בס"ד


מס. סידורי:1684

סופר שהתחייב לכתוב ספר תורה ולא השלימו

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
סופר התחייב לכתוב ספר תורה עבור התובע בסכום מסוים עבור ארבעים עמודים בחודש, לאחר שלושה חודשים הוא הספיק רק 54 עמודים, ומתוכם ארבע יריעות הכוללות תיקונים רבים,
פסק הדין:
הסופר חייב לתקן את השגיאות שנמצאו אך הוא אינו חייב לשלם עבור הקלפים שנפגמו, כמו כן התביעה שהסופר ישלם לסוחר את עלות הספר עד כה ויקח את הספר תורה לעצמו נדחית.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' קיט-קכב

בהרכב הדיינים הרב ברוך יצחק לוין (זצ״ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט"א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה מסופר סת''ם שלא השלים עבודתו

סיפור המעשה

לוי הסופר התחייב להשלים עבור ראובן הסוחר ארבעים עמודים כל חודש ובמשך שבעה חדשים יגמור לכתוב כל הספר תורה, בשכר עבודה יקבל שבעת אלפים דולר. היינו אלף דולר כל חודש עבור ארבעים דפים שיכתוב. עברו בערך שלשה חדשים וההספק היה רק חמשים וארבעה דפים, בתוכם שתי יריעות של ארבעה חמשה טלאים, ושתי יריעות ששה נקבים, וגם התחלת תיבות ולא השלימם כדי שלא יצא מקו השורה, וישנם גם למעלה משלש מאות חסרות ויתרות. לוי הסופר קבל מראובן הסוחר אלפיים ומאה דולר, ואין ברצונו להשלים את הס״ת, כנראה משום שרואה שלפי ההספק של התוצר לא יהיה לו במה לפרנס את משפחתו אפילו בדוחק, וכדאי לו ביותר לכתוב מזוזות.

מקורות בהלכה

חזרה סופר מכתיבת ספר תורה היא דבר האבד למזמין

הנה בשואל ומשיב מהדורא ג׳ ח״א סי׳ תס״ט פסק כנידון דידן, בסופר שכתב ספר תורה לבעה״ב ואינו משלים הכתיבה, ואינו שוה לבעה״ב מה שכתב כי הוא רוצה שיהיה כל הס״ת כתב אחד מסופר אחד כנודע (עי׳ במרדכי פרק האומנין סי׳ שמ״ג) וז״ל:

"ורבינו מאיר אומר דהלכה למעשה הוא הדין לסופר דבר האבד הוא, דהרבה מזיק לספר שהוא משתי כתיבות",

 וכן פסק ברמ״א חו״מ סי׳ של״ג סעיף ה׳:

"וכן סופר המקבל לכתוב ספר אחד וחוזר בו מקרי דבר האבד".

ודאי אין מגיע לו גם בעד מה שכתב, והביא שם מה שפסק הרמ״א בסי׳ של״ה סעיף ב׳ וז״ל:

"אבל אם שלח שליח עם אגרת ומצא מי שנשלח אליו וחזר אין לשליח כלום".

וכתב הסמ״ע בס״ק ט׳ שדברי הרב רמ״א מגומגמין ואין להם ענין למה שכתב המרדכי בהאומנין סי׳ שנ״ג, ששם היה המעשה שהשליח מצא תגר פירוש מלחמה וחזר מחצי הדרך מפני אונס המלחמה, וכיון שלא נהנה המשלח כלום מחצי הדרך שהלך, לכן אין צריך לשלם לו כלום, והוסיף שם במרדכי ושליח זה אפילו מה שקבל מן השכירות יחזיר. וכן הסכים בנתה״מ ס״ק ט׳ ובבאר הגולה, וכ״כ הט״ז.

לכן בנידון דידן דלוי הסופר אין בדעתו להשלים את הספר התורה, אין מגיע לו כלום אפילו על מה שכתב, ולא עוד אלא שצריך להחזיר את האלפיים ומאה דולר שקבל כשכר עבודה. וזה ברור דגם הקלף שנכתב עליו לא שוה כלום בשביל ראובן הסוחר, ויצטרך להחזיר לראובן את השווי של הקלף. אבל לפי המצב של לוי הסופר אין כמעט סיכוי שיוכל לשלם לראובן את חוב הזה אפילו בזמן סביר, כי אפילו יקח לעצמו מה שכתב, יצטרך להשקיע גם ארבע חמישיות בקלף כדי להשלים את ס״ת.

הצעת פשרה של בית הדין

לכן לפי דעתי כדאי לשני הצדדים, שלוי הסופר יתחייב לכתוב בשליש היום את ספר התורה שהתחיל כדי להשלימה ובשני שלישים של היום יכתוב מזוזות שיהי׳ לו כדי לפרנס צרכי הבית, וכמה שיספיק בשליש היום בכתיבת הס״ת יקבל מהסוחר ראובן תשלום לפי המדד של ארבעים דף אלף דולר, וכשישלים במשך החודש שיעבוד בשליש היום רק עשרה דפים, יקבל מאתים וחמשים דולר, והחוב של שמונה מאות וחמשים דולר יקוזז ממאתים וחמשים דולר סך חמשים דולר, ז״א שעבור כתיבה של עשרה דפים יקבל במזומן רק מאתים דולר, והדבר כדאי גם לסוחר ראובן, כי הלא מאד שבע רצון מהכתיבה היפה של הסופר לוי, ובסופו של דבר ספר התורה הזה יהיה עובר לסוחר ויקבל טבין ותקילין, ושלום על ישראל.

חובת התיקון של הסופר

אבל זה ברור, שהסופר חייב לפי תנאו לתקן את כל השגיאות החסרות ויתרות, אבל למחוק אין יכולים לחייב אותו, דלולא שהתחייב על התיקון הלא פסק הרמ״א בסימן ש״ו בסופו דאם אין מנהג בסתם המקומות אין על הסופר להגיה, ואם עמד והגיה מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו. אלא החיוב בנידון הוא מפני שהתחייב, אין ההתחייבות כמי שהיה המנהג להגיה, אלא במה שהתחייב היינו לתקן, אבל למחוק הטעון תיקון לא התחייב, ובנוגע להאזכרות, נראה, כיון דיש מחלוקת בדבר אם מותר לקלוף או לקדור האזכרות, אה״נ שאין מחייבין את הסופר לכתוב יריעה חדשה כמו שפסק בבנין ציון למהר״י עטלינגר מהד״ק סי׳ קס״ד, וכן בחת״ס יו״ד סי׳ רנ״ט וסי׳ ר׳׳ס, כיון שהקדים לו שכרו יכול לומר הסופר קים לי כפוסקים שמותר לקלוף השם או לקדור עם עוד תיבות ולכתוב על המטלית, עי׳ בש׳׳ך יו״ד סי׳ רע״ה ובט׳׳ז סי׳ רע״ו ובמג׳׳א סי׳ ל׳׳ב ס׳׳ק כ׳׳ו, מ״מ אין לחייב את הסוחר שהוא יקלוף או יקדיר, דיכול לומר קים לי כאידך פוסקים.

ונראה מה שיוצא מחוץ לשורות כיון דזה לא מעכב בדיעבד, אין למחוק את השורות כדי ליישר עם הקו, דרק בפתוחות וסתומות פסק הרא״ש ורשב״א דלא יגנז כיון דפסול אף בדיעבד, ממילא מתירין למחוק את כל השורה, אבל במה שיוצא מחוץ לשורה אין זה פסול אלא חסרון ביופי ואף אם זה שוה פחות בגלל החסרון הזה, וכן מה שיש טלאי, כיון שהקדים לו שכרו אין טענת הסוחר כלום, כמו שפסק החת׳׳ס יו״ד סי׳ רנ״ט, לכן אין למחוק את השורות היוצאות כמה תיבות מחוץ לשורה, ורק החסרות ויתרות יוכל הסופר לדרוש מהסוחר שהוא ימחוק אותם והסופר רק יתקן כפי ההתחייבות והאזכרות על הסופר לקלוף או לקדור ולכתוב על המטלית.

פס״ד

א) אין לחייב את הסופר עבור הקלפים שנפסדו או שנפגמו.

ב) הסופר חייב לתקן את כל השגיאות לפי תנאו.

ג) אין לחייב את הסופר למחוק כדי להכין לתיקון.

ד) אבל ההזכרות הקילוף או הקדירה חלה על הסופר.

ה) האותיות או התיבות היוצאות מחוץ לקו השורה אין לתקן בשו״א.

ו) אין שום תביעה במה שיש טלאי.

ז) התביעה שישלם הסופר לסוחר את הדמים ויקח הס״ת לעצמו אינה תביעה.

הרב ברוך יצחק לוין.

תגיות

סימן שלג - סעיף ה שו - הלכות אומנים - סעיף ח סימן שלה - סעיף ב מקרים שהם דבר האבד - כתיבת ספר תורה על ידי סופר סת"ם - תיקון שגיאות חסרות ויתרות סת"ם - תיקון שם השם