בס"ד


מס. סידורי:1686

ארגון להפצת ספרים שהפסיק לעבוד עם הוצאה מסוימת

שם בית דין:ארץ חמדה גזית פתח תקווה
דיינים:
הרב כ"ץ אהרן
הרב בלס יהונתן
הרב גרינץ שלמה
תקציר:
התובעים הם הוצאת ספרים, והנתבעת הוא ארגון להפצת ספרים, בין הצדדים נחתם הסכם שבו התובעים יספקו ספרים שיופצו על ידי הנתבעת במחיר מסובסד, לקראת סיום זמן החוזה החליטה הנתבעת שהיא תפסיק את שיתוף הפעולה עם התובעת בהמשך, ותעבור לעבוד עם ספרים מהוצאה אחרת, התובעים תבעו את הנתבעת על הפרות של החוזה, הנתבעים הגישו תביעה נגדית על הפרות של החוזה שנעשו מצד התובעים.
פסק הדין:
על הנתבעת לשלם לתובעים 4,216 ש"ח עבור הספרים שלא נרכשו, ולשלם 4,400 ש"ח עבור עשרה סטים של ספרים, מאידך על התובעים לשלם לנתבעת 2,500 ש"ח כהפרש של פיצויים הדדים.
סך הכל על הנתעת לשלם לתובעים סך 6,116 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ו' אב תשס"ט

בס"ד, ‏ו' באב תשס"ט

27 ביולי 2009

תיק 69211

פסק דין - תביעות זכויות יוצרים ותביעות נזיקיות כהפרת חוזה

בעניין שבין

התובעים

הוצאת ספרים

 

הנתבע

ארגון להפצת ספרים

 

א.    רקע

התובעים, מוציאים מזה שנים ספרים. הנתבעת, פועלת תחת השם --- (להלן "הנתבעת").

בין הצדדים נערך חוזה - "הסכם התקשרות" - בין התובעים לבין הנתבע. בראשיתו של הסכם זה (סעיף 1) הצהירו במשותף על מטרת שיתוף הפעולה ביניהם: "...באו הצדדים לכדי שיתוף פעולה שמיזוג המאמצים יביא לתוצאה המיטבית ביותר לעם ישראל".

ההסכם בין הצדדים היה מראש תחום בזמן: "ההסכם מתייחס רק עד זמן ---- "(סעיף 3).

לקראת סיום הזמן עליו דובר בחוזה, החליטה הנתבעת שבהמשך היא תפסיק את שיתוף הפעולה עם התובעת ותעבור לעבוד עם ספרים מהוצאה אחרת. על עצם ההחלטה לא ערערו התובעים מבחינה הלכתית או משפטית. עם זאת, על רקע החלטה זו של הנתבע לפרק את השותפות טענו התובעים להפרות של ההסכם הן בשלבים שלאחר ההחלטה וגם על פעולות של הנתבעים שקדמו להחלטת הפירוק, שלטענתם הן הפרות של החוזה.

בעקבות הגשת תביעות התובעים, הגיש הנתבע תביעות נגדיות על התנהגות של התובעים במהלך תקופת ההתקשרות, שלטענתו מחייבת את הנתבעים בתשלום לתובעים.

בהסכם ההתקשרות שבין הצדדים נקבע בית הדין של הרב יעקב אריאל שליט"א כבורר מוסכם. בית הדין של הרב אריאל פועל במסגרת בתי הדין "ארץ חמדה גזית", על כן, ובהנחיה של הרב יעקב אריאל, התבצעה הבוררות בבית הדין דנן. התקיימו שתי ישיבות, והתקבלו חומרים רבים מן הצדדים.

מכיוון שמדובר בתביעות רבות משני הכיוונים נדון להלן בכל תביעה בנפרד: נציג את טענות הצדדים, את הדיון ההלכתי ואת ההכרעה בכל סוגיה.

קודם לכן, נציג מבט כללי על ההבדל הגישות בין הצדדים בכל הנוגע להתקשרות.

ב.     הבדלי הגישות שבין הצדדים

עוד בטרם נחתם החוזה בין הצדדים התגלע פער בהבנתם את אופי השותפות ביניהם.

זמן קצר לאחר חתימת החוזה כתב נציג הנתבעים לנציג התובעים: "אנחנו שותפים בפרטים וכן ברצון של כולנו, אבל לא שותפים בתוכניות עצמם שבהם כל האחריות נופלת עלינו בלבד ולא עליכם. אתם מוציאים ספר טוב מאד ורוצים דרכו להיות שותפים בניהול תכניות ופרויקטים... אבל זה תחום אחר לגמרי.'שים מייל זה נגד עיניך ויהי הוא מנחה אותך כדי שתשיג את כל תועלתו' [הדגשים במקור]".

באותו התאריך השיב נציג התובעים למייל של הנתבע ובין דבריו הוא כותב "אנחנו שותפים עיקריים גם בתוכן, והוא הבסיס [הדגשים במקור]".

חילוף מיילים זה מלמד שבעוד התובע ראה את הנתבע שותף "בפרטים וכן ברצון", הנתבע אינו כולל בחזון הגדול שלו את הנתבעת דווקא באמצעות התובעים. בעיני הנתבע השותפות עם התובע היא "בפרטים".

לעומת זאת התובע ראה את השותפות בנתבעת כהדדית. היא נוצרה כדי לקדם את החזון של כל אחד משני הצדדים.

הבדל הגישות בא לידי ביטוי גם בתגובת התובעים להחלטת הנתבעים לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם. התמיהה שהעלה התובע על החלטה זו של הנתבע מבליטה את הפער הגדול שהיה קיים מתחילה ונמשך משך השנים בין הבנתו את השותפות לבין הבנת הנתבע את השותפות. בכתב הגנה לתביעה שכנגד והרחבת הפרטים לתביעה (עמ' 8 סעיף 28) שהוגש על ידי הנתבעים כתוב: "ההסכם שנחתם בין הצדדים... מחבר את התובעים כשותפים לדרך [הדגש איננו במקור], וכיצד עתה אחד מהצדדים מחליף את השותף? אתמהה!". [ההבדל בהבנת הצדדים את השותפות/ שיתוף פעולה ביניהם בולט גם בסיכומים נוספים]

תביעות התובעים כנגד הנתבעים.

ג.      תביעת התובעים - פיצוי על הפרסומים של הנתבעים ללא אזכור של התובעים או ללא לוגו שלהם.

ג. 1. טענות התובע

תביעה זו סובבת סעיף 16 וסעיף 27 של ההסכם בין הצדדים:

16. הארגון [הערה: בהסכם ההתקשרות "הארגון" הוא הנתבעים] מתחייב בזאת לאזכר את התובעים בכל פרסום, בכל מדיה (עיתונות, אינטרנט, אתרי הארגון דוא"ל וכדומה) ועם לוגו המפעל. הפרויקט יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים.

27. אי עמידה בסעיף הפרסום החל מן הפרסום השלישי, ללא אזכור התובעת יזכה את התובעת בסך 2,500 ₪ לכל מאורע או מודעת פרסום.

לטענת התובעים, הנתבע התחייב לשלם 2,500 ש"ח בגין כל הפרה של סעיף הפרסומים בחוזה (אחרי השלושה הראשונים). סך התביעה - 264,350 ש"ח על הפרסומים הפנימיים (שארגון הנתבעים עשה בעצמו), ועוד 500,000 ש"ח על הפרסומים החיצוניים (שפרסם באמצעי התקשורת). מתוך הפרסומים הללו, חלק גדול היה אחרי שבית הדין הורה לנתבעים שהחוזה בתוקף, ושעליו לקיים את החוזה.

לטענת התובעים, הפרסום נועד לפנות לקהל חדש, ולכן האזכור של התובעים נועד להביא לידיעת הציבור שהוא קיים כארגון בפני עצמו, ויכולים לרכוש את הספרים ישירות מהתובעים. עוד טוענים התובעים, שבגלל שיתוף הפעולה עם הנתבעים איבדו התובעים לקוחות פוטנציאליים רבים, כי המשווקים האחרים לא הסכימו להפיץ את הספרים לקהלים נוספים, כי לא יכלו להתחרות בקמפיין של התובעים.

היות שהנתבעים פרסמו עצמם בהיקפים רחבים, נפגע המיתוג של התובעים, וסעיף ההפרה נועד לתת כלים ביד התובעים למתג עצמם מחדש. הסכום שנקבע כפיצוי בחוזה, 2,500 ₪ , נקבע לפי הערכה ממוצעת של עלות פרסום מתקן. לדברי התובעים, עד כה הם הוציאו כ- 200,000 ₪ על פרסום לצורך שיקום המיתוג. הוצאה זו נדרשת לתקן את הזיהוי המוטעה בין שני השותפים שהשתרש בדעת הציבור לאורך השנים בהן פעלו יחד.

לשאלת הדיינים אם פרסום לוגו של התובעים על גבי המודעות של הנתבעים לא היה מחזק את הזיהוי של התובעים עם הנתבעים, זיהוי שהם מתקנים עתה בכסף רב? השיבו התובעים שלוש תשובות:

(א)הצבת שני לוגואים מעידה כי מדובר בשני גופים.         
(ב) עדיף פרסום מאשר אי פרסום כלל.    
(ג) זהו ההסכם ועל הנתבע לכבדו.

לביסוס הטענה להפרה, הגישו התובעים לבית הדין:

1.       צילומים של פרסומים רבים של "הנתבעת" בהם לא הופיע התובעת או הלוגו שלו.

2.      ראיות לכך שאנשים רבים פונים לנתבעים כשמבקשים את התובעים. מכאן הטענה היא שמסתבר שיש שפונים לנתבעים כשהכתובת המתאימה היא התובעים. עד כאן, טענות והוכחות התובעים בתביעה זו.

ג.2. תשובת הנתבעים:

  1. ההסכם בין הצדדים היה לתקופה מסוימת ולכן כל פרסום שבא לאחר מכן לא היה אמור לכלול אזכור של התובעים.
  2. גם לפני התחלת התקופה, בפרסומים להוצאה החדשה לא הוכנס הלוגו של התובעים, כדי למנוע הטעייה של אנשים ובלבול של אנשים שירצו לפנות לתובעים. כל הפרסומים שפרסמה הנתבעת לאחרונה מטרתם לפנות לאנשים לתקופה הבאה שאינו עושה שימוש בספרי התובעים.
  3. טענות התובעים נועדו לכפות על הנתבעים להפיץ את ספריהם ולא ספרים אחרים.
  4. במהלך תקופת ההתקשרות הנתבעים טרחו לפרסם את התובעים בכל הפרסומים, היו אלפי פרסומים בהם התובעים אכן פורסמו. אמנם היו פרסומים שבהם הלוגו של התובעים אינו מופיע, אך אלה היו טעויות בתום לב. כמו כן, ניתנה לתובעים במה באירועים שונים.
  5. בהתחלה הנתבעים לא הבינו שצריך להזכיר את התובעים בכל פרסום וכל מייל, אלא רק באופן כללי. לאחר מכן הדבר תוקן.
  6. הכנס שנערך בתאריך המדובר היה אירוע סגור לאנשים שרצו להצטרף לספרים החדשים, ולפיכך לא היתה הצדקה לשתף את התובעים.

7.       הפרסום שעשו הנתבעים על חשבונם לספרי התובעים כשגייסו כספים מתורמים עלה בהיקפו בהרבה על הפרסומים עליהם התובעים תובעים אותנו על פי סעיף 16.

לטענת ארגון הנתבעים, כיום התובעים "מציגים עצמם כנתבעים הגם שלא כך הוא, ותוך שמי שנפגע מכך בראש ובראשונה הוא הציבור שרוצה את הקשר עם הנתבעת, ו'מובל' על ידי התובעים" (עמ' 4, סעיף 29 שם).

ג.3. הדיון ההלכתי: האם היתה הפרה והאם סעיף 27 להסכם תקף?

א.      אין ויכוח בין הצדדים שסעיף 16 מחייב את הנתבעים בכל שמטיל עליו הסעיף.

ב.      בניגוד להוראת סעיף 16 היו פרסומים רבים של הנתבעים בהם לא הוזכרו התובעים (לצד מספר הפרסומים הגדול יותר בהם הוזכר).

ג.        כפי שמודים התובעים (מובא לעיל בעמ' 3 בהצגת טענותיהם) חלק גדול מפרסומים אלה בהם לא הוזכרו התובעים פורסם לאחר קבלת ההחלטה לצאת מההסכם עם התובעים. פרסומים אלה נועדו לקדם את המשך פעילות הנתבעים – כלומר לא את "הפרויקט המשותף" עם התובעים. סעיף 16 מתייחס במפורש ל"פרויקט המשותף" וז"ל: "הפרויקט יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים". לדעתנו, גם מלשון הסעיף וגם מן ההיגיון הפשוט ניתן לקבוע שהסעיף איננו מחייב את הנתבעים לפרסם את התובעים בפרסומים לפרויקטים אחרים בהם התובעים אינם שותפים.  

זאת ועוד: החוזה אינו מעניק לתובעת בלעדיות אף לא בתקופה הראשונה. אילו החליט הנתבע לשווק בתקופה הראשונה במקביל לספרי התובעת גם ספרים נוספים, לא היה סעיף 16 מחייב אותו לפרסם את התובעת בפרסומים שנועדו לשווק בתקופה השנייה. הוי אומר שסעיף 16 לא מטיל חובה על הנתבעת, גם לא בשנים של התקופה הראשונה, לפרסם את התובעת בכל פרסומת שיפרסם בשנים אלו. גם בשנים אלו המבחן הוא למה נועדה הפרסומת – לקדם את "הפרויקט המשותף" עם התובעים או פרויקט אחר?

ד.      לאחר שקבענו שבאי-אזכור התובעת באותם הפרסומים שנועדו לקדם את "הפרויקט המשותף" עבר הנתבע על התחייבותו בחוזה, יש לדון האם יש לחייבו בפיצוי ואם כן, האם הפיצוי ייקבע על פי סעיף 27.

ה.      אדם שקיבל על עצמו בהסכם עם זולתו לעשות או לא לעשות פעולה, והתחייב שאם יעבור ולא יקיים התחייבות זו ישלם לזולתו סכום התואם את ההפסד שייגרם לו - אזי אם לא קיים את התחייבותו עליו לשלם את הסכום שקבע. לעומת זאת, אם קבע תשלום הגבוה מההפסד שייגרם לזולתו, אזי אם לא עמד בהתחייבותו הוא פטור מכל תשלום (רמ"א חו"מ סי' רז סעיף יג). ההגזמה בשיעור הפיצוי מעבר להפסד מעידה על כך שלא היתה למתחייב כוונה אמיתית לחייב את עצמו בתשלום זה והוא הפריז כדי להרשים את הזולת בנחישותו (והאמיתית - אם מדובר באדם ישר) למלא אחר התחייבויותיו (ראה סמ"ע סי' רז ס"ק יז), אך לא גמר בדעתו לשלם. זוהי התחייבות ב"אסמכתא" שעל פי ההלכה איננה התחייבות.

ו.        נחזור על לשונו של סעיף 27: "אי עמידה בסעיף הפרסום החל מן הפרסום השלישי, ללא אזכור התובעים יזכה את המפעל בסך 2,500 ₪ לכל מאורע או מודעת פרסום". לשון זו מתנה את התשלום באי-עמידה של הנתבעים בהתחייבויותיהם. אי-עמידה זו היא שמזכה את התובעים ב- 2,500 ₪ לכל פרסום.

אין מספר מינימום של פרסומים בהם חייב הנתבעת לפרסם את התובעת בכל מקרה, גם אם לא תפרסם הנתבעת פרסומים משלה. מכך אנו מסיקים שהדרישה בסעיף 16 לחוזה איננה לפרסם את התובעת אלא למנוע לגמרי כל פרסום של הנתבעת שלא תוזכר בו התובעת. ההסכם היה מחייב לדוגמה את הנתבעת בסכום הנקוב בסעיף 27 גם אם על כל פרסום שעשה הנתבעת לעצמו ללא אזכור התובעת" היה מפרסם הנתבעת עשרה פרסומים שבהם כן הזכירו את התובעת כנדרש. ברור שמאחורי הדרישה עמד החשש להפסדים שיוסבו לתובעת מכל פרסום של הנתבעת שלא יוזכר בו גם התובעת. הנתבעת קיבל על עצמו דרישה זו והסכים לשלם פיצוי על אי-עמידה בה. משמעות הדבר היא שהתשלום שנקבע בסעיף 27 עבור כל אי-פרסום של התובעת במודעות של הנתבעת לא בא כדי להשלים את המחיר שהיה על הנתבעת לשלם עבור הספרים, מחיר שאילו עמד הנתבעת בהתחייבויותיו היה משולם בחלקו בפרסומים שהיה מפרסם על חשבונו לטובת התובעת. ההפסד ממנו חששה התובעת לא היה חשש מאי- פרסומו וגם לא נקבע תיקרה לסכום הכללי שיחויב בו הנתבעת, סכום בו יושלם החסר בתשלום הספרים.

ז.       נותרת השאלה אם הסכום הנקבע בסעיף כפיצוי על אי-עמידה בהתחייבות הנתבעת תואם את ההפסד הצפוי או שיש בו הפרזה ניכרת המעידה על כך שהנתבעת לא העלתה על דעתה ברצינות את האפשרות שלא תעמוד בהתחייבויותיה ותדרש לשלם? במילים אחרת, האם ההפסד שנגרם לתובעים מכל פרסום של הנתבעת בו התובעת או הלוגו שלו אינם נכללים שווה ל- 2,500 ₪ או גדול יותר? כדי לענות על שאלות אלו עלינו לבדוק איזה הפסד, אם בכלל, הוסב לתובעת מאי- האזכור שלה בפרסום של הנתבעת.

ח.      התובעת טענה בכתב ובעל פה שסעיף 16 וסעיף 27 נועדו למנוע טשטוש ולקבוע בתודעה הציבורית את ההכרה שהתובעת והנתבעת הם שני גופים שונים ועצמאיים. לטענתו אי-עמידה בסעיף 16 הביא להעלמת התובעת, העלמה שטשטשה את הזהות הנפרדת של כל אחד מהגופים וחייבה את התובעת להשקיע כספים רבים משלו כדי לבנות את עצמו מחדש כמותג נפרד.

ט.      לאחר שמיעת הטענות של הצדדים וחזרה על הפרוטוקולים ובדיקת העובדות והטענות שהוגשו בכתב בית הדין קובע שהעובדות, התכתובת במייל בין הצדדים, המסמכים שהוגשו לבית הדין מצד התובעים וכמוהם הלשון בסעיף 16, מה שיש בו ומה שאין בו, מעידים אחרת – הסעיפים נקבעו למטרה כמעט הפוכה: כדי ליצור בתודעה הציבורית זיהוי בין התובעת לבין הנתבעת ש"יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים" (סעיף 16 לחוזה), כלומר של הנתבעת, ושל התובעת.

הקביעה בסעיף 16 ש"הפרויקט יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים" באה ללא ספק להבטיח שהתובעת יוכר בציבור כשותף מלא ומשמעותי בפרויקט הנתבעת. כלומר "הפרויקט יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים" ולא של הארגון של הנתבעת בלבד. הצעדים המעשים בהם התחייב הנתבעת כדי להבטיח הכרה זו הם ללא יוצא מן הכלל אזכור נאות של התובעת בפרסומים של הפרויקט המשותף. הסעיף אוסר פרסום של הפרויקט המזכיר את הנתבעת ללא אזכור של התובעת. גם בתכתובת עם הנתבעת חוזר מנהל התובעת במיילים רבים על דרישתו שהתובעת והלוגו שלו יופיעו בפרסומים השונים של הנתבעת כדרוש בסעיף. כל זה כדי להבטיח שבראשו של היהודי ברחוב השומע את השם הנתבעת תעלה גם האסוציאציה עם התובעת.

האם יש לסעיף גם מטרה נוספת? האם מחייבת הקביעה: "הפרויקט יוצג כפרויקט משותף של שני הארגונים" את ארגון הנתבעת לדאוג לכך שהציבור יבין מתוך פרסומיו שבדומה לתובעת גם הנתבעת הוא לא יותר מארגון שיחד עם התובעת שותף לפרויקט שגם הוא נקרא כך? האם במקביל לאסוציאציה שהסעיף שואף ליצור בראשו של היהודי בין התובעת לפרויקט הנתבעת, מטרתו היא ליצור בראשו של אותו יהודי בעת ובעונה אחת בידול בין התובעת לבין ארגון הנתבעת? וכל זאת על ידי אזכור המותג התובעת כמה שיותר פעמים תחת כותרת- העל של הפרויקט הנתבעת מבלי לחייב בשום מקום בידול בין הנתבעת (הארגון) לפרויקט?

במילים אחרות: התובעים דרשו כמה שיותר אזכורים בולטים של השם ושל הלוגו שלהם תחת הכותרת הנתבעת. הם טוענים שדרישה זו באה כדי לבדל אותם מהנתבעת. טענה זו לא יכולה להתקבל על שום בר-דעת.

מכיוון שהפרויקט המשותף - הנתבעת, נושא את שמו של רק אחד משני הארגונים – של הנתבע, "ארגון הנתבעת" שבלוגו שלו מופיעות שתי מילים בלבד: הנתבעת, דווקא העמידה בדרישות הסעיף היא זו המביאה בהכרח לטשטוש (או למיזוג) הזהויות בין שני הארגונים. אין בסעיף 16 כל דרישה הפועלת במצב זה לבדל את התובעת מהמותג הנתבעת שתחת שמו (שם הפרויקט) מופיע שם התובעת.

ואכן ההוכחה שהגיש התובעת לבית הדין המתעדת פנייה לתובעת כשהפונה התרעם על הנתבעת מלמדת שהפונה הכיר היטב את המותג של התובעת וראה בו את הכתובת לתלונות שלו על הנתבעת. מהיכן הכיר הפונה את הקשר בין התובעת לנתבעת? מאיפה הסיק שלהתובעת אחריות על פרויקט הנתבעת? בוודאי שלא מפרסומת בה התובעת הועלם ולא הוזכר!

דווקא הציות לסעיף 16 יצר את הבלבול. הצמדת הלוגו של כל אחד משני הארגונים ללוגו של השני באלפי הפרסומים בהם פעל הנתבע כדרישת סעיף 16, ואזכור המותג התובעת בהבלטה בפרסומת של הנתבעת - שהוא שם גם של "הארגון" וגם של "הפרויקט" – הם שיצרו בהכרח את הרושם שהתובעת הוא הנתבעת ואולי גם ההפך (ייתכן ובין הפונים גם אלה החושבים שהארגון היחיד האחראי לפרויקט הנתבעת הוא התובעת ואין ארגון נפרד לנתבעת). טענת התובעים שלא פחות מ-31% מהפניות אליהם היו מיועדות לנתבעת מצביעה על ההיקף הרחב של טעות זו הנוצרת כשבפרסום של פרויקט הנתבעת השם והלוגו של התובעת בהתאם לסעיף 16 מוצגים בהבלטה ותופסים את עיני הקורא.

על כך שהתובעים עצמם היו ערים לבלבול ולטשטוש הנוצרים כל עוד לא עושים הבחנה בין פרויקט הנתבעת לבין ארגון הנתבעת אנו למדים ממסמך שהם שלחו לבית הדין וז"ל:

1. כדי למנוע בלבול במונחים הבחנו בין הייצוג הארגוני של הנתבעת, לבין המאמץ המשותף לשני הארגונים, ששני הצדדים היו שותפים לו.

העובדה שלא פעלו בסעיף 16 לחוזה למנוע את הבלבול הזה שהיו ערים לו מלמדת שהסעיף נועד אך ורק להבטיח שהתובעת יזוהה בעיני הציבור עם פרויקט הנתבעת (ההבנה הראשונה של הקביעה בסעיף 16) ולא לבדל בין הארגונים. בעת ניסוח החוזה לא היה חשוב לתובעים "למנוע הבלבול" שידעו שייווצר בהכרח בתודעת הציבור בין פרויקט "הנתבעת" שהתובעים שותפים בו, לבין ארגון "הנתבעת" שהתובעים אינם חלק ממנו. אילו הבידול של התובעים מהנתבע היה חשוב אז לתובעים, אזי בעת ניסוח החוזה היה עליהם להכניס לדרישות סעיף 16את ההבחנה שהעלו "כדי למנוע בלבול" על ידי קביעה שבכל פרסום של פרויקט הלימוד יפורסם ששותפים לו התובעת והנתבעת. בין חתימת החוזה להיום לא קרה דבר שהיה בו להגדיל את סכנת הבלבול. מי שחשש לבלבול בזמן האחרון היה צריך לחשוש לבלבול גם בזמן חתימת החוזה.

יש לציין שדרישה זו להבחין בין הנתבעת לתובעת, לא הופיעה אף לא פעם אחת, גם לא בכל התכתובת בין התובעים לבין הנתבע בה דרשו התובעים מהנתבע להקפיד ולהזכיר את התובעת בפרסומת של "הנתבעת".

בית הדין קובע: סעיף 16 נוסח על  דעת התובעים בשעתו כדי ליצור זיהוי בדעת הציבור בין התובעת לבין פרויקט הנתבעת אע"פ שהתובעים היו ערים לכך שזיהוי זה ייצור בלבול שיפגע בהכרת הציבור שלתובעים (ולנתבע) מפעל בעל זהות נפרדת משלו.

 

אכן דרישת התובעת בסעיף 16 ליצור בתודעה הציבורית זיהוי בין התובעת לנתבעת היתה לגיטימית ואף הגיונית. התובעת ביקש לנכס לעצמו את הפרויקט שלהצלחתו תרם לכל הדעות את חלקו (הגדול או הקטן יותר). זאת כדי למכור בחנויות ודרך האתר שלו - למי שלא קיבל את הספרים דרך "הנתבעת" - וליהנות מההילה של הפרויקט.

 

התובעים כתבו שגם לאחר הפירוק 31% מהפניות הטלפוניות אליהם באו ממי שביקשו להגיע לנתבעת. לא ציינו כמה מפניות אלו (מעבר לזו האחת שעליה הרחיבו את הדיבור) היו כדי להביע תרעומת וכמה מהן היו כדי לגלות התעניינות. מצב זה בו מי שמתעניין בפרויקט הנתבעת עשוי להתקשר לתובעת היה אינטרס של התובעים. הוא יכול היה להביא להם רק תועלת כל עוד נמשך שיתוף הפעולה עם הנתבע.

י.         גם לאחר שהחליטה "הנתבעת" על פירוק שיתוף הפעולה, המשיך מפעל התובעת בפרסומיו לחזק את הזיהוי בינו לבין "הנתבעת". פרסום בו תמונה של ספר התובעת תחת הכותרת של הנתבע מלמדים שלזמן קצר לאחר הפירוק נמשכה מגמת התובעים ליצור זיהוי בינם לבין המותג של הנתבעת ולא לבדל את עצמו ממנו. רק לאחר שעבר זמן ארוך יותר מהחלטת הפירוק הגיעה התובעת להבנה שעליו להדגיש את העובדה שהוא איננו "הנתבעת" כדי שיוכל לשווק את ספריו בעת שהנתבע ישווק ספרים אחרים. המשך הזיהוי עם "הנתבעת" בפרסומים של התובעים היה עלול להביא מתוך בלבול למצב בו פרסומים אלה היו מגדילים את המכירות של המהדורה המתחרה בהם.

יא.   נכון הוא שאילו עמדה "הנתבעת" בהתחייבות שקיבלה על עצמה בסעיף 16 סביר להניח שהיה בכך להקל על מכירת ספריו של התובעת גם מחוץ למסגרת הנתבעת באותן השנים בהן התובע והנתבע פעלו בשיתוף.

אך לאחר שנפרדו דרכיהם של התובע והנתבע, והספרים המשמשים את "הנתבעת" שוב אינם מהתובעת, הבינו עם הזמן התובעים שהזיהוי של התובעת עם הנתבעת, זיהוי שלאורך השנים ביקשו התובעים לחזק בין השאר באמצעות סעיף 16 לחוזה, בלי שום ניסיון או פנייה לנתבע ליצור בידול כלשהו בין המותג התובעת למותג "הנתבעת", עשוי להקשות על התובעת להתחרות עם הספר אותה משווקת  הנתבעת.

יב.    בית הדין חוזר עתה לתשובות שהשיבו התובעים לשאלתנו (אותה הזכרנו לעיל בעמ' 4) האם פרסום לוגו של התובעת על גבי המודעות של "הנתבעת" לא היה מחזק את הזיהוי של התובעת עם "הנתבעת", זיהוי שהם מתקנים עתה בכסף רב. התובעים השיבו שלוש תשובות:

(א) הצבת שני לוגואים מעידה כי מדובר בשני גופים.        
(ב) עדיף פרסום מאשר אי פרסום כלל.    
(ג) זהו ההסכם ועל הנתבע לכבדו.

בית הדין דוחה את שתי התשובות הראשונות ומקבל את התשובה השלישית.

1.       אנו מקבלים את דברי התובעים בתשובתם השלישית: סעיף 16 חייב את הנתבע לפרסם את התובעת ואת הלוגו שלו בכל פרסום של הפרויקט המשותף (אך כאמור לעיל, לא בפרסום שנועד לקדם פרויקט אחר עם מהדורה אחרת) ומכיוון שהנתבע חתום על ההסכם עליו היה לקיים את הכתוב בסעיף עליו הוא חתום.

2.       אנו דוחים את התשובה הראשונה מכיוון שהצבת השם והלוגו של התובעת במקום בולט ליד מותג של הנתבעת בפרסום לפרויקט הנתבעת מביא דווקא לבלבול ולא לבידול. התובעים היו ערים לבלבול זה ואף נהנו ממנו.

3.       אנו דוחים את התשובה השנייה. לא תמיד עדיף פרסום מאשר אי-פרסום כלל.  מההוכחות שהגישו לנו התובעים אנו למדים שהציבור אכן זוכר היטב את המותג של התובעת אך הפרסומות שפורסמו על פי סעיף 16 הן אלו שחיברו בין התובעת לשם של "הנתבעת". כעת, כאשר "הנתבעת" משווקת ספר מתחרה, זה אילץ את התובעים להשקיע כספים בפרסומים חדשים כדי להבליט את פעילות התובעת.

יג.     שאלנו בסוף סעיף ז: איזה הפסד הסבה הנתבעת לתובעת באי-עמידתה בהתחייבותה ע"פ סעיף 16 לחוזה, התחייבות שבית הדין קבע שהיה עליו לעמוד בה? התשובה לשאלה זו היא שהפסיד את הרווח שסביר להניח היה מקבל ממכירת יותר ספרים בחנויות או באתר שלו בשנות ההשתתפות שלו בפרויקט.

אך לפיצוי ש"הנתבעת" קיבלה על עצמה בחוזה בסעיף 27 לא נקבעה תקרה כלל! לדעת בית הדין גם סכום התביעה במאות אלפי שקלים שהגיש התובעת גדול בהרבה מן הפסד שהוסב לו בצמצום מכירות מחוץ למסגרת "הנתבעת" משך שנות השותפות. הרי לטענת התובעים (עמ' 4) בעצם שיתוף הפעולה שלהם עם "הנתבעת" איבדה התובעת לקוחות פוטנציאליים רבים, כי המשווקים לא הסכימו להפיץ את הספרים לקהלים נוספים, כי לא יכלו להתחרות בקמפיין של הנתבעת. מכאן שהתובעים מודים שפוטנציאל השיווק של מהדורת התובעת בשנים בהם ספרי המהדורה היו מופצים בזול על ידי הנתבעת היה מצומצם ביותר עד כדי כך שלא היתה כדאיות כלכלית למפיצים להפיצם.

לסיכום: אע"פ שהנתבע היה חייב לקיים את ההתחייבות שקיבל על עצמו בסעיף 16 אין ספק שהתשלום שקיבל על עצמו בסעיף 27 היה מלכתחילה מופרז וגם לא תואם את ההפסד שבפועל הוסב לתובעת.

לכן אין לסעיף 27 תוקף הלכתי.

יד.    קביעת בית הדין שאין לחייב את הנתבע על פי סעיף 27 מחייבת אותנו לדון בשאלה אם לחייב אותו מדין "גרמא" בתשלום הפסד הרווחים המשוערים הנוספים שהיה התובעת מרוויח בשנות השתתפותם בפרויקט אילו עמד "הנתבעת" בדרישות סעיף 16.

זאת ועוד: מי שמתחייב בחוזה חייב לקיים את התחייבויותיו. זאת גם אם באי-קיום ההתחייבות לא הסב נזק למי שהתחייב כלפיו אלא מנע ממנו איזו טובת הנאה שאינו שווה כסף (ראה שו"ת בצל החכמה החלק ה סי' ס אות יא). ככלל על בית הדין לשקול אם להטיל פיצוי מיוחד על הצד שמפר את התחייבויותיו כדי לחנך אותו ואת הציבור שלא לזלזל בצורך לקיים התחייבויות.

ג.4. הכרעה בתביעת הפיצוי על הפרת סעיף 27

אין לחייב את הנתבע לפצות את התובעים על אי-עמידתו בסעיף 16 על פי הכתוב בסעיף 27. סעיף 27  הוא אסמכתא, כלומר התחייבות שללא כל ספק נעדרה ממנה גמירות דעת של המתחייב. חיוב בגרמא או חיוב פיצוי על עצם האי-עמידה בסעיף 16, יידונו בנפרד להלן.

ד.     תביעת התובעת – הנתבעת לא רכשה את כל הספרים שע"פ החוזה היתה חייבת לרכשם

ד.1. טענות התובע:

בסעיף 3 להסכם בין הצדדים נקבע במפורש:

"ההסכם מתייחס רק לתקופה הנוכחית שמסתיימת ב---".

כוונת ההסכם היא שתהיה תקופת לימוד בה הנתבעת תעבוד עם התובע.

לטענת התובעים, ההסכם (בנוסח השלישי שלפנינו, שרק הוא הוצג לנו כזה שנחתם על יד הנתבע) נוסח ביחד על ידי שני הצדדים, מילה במילה, לאחר שהחוזה השני הופר ע"י הנתבעים. לכן יש להצמד למה שכתוב בו - שההסכם מסתיים לאחר הספר הנוכחי. הנתבעת צריכה לרכוש ספרים אחרים מהתובעת, כפי שהתחייבו בחוזה. הנתבעת קנתה 8,700 ספרים, ולפי החוזה עליה לרכוש כמות זהה מספרים אחרים בקיזוז 2,225 שכבר רכשה מספרים אלה. סך התביעה בנושא זה, כפי שהוא מופיע ב"סיכום התביעה כולל תגובות" של התובעת המחושב על פי מחיר של 16 ₪ לספר הוא 220,150 ₪. לעומת זאת ב"כתב ההגנה לתביעה שכנגד והרחבת פרטים לתביעה" של התובעת סך התביעה המוזכר הוא "כ- 128,000 ₪" (החישוב במסמך זה לא ברור).

בעוד ששני המסמכים האלה שהזכרנו מציינים שהנתבעת רכשה 4,450 עותקים סך הכל; בסעיף 31 של מסמך אחר (ללא תאריך) שהגיש התובעת (כותרתו "סיכומים מטעם הנתבעת" ועליו רשם התובעת את הערותיו) מעיר התובע שהנתבעת כבר רכשה 4,500. בית הדין מתעלם מהמסמך האחרון מכיוון שהוא בלתי מדויק בעליל וידון בטענת התובע שהנתבעת רכשה 4,450 בלבד.

ד.2. טענות הנתבע

לטענת הנתבע ההסכם נוסח ע"י התובע בערמה, תוך שזירת רסיסי משפטים שהוא נותן להם פרשנות מוטעית. היות שהחוזה נוסח ע"י התובע ומטיל על הנתבע חובות רבות כשהוא מתיר לתובע חופש פעולה כמעט מוחלט, הרי שיש לפרש כל עמימות בחוזה באופן ההולם את עמדת הנתבע.

לדעת הנתבע כל ההסכם נגמר כבר לפני זמן מה. לכל היותר, עולה מההסכם כי הנתבע מתחייב לרכוש מהתובע ספרים נוספים, גם אם בפועל ישתמש בספרים אחרים. גם אם היתה התחייבות לרכוש את הספרים, אין התחייבות להפיץ אותם בפועל.

לגבי כמות הספרים שרכשה הנתבעת בטרם פירוק השותפות - לא יותר מ-6,000 ספרים.

ד.3. הדיון – האם התחייבה הנתבעת לרכוש מהתובעת ספרים ואם כן, באיזה כמות?

א.      התובע הודה בדיון השני בבית הדין שבחוזה "אין התחייבות למספר עותקים" (פרוטוקול לדיון 2 עמ' 3). אע"פ שאכן אין בחוזה סעיף הקובע כמה עותקים חייבת הנתבעת  לרכוש מכל ספר, עיון בחוזה מגלה שכנראה היתה הבנה שעל הנתבעת לרכוש מספר מינימום של עותקים. שכן, בסעיף 26 נקבע: "היה והארגון [הערה: "הארגון" בהסכם זה הוא הנתבעת] ייקלע לקשיים מהותיים אשר יביאו לביטול התוכנית (נטל ההוכחה לכך מוטל על הארגון) וכתוצאה מכך הארגון יבטל את הזמנת הכרכים העתידיים בהודעה מוקדמת שתינתן לכל המאוחר 75 יום לפני תחילת הלימוד הארגון לא יחויב בפיצוי". כלומר – אם לא תרכוש הנתבעת ספרים כלל היא חייבת בפיצוי. לא סביר שאם  הנתבעת תבטל לגמרי את הזמנת הספרים ללא הוכחת "קשיים מהותיים" יחויב בתשלום מלא עבור כולם אך אם יבטל את ההזמנה כולה חוץ מעותק אחד יהיה פטור מכל תשלום. לפיכך, יש לפרש שיש היקף מסוים שהנתבעת התחייבה לרכוש.

ב.      התביעה של התובעת לפיה היה על הנתבעת לרכוש ממנה 17,400 ספרים נוספים בדומה לכמות העותקים שנמכרה מהספרים הקודמים מבוססת על הנחה מוטעית והיא שיש לתובעת בלעדיות. ב"כתב הגנה לתביעה שכנגד והרחבת הפרטים לתביעה" (עמ' 6 סעיף 22) כותבים התובעים שהנתבע "מתחייב בחוזה שיש לתובעת בלעדיות". על פי הנחה זו הבינו התובעים שסעיף 26 של החוזה בין הצדדים מחייב את "הנתבעת" להזמין מהתובעת את מספר העותקים שהוא עומד לשווק מכל ספר וספר, יהיה המספר גדול או קטן. אך החוזה איננו מאשש ההנחה עליה מבוססת תביעה זו; אין בחוזה סעיף המחייב את "הנתבעת" להעניק לתובעים בלעדיות – כלומר לשווק בתקופה הראשונה רק את הספרים של התובעת. זאת ועוד: גם אילו צדקה הבנת התובעים לגבי בלעדיות, בהעדר התחייבות חוזית של "הנתבעת" לרכוש מספר נקוב של ספרים נותרו המונחים שבסעיף 26 - "ביטול התוכנית" ו"[ביטול] הזמנת הכרכים העתידיים" - ללא הגדרה כמותית וכתוצאה מכך גם ללא משמעות מעשית. אין תמיכה בחוזה לפירוש העולה מדברי התובעים למונחים אלה לפיו התחייב הנתבעת לרכוש מכל ספר כמות עותקים הגדולה או שווה לכמות העותקים שרכש מהספר הקודם לו בסדרה.

ג.        סעיף 6 של החוזה קובע: "מחירי הספרים שלהלן קבועים לכל עותק בהדפסה אחת, החל מכמות מינימאלית (לכל הדפסה) של 5000...".

בהעדר סעיף אחר הקובע במפורש מה היא הכמות המינימאלית שעל "הנתבעת" להזמין מהתובעת, ועל אף הודעת התובעים שאין מספר מינימאלי כזה (ולכן מעיקר הדין היה ניתן לפטור את הנתבע מתשלום לאחר שרכשו את הסטים שרכשו בהסתמך על הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"), נראה לבית הדין על דרך של פשרה וכדי לא לרוקן את סעיף 26 מכל משמעות הגיונית לפרש את ה"כמות מינימאלית" שבסעיף 6 ככמות המינימאלית שעל "הנתבעת" לרכוש מכל ספר מבלי שיהיה בכך "ביטול התוכנית". משמעות הדבר היא שהיה על "הנתבעת" לרכוש 6,000 עותקים. בית הדין מודע לכך שניתן לפרש את סעיף 6 בדרך אחרת  - כקביעת הכמות המינימאלית בה המחיר ליחידה הוא לפי טבלת המחירים שבסוף הסעיף, וכנראה כך מפרש אותו מנהל הנתבעת שלדבריו החוזה לא קובע כמות מינימאלית שעל הנתבע לרכוש, אך לדעת בית הדין, הפירוש לעיל הוא הסביר יותר מהשיקולים שנמנו לעיל.

ד.      בפועל, כפי שמודה התובעת רכשה "הנתבעת" 4,450 עותקים עבורם שילם. (ראה שורה ראשונה למסמך שהגיש התובעת: "סיכום התביעה כולל תגובות"). כלומר רכש "הנתבעת" 1,550 עותקים פחות ממה שעל פי הפשרה שקבע בית הדין הוא חייב לרכוש, מחיר הספרים שלא נרכשו הוא 26,350₪.

ה.      גם אם התובעת הדפיסה את הספרים וסמכה על כך שתמכור אותם לנתבעת, ההפסד שנגרם אינו אלא הרווח שהיה מרוויח התובעת מהעסקה. זאת משום שאת הספרים שהדפיס ימכור התובעת בדרך עצמאית. בעניין זה הוראת בית הדין לנתבעת היא שאם תוכיח התובעת שהדפיסה את הספרים עבור הנתבעת בטרם פורקה השותפות, הנתבעת לא תמנע ולא תפריע לתובעים למכור עותקים של הספר גם אם רשום עליהם הלוגו של "הנתבעת".

ו.        בבוא בית הדין לקבוע את הסכום לתשלום, מתייחס בית הדין לשיקולים הבאים:  
 (א)מעיקר הדין לא הוכח מתוך החוזה ש"הנתבעת" חייב לרכוש עותקים של ספרים אלה מעבר למה שכבר רכש.

(ב) שאף לדברי התובעים (בפרוטוקול דיון 1 בעמ' 10) הנתבע גייס להם תרומות בגובה של 600,000 ₪ בנוסף לכיסוי העליות של התובעים.

לאור האמור,  במסגרת הפשרה שבית הדין  כופה על "הנתבעת" בגין תביעה זו משער בית הדין את הפסד הרווח להתובעת ב- 4,216 ₪ שהוא שישית מהמחיר שהסכים "הנתבעת" לשלם עבור 1,550 ספרים.

ד.4. הכרעה בתביעה לרכישת ספרים

מעיקר הדין לא הוכח שהיה על הנתבעת לרכוש ספרים מעבר לכמות שכבר רכש. כפשרה קובע בית הדין שעליו היה לרכוש בסך הכל 6,000 ספרים. בפועל נרכשו 4,450 ספרים. במסגרת פשרה זו עליו לפצות את התובעים רק בהיקף הרווח המשוער על ידינו שהוא 4,216 ₪.

בית הדין קובע שיש לחייב את הנתבע בסך של 4,216₪.

ה.    תביעת התובעת: על "הנתבעת" לשלם לתובעת 100,000 ₪ כבונוס

ה.1. טענות התובעים:

בסעיף 19 לחוזה נקבע:

"תיעשה השתדלות מירבית לתוספת תרומה של 17,000 ש"ח לכרך בגלל ההגדלה במספר העמודים וההרחבות הנוספות".

סעיף זה נועד לכסות את ההוצאות היתרות של התובעים. מדובר על שני ספרים ולכן הבונוס המוזכר בחוזה הוא בסך 34,000 ₪. לטענת התובעים נציג הנתבע הודיע במייל ובעל פה שישלם עוד 66,000 ₪ עבור העובדים שעבדו והשקיעו מאמץ שמעבר לחוזה.

הנתבע לא עמד בהתחייבות לשלם סך זה, ואילו היה מודיע על כך מראש, התובע היה רשאי על פי החוזה להוסיף הנצחות בתחילת הכרכים.

הנתבע הצליח לגייס כספים ובכל זאת החליטו שלא להעביר את הבונוס לתובע.

לגבי טענת הנתבע שאין מקום לתת את הבונוס לאור ההתנהלות שלנו כלפיו – טענו התובעים שהתנהלות זו שלהם היתה תגובה להתנהלות הנתבע, שכתב ואיים עליהם. כאן צורפו דוגמאות של לשון קשה כלפי התובע ונציגיו.

ה.2. תשובת הנתבע:

גם לטענת התובעים אין כל התחייבות ליתן להם בונוס, מעבר ל"השתדלות מרבית". העברנו לנתבע סכומי עתק על פי הסיכום בינינו, סכומים שהם הרבה מעבר לעלות של הספרים עצמם.

לאור התנהלות התובע כלפינו – הוא איננו ראוי לקבל בונוס מעבר למה שהתחייבנו כלפיו. כאן צירף הנתבע כדוגמה להתנהלות התובע לשון הודעה ששלח אליו התובע ובה ביטויים קשים כלפי הנתבע. לאור האווירה הקשה בין הצדדים החלטנו לא לתת לתובע כל סכום שמעבר למה שהחוזה מחייב אותנו לשלם לו.

ה.3. הדיון:

העובדה שהסעיף בחוזה נוסח בלשון "השתדלות מרבית" מוכיחה לדעת בית הדין על כוונה ברורה בשעת הניסוח שלא לחייב את הנתבע באופן מוחלט בתשלום הבונוס.

כביסוס לכך, ראוי להשוות את ניסוח סעיף 19 לניסוח סעיף 26 שם פוטר החוזה את הנתבע מחובתו להזמין ספרים מהתובע אם "ייקלע לקשיים כלכליים מהותיים אשר יביאו לביטול התוכנית (נטל ההוכחה לכך מוטל על הארגון)". אילו ביקש החוזה לחייב את הנתבע בתשלום הבונוס אא"כ "ייקלע" למצב בו לא הצליח לגייס כספים שיכסו אותו אזי סעיף 19 היה מטיל חיוב מוחלט על הנתבע, ממנו היה יכול להיפטר בהוכחה על מצוקה כלכלית.

ה.4. הכרעה:

בית הדין דוחה את התביעה ופוטר את הנתבע מתשלום הבונוס.

ו.       תביעת התובעת: על הנתבעת לשלם 4,400 ₪ עבור 10 סטים שמסרו לה לצורך גיוס תרומות

ו.1. טענות התובע:

לידי הנתבעים הועברו 10 סטים, לצורך השגת תרומה לתובעים. התרומה הושגה אך לא הועברה לתובעים, ולפיכך מבקשים התובעים לפחות את התשלום על 10 הסטים, בשווי 4,400 ₪ .

ו.2. טענת הנתבע:

במהלך תקופת שיתוף הפעולה העביר "הנתבעת" להתובעת תרומות בגובה 400,000 ₪ מעבר לעלות הספרים.

ו.3. תשובת התובע לטענת הנתבע:

גיוס התרומות של "הנתבעת" עבור התובעת היה חלק ממילוי ההתחייבות שלו בחוזה (כנראה שהכוונה היא לסעיפים 21 וסעיף 25). הספרים שימשו את הנתבע להשגת תרומה מעבר למה שהתחייב הנתבע בחוזה, כלומר להשגת 100,000₪ עליהם אמר "הנתבעת" ש"ישתדל" להשיג ל"מפעל" כבונוס, לפיכך אין קשר בין הכספים שכן גוייסו, לבין השבת כרכי הספר שנמסרו.

ו.4. דיון והכרעה:

לא היתה הכחשה מצד "הנתבעת" לכך שה-10 סטים הועברו לידו על מנת להשיג את הבונוס ולא כדי למלא את התחייבותו בסעיף 25.הנתבע חייב בגינם 4,400 ₪ כתביעת התובעת.

ז.       תביעת התובעת: על "הנתבעת" לשלם לנו 50,000 ₪ על הוצאת דיבה

ז.1. טענת התובע:

לטענת התובע, הנתבע הוציא דיבתו של ארגון התובעת בארבע הפעולות הבאות:

1.       הנתבע פרסם ברבים את דיבתנו לרעה בכתבה בעיתון.

2.       במכתב לרב פ' ולהוצאת ספרים (נציגי התובע היו מכותבים) כינה מנהל הנתבעת את מנהלי התובעת בכינויי גנאי.

3.       "הנתבעת" הפיצה את השמועה שלא המשיכה את השותפות איתנו, מכיוון שדרשנו מחיר יקר מדי לספרים, הרבה מעבר לעלות הוצאתם.

4.       "הנתבעת" מכנה את ספרי התובעת מיושנים.

ז.2. תשובת הנתבע:

בפרשה זו רוב ההשמצות באו מצד התובע. הכתבה בעיתון היתה ביוזמת התובע ואנחנו הגבנו בה לפרסום שהיה מכוון נגדנו. המכתב היה לפורום מצומצם ולא היה צריך להתפרסם מעבר לכך.

ז.3. הדיון: האם הוציא הנתבע שם רע לתובע או ביישו ואם כן, האם הוא חייב לפצותו?

העיקרון הנקבע בהלכה הוא:

"ביישו בדברים, פטור; ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש. הגה:... המוציא שם רע על חברו, הוי בכלל המבייש בדברים (שולחן ערוך ורמ"א חושן משפט סימן תכ סעיף לח)".

ברם, אין המבייש חייב בבושת כשלא התכוון לבייש (שולחן ערוך חו"מ סי' תכא א). לכן אין לבית הדין לקנוס או לנדות את מי שפועל למנוע מעצמו נזק או להשיב לעצמו כסף שלדעתו מגיע לו ואין כוונתו לבייש את זולתו. זאת גם אם הפעולה בה נקט כרוכה בהכרח בבושת זולתו. דוגמה לכך היא מי שקובל על זולתו ומאשים אותו בגניבה. הוא פטור ואין קונסים אותו גם אם מתברר שהוא איננו מסוגל להוכיח את צדקת טענתו (ראו: רמ"א חו"מ סי' תכא סעיף א וערוך השולחן חו"מ סי' תכא סעיף ה).

פטור זה מבוסס על האומדן שכוונתו של המבייש היתה למנוע מעצמו נזק או לתקן עוולה כלפיו, והבושה שגרם היתה רק תוצאה נגררת. לפיכך, הפטור מוגבל למקרה בו המבייש לא בייש את זולתו מעבר למה שסביר להניח שחשב שנחוץ לו להשגת מטרתו. אם הפריז מעבר לכך, ראוי לבית הדין להענישו על הבושה העודפת שגרם ושהיתה להנאתו בלבד, מתוך כעס או נקמה.

מן הכלל, אל הפרטים: הנתבע לא יזם את הפרסום בעיתון אלא הגיב כאשר נשאל מול טענות התובע שדלפו לעיתון. במכתב ששלח פעל הנתבע כדי שההוצאה לא תמנע מלעבוד איתו בשיתוף פעולה. אף שהנתבע השתמש במכתב בביטויים קשים, בוטים ובלתי מתאימים, אלה לא חרגו עד כדי כך שנוכל לקבוע שהבושה היתה מטרה ראשית או עצמאית של הנתבע, ולא רק תוצאה נגררת. העובדה שהנתבע שלח את המכתב להוצאה ולא לתפוצה רחבה יותר שמחוץ לסכסוך מעידה שכוונתו היתה לעודד את ההוצאה לעבוד איתו בפרויקט ותו לא. לדאבוננו ביטויים כאלה שגורים בפיהם של מי שיש לו דין ודברים עם זולתו.

בית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצויים בגין בושת שגרם לו הנתבע בהוצאת דיבה. אך אף שבנסיבות אלו אין מטילים על המבייש חיוב כספי בכל זאת יש בדבריו של המבייש אונאת דברים (ראה ערוך השולחן חו"מ סי' תכ סעיף מז) וכדברי הרמב"ם והשולחן ערוך:

"אף על פי שהמבייש... בדברים פטור מן התשלומין עוון גדול הוא" (הלכות חובל ומזיק ג ז; שו"ע חו"מ סי' תכ סעיף לט).

לכן על המבייש לבקש מחילה ממי שביישו (ערוך השולחן שם סעיף מח).

נכון הוא שלא כל עוון בין אדם לחברו מחייב את העובר בתשלום. אך הוא איננו פטור מתשובה. על הביטויים החריפים והלא מדויקים בהם השתמש מנהל הנתבעת במכתבו, והוא יצטרך לבקש מחילה ממנהלי הנתבעת ועליהם לקבל את תשובתו ולמחול לו. על הביטויים הקשים מאד שהטיח מנהל הנתבעת במנהל התובעת ועל התשובה הבוטה שהשיב מנהל התובעת למנהל הנתבעת (גם זה וגם זה בחילופי המייל ביניהם מ 3/12/14) יצטרכו שני האישים לחזור בתשובה ולבקש מחילה כל אחד מבן-שיחו. איזה חילול השם היה נוצר, אילו ידעו שכך מדברים המנהלים ביניהם?

בנוסף, לא הוכח לבית הדין שהתובע סבל נזק כספי בעקבות פעילות "הנתבעת" מעבר להפסד הרווחים שגורם מתחרה אחד לשני כשהוא פועל בדרכים לגיטימיות להגדיל את נתחו בשוק. "הנתבעת" רשאי לפרסם שהסיבה לכך שלא המשיך עם התובעת היא שלדעתו המחיר שדרש התובעת היה יקר מדי. הוא רשאי לשבח את המהדורה החדשה שהוא מחלק ומשווק.

ז.4. הכרעה:

בית הדין פוטר את הנתבע מתשלום. על הצדדים לעשות תשובה על הביטויים בהם נקטו, ואף לבקש מחילה זה מזה.

ח.    תביעת התובעת : החזר הוצאות משפט

לטענת התובע, אילו כיבד הנתבע את החוזה היה מייתר את הדיון בבית הדין.

בית הדין דוחה את התביעה מכיוון שטענות הנתבע לא היו קנטרניות והיה צורך לדון בהן.

תביעות הנגד של ארגון "הנתבעת" כנגד התובעת.

ט.    תביעת "הנתבעת": שימוש ברשימת התפוצה – גנבת סוד מסחרי

ט.1. טענת התובע שכנגד:

התובע שכנגד, "הנתבעת" העבירה רשימת תפוצה של לקוחותיה לידי התובעת. הרשימה הועברה כדי שהלקוחות של הנתבעת יוכלו להירשם ל"מיזם המשותף", ולא לשום מטרה אחרת.

הוזכר באופן מפורש שהרשות לשימוש ניתנה באופן חד פעמי. התובעת עשתה שימוש ברשימת התפוצה כדי להפיץ תוכן פרסומי, בו היא קוראת ללקוחות "הנתבעת" לרכוש מוצרים שלה. לאחר שהוחלט על פירוק שיתוף הפעולה שש פעמים.

פסיקת בתי המשפט בארץ הכירה ברשימת לקוחות כסוד מסחרי, כאשר נדרש מאמץ מיוחד ליצור אותה, וכשיש ערך בקבלת הרשימה מן המוכן. בנסיבות דנן, "הנתבעת" השקיעה מאמץ רב במשך שנים ביצירת הרשימה.

אף שהתובעת נחשפה לרשימה במסגרת העבודה עימם, אין הדבר מסיר את עילת התביעה. רוב התביעות בגין גניבת סוד מסחרי מוגשות כנגד עובדים שנחשפו לסוד במהלך העבודה והמשיכו להשתמש בו לאחר מכן.

הרשימה מעולם לא נמכרה לתובעת.

בגין כך, תובע "הנתבעת" 100,000 ₪, כפי שנקבע בחוק עוולות מסחריות, שניתן לתבוע סך כזה אף בלא הוכחת נזק.

ט.2. תשובת התובעת:

1.       "הנתבעת" העביר את הרשימה לידי התובעת מרצונה, ולא נזכרה כל מגבלה בעניין השימוש ברשימה זו, לא בכתב ולא בע"פ. עד הדיון השני (בט"ו בשבט תשע"ה) "הנתבעת" גם לא הביעה שום מחאה על השימוש ברשימה.

2.       משמעות מסירת ההטבה דרך מייל היא כניסת כל  הנרשמים למאגר המיילים של התובעת, על כל המשתמע מכך.

3.       מנהל התובעת כתב מכתב למנהל האפליקציה, ובו הוא מספר לו כי נתקבלה רשימה של מעל ל- 3,000 שמות+מיילים, שאותם "יש להוסיף למערכת". העתק מכתב זה נשלח גם לאנשים נוספים הקשורים לתובעת. מאז עברו מעל שנה וחצי, ולא היתה על כך מחאה מצד "הנתבעת".

4.       כל העובדות לעיל מוכיחות ש"הנתבעת" היתה מודע לשימוש של התובעת ברשימה ולא ראתה בכך כל בעיה, דהיינו הרשימה ניתנה להתובעת ללא מגבלות.

5.       כשקיבלה התובעת את הרשימה שילמה התובעת בהטבה לנתבעת את התמורה לקבלת רשות שימוש ברשימה לצמיתות. "הנתבעת" היתה אמורה להבין שזאת היתה הכוונה. אילו רצתה התובעת להציע את ההטבה ללא קבלת רשות שימוש ברשימות היתה מציעה את ההטבה באמצעות קופונים.

6.       "התובעת" מודה שלא רכשה את הרשימה, וכן שמעולם לא טענה שרכשה אותה, אלא רק שקיבל אותה ולא נאסר עליו להשתמש בה.

7.       חיוב בגין סעיף תביעה זה הוא רק ע"פ דינא דמלכותא, ולא כגזילה או נזיקין. מלשון החוק משמע שסוד מסחרי אינו דבר שיש עליו בעלות ממשית, אלא שיש לחייב על נזק שנעשה מגילוי סוד מסחרי, גם אם לא יוכח הנזק, וגם אם נעשה בנזק עקיף. על כן לא ניתן לומר שאדם מגלה סוד מסחרי רק למטרה מסוימת, כיוון שברגע שמגלים סוד - זה כבר לא סוד. לכן נאמר בחוק שהסוד נחשב סוד רק כאשר בעל הסוד "נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". היות שהרשימה הועברה לגוף אחר, הוא אינו נחשב עוד כסוד מפני הגוף האחר.

8.       זאת בניגוד לאדם העובד בחברה ובמהלך העבודות התגלה סוד מסחרי, שאותו אסור לו למסור לחברות אחרות מתחרות.

9.       החוק נועד לשמור על זכויותיו של גוף אחד מפני גוף מתחרה - בנידון זה שני הגופים אינם מתחרים ביניהם.

10.   לא הוכח נזק כלכלי לתובעים שכנגד, וגם לא ברור למה אמור להיגרם נזק כזה.

11.   בכל אופן, במסירת רשימת התפוצה התווספו לתובעת רק כמה מאות כתובות.

 

ט.3. הדיון: תשלומי הנאה עבור קבלת שירות, שיש לה ערך בשוק מנכסי הזולת

בית הדין מקבל את הטענה שרשימת התפוצה היא בבעלות של "הנתבעת". מבחינה הלכתית אסור היה להתובעת, מבלי לבקש אישור לכך, להשתמש ברשימה לאחר שהוחלט על הפסקת הקשר בין הגופים על סמך הסכמת "הנתבעת" לשימוש שעשה לפני שנתקבלה החלטה זו.

הרמ"א (חו"מ סי' רמו סעיף יז) פוסק שמי שמציע לחברו ליהנות ממנו ולא אמר לו שהוא נותן לו את ההנאה בחינם זכאי לקבל ממנו תשלום עבור ההנאה שקיבל:

"האומר לחברו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה [=לא אומרים שנתן לו מתנה]. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודווקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור".

החתם סופר (שו"ת חתם סופר חו"מ סי' קיט) מעיר שהעובדה שהתביעה לתשלום הוגשה רק לאחר שנפלה קטטה בין הצדדים אין בה להעיד על מחילה מצד מי שסיפק את ההנאה:

"דווקא כשיש הוכחה מקודם ואח"כ נפלה קטטה לא יכול עוד לתבוע, אבל אם אין הוכחה אחרת רק מה שלא תבע זמן ארוך עד אחר שנפלה הקטטה, אין זה הוכחה שמחל (פתחי תשובה חו"מ סי' רמו ס"ק ד בשם החת"ס)".

בנידון דידן "התובעת" מיזמתה, ולא בעקבות הצעה של "הנתבעת", השתמשה ברשימות שקיבלה בעת שיתוף הפעולה בין שניהם גם לאחר ש"הנתבעת" החליט לפרק את שיתוף הפעולה, וזאת למרות שההחלטה הפכה אותם משותפים למתחרים. לאחר ההחלטה על הפירוק המתוכנן לא היה לתובעת שום סיבה להאמין ש"הנתבעת" תתיר לו להשתמש ברשימות כלל, ובוודאי ללא תמורה כדי לשווק ספרים שיתחרו בספרים שהוא עומד לשווק במסגרת "הנתבעת". לאור העובדות טענת התובעת לפיה: "החוק נועד לשמור על זכויותיו של גוף אחד מפני גוף מתחרה - בנידון זה שני הגופים אינם מתחרים ביניהם", היא תמוהה ביותר. לאחר החלטת הפירוק, "הנתבעת" והתובעת הפכו למתחרים לכל דבר. לדעת בית הדין השימוש שעשתה התובעת לאחר החלטת הפירוק ברשימות היה  בעליל לא הוגן. יותר על כך בהמשך.

לא הוגשה לבית הדין שום הוכחה לאושש את טענת התובעת שהנתבעת העניקה לתובעת זכות שימוש ברשימה ללא כל הגבלה. לא הכחישה התובעת את טענת "הנתבעת" לפיה השתמשה התובעת ברשימה שש פעמים לאחר החלטת הפירוק. לדברי התובעת הוכללה רשימת השמות במאגר הקבוע שלו. כמי שנהנה מיזמתו מהרשימות של "הנתבעת", חייב התובעת על פי ההלכה לשלם את שווי הנאתו לנתבעת על כל שימוש ברשימה. שווי זה הוא המחיר בשוק של הרשימה למי שמבקש לשווק את מוצריו לרשימת "הנתבעת". שוויה של רשימה זו לתובעת גדול יחסית משוויה של רשימה אחרת של שמות, מכיוון שרשימה זו כוללת שמות של מי שהוכח שמעוניינים ברכישת ספרים. בנוסף לתשלום שוויה בשוק של הרשימה, על התובעת לפצות את "הנתבעת" על נזקים שנגרמו לו על ידי שימוש ברשימה שלו על ידי מתחרה. סביר להניח שהשימוש שלא כדין ברשימה פגע בנתבעת וגרם לה נזקים.

על כימות הסכום הכולל נרחיב בסיכום לפסק דין זה שם נדון גם על אפשרות  חיוב פיצוי על עצם השימוש ברשימה בהקשר בו הוא נעשה.

ט.4. הכרעה

יש לחייב את התובעת על שימוש ברשימת התפוצה לאחר ההחלטה על פירוק השותפות. שיעור החיוב ייקבע להלן. חובה על התובעת מכאן ולהבא להימנע (ללא אישור מ"הנתבעת") מכל שימוש ברשימה ובשמות שבה ולהסיר אותם מיידית מהמאגרים שלו.

י.       תביעת "הנתבעת" – הפרת זכויות יוצרים בשימוש שעשה התובעת בחומרי פרסום של "הנתבעת"

י.1. טענות "הנתבעת": שימוש בתמונות תוך הפרת זכויות יוצרים

התובעת עשתה שימוש בפרסומת, וקטעי עיתונות שאותם יזמה ומימנה הנתבעת. התובעת פרסם אותם בפייסבוק שלו. שימוש כזה נחשב כהפרת זכויות יוצרים כפי שפסקו בתי המשפט בארץ ובארה"ב.

בחוק זכות יוצרים נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין כל הפרה של זכות יוצרים. היות שהנתבעים הפרו את הזכויות של שתי יצירות נפרדות לפחות, עליהם לפצות בסך של 200,000.

י.2. טענות התובעת:

הפרסום בפייסבוק היה אותו פרסום שפרסמה "הנתבעת" בעיתונות. באותה עת שפרסמנו אותו השותפות בינינו לבין "הנתבעת" היתה עדיין בתוקף מכיוון שלא הסתיים הלימוד בספר. עם זאת, כשפנתה "הנתבעת" אלינו, הסרנו את הפרסום באופן מיידי ("תוך עשר דקות").

מעבר לכך, בשימוש בחומרי הפרסום של "הנתבעת" היה כדי לתקן במשהו את העוולה שעשתה "הנתבעת" באי-ההזכרה של התובעת כפי שהתחייב בסעיף 16. פרסומים אלה היו אמורים מראש לפרסם גם את התובעת ומשלא עשו כן הפרסום שעשינו בהם היה תיקון.

י.3. דיון: האם היה ל"תובעת" זכות להשתמש בחומרי הפרסום אותם מימנה "הנתבעת" ל"פרויקט המשותף"?

בניגוד לרשימות של "הנתבעת" שהיתה ונותרה בבעלות של "הנתבעת", הפרסומים בסעיף תביעה זה מבוססים על תמונות שמקורן בפרויקט המשותף. לכן, אף שהמימון בא מ"הנתבעת", רשאית התובעת, גם לאחר פירוק השותפות, וגם מכאן ולהבא להשתמש בתמונות של לומדים שצילמה "הנתבעת" כשהכיתוב יהיה "תלמידים לומדים מספרי התובעת" או כל כיתוב אחר שאין בו מצג שווא. כמו כן אסור לתובעת ליצור את הרושם המוטעה שהשותפות בין הצדדים ממשיכה להתקיים לאחר פירוקה.

י.4. הכרעה

התביעה לפיצוי על שימוש בחומרי פרסום שבמימון "הנתבעת" נדחית.

יא. תביעת הנתבעת: הוצאת דיבה

אחרי שעבר בית הדין על הטענות הוא דוחה את התביעה, מהשיקולים הבאים:

אין בדברים שיוחסו לתובעת ובחלקם אף מודה התובעת שהם נכתבו על ידו – דיבה גם אם אין בכך אמת. על השומעים היתה מוטלת חובה לבדוק בעצמם עד כמה יש אמת בדברים אלה ולבחון אותם לפי הערכים שלהם.

אין הוכחה לכך שהתובעת הזמין את הכתבה בעיתון. אמנם מדברי מנהל הנתבעת בכתבה שהוא בחר להתראיין בה משתמע שהוא מייחס למנהל התובעת כוונות שונות מזו שייחסו לו. אך ייחוס כוונות אלו אין בו הכפשה המחייבת פיצוי. די בהכחשה.

הערה: אמנם דוחה בית הדין את תביעת "הנתבעת" לקבלת פיצוי על דיבה. עם זאת, הפנייה של התובעת לאנשים מסוימים בהתקפה קשה על הספרים שמפיצה "הנתבעת", מלמדת עד כמה חמורה היא העובדה שהתובעת ממשיך להחזיק ברשימות של "הנתבעת" לקדם את מכירותיו ועד כמה חמור היה השימוש בה לאחר החלטת פירוק השותפות. הגינות בסיסית היתה מחייבת את מנהלי התובעת להבין שהרשות שניתנה להם בעת השותפות להשתמש ברשימה של השותף שלהם (לטענתם בחינם) שוב איננה קיימת כשהפכו למתחריו  הקשים הפועלים נגדו.

יב.  תביעת "הנתבעת": הוצאות לכריכה מחדש בעקבות פרסום התובעת בניגוד לחוזה.

יב.1. טענות "הנתבעת":

במהדורת הספר נכללו פרסומות שונות שנועדו להביא אנשים לקנות מהתובעת. זו הפרה של ההסכם בין הצדדים, בין אם ההסכם הכתוב, ובין אם כ"הסכם בהתנהגות" וכפי המקובל במשך כל שנות ההסכם.

בעקבות כך, נאלצו התובעים שכנגד לכרוך אלפי חוברות מחדש, והדבר הסב להם עלויות. לאור זאת, יש לפצות בסך 50,000 ₪.

יב.2. תשובת התובעת:

בחוזה לא נאמר שאסור לפרסם את ספרי הנתבעים שכנגד (התובעת). לא היתה בפרסומים שום קריאה לעזוב את "ארגון הנתבעת".

כבר בזמן מוקדם יותר פרסמה "הנתבעת" מכתב לכל לקוחותיה, אודות הטבת רכישה לספרי התובעת. בכל שנות ההתקשרות, ובכל הספרים מופיעה פרסומת של ספרי הנתבעים שכנגד (התובעת) . לטענת התובעת החלפת הכריכות נבעה משינוי גישה אצל "הנתבעת", בעקבות הכוונה המתוכננת מראש להחליף את התובעת. כמו כן, לא הוכח שום נזק בפרסום זה, כפי שלא נגרם שום נזק מהפרסום שהיה עד אז. החלפת הכריכות היתה מעשה לא רציונאלי, שנבע מכעס והוביל לבזבוז כספי ציבור.

הרעיון שנאמר בדיון ע"י "הנתבעת", שהעטיפה שייכת לו לא כתובה בשום מקום, כמו כן, התובעת היה מעורב בכל פעם בהגהת העטיפה.

הטענה כאילו מכירת הספרים פוגעת בנתבעת מבחינה מסחרית אינה ברורה – "הנתבעת" היא עמותה ללא כוונת רווח, ולכן היא  לא מפסידה מכך שיש ספרים אחרים.

בפועל, מספר המשתמשים בקופון באתר של התובעת הוא אפס, כלומר אפס נזק.

יב.3. דיון: האם נאסר על התובעת להוסיף פרסומים לספריו בספר עצמו או בעטיפת הספר?

במשפט האחרון של סעיף 16 לחוזה כתוב: "יודגש כי בכל פרסום של התובעת בספרים ו/או במודעות לא [ת]יזכר בקשת תרומות במישרין או בעקיפין". משפט זה, מלמד שפרסום מותר, ורק בקשת תרומות אסורה. ההיתר המשתמע מהמשפט מתייחס הן לנתבעת והן להתובעת. לא הובאו לבית הדין ראיות שיש בהן להוכיח שנאסר על התובעת לפרסם את ספריו בספרים עצמם.

יש לדחות גם את הטענה לקיום "חוזה בהתנהגות". מהסעיף בחוזה דווקא עולה במפורש שיש אפשרות פרסום, ואין בהימנעות מפרסום בדרך כזו או אחרת ביטוי לויתור על זכות זו.

הערה: בית דין דוחה את התביעה של "הנתבעת" אף שהוא איננו מקבל את הטיעון שהעלתה התובעת לפיו מכיוון ש"הנתבעת" היא עמותה ללא כוונת רווח גם אם נעשתה פעולה שלא כדין לפגוע בהיקף הפצתם אין בכך עילה לחייב פיצוי כספי. "הנתבעת" משקיעה סכומי עתק כדי להגדיל את הפצת הספרים. הכשלת מאמציו שלא כדין היתה פוגעת בהשקעה זו ומחייבת אותו בהשקעה נוספת.

יב.4. הכרעה:

אין בפרסום בתוך הספרים הפרה של החוזה.

יג.   תביעת "הנתבעת": החזר הוצאות

תביעה זו נדחית. התביעה של התובעת לא היה קנטרני והיה צורך לדון בה.

יד.  סיכום והכרעה

בית הדין דוחה את רוב התביעות ואת רוב התביעות שכנגד.

על אי- פרסום התובעת והלוגו שלו במספר לא מבוטל של פרסומים בהם פורסם "הפרויקט המשותף" (כלומר פרסומים שקדמו להחלטת פירוק השותפות שלאחריה הפרסום נועד לא ל"פרויקט המשותף") הוא מחייב את "הנתבעת":

א.      לפצות את התובעת עבור צמצום הרווחים שהיו צפויים לו ממכירת המהדורה מחוץ למסגרת פרויקט "הנתבעת" בשנות השיתוף בין התובעים לבין הנתבע. כל אי- פרסום כנדרש בסעיף 16 היה בו להחליש במשהו את הזיהוי בין "הנתבעת" להתובעת, זיהוי שהיה מסייע לתובעת לשווק את ספריה באפיקים אחרים. (לעיל הסברנו בהרחבה מדוע דחינו את טענת התובעת שפרסום שמו והלוגו שלו יחד עם השם והלוגו של "הנתבעת" נועד ליצור דווקא בידול בין שני הגופים – טענה עליה התבססה התובעת בתביעה לפיצוי על פי סעיף 27 לחוזה).

ב.      לשלם  4,400 ₪ להתובעת עבור עשרה סטים בכריכה קשה שקיבל ממנו כדי לגייס כספים.

ג.        לשלם לתובעת 4,216 ₪ עבור כרכי ספרים שהתחייב לרכוש ולא רכש. בית הדין מורה לנתבעת לאפשר לתובעת לשווק ספרים שהודפסו לפני החלטת הפירוק.

בית דין מחייב את התובעת לשלם לנתבעת:

את שווי הנאתו בגין שימוש שעשה שלא כדין ברשימות של "הנתבעת". סכום זה הוא המחיר שהיה עולה לו לרכוש רשימה זו המורכבת משמות של מי שהוכח שמעוניינים במוצר שהוא מוכר. עליו לשלם גם את איבוד הרווחים שסביר להניח הסב השימוש שלא כדין ברשימה לנתבעת.

פיצויים אובדני רווח עקיף והנאה

קשה לאמוד בדיוק את גובה הסכומים האלה שעל התובעת לשלם לנתבעת עבור השימוש ברשימות – גם של ההנאה וגם של הנזקים. לא הוגש לבית הדין אומדן בעניין זה מצד "הנתבעת" שבמקום זה הסתמך בתביעתו על החוק המאפשר לו לתבוע עד  100,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק.

מנגד קשה גם לאמוד את צמצום המכירות במשך שנות שיתוף הפעולה בין הצדדים שגרם בעקיפין אי- הפרסום של התובעת או של הלוגו שלו בחלק מפרסומי הפרויקט המשותף. כאמור לעיל (עמ' 4 ו- 14), התובעת בעצמה הצהירה שהפוטנציאל שהיה לה למכור את ספריה מחוץ לפרויקט המשותף היה מראש קטן מאד לאור הפצתה על ידי הנתבעת, והפרסום שקיבל הפרויקט המשותף. מכאן שהצמצום בפונציאל זה שנגרם על ידי אי -פרסומם בחלק מהפרסומים גם אם הוא קיים אינו מגיע לסכום גדול.

לגבי הסכום המגיע לנתבעת: מצד אחד, ההלכה איננה רואה באי –תביעת תשלומי הנאה הוכחה למחילה. לכן העובדה ש"הנתבעת" לא תבעה את התובעת על שימוש ברשימת התפוצה עד שהתובעת תבעה אותו לא מוכיח שמחל לו על התשלום שמגיע לו כדין בגין הנאתו של התובעת. עם זאת, נראה לבית הדין שאף שלא היתה מחילה, "הנתבעת" המתין לראות אם למחול ואם לא, והיה נמנע מלתבוע את התובעת אילו המשיכו יחד או אילו נפרדו כל אחד לדרכו ללא מריבה. לשון סעיף א 3 במסמך "סיכומים מטעם ארגון הנתבעת" מאוששת הערכה זו: "עסקינן בהליך בוררות שמוטב היה לכל הצדדים המעורבים בו לו לא היה בא לעולם".

לגבי הסכום המגיע להתובעת, עליו להיגזר מהיקף הפגיעה ממנו סבלה התובעת. לא מדובר בכסף רב. דבר זה עולה גם מהעובדה שלמרות ההפרה החלקית המתמשכת של סעיף 16 לחוזה וההערות שהעיר על כך לנתבעת, לא תבעה התובעת את "הנתבעת" עד ההחלטה על פירוק. ההסבר הסביר לכך הוא ששיתוף הפעולה עם "הנתבעת" היה עד כדי כך רווחי לתובעת לעומת ההפסדים שנגרמו לו עד אז מאי-פרסומם בחלק מהפרסומים, שלא היה ראוי לסכן אותו להשגת הסכום הקטן שהגיע לו בגין אי- פרסומו. רק לאחר הפירוק שחייב את התובעת בהוצאות משמעותיות כדי להתארגן לקראת שיווק המהדורה בנפרד מ"הנתבעת" תבע התובעת את "הנתבעת". אמנם אין בשיהוי התביעה הוכחה למחילה, אך יש בה להעיד על מימדיו הלא גדולים של ההפסד שנגרם מצמצום המכירות באפיקים חילופיים כל עוד השותפות נמשכה.

בנסיבות אלו בית הדין רואה את תביעת ההנאה והנזק העקיף של "הנתבעת" כנגד התובעת בגין השימוש ברשימות ותביעת הנזק העקיף של התובעת כנגד "הנתבעת" בגין אי-אזכורו בחלק מהפרסומות שלו כשתי תביעות שנכון לקזז זו בזו.

פיצויים על אי קיום התחייבויות ובפגיעה באמון

אך אין בכך כדי להמעיט בחובה לקיים הסכמים או בחובה לכבד את זכות הקניין של הזולת. זאת ללא כל קשר לנזק הממוני שייגרם או לא ייגרם מאי- קיום חובות אלו.

אדם חותם על חוזה מתוך ציפייה שכמוהו גם הצד השני לחוזה ימלא אחר ההתחייבויות שלקח על עצמו. זאת גם אם ידוע לו מראש שאי-קיומן לא יסב לו נזק ממוני.

כמו כן, אדם הנותן לחברו רשות להשתמש בנכסיו לטובת שניהם נותן בו אמון. גם אם ישתמש בהם למטרות נוספות, הוא סומך עליו להגינות בסיסית - שלא ישתמש בהם לקדם מטרה שבגינה ינסה לפגוע חזיתית באינטרסים שלו.  גם אם לא יצליח לפגוע באינטרסים של בעל הנכסים, יש בהתנהגות זו של מי שהורשה להשתמש בהם הפרת אמון.

בשני המקרים אכזבת הציפיות פוגעת במי שבדין החזיק בהן. אך בערעור הביטחון של מי שנכנס להסכם עם חברו היא פוגעת גם בציבור, בניהול תקין של חיי מסחר. 

הנתבעת פרסמה את "הפרויקט המשותף" שלו עם התובעת באלפי פרסומות. בתביעתו טען התובעת שמתוך פרסומות אלו כשלוש מאות לא הזכירו את התובעת ואת הלוגו שלו כנדרש בסעיף 16. התובעים עצמם הודו שחלק גדול משלוש מאות פרסומות אלו פורסמו לאחר שהחליטה "הנתבעת" על פירוק השותפות. "הנתבעת" לא התחייבה בחוזה לפרסם את הפרויקט המשותף. ההתחייבות שקיבל על עצמו היתה להזכיר את התובעת ואת הלוגו שלו בכל פרסום של הפרויקט המשותף. לכן, לאחר שנתקבלה החלטת הפירוק, והפרסום של "הנתבעת" נועד לטובת פרויקט אחר ולא לפרויקט המשותף, לא נותר חיוב להזכיר את התובעת. הוי אומר שמתוך הפרסומת הרחבה מאד שמימן "הנתבעת" לפרויקט המשותף רק חלק קטן לא הזכיר את התובעת כנדרש.  לאור זה, בית הדין לא מצא בהתנהגותו של "הנתבעת" כוונה מגמתית לפגוע בהתובעת.

עם זאת זלזלה "הנתבעת" במילה שלו – בכניסתו להתחייבויות ובכיבודן עד תום. מנהל הנתבעת בחתימתו על החוזה קיבל על עצמו התחייבויות פיצוי על פי סעיף 27 אף שבשעת החתימה לא העלה על דעתו שיצטרך למלא אחריהן, ולכן גם לא גמר בדעתו להתחייב באמת. גם כשהעירו לו אנשי התובעת על פרסומות בהן לא אוזכרו כמתחייב בסעיף 16 הוא אמנם תיקן את הדבר לשעה אך לא נקט בצעדים שהיו מבטיחים שהתקלה לא תחזור על עצמה כעבור זמן. הזלזול והרשלנות שבהתנהגות זו, גם ללא כוונה לפגוע, אינם ראויים לו ולארגון המכובד שהוא מייצג. על התנהגות זו מחייב בית הדין את "הנתבעת" בפיצוי של 5,000 ₪ להתובעת.

חמור יותר בעיני בית הדין הוא השימוש שעשה התובעת ברשימות של "הנתבעת" בעת שהתחרה בבעל הרשימה - "הנתבעת". "הנתבעת" לא מחתה מיד לאחר השימוש הראשון שעשתה התובעת ברשימות שלו. ההלכה אינה רואה בכך מחילה. בהחלטתו שלא לתבוע מיד את התובעת נתן "הנתבעת" אמון בהתובעת שגם אם נוצרה תחרות בין התובעת לבין "הנתבעת", התובעת לא יתן לתחרות זו לעבור את הגבולות של תחרות ידידותית בה כל אחד מציג את היתרונות של הסחורה שלו.

הפנייה בכתב של התובעת לגוף שהוא מלקוחותיו המרכזיים של הנתבעת, בהתקפה קשה גם על כוונותיה של הנתבעת היתה מעילה באמון זה. כשידעו נציגי התובעת שהתנגדותם לכוונותיה של הנתבעת תביא אותם ליריבות קשה מול "הנתבעת", היה עליהם למחוק מיד מהמאגר של התובעת את השמות, ולשלם לנתבעת על כל שימוש שעשו עד אז ברשימה. בזמן שהוא עומד לתקוף את "הנתבעת", היה צריך להיות ברור לראשי התובעת שלא על דעת כן הרשה "הנתבעת" להתובעת להשתמש ברשימות שלו אחרי פירוק שיתוף הפעולה ביניהם.

חוק עוולות מסחריות התשנ"ט – 1999 בסעיף 6(ב)(2) מגדיר "שימוש מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד" בשם: "גזל סוד מסחרי". שם זה מעיד על חוסר המוסריות שבמעשה זה גם בראייה המבוססת רק על דרך ארץ. ה"הפרה של יחסי אמון" (כלשון ההסבר להצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת התשנ"ו – 1996 בעמ' 349) התנהגותה של התובעת התבטאה לא ברשלנות או בקלות דעת אלא במעשה מכוון נגד "הנתבעת" בעת שהחזיק ברשימות שלו על סמך האמון שנתן בו ומכאן חומרתה. מן התובעת ניתן היה לצפות להתנהגות טובה יותר. בית הדין רוצה להאמין שמעידה זו היתה ותהיה חד-פעמית. על התנהגות זו מחייב בית הדין את התובעת בפיצוי של 7,500 ₪ לנתבעת.

על ביטויים, כינויים ודרכי דיבור בלתי-ראויים בהם השתמשו הצדדים בעידנא דריתחא – חובת שני הצדדים לעשות תשובה, ולבקש מחילה זה מזה.

בית הדין מעריך מאד את ההתמסרות לאידיאלים תורניים וחינוכיים של המתדיינים. אנו מאחלים לשני הצדדים לראות כל אחד את חזונו ואת חזון חברו מתגשמים.

טו. החלטה

1.       על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,216 ₪ עבור הספרים שלא נרכשו.

2.       על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 4,400 ₪ עבור עשרה סטים של ספרים.

3.       על התובעים לשלם לנתבעת פיצוי של 2,500 ₪ - שהם הפרש בין הסכום של 5,000 ₪ בו חויב  הנתבע לתובעים על קלות דעת בקבלת התחייבויות ועל רשלנות בקיומן עד תום, לבין הסכום של 7,500 ₪ בו חוייבו התובעים לנתבע על הפרת אמון במעשה מכוון שהתבטא בפגיעה בזכות קניינו. סכום זה של 2,500 ₪ יתקזז מהסכום שחייב להם הנתבע עבור ספרים שלא נרכשו, והסכום לאחר הקיזוז יעמוד על 1,716 ₪.

4.       סך הכל לאחר חישוב החיובים והקיזוזים בגין סעיפים 1-3 , הנתבעת תשלם לתובעים סך של -6,116 ₪. על הנתבע לשלם סכום זה לתובעים תוך 30 יום.

5.       אין צו להוצאות.

 

פסק הדין ניתן ביום ו' באב תשס"ט, ‏27 ביולי 2009

בזאת באנו על החתום

 

_______________

הרב אהרן כץ

_______________

הרב יהונתן בלס

אב"ד

_______________

שלמה גרינץ

 

תגיות

חיוב התנצלות - מקורו וגדרו המהנה את חברו - האומר לחברו אכול עמי סימן תכ - סעיף לח סימן תכא - סעיף א סימן רמו - סעיף יז פרשנות - פרשנות המקיימת את התנאי עדיפה סימן תכ - סעיף לט פרק ג - הלכה ז חובת תשלום - כשאין כוונה לבייש המהנה את חברו - תביעה לאחר זמן חוק עוולות מסחריות - סעיף 6ב2 שימוש מסחרי ללא הסכמה