בס"ד


מס. סידורי:1656

אחריות ישוב לבית שנהרס בתחומו

שם בית דין:ארץ חמדה גזית עפרה
דיינים:
הרב גיסר אברהם
הרב בלוך חיים
הרב רכניץ עדו
תקציר:
התובעים בנו את ביתם בישוב מ', לטענתם הישוב מ' התחייב לפצות אותם במקרה של הריסת הבית, בסופו של דבר ביתם נהרס והם תובעים את הפיצוי מהישוב, לטענת הישוב אין התחייבות לפצות אותם. וכמו כן לטענתם התובעים גרמו נזקים לנתבעת.
פסק הדין:
לנתבעת אין חובה הלכתית לפצות את התובעים, יחד עם זאת החלטת הנתבעת לפצות את בעלי הבתים חלה גם על התובעים, לכן עליה לפצות גם את התובעים, הנתבעת רשאית לשנות את ההחלטה, כמו כן ראוי שהיא תסייע לתובעים להכנס למתווה של התורם.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ל' שבט תשע"ה

בס"ד, ‏ל' שבט תשע"ה

‏19 פברואר 2015

תיק 74011

פסק דין - אחריות ישוב לבית שנהרס בתחומו

בעניין שבין

התובעים

בעלי בית בישוב מ'

 

הנתבעת

הישוב מ'

ע"י

ר' – חבר מזכירות

ס' – חבר מזכירות

 

א.        רקע

התובעים בנו בית ביישוב מ', להלן הנתבעת. הבית נבנה באישור הנתבעת ובתמיכה כספית שלה. הבית נהרס לאחר זמן מה בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ.

תמצית המחלוקת שבין הצדדים היא שהתובעים דורשים מהנתבעת לפצות אותם על הרס ביתם, ואילו הנתבעת טוענת שהיא פטורה מחובת פיצוי.

בית הדין קיים ישיבה אחת, ובה הצדדים שטחו את טענותיהם. כמו כן, בישיבה שמע בית הדין את העדים הבאים: צ' - יו"ר המזכירות, ג', כ' ונ' שהם תושבי הישוב.

ב.         טענות התובעים

לטענת התובעים, בישיבת חברים שהתקיימה לפני כשנתיים, סוכם על כך שהיישוב יפצה את בעלי הבתים שיהרסו במסגרת הסכם הסדרה. בכך נמנעה האפשרות לקיים מאבק ציבורי כנגד הריסת הבתים ולגייס תרומות עבור המשפחות שבתיהן נהרסו. להלן ציטוטים נוספים מתוך כתב התביעה:

המזכירות המשיכה לומר לאורך הדרך שהם אחראיים לבונים שלא יינזקו, כך נאמר על ידי צ' כנציג המזכירות פעמים שונות.

המזכירות נתנה רושם לאורך הדרך שהיא תדאג לסכום מינימלי של השקעת התושבים בבתים.

המזכירות אמרה שתדאג לפיצוי לבעלי הבתים (לפני מספר חודשים המזכירות הציע פיצוי בסך של 3000 ₪ למ"ר).

היות והלכנו בט"ז אייר התשע"ד לבית הדין ארץ חמדה בעפרה והיתה הסכמה בין הצדדים (כפי שניתן לראות מפסק הדין המצ"ב) שלא נתנגד באופן אקטיבי אלא פסיבי, ממילא נראה שאנו עומדים בקריטריונים לקבל את פיצוי הישוב בסך 3000 ₪ * 48 מ"ר = 144,000 ₪ ובנוסף הקצאת שטח קרקע עליו אוכל לבנות את הבית.

בפועל רואים ששום נזק לא נגרם מהתנגדותנו הפסיבית, להפך, כמו שכתוב בתחילת פסק הדין, הישוב כולו יצא נשכר מכך שפעלנו "לשם שמיים, באופן ענייני ובמסירות רבה למען טובת הישוב ולבניין ארץ ישראל". ובנוסף הדבר עזר לרומם במקצת את רוחם של תושבים רבים מהישוב.

ג.          טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת שאין עליה כל חובה לשלם, להלן נימוקים וטענות מתוך כתב ההגנה של הנתבעת:

התובעים בנו את ביתם בישוב מ' מתוך ידיעה ברורה כי המקום נתון תחת צו הרס כללי ("צו תיחום") ולפיכך יכולים השלטונות להרוס את המבנה שהם בונים בכל רגע נתון.

מעולם לא הייתה... התחייבות של היישוב כלפי הבונים ואף לא החלטה פנימית בעניין. בנוגע לגביית מיסים עד להחזר ההשקעה המלא של הבונים, מעולם לא ניתנה התחייבות כזו ואפילו לא ברמז ע"י המזכירות.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, המזכירות לא התחייבה ואף לא הציעה סכומים לפיצוי שאינה יכולה לעמוד בהם (3000 ₪ למ"ר).

ברור לכל הצדדים כי גם החלטה להאבק על הבתים לא היתה מונעת את הרס הבתים עצמם, אשר גורלם להריסה הוכרע בידי בג"ץ, ועל כן אין בהחלטת הישוב שום גרמא של הרס ביתם של התובעים.

כל עצם הדיון בבית הדין וגרירת הפינוי במשך יממה תמימה גרר נזקים עצומים לעתיד היישוב מצד כל גורמי ההתיישבות. התוצאה הסופית על אופי הפינוי אין בה כדי לכסות ולו במעט על הפגיעה העצומה שפגעו התובעים בישוב מ'.

בנוגע לחלק הפיצוי אותו תורמים התושבים מרצונם הטוב – הובהר לכל אורך הדרך שדבר זה יכול להיפסק בכל שלב ע"י רצון התושבים ואין שום בסיס לחייבם לתרום לתובעים.

לכך הוסיפו נציגי הנתבעת בישיבה שהתקיימה, כך:

א.      הנזק שנגרם ליישוב הוא שכרגע אמנה מתנגדת לבנייה פרטית.

ב.      היישוב החליט לפצות את המשפחות. לאחר התייעצות עם הרב ה' הוחלט שהפיצוי הכולל יהיה בסך 1300 ₪ למ"ר, ומתוך זה היישוב ישלם 300 ₪ למ"ר. לצורך זה היישוב גובה 100 ₪ מכל המשפחות (מעין מס).

ג.        את יתרת הפיצוי, בסך 1000 ₪ למ"ר, משלם מי שכונה בדיון "התורם". בתגובה דרשו התובעים מהנתבעת לחשוף מיהו התורם כדי שניתן יהיה לתבוע גם אותו. אולם, נציגי היישוב אמרו שהם אינם יודעים מיהו "התורם", אלא רק מי הם אנשי הקשר שלו.

ד.      נציגי היישוב הבינו שהפיצוי מאת היישוב מותנה בקבלת פיצוי מאת "התורם". וכיון ש"התורם" החליט שלא לפצות את התובעים, לכן גם היישוב פטור מלפצות אותם. בנוסף, בעקבות ההתנהלות של התובעים ביום ההרס, יש השערה שתהיה התנגדות של התושבים לפצות את התובעים.

ה.      כמו כן נטען שההחלטה היא פנימית ולא כלפי התובעים שאינם תושבי היישוב.

ד.         נושאי הדיון

ישנם ארבעה מסלולי חיוב ועילת פטור אחת אותם יש לבחון במקרה שלפנינו:

  1. חיוב על בסיס התחייבות של הנתבעת כלפי התובעים.
  2. חיוב על בסיס נזק שגרמה הנתבעת לתובעים.
  3. חיוב על בסיס החלטת היישוב לפצות את המשפחות שביתן נהרס.
  4. אחריות היישוב לדאוג לקבלת פיצוי מהתורם.
  5. פטור של הנתבעת בגלל התנהלות התובעים.

נבחן את הסוגיות.

ה.        חיוב על בסיס התחייבות של הנתבעת כלפי התובעים

אילו היתה התחייבות של הנתבעת כלפי התובעים לפצות אותם בסך 3000 ₪ למ"ר אזי היה על הנתבעת לעמוד בהתחייבות שלה. יתירה מזו, התחייבות של הציבור, אפילו בעל פה ובלא מעשה קניין יוצרת התחייבות ממונית (שו"ת רשב"ש סימן תקס"ו, ועוד).

אלא שלא הוכחה בפנינו התחייבות כזו. נציג המזכירות - ר', אמר שמעולם לא נאמרה הבטחה שכזו. אמנם, נאמר לתושבים שהנתבעת מקווה שבעלי הבתים יקבלו פיצוי, ואף יצאו ברווח מהעניין. אולם, לא היתה התחייבות של היישוב.

הוסכם על ידי שאר העדים (ג', כ') שמר מ' היה הנציג הלא-רשמי של בעלי הבתים שבסכנת הריסה לבחינת הפיצוי שינתן להם. לטענתם, הוא ידע טוב מכל שאר הבעלי הבתים מה הובטח ומה לא.

צ' העיד בפני בית הדין. הוא היה חבר מזכירות מאמצע חורף תשע"ד. לדבריו לא היתה התחייבות של היישוב לפצות את התושבים.

חשוב לציין שגם התובעים לא טענו שנאמרה להם התחייבות מפורשת מצד נציגי הנתבעת, אלא שהם שמעו על התחייבות כזו מאנשים אחרים או לפחות הבינו כך.

על כן, כיון שלא הוכח שהיתה התחייבות של הנתבעת לפצות את התובעים, ואף נשמעו בבית הדין עדויות הפוכות – הטענה הזו נדחית.

ו.           חיוב על בסיס נזק שגרמה הנתבעת לתובעים

התובעים טענו שהנתבעת החליטה שלא לקיים מאבק ציבורי כנגד הרס הבתים ולכן היא חייבת לפצות אותם על כך שנמנע מהם לגייס תרומות לבניית בית חדש.

בטענה זו, התובעים בקשים לקבל פיצוי על מניעת רווח ולא על נזק ישיר. בעניין זה ישנה מחלוקת גדולה האם הדבר מחייב פיצוי כספי או שזהו נזק עקיף (גרמא). נביא פה מעט מקורות בעניין, וזאת כדי להוכיח שבמקרה שלפנינו יש לפטור לפי כל (או לכל הפחות רוב) השיטות.

בירושלמי (בבא מציעא ה, ג) נאמר: "אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת". דהיינו, אדם שהמחזיק בממון חבירו ומונע מבעל הממון להרוויח מכספו – לא יתחייב בבית דין לפצותו.

דברי הירושלמי הובאו על ידי ראשונים רבים (כגון: רמב"ן בבא מציעא קד, א, ד"ה קשה; רא"ש בבא קמא ב, ו; אור זרוע חלק ג, בבא מציעא, שלט; ועוד). להלכה הדברים נפסקו על ידי הרמ"א (שו"ע רצב, ז).

אולם, יש מהאחרונים שכתבו שבמקרים מסוימים יש חיוב על מניעת רווח. למשל, בספר נתיבות המשפט (רצב, יג) כתב כך:

"והטעם, דמבטל כיסו של חבירו אינו פטור רק כשאינו מרויח בו, אבל כשהלה מרויח בו חייב ליתן הריוח כשמבטל כיסו של חבירו... ומיירי שמברר שהיה בידו להרויח כמבואר בלשון המרדכי  שכתב ומוכן בידו להלוותו".

דהיינו, כאשר הנפקד (או הלווה), שעיכב את כספו של חברו בידו, הרוויח בעצמו מכספו של המפקיד – הוא חייב לתת את הרווח לבעל הכסף, ובלבד שבעל הכסף יוכיח שללא ספק הוא היה יכול להרוויח אילו הכסף היה בידו. לא נטען שהנתבעת הרוויחה מרכושם של התובעים, ואילו הפיצוי שהתקבל היה מתורם חיצוני.

את התנאי השני, שנדרשת הוכחה שהניזק היה יכול להרוויח מהכסף הזכירו עוד אחרונים. למשל, בספר מחנה אפרים (ריבית סימן מא) כתב:

"דכי אמרו המבטל כיסו של חברו פטור מלשלם היינו משום דמי יימר דמזבני ליה ולא הוי בריא היזקא, אבל זה שכבר היה מזומן להרויח בהם וע"י העכבתו של זה הפסיד מלהרויח הרי זה חייב מדינא דגרמי".

גם ערוך השולחן (חו"מ רצב, כ) כתב:

"אם ההפסד ברור חייב לשלם ולפ"ז גם במעות כשההפסד ברור חייב ג"כ לשלם דהוי כגרמי".

במקרה דנן היכולת לגייס כסף מתרומות לא הוכחה, וקשה לראות בה "הפסד ברור".

מעבר לכך, והוא העיקר, החלטת הנתבעת שלא לקיים מאבק כנגד החלטת בית המשפט להרוס את הבתים היא החלטה סבירה, ולכן כלל אין לראות בה מעשה נזק שיכול לחייב. זאת, בשונה מ"מבטל כיסו של חברו" שפועל לא כדין. על פי ההלכה יש תוקף להחלטה ציבורית לצורך "תיקון הקהל" כפי שכתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ז, שמ): "דעתי הוא שהציבור יכולין להכריח את היחיד להיותו בהסכמתם בכל ענין שיהיה תיקון הקהל".

ההחלטה התקבלה בתהליך תקין של אסיפת חברים, ובהמלצת גורמי ההתיישבות המקצועיים. כמו כן, ההנחה של הנתבעת היתה שמאבק ייגרום לתוצאות חמורות יותר לעתיד היישוב. לפיכך, מסתבר שהיישוב פעל על פי מיטב שיקול דעתו למען עתידו של היישוב והכשרת קיומו העתידי בעיני הרשויות. לאור כל זאת, יש לראות החלטה כזו כהחלטה שהיא "לתיקון הקהל".

חשוב להדגיש שבית הדין אינו מחווה דעה בשאלה האם ההחלטה היתה מועילה או נכונה מבחינה אידיאולוגית. כל מה שנאמר כאן הוא שההחלטה לגיטימית, ולכן לא ניתן לחייב את הנתבעת על התוצאות העקיפות של החלטה זו. לאור זאת, אין גם מקום לומר שיש חיוב "בידי שמיים", כפי שיש במצבים שונים של מניעת רווח (ראו בעניין זה: אבני נזר יו"ד א, קלג; שו"ת הר צבי יו"ד קלא), ואכמ"ל.

על כן, אנו דוחים את הטענה שעל הנתבעת לפצות את התובעים על מניעת יכולתם לגייס תרומות עבור ביתם.

ז.           חיוב על בסיס החלטת היישוב לפצות את המשפחות שביתן נהרס

נציגי הנתבעת הסבירו שהתקבלה החלטה לגבות מכל משפחה 100 ₪ לחודש כחלק ממסי היישוב. וכן, הוחלט, בעקבות התייעצות עם הרב ה' שהיישוב יפצה כל משפחה בסך 300 ₪ למ"ר. נציגי היישוב הדגישו שהחלטת היישוב ניתנת לביטול בכל רגע נתון, ואין בה התחייבות כלפי בעלי הבתים, אלא רק מחווה של רצון טוב. טיעון זה נתמך בעדותו של צ'.

נציגי היישוב טענו שהחלטת היישוב לא חלה על התובעים מהסיבות הבאות:

א. נציגי היישוב הבינו מהרב ה' שהפיצוי מאת היישוב מותנה בקבלת פיצוי מאת "התורם". וכיון ש"התורם" החליט שלא לפצות את התובעים, לכן גם היישוב פטור מלפצות אותם.

ב. ההחלטה היא פנימית ולא חלה על התובעים שאינם תושבי היישוב.

ג. יש התנגדות של התושבים לפצות את התובעים בגלל ההתנהלות שלהם ביום ההריסה.

אנו דוחים את כל הטענות.

נתחיל בכך שהחלטת היישוב היא החלטה מחייבת על פי ההלכה כפי שפסק הרמ"א (חו"מ קסג, א):

"כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב".

אמנם, במקום אחר הרמ"א (חו"מ סימן ב) הביא שתי דעות וכתב שיש ללכת אחר המנהג, אולם, כאן לא היה מי שערער על סמכות ההחלטה של אסיפת החברים, ולכן נראה שזהו המנהג.

חשוב להדגיש שאנו מקבלים את הטענה שאסיפת החברים יכולה גם לבטל את ההחלטה ולהפסיק את הגביה ואת הפיצוי. לא מדובר על התחייבות כלפי בעלי הבתים, אלא בהחלטה מחייבת כלפי התושבים. ולראייה, הוסכם בדיון שהגבייה נעשית במסגרת מיסי יישוב ללא תלות בהסכמה של התושב.

העובדה שמדובר בהחלטה מחייבת מחילה עליה עקרונות הלכתיים שרלבנטיים לענייננו, ובראשם עקרון השוויון. וכך כתב הרב יוסף גולדברג בספר טובי העיר (פרק יז, סע' ד, עמ' רפט-רצ):

"אין אפשרות לתקן תקנה שאינה הגונה. ועל כן אם התקנה אינה שווה לכל ופוגעת בחלק מהציבור אין לה תוקף אך היא חלה על אלו שקבלו אותה".

מקורו בדברי פוסקים רבים[1] ובהם מהרשד"ם (שו"ת מהרשד"ם יו"ד, קיז) שכתב:

"דרך משל אם יעלה לדעת רוב הצבור לפטור לפלוני מן המס לא מפני תקנת הצבור אלא שרצונם כך ודאי בכי האי מלתא לא אמרינן שיש כח לרוב לכוף את המיעוט".

יתכן שמקור לכך ישנו למה שנפסק בנוגע לכלל דינא דמלכותא – דינא (רמב"ם גזלה ואבדה ה, יד):

"כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל".

לפיכך, יש לדחות את הטענה שאין לפצות את התובעים בגלל התנגדות תושבי היישוב. שהרי הוסכם בישיבה ששלושה מתוך ארבעת בעלי הבתים, אף שאינם גרים ביישוב עתידים לקבל את הפיצוי מהיישוב.

כמו כן אין לקבל את הטענה שהפיצוי של היישוב מותנה בקבלת הפיצוי של התורם. זו טענה בלתי סבירה. וכי בגלל שתושב לקה בכך שלא קיבל פיצוי מתורם חיצוני הוא אמור ללקות בכך שלא יקבל גם את הפיצוי מהנתבעת. זו בוודאי תקנה שאינה הגונה.

מעבר לצורך, הטענה שכך עלה מדבריו של הרב ה' גם היא אינה מבוססת. נציגי היישוב הסבירו שהרב ה' אמר שאת הנזק, אותו הוא העריך בסך 1300 ₪ למ"ר, יש לחלק בין התורם לבין הנתבעת. מדבריו, כפי שצוטטו בפני בית הדין, לא עולה שמדובר בתלות של תשלום אחד בשני אלא בחלוקה שלהם.

מאותה סיבה גם אין לקבל את הטענה שיש תרעומת בקרב התושבים כנגד התובעים. תרעומת לבדה אינה עילה להפלות בין אדם לאדם בתקנה מחייבת. בהמשך נדון האם התובעים גרמו נזק ליישוב, שמחמתו הם אינם זכאים לפיצוי.

על כן, החלטת היישוב היא החלטה מחייבת שחל עליה עקרון השוויון, ולכן היא חלה גם על התובעים. אמנם, הנתבעת רשאית בעתיד לבטל את ההחלטה ולהימנע מפיצוי כל בעלי הבתים.

ח.        אחריות היישוב לדאוג לקבלת פיצוי מהתורם

התובעים טענו שהם שמעו שהנתבעת העבירה מסר לתורם החיצוני שלא יפצה אותם.

הנתבעת הכחישה בתוקף טענה זו, ונציגיה אמרו שמזכיר היישוב העביר לתורם את הנתונים על ארבעת הבתים, ובכללם ביתם של התובעים.

גם צ' העיד בבית הדין שהמזכיר ביקש פיצוי עבור כל המשפחות באישור המזכירות. הוא הודה שהמזכירות לא "נלחמה" עבור התובעים כדי שאלה יקבלו פיצוי מהתורם.

בהיעדר ראיה לטענת השמא של התובעים – טענתם נדחית.

לפיכך, בית הדין סבור שבעניין זה טוב יעשו התובעים אם יפנו ישירות לגורמי ההתיישבות השונים המייצגים את התורם לצורך בירור הנושא. כמו כן, בית הדין סבור שנכון יהיה אם הנתבעת תסייע להם בנושא זה. אנשים אחים אנחנו, גם בשעת מחלוקת ערכית ומעשית, ובמיוחד שהתובעים פעלו במיטב הונם וכוחם לחיזוק ההתיישבות בכלל והנתבעת בפרט.

על כן, הטענה שהנתבעת פעלה למניעת פיצוי מהתורם החיצוני לא הוכחה. התובעים רשאים לפנות ישירות לנציגי התורם, ועל הנתבעת לסייע להם כמיטב יכולתה ועל פי הבנתה.

ט.        פטור של הנתבעת בגלל התנהלות התובעים

נציגי הנתבעת טענו בדיון שיש התנגדות בקרב תושבי הנתבעת לפצות את התובעים בגלל אופן התנהלותם ביום ההרס וביום הקודם לו.

הטענות היו כנגד התנגדות התובעים במשך כמה שעות להסכים לדין תורה שיכריע בשאלה האם להתנגד להרס או לא. אמנם, בסופו של דבר התקיים דיון בחצות הלילה בפני בית הדין הזה, אולם, עצם ההתנגדות במהלך היום גרמה נזק. הנתבעת הודתה שלא הודיעה לתובעים על הכוונה להרוס את ביתם, ותלתה זאת בלחץ בו היתה נתונה. לשאלת בית הדין מה הנזק שנגרם השיב נציג המזכירות שבעקבות התנהלות התובעים יש התנגדות של הגורמים המיישבים לבנייה פרטית ביישוב (זאת, על בסיס מה ששמע מגב' ע').

התובעים השיבו לטענות כך: ראשית, הנתבעת לא הודיעה להם על הכוונה הקונקרטית להרוס את ביתם (הם מודים שהיתה מודעות לכך שהדבר עלול להתרחש אך לא היה ידוע בוודאות שכך יהיה ובוודאי לא מועד מדויק). כאשר הדבר נודע להם הם הגיעו למקום, יום לפני ביצוע ההרס. אז החל ויכוח בשאלת ההתנגדות, לאחר כמה שעות של מו"מ הם הגיעו לבית דין זה. לטענתם, התמשכות המו"מ היתה סבירה, במיוחד לאור העובדה שכל העניין נעשה מבחינתם בהפתעה ושרבם איתו הם מתייעצים לא היה בארץ באותו זמן. בישיבה התקבלה החלטה בהסכמת שני הצדדים, והיא בוצעה על ידם. לאור כל זאת, אין שום סיבה להעניש אותם.

בישיבה העיד הרב ג' שהנתבעת לא הודיעה לתובעים על הכוונה להרוס, ולכן הוא בעצמו העביר את ההודעה על כך לתובעים.

מר כ', שגם ביתו נהרס העיד שבתחילה הובטח לו שהוא יוכל לבנות בית חדש, אולם, ביום ההרס הוא דיבר עם מר ז' וזה אמר שהוא חוזר בו ולא ימכור לו את הקראוון, ומעכשיו התושבים לא יוכלו לבנות בניה פרטית. לטענתו, מר ז' אמר שהרכוש הפרטי "עושה בלאגן" כי צריך לפצות את בעליו.

מדבריו של מר כ' עולה שלא התנהלות התובעים היא שגרמה להחלטות הגורמים המיישבים, אלא עצם הצורך בפיצוי לבעלי בתים פרטיים. זאת, גם כאשר מדובר במי ששיתפו פעולה באופן מלא עם התנהלות הנתבעת.

לכך יש להוסיף שבית הדין מקבל את טענת התובעים שההתנהלות שלהם היתה סבירה: מוסכם שהנתבעת לא הודיעה לתובעים מראש על דבר הרס הבתים, ולא נתנה להם זמן להיערך. כמו כן, התובעים הגיעו תוך זמן קצר לבית דין זה. בבית הדין הושגה הסכמה בין הצדדים על דרך ההתנהלות של התובעים בזמן ההרס. הסכמת הנתבעת היתה לאחר שהיא וידאה שהדרך שהוסכמה לא תפגע בה. אין טענות על כך שהתובעים הפרו את מה שהוסכם.

גם אילו היה מוכח קשר בין התנהלות התובעים לבין החלטת הגורמים המיישבים, הרי שזה קשר עקיף בלבד. על פניו, הגורמים המיישבים מקבלים את החלטותיהם על פי שיקול דעתם, ואין בהתנהלות אדם מסוים כדי לכפות עליהם החלטה כזו אחרת. ולכן אין לתובעים אחריות להחלטה כזו גם אם התקבלה בעטיים.

לסיכום:

א. לא הוכח שדווקא התנהלות התובעים היא זו שגרמה לגורמים המיישבים לשנות את דעתם.

ב. התובעים פעלו באופן סביר ובסופו של תהליך הגיעו להסכמות עם הנתבעת וביצעו אותן.

ג. גם אילו היה מוכח קשר בין התנהלות התובעים לבין החלטת הגורמים המיישבים, הרי שזה קשר עקיף בלבד.

די בכל אחד משלושת הנימוקים האלה כדי לפטור את התובעים, ובוודאי בהצטרף שלושתם.

לפיכך, ביה"ד אינו רואה בהתנהלות התובעים פגם שמצדיק את החרגתם מהחלטת היישוב.

י.           הוצאות

התובעים שלמו אגרת בית דין בסך 1800 ₪. כיון ששני הצדדים התנהלו בבית הדין באופן ראוי האגרה תתחלק באופן שווה, והנתבעת תשלם סך 900 ₪ לתובעים.

יא.     החלטות

  1. לנתבעת אין חובה כלפי התובעים, כמזיק או מכח התחייבות כלפיהם.
  2. החלטת הנתבעת לפצות את בעלי הבתים חלה גם על התובעים. על כן על הנתבעת לפצות את התובעים כפי שהיא מפצה את בעלי הבתים האחרים ולתת להם בסך הכל את אותו סכום ובאותם מועדים.
  3. הנתבעת רשאית לשנות את ההחלטה ובלבד שזו תהיה החלטה שוויונית.
  4. הנתבעת אינה אחראית על הפיצוי שנותן "התורם", אך מן הראוי שתסייע ביד התובעים להכניסם למסגרת הפיצוי.
  5. באם יוודע לתובעים, במהלך השנתיים הקרובות, שניתן פיצוי מהנתבעת לבעלי הבתים ולא להם, הם יוכלו לפנות לבית דין זה, במסגרת הסכמת הצדדים לדין התורה שהתקיים.
  6. בנוסף, הנתבעת תשלום לתובעים 900 ₪ עבור אגרת בית הדין עד לתאריך ל' אדר תשע"ה.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן ביום ‏‏‏ ל' שבט תשע"ה, ‏19 פברואר 2015.

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב חיים בלוך

_______________

הרב אברהם גיסר, אב"ד

_______________

הרב עדו רכניץ

 



[1] מהרש"ם, עין הרועים, ערך תקנה אות י"ג; מטה שמעון, חו"מ קסג, הגב"י ק"ב, בשם שו"ת מהר"י באסן, פט. יש להעיר שחלק מהמקורות הרבים המובאים שם לא עוסקים בעניין זה, למשל שו"ת ריב"ש (סימן תעז) עסק בתקנה בלתי תקפה ולא בתקנה אישית; ריטב"א עבודה זרה לו, ב, עסק בכך שהתקנה צריכה להיות לתיקון הקהל, ולא בקתנה אישית. ואכמ"ל.

תגיות

מבטל כיסו של חברו - הבחנה בין מבטל רווח ודאי למבטל אפשרות לרווח כחו של הציבור כלפי היחיד - אין בכח הציבור להפלות בין יחידיו או לוותר על זכויותיו לאחד מיחידיו פרק ה - הלכה ג סימן רצב - סעיף ז סימן ב - סעיף א סימן קסג - סעיף א מבטל כיסו של חברו - הבחנה בין כשהרויח הנפקד או לא קבלת החלטות - לצורך הציבור ולא לצורך היחיד קבלת החלטות - על פי הרוב פרק ה - הלכה יד כחו של הציבור כלפי היחיד - תקנה לא שיוויונית בטלה