בס"ד


מס. סידורי:1674

ניכוי הוצאות משכרו של עובד

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב אבא שאול אליהו
הרב שלזינגר אליהו
הרב לוין אברהם דב
תקציר:
התובע נשכר על ידי הנתבע לעבוד בבית מלון בשוויץ סוכם ביניהם שהוא יעבוד תקופה מסוימת בשכר של 2,000$ לחודש, ובעל המלון ישלם לו לינה ואוכל, והוצאות. לאחר כחודש העובד יצא מעבודתו, והנתבע לא שילם לו כל שכר, משום שלטענתו היו לו הוצאות על עבודתו. הנתבע הביא את התובע לדין תורה, על ידי שימוש באמצעים פסולים.
פסק הדין:
נפסק שעל התובע לשלם סכום מסוים כפשרה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' צא-צז תיק מס' 249־נג

בהרכב הדיינים:

הרב אליהו אבא שאול, אב"ד; הרב אליהו שלזינגר; הרב אברהם דב לוין.

פס״ד בתביעת דמי עבודה

נושא התביעה

הנתבע שהוא בעל בית מלון בשווייץ חיפש בזמנו זוג עובדים לבית המלון, האיש כמשגיח כשרות והאשה כעוזרת בהגשת האוכל לאורחים. התובע הציג את עצמו כמועמד לעבודה, והנתבע רשם את פרטיו. לאחר זמן התקשר אליו הנתבע בדחיפות שהוא זקוק לו בהקדם לעבודה, וסוכם ביניהם על שכר של 2,000$ נטו לחודש מלבד אוכל שתיה לינה וכביסה. כמו כן סוכם על תקופת העבודה שתהיה למספר מסויים של חדשים, וכן על ימי חופשה בכל חודש. הנתבע התחייב לשלם את הוצאות הטיסה מהארץ, בתנאי שהתובע יעבוד בכל תקופת השכירות.

לאחר כחודש מאז שהתחיל התובע בעבודתו במלון הודיע לנתבע שאין ביכולתו עוד להמשיך לעבוד, בגלל תנאי העבודה שנתגלו לו כבלתי מתאימים עבורו, וכן בגלל התערערות היחסים ביניהם, והוא תבע את שכרו עבור ימי העבודה שעבד, וכן תוספת שכר עבור תקופה מסוימת בה היה אחראי על ניהול המלון במקומו של הנתבע שנסע לחו"ל לשמחה משפחתית. לטענתו סיכם עם הנתבע לפני נסיעתו שיקבל ע"כ תוספת שכר.

הנתבע טען שלא מגיע לתובע כל שכר, משום שיש לנכות משכרו עבור הוצאות הטיסה ומס הנסיעות, ועבור מס רשיון העבודה שלו, וכן הוצאות נוספות שהיו לו בגללו, כמו הסעתו של התובע משדה התעופה למלון, ומהמלון העירה להיכרות עם הרב המקומי האחראי על כשרות המלון, וכן שימוש בדלק של מכוניתו של הנתבע, ועוד, וכן טוען הוא שעפ"י החוק המקומי כשעובד עוזב את עבודתו באמצע החודש, זכאי המעביד לנכות משכרו של העובד רבע משכרו הכולל ברוטו, כפיצוי על הפסדים שונים שנגרמו לו בגלל העזיבה באמצע החודש, ולפי חשבונו רבע מהשכר ברוטו הוא 860$, כאשר בס"ה עולות ההוצאות על המשכורת המגיעה לו.

בין הצדדים התעורר ויכוח על מספר ימי העבודה בפועל שהתובע עבד במלון, כשהנתבע טוען שעבד כמה ימים פחות, והסתמך בכך על רישומי המזכירה הנכרית של המלון שתפקידה לרשום את נוכחות העובדים בעבודה.

על התביעה לתוספת שכר עבור אחריות ניהול המלון בתקופת היעדרו של הנתבע, טוען הוא שלא סיכם דבר עם התובע לפני נסיעתו, ו"על קצת צעקות על הפועלים" לא מגיעה כל תוספת. למעשה שלח הנתבע את התובע ואשתו ללא מתן שכר כלשהו.

מיד לאחר מיכן ביקש התובע מהרב המקומי לתבוע את דינו אצלו, אך הרב לא רצה לדון בענין, ובימים אלה שהנתבע בארץ תבע אותו בביה"ד כאן, והנתבע הסכים לקבל עליו את פסק הדין, בין לדין ובין לפשר, לא לפני שהתובע שלח אליו אנשים שמקצועם בגביית חובות.

הנתבע הודה בביה"ד שאילו היה התובע עובד בנאמנות ומסיים את כל תקופת העבודה לא היה מחשב אתו את כל ההוצאות, אך מכיון שעזב את העבודה כחודש לאחר שהגיע, "לא מגיע שכר עבור זה שנשם אויר שווייצרי במשך חודש".

פס"ד

כפשרה בין הצדדים מחייבים את הנתבע לשלם לתובע סך מסויים  

השאלות לדיון

א. נתבע שהסכים לבוא לבי"ד אחרי שאויים ע"י התובע, האם ניתן לפסוק פשרה בדינו.

ב. האם מותר לשכיר להתפרץ לרשותו של בעה"ב כדי לתבוע את שכרו.

ג. שכיר שעזב את עבודתו לפני סיום תקופת שכירותו, האם מחשב עמו בעה"ב את המתנות שנתן לו כדי לנכות אותן משכרו.

ד. לא סיכם בעה"ב עם הפועל לפני העבודה על תוספת שכר עבור תוספת אחריות בעבודה, האם זו סיבה לפטור אותו מחיוב של תוספת שכר.

ה.         נזק שנגרם לבעה"ב בגלל עזיבת השכיר לפני זמנו, האם מן הדין חייב השכיר לשלם נזק זה לבעה"ב.

ו. כשקיימת הכחשה בין הצדדים על מספר ימי העבודה של השכיר, וטענת הנתבע מסתמכת על רישומי המזכירה, האם חשובה טענתו ברי.

ז. האם דינו של הנתבע כמודה במקצת למרות שלטענתו וחשבונו אין הוא חייב לתובע כלום.

תשובה

א. פשרה שנעשתה באונס

פסק הרמב"ם מכירה פ"י ה"ג וטוש"ע חו"מ סי' רה סעי' ב שהפשרה דינה כמכר ולא כמתנה, לענין זה שאם מסר עליה מודעה אינה בטלה אלא א"כ ידעו העדים שמכר והתפשר בגלל האונס. וכ"פ בשו"ת הרי"ף סי' רפה ושו"ת ר"י מיגאש סי' מ. ועי' סמ"ע ס"ק ט שכל פשרה באה ע"י טענות התובע שאומר שחייב לו כך וכך, והנתבע טוען שאינו חייב לו כלום, כלומר, שאע"פ שיסוד הפשרה הוא מחילה, מ"מ כיון שהיא תוצאה של טענות הצדדים הרי זה כמעשה מכר, שכל אחד מהצדדים מוותר מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, עיי"ש בסמ"ע, ועי' ש"ך סי' כה ס"ק ה ופת"ש שם בכוונתו. ועי' בכרם שלמה (אמיריליו) סי' נג שלא אמרו שפשרה כמכר אלא כשהנתבע מאיים על התובע, וכדי שלא יאבד הכל עושה עמו פשרה, וה"ה כמוכר התביעה במעות הפשרה שנתפשר עמו, ואגב זוזי גמר ומקני, אבל כשהתובע מאיים על הנתבע עד שנתפשר עמו, בזה אין הפשרה כמכר אלא כמתנה, שהרי לנתבע אין מה למכור אלא רק לקנות, שהוא קונה את התביעה במעות שנתן לתובע, וכבר פסק המהרי"ק בשם העיטור שאם אנסוהו לקנות אין אומרים אגב זוזי גמר וקני.

אונס להגיע לבית דין ולא על הפשרה

והנה בנידון דידן שהתובע עצמו סיפר בבי"ד כיצד שלח לנתבע שני גברתנים שמקצועם בגביית חובות, ורק אח"כ ניאות להתדיין עמו, לכאורה א"א לפסוק בזה פשרה, מכיון שההסכמה עליה היא תוצאה של אונס, אמנם נראה שמכיון שהאונס לא היה על הפשרה אלא על עצם הדיון בביה"ד, יכול היה הנתבע לומר בבואו לבי"ד שאינו מוכן לדון אלא עפ"י דין ולא בפשרה, ומכיון שלא טען כך יש לקבל את הסכמתו לפשרה כהסכמה מרצון.

ב. האם מותר לפועל להכנס לבית בעל הבית ליטול את שכרו?

עי' רמב"ם נז"מ פ"י הי"א שאין רשות לפועל להכנס לביתו של בעה"ב כדי לגבות את שכרו, אך פסק הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' שפט סעי' י שיש רשות לפועל להכנס לביתו של בעה"ב לתבוע את שכרו, ומקורו בטור שם בשם הרא"ש שבזה"ז הרגילות היא שבעה"ב פורע לפועליו במזומן, ואין רגיל לשלם להם בשוק כי אם בביתו שיש לו מעות, לפיכך הכניסה לביתו היא ברשות.

ואמנם בנידון דידן שהתובע התפרץ למקום האירוח של הנתבע ביחד עם שני גברתנים כדי לאלץ את בעה"ב לשלם את חובו, בודאי שלא ברשות הוא, וראוי הדבר לגינוי.

ג. ביגוד לעובד כשהעובד עזב

כתב הרא"ש כתובות פ"ד סי' לב שמה שאמר רב כהנא בגמ' שם נד א בדעת רב שאלמנה שמין מה שעליה, וכן בלקיט, היינו עני המלקט בביתו של בעה"ב ואוכל פתו של עצמו ומסייע לבעה"ב במלאכתו, ובעה"ב מהנהו לפעמים במאכל ובמשתה ופעמים נותן לו מלבוש, אבל אין לו שכר קצוב, ואם יצא מעצמו מפשיט בגדיו מעליו, הוא הדין שכיר שנשכר אצל בעה"ב לזמן ידוע וקנה לו בגדים, אם יצא תוך זמנו, כמו שאמרו בב"מ עז א פועל חוזר בו אפילו בחצי היום, שמין בגדים שעליו משום שאדעתא דהכי לא יהיב ליה, אבל אם יצא אחר שגמר עבודתו אין שמין בגדים שעליו. ועי' קצוה"ח סי' שלא ס"ק ב שתמה מדוע השמיט השו"ע דינו של הרא"ש.

דרישת הוצאות שהוציא המעסיק על העובד

וכתב הריב"ש סי' שא שדוקא בבגדים אמרו ששמין מה שעליה באלמנה, משום שהבעל נתן לה אותם כדי להתנאות בהם, וגם הבעל נהנה מכך, ולפיכך הסברא אומרת שלא נתן לה אותם אלא לזמן שעומדת תחתיו ומתנאה בהם, אבל אם נתן לה מעות או שאר דברים שאינם עשויים להתנאות בהם, ואין לבעל שום הנאה מהם אחר שנתן לה, אינו יכול לומר אדעתא דהכי לא נתתי לה, שהרי אפילו כשיושבת תחתיו אין לו מהם שום הנאה. ודברי הריב"ש הובאו במחנ"א הל' שכירות סי' כב, ועי' ספר באר המים חו"מ סו"ס קכח.

וכתב המחנ"א שם שסברת הריב"ש קיימת גם בלקיט ושכיר כמו באלמנה, שדוקא בבגדים שקנה לו בעה"ב שייך לומר אדעתא דהכי לא נתן, אבל אם נתן לו מעות או שאר דברים שאינם עשויים להתנאות בהם, ואין לבעה"ב שום הנאה מהם אחר שנתן לו, אינו יכול לומר אדעתא דהכי שיצא טרם זמנו לא נתתי לו, שהרי גם בזמן עבודתו אצלו לא היתה לבעה"ב כל הנאה מאותן מתנות לאחר שנתן.

ולפי"ז בנידון דידן שבעה"ב הסיע את העובד במכוניתו ממקום למקום, והוא עצמו הודה שאילו היה העובד מסיים את תקופת עבודתו לא היה מחשב עמו על כך, ורק משום שסיים את עבודתו טרם זמנו אדעתא דהכי לא נתן לו, לפי דברי הריב"ש במתנות מסוג כזה אין לבעה"ב זכות לחשב עמו על כך גם כשעזב באמצע זמן עבודתו.

ד. פועל ללא סיכום זכאי לשכר כמנהג המדינה

דבר פשוט הוא שהפועל זכאי לתשלום שכר כמנהג המדינה גם אם לא סיכם עם בעה"ב טרם עבודתו, עי' מרדכי ב"מ סי' שמו בשם מהר"ם, והובא ברמ"א בשו"ע חו"מ סי' שלה סעי' א:

"אחד שאמר למלמד למד עם בני, ולא קצב לו שכירות, צריך ליתן לו כפי מה שנותנים אחרים".

ועי' ר"ן כתובות קז ב שהמהנה את חבירו סתם לא לשם מתנה הוא מתכוין, ופסק הרמ"א בשו"ע סי' רסד סעי' ד שכל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.

אמנם כבר כתב בחכמת שלמה בשו"ע חו"מ סי' קפה סעי' א שכל זה דוקא כשעושה פעולה, שאין דרך לעשות בחנם, אבל כשאינו עושה פעולה, כגון שמירה, אם לא קצב עמו שכר אינו חייב לו, שדרך להתחסד זה עם זה.

ובנידון דידן שלא פירטו ביניהם איזה שכר יקבל העובד וכמה עבור מילוי המקום של בעה"ב באחריות על פועליו, יש להסתפק האם העבודה הזו היא בגדר פעולה שמגיע עליה שכר כמנהג המדינה גם אם לא פירטו ביניהם לפני כן, או שהיא בגדר שמירה בלבד שאם לא פירטו ביניהם מקודם לא מגיע לו שכר, וכסברת החכמת שלמה שדרך להתחסד זה עם זה, שהרי זאת יש לזכור שהתובע אינו בעל הכשרה של מנהל מלון, וממילא לא מונה ע"י הנתבע בתפקיד זה על כל המשתמע מכך, אלא רק להשגיח על הפועלים שלא יפקירו את המלון בזמן היעדרו של בעה"ב, וע"כ מסתבר שתפקיד זה דומה יותר לשמירה מאשר לפעולה, מה עוד שנאמר לביה"ד ע"י מי שמתמצא בנושא במקומו, שאין מנהג מדינה לשלם עליה שכר מוגדר עבור סוג עבודה כזה.

ע"כ נראה שמספק אין התובע יכול להוציא מהנתבע עבור סעיף תביעה זה.

ה.    עובד שעזב ובעל הבית לא היה מוצא עובד אחר

הואיל ולא הוכח שעזיבתו של התובע באמצע החודש גרמה נזק של דבר האבד לבעה"ב, אין לחייב את התובע בנזק שנגרם לו, שהרי לא הוכח כלל שבעה"ב שכר אחרים במקומו בתוספת שכר יותר ממה שקבע עם התובע, וכתבו הרמב"ן ב"מ עו ב ונ"י שם ורמ"א בשו"ע חו"מ סי' שלג סעי' ב שאם לא שכר עליו פועלים אחרים אין הראשון חייב לשלם היזקו, שהרי לא קבל עליו לשלם, ובמקרה זה גם לא הוכח שבזמן שבעה"ב הזעיק את התובע לעבודה היו לו הצעות אחרות של עובדים באותם התנאים, וכבר כתב הרשב"א ב"מ עו ב והובא בטור חו"מ סי' שלה, שאם לא היה בעה"ב מוצא פועלים אחרים, אין מחייבים את הפועל שעזב באמצע העבודה, מכיון שלא הפסיד כלום, ואין לבעה"ב עליו אלא תרעומת, וכ"כ או"ז ב"מ סי' רמב, ומ"מ שכירות פ"ט ה"ד, ועי' סמ"ע סי' שלג ס"ק כב משום

"דלא מיקרו גורמי היזק, דהא זולתן ג"כ נעשה לו ההיזק".

זכות המעסיק לנכות הוצאות ממשכורת העובד

ומה שטען הנתבע שמנהג המדינה במקומו לנכות רבע משכרו של העובד אם עזב את עבודתו באמצע, וכראיה העביר לביה"ד צילום מספר החוקים של בתי המלון באיזור, לא מצאנו שייאמר בו שהניכוי נעשה באופן אוטומטי, אלא רק שיש זכות לבעל המלון לנכות רבע משכרו של העובר כפיצוי על הפסדיו, ומכיון שנתבאר שבמקרה זה עפ"י ד"ת לא מגיע לו פיצוי על כך, לא נראה שרשאי הוא לעשות כן ולהשתמש בזכות שמקנה לו החוק (מה גם שלא נתפרש באותו חוק שהכונה לרבע משכורת "ברוטו" כפי שאמר הנתבע, וגם ההפרש בין הברוטו לנטו כפי שחישב הנתבע נשמע קצת מוגזם). לפיכך יש לחייב את בעה"ב לשלם לשכיר את כל השכר שסיכם אתו, בניכוי מחיר הטיסה ומס הנסיעות ומס רשיון העבודה, וכן החזר ההלואה (וכפי שנרשם בפתקאות שהעביר הנתבע לביה"ד, היינו סך 160 פר"ש, ולא כפי שטען הנתבע), אך אין בעה"ב יכול לנכות עבור הוצאות אחרות, כאמור, ובודאי שלא עבור נסיעתו לרב המקומי האחראי על הכשר המלון, שהרי היתה זו נסיעה לצורך העבודה ובמסגרת העבודה.

ו. רישומי נוכחות הם כמו רישום של חנווני על פנקסו כטענת ברי

טענה עפ"י רישומי נוכחות בעבודה שנעשו ע"י מזכירה שתפקידה בכך, נראה שיש להשוותה לטענת חנווני על פנקסו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' צא סעי' ד עפ"י שו"ת הרא"ש כלל פו סי' א שאם יש רגלים לדבר חשובה טענתו טענת ברי להשבע עליה, ועי' ש"ך שם שאם פנקסו מדוקדק היטב וסומך עליו שהוא אמת יכול להשביעו אף בלי רגלים לדבר, שהרישום עצמו הוא כרגלים לדבר.

ז.   כופר הכל כשלבית הדין ברור שחלק מהכפירה אינה נכונה

אם לפי חישובי ביה"ד ברור שכפירתו של הנתבע בכל אינה נכונה, כמו בנידון שלפנינו שחלק מטענותיו כנגד התובע אינן להלכה, נראה שאם יש ויכוח בינו לבין התובע על מספר ימי העבודה, דינו כמודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא, מכיון שחישוב ביה"ד על חיובו של הנתבע לא גרע מאילו העידו עדים להכחיש כפירתו, עי' ש"ך חו"מ סי' עה ס"ק יט וקצוה"ח שם ס"ק ב, ומכיון שאין אנו משביעים כיום, יש להטיל פשרה על הנתבע, ולחייבו עבור חלק מימי העבודה הנתונים במחלוקת.

הרב אברהם דוב לוין.

 

תגיות

כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - על ידי בית הדין לעניין ביטול במודעה - לעניין הצורך במודעה לבטלה כשנעתה באונס המהנה את חברו - אדם שטוען שניתן לו במתנה סימן רסד - סעיף ד סימן שלג - סעיף ב סימן שלה - סעיף א סימן שלה - סעיף א סימן צא - סעיף ד פרק י - הלכה ג דף נד - עמוד א סימן רה - סעיף ב פרק י - הלכה יא סימן שפט - סעיף י חובת המזמין לשלם שכר עבודה - כניסה לבית בעל הבית לדרישת שכר דרישת המעסיק להחזר הוצאות מהעובד - הוצאות שהוציא עליו ולא נהנה זכות הפסקת עובד מעבודתו - כשהמעסיק היה מוצא עובד אחר זכותו לשכר עבודה - במקום שמותר לנכות משכר העובד כשעזב על היקף העבודה - על פי רישומי נוכחות