרת גדרי בור.

הרב יוסף חביבא (נימוקי יוסף, בבא קמא דף יג עמוד א בדפי הרי"ף) נימק אף הוא את סיבת הפטור כרש"י, והוסיף עוד:

"ברוח שאינה מצויה דאנוס הוא ואונס רחמנא פטריה ...ודוקא באונס גמור דלא מצי לעיוני דלא ליתרע האי היזקא, אבל היכא דהוה מצי לעיוני חייב דכי האי גוונא ודאי רבי רחמנא אונס כרצון לחיובא כדמפרש לעיל פרק כיצד הרגל (דף כו ב)".

[תרגום: ברוח שאינה מצויה מפני שהוא אנוס, ואונס התורה פוטרת, ...ודוקא באונס גמור שהוא היה יכול לחשוב מראש שיקרה כזה היזק, אבל היכן שהיה אפשר לצפות שיקרה כזה היזק, הוא חייב, ועל מצב כזה נדרש בגמרא (בבא קמא כו ע"ב) לחייב אונס כרצון]

מכאן שאם יש סבירות שתגיע רוח לא מצויה, והיה ניתן למנוע את ההיזק, הרי שבעל החפץ יהיה חייב.

כך פסק הרב שמואל ואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן שטו) במקרה דומה:

"תלה דלי מחוץ למרפסת, וע"י ריבוי הגשמים נתמלא הדלי מים והכביד ונפל על גגו של השכן דלמטה ושבר את גגו, האם חשיב בכי האי גוונא (האם נחשב בכגון מקרה זה) כרוח שאינה מצויה כיון שאינו שכיח כמות מרובה כל כך של גשמים, או דילמא כיון שראה את רוב הגשמים, היה עליו להעלות על דעתו שמא יכביד ויפול.

ואומר לענ"ד... נידון דידן שתלה כדו מבחוץ ויכול היה לסלקו כאשר הגשמים זועפים ומלאו את הכד והכבידו אותו יש כמין פשיעה בזה ועל כל פנים אינו אנוס כרוח שאינה מצויה דהניח בהיתר כמו שכתב הלחם משנה סוף הלכות נזקי ממון דנפלו ברוח שאינה מצויה רצה לומר שהניח באופן כזה שלא היה יכול ליפול אלא ברוח שאינה מצויה, וכיון שכבר נופל אין בידו לעכב. אבל בנידון דידן יכול היה לסלק הכד כשנתמלא ואינו אנוס גמור והיה פשיעת המזיק, וכבר מוזכר כעין סברא זו בש"ס דאם היה יכול לסלק ולא סילק דנקרא מזיק מן הדין".

במקרה שלפנינו, שני הצדדים הודו שהרוחות שגרמו לנזק היו רוחות שאינם מצויות ברוב הימים. כיום ידוע מראש שעומדת להיות סערה וצריך להיערך בהתאם. כיוון שכך על הנתבע היה לקשור היטב את המזרון או להוריד אותו מהגג כדי שלא יעוף. מזרון ספוג במים שעף ברוח יכול גם לגרום נזק חמור לבני אדם רח"ל ולא רק לרכוש.

ב. מזרון שהזיק באמצעות הרוח

מאידך נראה שהמזרון עצמו לא היה יכול ליצור את הנזק לבדו, אלא רק לאחר שהוא התמלא והסתפג במי גשמים. יש לדון האם דינו כגחלת שלבתו הרוח. במשנה בבא קמא דף נט, ב נאמר:

"אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב.

אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב.

בא אחר וליבה - המלבה חייב,

ליבתה הרוח - כולן פטורין". 

התוספות שם (ד"ה לבתה) הקשה מדוע כשלבתה הרוח את האש כולם פטורים, הרי מקרה זה לא שונה מהמקרה (שהוזכר לעיל) מאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג והזיקו ברוח מצויה שם הדין שחייב (בבא קמא כט ע"א)?

בראשונים נאמרו מספר תירוצים לקושיא זו:

א. לפי תוספות - המשנה בה נאמר: "ליבתה הרוח כולן פטורין" מוסברת ע"פ הברייתא שהובאה בגמרא על פיה מדובר שאדם אחר ליבה ולבתה הרוח, וכיון שהגחלת איננה שייכת למלבה, והליבוי לא נעשה מכוחו אלא רק בעזרת הרוח פטור. מה שאין כן באבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג שהם שייכים למי שהניח אותם שם.

ב. לפי הרשב"א והתוספות שאנץ (מובא בשיטה מקובצת לבבא קמא שם) - המשנה עוסקת ברוח שאינה מצויה. אבל ברוח מצויה באמת היה חייב. ומוכיחים דבריהם מן הירושלמי.

ג. לפי הרא"ה (מובא בשיטה מקובצת לבבא קמא שם) ולפי רבנו פרץ (בבא קמא נט ע"ב ד"ה לבתה) – המקרה במשנה לא דומה לאבנו סכינו ומשאו ששם 'שם מזיק' עליהם והרוח רק מוליכה אותם, מה שאין כן בליבתה הרוח שאין שם 'אש' על הגחלת עד שבאה הרוח. (התוספות עצמו הזכיר שיטה זו אך דחה אותה והביא ראיה לדבירו. רבנו פרץ דחה את הראיה של התוס' מהגמרא ומן הירושלמי).

על פי דברי רבנו פרץ והרא"ה אף אם נדון את המקרה שלנו כרוח מצויה, בכל זאת אפשר שאין לחייב תשלומים כיון שכאן המזרון לא היה יכול להזיק לולא שירדו עליו גשמים. במילים אחרות לדעת רבנו פרץ והרא"ה יש לדרוש מאדם להיות זהיר עם חפציו רק בחפצים שיכולים להזיק כפי שהם, אך מכיון שהמזרון לא יכל להזיק כשהניחו אותו על הגג גם אם היה פוגע בדוד, אלא רק כשהוא נהיה כבד כשהתמלא במים, הרי שאין המניח אחראי על הנזק שנגרם לאחר מכן בגלל הגשם והרוח.

נמצאנו למדים שלשיטת התוספות והרשב"א במקרה שלנו יש לחייב, ואילו לשיטת הרא"ה ור' פרץ נראה לפטור. אמנם גם לשיטת הרא"ה אין לשלול לגמרי אפשרות שהמזרון היה מזיק גם ללא המים שנספגו בו, ולא היה חסר רק הולכה.

ג. פשרה על פי אומדנא

אחרי הדיון ההלכתי באשר לחיוב או פטור של מזרון שעף והזיק, עולה השאלה מה הדין כאשר אין לנו ראיות מוצקות וברורות שהמזרון הספוג במים אכן עף ברוח והפיל את הדוד. אמנם יש סבירות ואומדנה גבוהה שכך אכן אירע, אך כאמור אין הוכחה או ראיה מוחלטת לכך.

מחד, נפסק שאין סומכים על אומדנה. כך נאמר בגמרא בבבא בתרא צג א ביחס לגמל האוחר בין הגמלים [גמל משתולל בין הגמלים, ונמצא אחד מהם הרוג]. שם חלקו ר' אחא וחכמים בשאלה האם מסתמכים על אומדנה כדי לחייב. הרמב"ם בהל' נזקי ממון ח, יב, פסק כמו חכמים שאין סומכים על אומדנה: "אין הניזקין משתלמין... אלא בראיה ברורה ועדים כשרים להעיד". כך פסק גם השולחן ערוך (חושן משפט סימן תח, ב). אמנם יש מהראשונים שפסק כר' אחא (שו"ת הרא"ש סח, כג). בשולחן ערוך חושן משפט סימן סה, יז, פסק ע"פ תשובת הרא"ש שאם יש אומדנה מוכחת שהשטר אבד למלוה בית דין כותבים לו שטר חדש.

מאידך, יש שהסתמכו על אומדנה. בגמרא בשבועות מו, ב נאמר כי בסכסוך על חבלה, כשאנו רואים שעלתה נשיכה בגבו של התובע, כשלא היה שם אדם אחר, רשאי בית הדין להסתמך על אומדנה, שהנתבע הוא זה שנשכו. במצב זה יש לנו ודאות מלאה מי החובל. וכן פסק הרמב"ם בהל' חובל ומזיק ה, ה, וכן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן ל, יד, שיש אומרים שניתן לחייב ע"פ עדות ידיעה ללא ראיה, ומפנה לדוגמה זו (שם, חושן משפט סימן צ,ו, ו-טז).

[ועיין עוד ברמב"ם הל' סנהדרין כד, א-ב. למרות הסתייגות הרמב"ם שם מהסתמכות על פשרה בזמננו, יש המסתמכים עליה באופנים שונים, ראה פתחי תשובה שולחן ערוך חושן משפט סימן טו, ט ופסקי דין רבניים כרך יט, עמ' 106].

באחרונים לא מצינו הכרעה ברורה בשאלה, אם, מתי וכיצד סומכים על אומדנה. יש אומרים שהרמב"ם התיר רק להחזיק ממון ע"פ אומדנה אבל לא להוציא (שו"ת הרדב"ז חלק א סימן רפז), ויש שמתירים גם להוציא (שו"ת תשב"ץ חלק ג, סימן רפט; שו"ת הרשב"ש סימן שפז).

[בליקוט המקורות נעזרנו בספרו של הרב דניאל כ"ץ, אור המשפט, פרק ג שהאריך בענין אומדנה].

בהתייחס לענייננו יש המבחינים בין דין לפשרה. השולחן ערוך חושן משפט סימן יב, ה פסק בעקבות הרא"ש:

"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".

לפי זה פסק בשו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן  קלג, כי בפשרה ניתן להסתמך על אומדנה גם כשיש ספק עובדתי. כך כתב גם הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א:

"נראה שבפשרה יש אפשרות להוציא ממון ברוב או במיגו, אכן מסתבר שדבר זה תלוי בשיקול הדעת, ובודאי גם ברוב יש חילוקים בין רוב לרוב..."

(משפטי ארץ א עמ' 79). [בתחומין כט עמ' 144, הובא סיכום מכנס הדיינים בנושא הפשרה, ובין היתר נאמר שסמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות ע"פ אומדן הדעת].

לסיכום:

במקרה שלפנינו, אין ודאות מוחלטת כי המזרון פגע בדוד, אם כי יש סבירות גבוהה שכך אכן ארע. בנוסף כאמור לעיל [בפרק ב] ראשונים חלקו בשאלה האם יש להטיל אחריות על אדם כשהחפץ שלו לא יכול להזיק לבדו מכח עצמו, אם כי מתבקש שבעל חפץ הנמצא על הגג יסלק את החפץ או יקשור אותו שלא יעוף ברוח ויגרום נזק לרכוש או בנפש ח"ו.

בשל כל הסיבות הללו, אנו פוסקים שעל הנתבע לשלם שליש מהתביעה, בסך 666 ₪.

על הנתבע לשלם סכום זה לתובע עד כ"ו בניסן תשע"ה.

על החתום:

 הרב תנחום גולד              הרב איתמר ורהפטיג              הרב יהודה זולדן

תגיות

ממון המזיק - אבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח שאינה מצויה אבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה והזיקו - הניח חפץ במקום מסוכן סימן יב - סעיף ה פרק כד - הלכה ב דף צג - עמוד א סימן תח - סעיף ב פרק כד - הלכה א אומדנה כראיה - פסיקה על פי אומדנה בהעדר ראיות אחרות דף מו - עמוד ב דף כט - עמוד א פרק יד - הלכה טז סימן תיא - סעיף ב דף נט - עמוד ב פרק ח - הלכה יב סימן סה - סעיף יז פרק ה - הלכה ה סימן ל - סעיף יד באונס שאינו גמור - כשידע על הרוח מבעוד מועד ליבה וליבתה הרוח - חפץ שללא הרוח לא היה מזיק