בס"ד


מס. סידורי:1640

פיצוי על עיכוב בעבודת קבלן - ערעור

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ערעורים
דיינים:
הרב כרמל יוסף
תקציר:
התובע הינו מסגר שנשכר על ידי הנתבעת לעבודות מסגרות, הנתבעת מחזיקה חלק מתשלום עבור התובע משום שלטענתה נגרמו לה נזקים מעבודתו, בית הדין קמא דחה חלק מטענותיה של התובעת, וקיבל חלק מטענותיה, הנתבעת הגישה ערעור על חלק מקביעות בית הדין קמא.
פסק הדין:
רוב בקשות הערעור נדחות, לגבי מועד התחלת הקמת הסככה ולגבי קיזוז הסורגים, הערעור מתקבל, בית הדין קובע כי יש להפחית את הסכום שאותו תשלם הנתבעת והוא עומד על סך 38,178 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ה סיון תשע"ז

בס"ד, כ"ה בסיון תשע"ז

19 ביוני 2017

תיק 76045

פסק דין בבקשת רשות ערעור - פיצוי על עיכוב בעבודת קבלן

לפסק הדין

בעניין שבין

התובע-המשיב

מסגר

הנתבעת-המבקשת

מזמין עבודה

א.      פתיחה

א.                  הובאו לפני המסמכים הבאים: פרוטוקול והקלטת הדיון; סיכומי התביעה וההגנה; החלטת בי"ד קמא שניתנה בתאריך כו בטבת תשע"ז 24/01/17; פסק הדין שניתן בתאריך כז שבט תשע"ז 23/02/17; בקשת רשות ערעור ותגובה, מסמכים ובקשות שונים שהצדדים הגישו לבית הדין, החלטות שונות של בית הדין.

ב.                  על פי העילות לבקשת ערעור המופיעות בסדרי הדין של רשת בתי הדין (פרק ט סעיף 4):

4. אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה.

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות.

(ג) פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

ב.      תקציר פסק הדין של בי"ד קמא

ג.                    המשיב הוא מסגר, והמבקשת היא חברה שרכשה נכס וביקשה להקים בו סככה. המבקשת שכרה את שירותיו של המשיב לביצוע עבודות המסגרות שנדרשו לצורך בניית הסככה. המשיב ביצע את העבודות, והסככה עומדת על תילה. בין הצדדים כמה מחלוקות כספיות.

ד.                  בפסק הדין שניתן בתאריך כז שבט תשע"ז הוחלט כי על המבקשת לשלם למשיב 40,515.32 ש"ח כולל מע"מ + הוצאות משפט בסך 220 ש"ח.

ה.                  הסכום הנ"ל כולל תשלום יתרת החוב על עבודת המשיב (כ-61 אש"ח), תוספת ושינויים שונים (כ-8 אש"ח, בגין רפפות, דלתות, קורת חיזוק ובמת הרמה). וכן קיזוז בסך 39 אש"ח (איחור במסירה: כ-13 אש"ח; פיצוי על התנגדות לפועלים ערבים: 9 אש"ח; זיכוי אי ביצוע שער כניסה: כ-17 אש"ח).

ו.                     המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור, ולהלן דיון בסעיפי הבקשה השונים.

ג.       בקשת רשות הערעור ודיון בה

רפפות

ז.                   בתוכנית ההנדסית נכתב כי בארבעה מקומות יהיה "פתח יציאת עשן סורג ברזל". המבקשת לא רצתה שיותקנו סורגים בלבד, בגלל חשש מפגעי מזג האויר. המשיב הציע להתקין פח מחורר. גורמי כיבוי אש אמרו שאין די בפח מחורר, וצריך שבאחוזים מסויימים מהמבנה יהיו רפפות. לאחר דין ודברים ביניהם, הצדדים הסכימו שיותקנו ארבע רפפות בעלות של 4000 ש"ח. לבסוף הותקנו שלוש רפפות בלבד, מפני שהיה בכך די כדי לעמוד בדרישות כיבוי אש. בפתח הרביעי הותקן פח מחורר.

ח.                  ביה"ד קבע שעל המבקשת לשלם 3000 ש"ח עבור שלוש הרפפות. עבור פאנל הפח המחורר אין צורך בתוספת תשלום, אף שהמשיב שילם על החלקים 480 ש"ח, משום שגם לפי התוכנית המקורית צריך היה להתקין באותו פתח סורגים, והסכומים מתקזזים.

ט.                  לטענת המבקשת, בתוכנית מופיע "פתח יציאת עשן סורג ברזל". יש ללכת לפי הוראות כיבוי אש, שאין די בפח מחורר. גם אין לפרש שהקיר ישאר פתוח או עם סורג בלבד, בגלל פגעי מזג האוויר.

י.                    בנוסף, גם אם די בסורגים, אלו לא בוצעו, וצריך היה להתקזז כיון שבוצעו רק רפפות. ביה"ד קיזז סורגים רק מפתח אחד ולא מיתר הפתחים.

יא.               לבסוף, עלות הסורג שקוזז כנגד הפאנל חושבה באופן אקראי בלבד כ-480 ש"ח בסה"כ, בעוד שהמחירים לסורגים עומדים על 600-700 למ"ר. כיון שמדובר בפתח של 5 מ"ר הסכום לקיזוז צריך להיות גבוה בהרבה (הנחת המבקשת: עלות ללקוח היא 650 ש"ח *5 מ"ר = 3250 ש"ח, עלות למבצע כמחצית, 1625 ש"ח. בהפחתת עלות הפאנל בסך 480 ש"ח, סה"כ 1145 ש"ח).

יב.                דיון: בית הדין קמא סבר שכאשר יש סיכום מפורש (במקרה זה בתוכניות), הוא מחייב את הצדדים. אולם, לטענת המשיב, את הסיכום המפורש צריך לפרש על פי אומדן דעתם של אנשים, ואנשים סבירים מתחייבים לפעול ע"פ הוראת כיבוי האש.

יג.                 נושא זה נדון בהרחבה סביב דברי השו"ע (חו"מ סא, טז):

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה".

הפרשנות המקובלת בין האחרונים היא, שהולכים אחר הכוונה ולא אחר הכתוב רק אם ישנה אומדנא דמוכח שזו היתה כוונת שני הצדדים (ראו נחל יצחק חו"מ סא שם).

יד.                בנדון זה, המבקש אינו מהנדס ואינו אחראי כיבוי אש. יש להניח שהצעת המחיר שהוא נתן היתה על בסיס התוכניות שהוגשו לפניו, וכל שינוי מתוכנית זו עשוי לגרור תוספת במחיר. כיון שבתוכנית כתוב "פתח יציאת עשן סורג ברזל", והפרשנות הפשוטה היא שמדובר בסורג בלבד, אין טעות בפס"ד בי"ד קמא.

טו.               לגבי קיזוז הסורגים, החלפת הסורגים ברפפות נעשתה בתיאום בין שני הצדדים, לאחר מו"מ על המחיר (עבור 4 רפפות). הנחת המוצא של ביה"ד קמא היא שהמחיר שנקבע היה אחרי קיזוז הסורגים שתוכננו לאותם פתחים. איני סבור כי הנחת ביה"ד שגויה.

טז.               לגבי קיזוז הפאנל-סורגים, המערערת לא גיבתה את המחירים בהם היא נקבה (600-700 ש"ח) במקור מוסמך. מבדיקה מדגמית שערכתי בעצמי במחירים המפורסמים במרשתת, מצאתי שגם השנה עלות סורגים נמוכה ממה שנטען (400-500 ש"ח). לכן, אף שאני מקבל את טענת המבקשת באופן עקרוני שראוי היה לערוך חישב מדוקדק יותר, מדובר על קיזוז של מאות בודדות של ש"ח (גם הפאנל מקוזז באופן של עלות למבצע, 480 ש"ח, ולא בעלות למזמין).

יז.                 אציין שהמבקשת טענה שצריך אחידות במחירים - אם המבקשת נדרשת לשלם מחיר מלא על הקורה וכדו', יש לקזז מחיר מלא של התקנת סורגים מעלות הרפפות. אולם, אין קשר הכרחי בין קביעת המחירים בסעיפים השונים. למשל, מחיר הרפפות וקיזוז הסורגים נעשה בהסכמה על מחיר אחד, ומחיר הקורה בהסכמה על מחיר אחר. במקום שהצדדים הסכימו במפורש על מחיר, אין מקום להתערבות בית הדין.

יח.               לסכום המדוייק אתיחס בפרק ההחלטות.

 

שינוי בגובה הדלתות והזזת עמוד

יט.               המשיב טען שמגיעה לו תוספת תשלום על שינוי שנעשה בגובה הדלת, שינוי שהצריך עבודה נוספת מצידו. לדבריו השינוי נעשה בתיאום עם אביו של מנכ"ל המבקשת, שאף הבטיח לפצותו על כך. מנכ"ל המבקשת אמר שאינו יודע מה סוכם, ובהמשך לא ברר עם אביו מה סוכם.

כ.                  גם לגבי הזזת העמוד, לטענת המשיב מגיע לו 500 ש"ח + מע"מ, ומאותן הסיבות. גם בעניין זה מנכ"ל המבקשת אמר שאינו יודע מה סוכם, ובהמשך לא ברר עם אביו מה סוכם.

כא.              לפיכך ביה"ד קמא חייב במלוא התביעה על סעיף זה, בסך 1500 ש"ח עבור שינוי בגובה הדלתות, ו-500 ש"ח+מע"מ עבור הזזת העמוד.

כב.              המבקשת טענה מספר טענות על החלטה זו: לגבי הדלתות - קביעת הגובה ל-210 ס"מ היתה ביוזמת המשיב; הובטח שלא ייגבה על שינוי תוספת תשלום; המבקש שינה דעתו רק אחרי פרוץ הסכסוך; המחיר שנקט ביה"ד גבוה מדי, ואינו מתאים לכמות העבודה שהושקעה בביצוע השינוי; אין לחייב על זוטות.

כג.                לגבי העמוד - נאמר שזה ללא תשלום; המשיב חזר בו לאחר פרוץ הסכסוך; התמחור גבוה מדי; אין לחייב על זוטות.

כד.              דיון: ביה"ד פסק, שכיון שהמבקשת צריכה היתה לברר מה סוכם בין אבי-המנכ"ל למשיב, והיא לא עשתה כן - יש לחייב אותה במלוא התביעה. מטרת הליך הערעור היא לבדוק האם נפלה שגיאה בהחלטות ביה"ד קמא. לאור העובדה שהמבקשת לא ביררה את עמדתה כראוי בזמן שעמד לרשותה - אין אפשרות לקבל עכשיו טענות חדשות.

קורת חיזוק ללוחות סולריים

כה.              לקראת סוף העבודות עלה רעיון להתקין לוחות סולריים על גג המבנה. המשיב התקין קורת חיזוק ללוחות, ותבע על כך 3000 ש"ח, כיון שמדובר בתוספת שלא הופיעה בתוכניות ולא סוכם עליה מראש. מוסכם על הצדדים שהמבקשת התייעצה עם מהנדס שאמר לה שהקורה אינה חיונית (ואולי גם מזיקה), אולם יש ויכוח אם לאחר השיחה הזו המבקשת החליטה שהיא מעוניינת בקורה בכל אופן.

כו.                ביה"ד קמא קבע שמדובר במלאכה שרגילים לשלם עליה, ולכן חל חיוב עקרוני לשלם על העבודה. בכל מקרה המבקשת לא היתה חייבת לקבל את עצתו של המשיב כמות שהיא, שהרי הוא אינו מהנדס. ההחלטה על הזמנת העבודה היתה על דעתה, ולכן היא צריכה לשלם עבורה.

כז.               ביה"ד קבע שהתשלום על עבודה זו יהיה 3000 ש"ח, אלא אם כן המבקשת תודיע תוך עשרה ימים שהיא מעוניינת במינוי שמאי שיתמחר את עלות התקנת הקורה. המבקשת לא הודיעה שהיא מעוניינת במומחה גם לאחר שניתנו לה ארכות, ולכן ביה"ד קבע את הסכום הנ"ל כסכום החיוב.

כח.              לטענת המבקשת, הוספת הקורה היתה ביוזמת המשיב ללא שהיה בה צורך אמיתי; הקורה ללא רגלים גורמת נזק ויש להורידה; המשיב הציג עצמו כמומחה ולא היה צורך להתייעץ במהנדס לפני שקיבלו את עצתו - לכן עליו להיות אחראי על עצתו המיותרת.

כט.              גם אם יש לחייב על התקנת הקורה, התמחור מוגזם: החומר היה עודף, למשיב כבר היתה במה במקום, מדובר בעבודה שדרשה שעות ספורות.

ל.                   דיון: לגבי עצם החיוב: המשיב אינו מהנדס. הוא נתן את עצתו, שלצורך התקנת פאנלים סולריים יהיה צורך בהוספת קורה ורגלים. המבקשת קיבלה את עצתו, וידעה שמדובר בעבודה נוספת על העבודה המקורית, ומשמעות הדברים היא שעליה לשלם עבור העבודה שנעשתה עבורה.

לא.              לגבי התמחור: בהחלטה מתאריך 24/1/17 ביה"ד קמא הציע למבקשת למנות מומחה שישום את עלות התקנת הקורה, אחרת ייקבע שעלות התקנת הקורה 3000 ש"ח+מע"מ. לגבי מינוי המומחה התנהלה התכתבות בין המבקשת לביה"ד. בתאריך 23/02/17 ניתנה החלטה של ביה"ד בלשון זו:

בתאריך כ"ו טבת תשע"ז קיבל בית הדין החלטה ובה קיבלה הנתבעת ארכה של 10 ימים להודיע האם היא מעוניינת במינוי מומחה.

הנתבעת השיבה פעמיים שהיא מבקשת ארכה כדי לערער, ולכן בית הדין הודיע שבכוונתו להוציא פס"ד סופי.

היום פנה מר שוורץ וביקש ארכה לצורך מינוי מומחה, וזאת כדי לנהל מו"מ עם התובע על פשרה.

התובע התנגד.

כיון שבקשת מר שוורץ לארכה איננה לצורך בדיקת הצורך במומחה וכדומה אלא לצורך מו"מ וכיון שהצד השני אינו מעוניין במו"מ, הרי שאין לקבל את בקשת הארכה. זאת, כיון שהוגשה באיחור ניכר ועל בסיס נימוקים שאינם ממין העניין.

אשר על כן, יוציא ביה"ד פסק דין סופי שלאחריו ניתן יהיה לערער.

לאחר שבחנתי את הכתובת בין בית הדין למבקשת, אני מוצא כי החלטה זו נמצאת בגבולות הסבירות, ואינני מוצא כי נפלה בהחלטת ביה"ד שגיאה. לכן החלטתם במקומה נשארת.

לב.               בשולי הדברים, טענת המערערת שהמשיב השתמש בשאריות חומר ולא עבד הרבה זמן, מניחה שמחיר העבודה מחושב לפי ההשקעה של הקבלן המבצע. אולם, אומדני מחירים אינם קשורים בהכרח לעלות למבצע, אלא לפי המקובל בשוק עבור תמחור עבודה מסוג זה.

איחור במסירה

לג.                ביה"ד קמא האריך בחישוב זמן האיחור. בחישוב זה נכללים כמה מרכיבים: קביעת הזמן בו צריך היה להתחיל בעבודה; קביעת הזמן בו צריך היה לסיים את העבודה; מניין הימים שאינם באים בחשבון ימי האיחור (ימי גשם, חגים, ימי שישי ועוד).

לד.               על פי החוזה בין הצדדים תחילת העבודה היא ב-6/8/2015, והמשיב צריך היה לגמור את העבודה תוך חודש וחצי. אולם, מוסכם שבתאריך המיועד המשיב לא יכול היה להתחיל בעבודתו, כי היה עיכוב מצד קבלן הבטון. שני הצדדים הסכימו שאת החודש וחצי צריך למנות רק מהרגע שניתן היה להתחיל לעבוד. בפועל, יציקת הבטון היתה בתאריך 9/9/2015, ובתאריך 21/9/2015 החל המשיב להתקין את העמודים. מסירת הסככה היתה ב14/12/2015, ומיום למחרת החלה המבקשת לקבל דמי שכירות מהשוכרים.

לה.              לטענת המשיב היה צריך להמתין שבועיים מיום היציקה ועד להתייבשות הבטון, ורק לאחר מכן ניתן היה להתחיל את העבודה. אילו היה מתחיל קודם לכן, הבטון עלול היה להיסדק. לכן, רק לאחר שבועיים של התייבשות יש למנות חודש וחצי. לטענת המבקשת די היה בהמתנה של יומיים לאחר היציקה, ומאז יש למנות חודש וחצי, מה גם שהמבקשת הסכימה לקחת על עצמה את האחריות להמשך העבודה על הבטון לאחר יומיים.

לו.                הכרעת ביה"ד קמא היתה שאין צורך לדון בשאלה המקצועית, כמה זמן צריך לחכות אחר יציקת הבטון, וניתן להכריע ע"פ טענות הצדדים. לטענת המבקשת המשיב התעכב בגלל שהיתה לו עבודה אחרת. ביה"ד קמא קבע שגם אם למשיב היתה עבודה אחרת הרי שהאיחור מוצדק: היות שהמבקשת התעכבה בתשלום למשיב, מותר היה למשיב לקבל עבודות אחרות, ולדחות את התחלת העבודה אצל המבקשת. לא מצופה מהמשיב שישב בחיבוק ידים עד שהמבקשת תואיל לשלם לו ע"פ התחייבותה.

לז.                אף שהמשיב עצמו לא טען שהעיכוב היה בגלל עבודה אחרת, ביה"ד טוען לצדדים טענות שהם יכולים היו להעלות בעצמם. ביה"ד קמא הרחיב בעניין זה בנספח לפסק הדין "זיכוי אדם בטענות שלא טען בעצמו". לסיכום קבע ביה"ד קמא, שאיחור של 12 יום בתחילת העבודה הנו איחור סביר. עד כאן סיכום פסק הדין.

לח.              לטענת המבקשת, היה על המשיב להתחיל את העבודה מיד בסוף היציקה, ולא להשתהות. העיכוב בתחילת העבודה גרם לכך שהעבודות ידחו לימי החגים והגשמים. המשיב טען שהתעכב עד ייבוש מלא של הבטון, אולם די היה בהמתנה של יומים ולא היה צורך לחכות שבועיים. בנוסף, לבסוף המשיב כלל לא עלה על המשטח, אלא השתמש במנוף גדול.

לט.              לטענתה, שגה ביה"ד קמא כאשר קבע שאיחור של 12 יום נחשב כסביר, מדובר באיחור משמעותי, שניתן לאמוד את הנזק שלו בקלות, כיון שמדובר בנכס שעמד להשכרה.

מ.                  דיון: ביה"ד קמא כתב בנספח שבית הדין טוען לצדדים גם טענות שהם עצמם לא טענו, והוסיף:

"כעין ראיה לכך מדברי הש"ך (חו"מ מב, ד) שכתב שכאשר נתבע טען כנגד שטר חוב שהוא פטור, על ביה"ד לבדוק האם השטר מזויף, למרות שהנתבע לא העלה טענה זו בעצמו בעניין זה".

מא.             לענ"ד שגה ביה"ד קמא בעניין זה טעות בדבר משנה, ודי בעיון בנושאי הכלים שם (חו"מ מב סעיף ג) כדי להיווכח בכך. לשון השו"ע שם:

"מתיקון שטרות להתבונן בואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות, שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן; ולא יהיו מרוחקים, שמא מחק אות אחת, כגון ה"א או חי"ת, והניח רגלה אחת במקום וי"ו, וכל כיוצא בו, מדקדקים בו בכל לשון (טור כאן) ובכל כתב... ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין, צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות, ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטיב. ( וכל דבר שנוכל לתלות במחק, תלינן) (נ"י פ' גט פשוט)... ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות, קי"ל טוענים ליורש וללוקח; אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו, ולא טוען נתבע (טענות דשייכא) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה".

וכתב נתיבות המשפט שם (חידושים, ד):

"(ד) לא טענינן ליה. פירוש דאם דרך משל מרגיש הדיין שהיה כתוב בשטר שלש, וזייף ועשה שלשים, אז אם הבעל דין לא טען כך, רק טען אמנה וכדומה, לא טענינן ליה הזיוף הנ"ל, אבל אם הבעל דין טוען לא נתחייבתי רק שלש, אף שאין הבעל דין מרגיש בזיוף אנן טענינן ליה הזיוף. [או"ת אורים סק"ז]".

דהיינו, בית הדין אינו טוען טענות עובדתיות חלופיות עבור בעל דין, כאשר בעל הדין עצמו מכחיש אותן. בית הדין טוען טענות עובדתיות רק כאשר יש להן רגלים לדבר (במקרה שבשו"ע: הרגשה שיש זיוף בשטר) וכשהן עשויות להסביר את הגרסה העובדתית של בעל הדין (במקרה שבשו"ע: שלווה רק שלוש ולא שלושים). בעל נתיבות המשפט אינו יחיד בקו זה, והסכימו איתו פרשני השו"ע (ש"ך, ט"ז, סמ"ע, תומים, ועוד).

מב.              בנדון זה, המשיב עצמו טען שלא היתה לו עבודה אחרת, והוא לא רצה להתחיל בעבודה בגלל מצב הבטון. לכן, ביה"ד קמא לא היה צריך לטעון עבורו טענה שהוא עצמו הכחיש

מג.               אציין שטיעון זה אינו נוגע כלל לשני הימים שלפני היציקה, אשר לגביהם טען המשיב שהתעכב בגלל שינויים שבתכנון, שהכריחו אותו לשנות שתי פלטות. לגבי העיכוב הזה לא הופרכה טענת המשיב.

מד.              אף שיש טעות בנימוקי ביה"ד קמא, כדי לקבל את בקשת רשות הערעור, יש לבחון האם ההחלטה עצמה שגויה.

מניין ימי האיחור שבין היציקה להתחלת העבודה

מה.             בשלב זה אקח כנקודת מוצא את עמדת המבקשת, וממנה אבחן את היום שבו היתה המשיבת צריכה להתחיל בעבודה. יחד עם זאת, אצא מתוך נקודת הנחה שהמשיב אינו אחראי על העיכוב שלפני היציקה, וכפי שכתבתי לעיל (סעיף מג). היציקה הושלמה בתאריך 09/09/15, יום רביעי. גם לפי טענת המבקשת אין אפשרות לעבוד על הבטון במשך יומיים, ולכן ניתן היה להתחיל לעבוד רק ב-11/09/15, יום שישי[1]. מסתבר שהמשיב לא היה חייב להתחיל את עבודתו ביום שישי, וגם לא ביום ראשון - ערב ראש השנה. יום העבודה הראשון סביר היה להתחיל לעבוד בו הוא יום רביעי, 16/09/15 צום גדליה. היה עליו לסיים 45 ימים לאחר מכן, ב-30/10/15. לסיכום, מדובר בפער של 5 ימים מהתאריך שביה"ד קמא קבע (05/11/15), ולא בפער של 12 יום.

מו.               אולם, כפי שנראה בהמשך, עצם החלטת בית הדין קמא לקבל את עמדת המבקשת, וממילא לפטור את המשיב על האיחור בימים אלו - אינה שגויה לגמרי, גם אם הטעם שצויין בפסה"ד אינו מדוייק.

הודאות בעלי דין הסותרות זו את זו

מז.               בנדון זה המשיב טען שהעיכוב היה בגלל המתנה לייבוש הבטון. אולם, בפועל המשיב לא עלה על הבטון, אלא השתמש במנוף גדול. לכן, על פניו, נימוקו לעיכוב אינו מתקבל. הטענה לפיה לא יכול היה לעלות על הבטון היא טענת אונס, והעובדה שהמשיב עבד בסוף עם מנוף גדול מוכיחה שהוא לא היה אנוס.

מח.             מאידך, המבקשת טענה שהעיכוב היה בגלל שהמשיב עבד על הזמנה אחרת, וכאמור, ע"פ טענה זו לא היה מקום לחייב את המשיב על האיחור.

מט.             מקרה כזה, בו ישנה הודאת בעל דין של התובע, ומנגד הודאת בעל דין של הנתבע, נדון בכמה סוגיות בש"ס. בין סוגיות אלו:

(1)     משנה שבועות לח ע"ב:

"טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור, ורבן גמליאל מחייב". 

דעת ת"ק נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ פח, יב שפטור מדמי שעורין ומשבועת מודה במקצת. השו"ע מסיים שאם התובע תפס - אין מוציאין מידו. הרא"ש (הובאו דבריו בב"י חו"מ פח) הסביר שהנתבע פטור מדמי שעורים משום ששתיקתו מתביעת השעורים נחשבת כהודאה שאין חוב כזה. בקצוה"ח (שם ס"ק ט) הסביר שכאשר ישנן הודאות סותרות, הודאת הנתבע שחייב שעורין וכנגדה הודאה מכללא של התובע, הדבר נחשב כשני כיתי עדים שסותרות זו את זו, וממילא הולכים אחר המוחזק. לכן מועילה תפיסת התובע (ועיין בנתיבות המשפט ס"ק ג-ד שבאר באופן אחר).

(2)     בבא בתרא קלה ע"א:

"זה אחי - אינו נאמן. ואידך מאי קאמרי? אי קאמרי אחונא הוא, אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא? אלא דקא אמרי לאו אחינו הוא; אימא סיפא: נפלו לו נכסים ממקום אחר - יירשו אחיו עמו, הא אמרי ליה לאו אחונא הוא! לא צריכא דקא אמרי: אין אנו יודעין". -

בגמ' שם מדובר שיש שני אחים (למשל: ראובן ושמעון), ובא אדם מן השוק (לוי) וטען שהוא אחיהם. ראובן הודה שלוי הוא אחיהם. אם שמעון מכחיש שלוי הוא אחיהם, אז שמעון לא יירש את נכסי לוי. גם כאן ישנן הודאות סותרות: ראובן מודה ששמעון זכאי לירש את לוי, ואילו שמעון מודה שהוא לא זכאי לירש את לוי. הלכה זו נפסקה בשו"ע חו"מ סי' רפ סעי' ד-ה.

מדברי התוס' רי"ד שם נראה שלהבנתו, כאשר ישנן הודאות סותרות, הודאת המקבל חזקה יותר מהודאת הנותן. אנו מקבלים את הודאת המקבל מדין ודאי, ולא מדין המוציא מחבירו עליו הראיה. וביאר כך גם את דין טענו חיטים והודה לו בשעורים.

אולם, הרבה אחרונים הסבירו שבגמרא זו הנותן (ראובן) נחשב מוחזק - כי אף שהנכסים אינם אצלו הוא היורש הוודאי - ואין מוציאים מיד המוחזק (וכמו בדין יבם וספק בנכסי זקן, שו"ע אה"ע קסג, ו). כן הסבירו שו"ת נאות דשא סי' מו (ד"ה ועתה נעתיק); נחלת צבי (חו"מ עה סעיף א); פרח מטה אהרן (ח"ב סי' סה התשובה השנית).

(3)     ירושלמי יבמות יג, יד:

"הוא אמר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי פשיטא דהוא מעלה לה מזונות. פשיטא שאינו יורשה. לא צריכא דלא מהו שיירש ניכסי אחיו. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי פשיטא שאינו מעלה לה מזונות פשיטא (שהוא) [שאינו] יורש ניכסי אחיו לא צריכא דלא מהו שיירשנה". -

מדובר בויכוח בין יבם ליבמתו, האם כבר נעשה ייבום. לדברי הירושלמי, כאשר היבם אומר שייבם והיבמה אומרת שעדיין לא ייבם, פשוט שהיבם חייב במזונות היבמה. הרי שכאן מחייבים את אחד מבעלי הדין על סמך הודאתו, אף שיש הודאה נגדית של בעל הדין השני שאין חוב.

השירי קרבן (עה ע"ב ד"ה פשיטא) התלבט אם אפשר לפשוט מכאן את הדין במקרה של הודאות סותרות, ודחה, שמא מדובר במעשה ידיה מרובים ממזונותיה ונמצא שהיבמה אינה מודה לחובתה. ואף שיכולה לומר איני ניזונת ואינה עושה, מכל מקום יש בזה איבה.

אולם בספר נחלת יהושע (סי' כב ד"ה והכי משמע לי; לבעל מחבר ספר נעם ירושלמי) למד מסוגיה זו שהולכים אחר הודאת המתחייב, ומוציאים ממנו (היפך דברי התוס' רי"ד דלעיל).

(4)     גיטין מ ע"ב:

"ת"ר: האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, והוא אומר לא עשאני - חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר; כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב לי ולא נתן לי - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתן לי - חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר; כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי - הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מי אוכל פירות? רב חסדא אמר: נותן אוכל פירות, ורבה אמר: משלשין את הפירות. ולא פליגי: הא באבא, הא בברא". -

 בסוגיה זו, לדברי הנותן הוא כתב ונתן את השדה לפלוני, ואילו לדברי המקבל הוא מעולם לא קיבל. בסוגיה זו מספר שיטות ראשונים, אך נקצר בדבר:

לדעת הרשב"א (בחידושיו) כיון שישנן הודאות סותרות - המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן אין מוציאים מהנותן את הקרקע והפירות. כאשר המקבל נפטר משלשים את הפירות, משום שהודאת בן המקבל אינה וודאית כ"כ שהרי אינו יודע בודאות שאביו לא קיבל השדה.

אולם לדעת רוב הראשונים (תוס' ד"ה הודאת; ועיין אנצ' תלמודית ערך הודאת בעל דין הע' 247 שמנה ראשונים נוספים שאחזו בשיטה זו) יש לתת יותר מהימנות להודאת המקבל (שלא קיבל), משום שהנותן רצה לתת ולכן יתכן שטעה וסבר שכבר נתן, אך למקבל אין סיבה לטעות.

האחרונים התלבטו מדוע התוס' נזקקו להסביר שהודאת המקבל סבירה יותר, ולא הסבירו הדין משום שהנותן מוחזק, כמו שפרש הרשב"א דלעיל. יש שהסבירו שנזקקו לכך משום שבעלמא הולכים אחר הודאת המתחייב (נחלת יהושע סי' כב שהבאנו לעיל), וצריך היה נימוק מיוחד לילך אחר הודאת המקבל; יש שהסבירו שהתוס' נזקקו לכך כדי להסביר את לשון הברייתא "הודאת בע"ד כמאה עדים דמי", והדבר בא ללמדנו שאפילו אם יבואו עדים (!) שהנותן נתן למקבל - נלך דוקא אחר הודאת המקבל, שהודאת בע"ד יותר ממאה עדים דמי (נחלת צבי סי' עה סע' א). אולם לענ"ד הדברים צ"ע, שנלך אחר אומדנא כזו בניגוד לשני עדים; ויש שהסבירו שבגלל שנותנים עדיפות להודאת המקבל, אזי אפילו אם המקבל יחזור ויתפוס נוציא מידו, משום שמקבלים את הודאתו שהיא יותר חזקה מהודאת הנותן (הגהות חשק שלמה על הש"ס גיטין שם; נראה שגם הנחלת צבי יודה לזה).

נ.                    לסיכום: בסוגיות אלו נדונו מקרים בהם ישנן הודאות בעלי דין הסותרות זו את זו. יש שכתבו שבעלמא כוחה של הודאת הנותן עדיפה (נחלת יהושע), יש שכתבו שדוקא הודאת המקבל עדיפה (תוס' רי"ד), ורוב הפוסקים סוברים שאין עדיפות להודאה אחת על פני השניה ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה. אולם, כאשר ישנו אומדן שהודאה אחת עדיפה על חברתה - ניתן לסמוך על אומדן זה אפילו כנגד המוחזק (חשק שלמה), ואולי אף כנגד עדים (נחלת צבי).

נא.               במקרה זה, נראה שיש אומדן חזק שהמשיב לא התחיל לעבוד באיחור בגלל שהמתין ליבוש הבטון, שהרי לבסוף הוא עבד עם מנוף גדול, וכלל לא נזקק לעלות על הבטון. מאידך, מנכ"ל המבקשת לא יודע מכלי ראשון שלמשיב היתה עבודה אחרת. ולדבריו בדיון (פרוטוקול עמ' 8) המשיב הוא זה שאמר לו שיש לו עבודה אחרת, ובהמשך עיכב אותו בכל מני תירוצים - ולכן הוא הסיק שלמשיב יש עבודה אחרת.

נב.                מנקודת המבט של המוחזקות, מחד המבקשת מוחזקת בממון; ומאידך, חובה של המבקשת למשיב ברור (יש הסכם ברור, ואין מחלוקת שבניית הסככה הושלמה), בעוד שהתביעה על האיחור היא תביעה נפרדת, כתביעת נזיקין על אבדן הכנסה.

נג.                 לסכום המדוייק אתיחס בפרק ההחלטות.

יום עיכוב בגלל הגלריה

נד.                המשיב התעכב שלושה ימים בגלל שבנה גלריה עבור השוכר. מתוך שלושת ימי האיחור הללו, ביה"ד קמא חייב רק על יום אחד. זאת בגלל שהאיחור השפיע בעיקר על השוכר, ויתכן שההתחשבנות של המבקשת עם השוכר על האיחורים כללה קיזוז על ימים אלו; המבקשת הסכימה שהמשיב יעשה עבודות עבור השוכר, אך לא הבהירה אם הסכמה זו כוללת גם הסכמה לאיחור; ובנוסף, חלק מהעבודות לא יכול היה להידחות עד לאחר סיום העבודה של המבקשת.

נה.               לטענת המבקשת, שגה ביה"ד כאשר הוסיף יום אחד למשיב בגלל ה"שידוך" עם השוכר להקמת הגלריה.

נו.                 דיון: הצדדים נחלקו בשאלה העובדתית, האם היתה הסכמה לכך שהמשיב יקים את הגלריה על חשבון זמנה של המבקשת. ההחלטה לפשר בעניין זה סבירה ואיני מוצא מקום להתערב בה.

תוספת זמן על שינויים

נז.                 לטענת המבקשת, שגה ביה"ד כאשר הוסיף למשיב ימים נוספים על שינויים, כאשר יישום שינויים אלו ארך שעות בודדות בלבד. לדבריה, אם ביה"ד מתייחס ל12 יום כאל עיכוב סביר, מדוע יחייב על עבודות שארכו שעות בודדות?

נח.               דיון: ביה"ד קמא כתב שהמבקשת לא חלקה על משך זמן העבודה על התוספות שטען לה המשיב. ערכאת הערעור אינה המקום לטעון טענות חדשות, לכן הטענה לא תידון.

נט.               בשולי הדברים, להבנתי, ביה"ד קמא לא כתב שאיחור של 12 יום הוא איחור סביר כשלעצמו. ברור שביה"ד היה מחייב על הזמן הזה, כשם שספר את ימי האיחור האחרים אחד לאחד. ביה"ד קמא כתב שבעקבות האיחור בתשלום, המשיב היה רשאי לקבל על עצמו עבודה אחרת בסדר גודל כזה. כאמור, בפועל לא מדובר על 12 ימי עבודה מלאים, אלא על מספר נמוך בהרבה.

איחור בתשלום

ס.                  ביה"ד קמא קבע שהמבקשת אחרה בתשלום למשיב. כיון שזו היתה נקודת המוצא העובדתית, קבע ביה"ד שמבחינה הלכתית מותר היה למשיב לקבל עבודות אחרות, ולדחות במעט את תחילת העבודה אצל המבקשת.

סא.             לטענת המבקשת, לא היה איחור בתשלום, כי סוכם בין הצדדים שהתשלום ידחה במעט, בעוד שהעבודה תתחיל במועד.

סב.              דיון: יש מחלוקת עובדתית בין הצדדים האם סוכם שתהיה דחיה בתשלום אף שהעבודות יתחילו במועד. ביה"ד קמא קיבל את עמדת המשיב. יש לציין שעמדת המשיב מקבלת גיבוי מהחוזה בין הצדדים, שקובע תשלום מקדמה ביום התחלת העבודות.

תשלום על הפיגום

סג.               ביה"ד קמא חייב את המבקשת בתשלום 600 ש"ח עבור שימוש למשך שבוע בבמת הרמה שהמשיב שכר במחיר זה (או מעט גבוה יותר). מנגד, ביה"ד פטר את המשיב מתשלום על פיגום שהמבקשת השאילה לו.

סד.              לטענת המבקשת, דין פרוטה כדין מאה, וצריך היה לחייב את המשיב על השימוש בפיגום בסך 1000 ש"ח. מנכל המבקשת משלם לבעל הפיגום (בשווה כסף - דלק) על השימוש בפיגום, כך שלא מדובר בדבר שבא לה מן ההפקר.

סה.             דיון: לפי הבנתי את פסק הדין, להערכת בית הדין, שימוש בפיגום עץ אינו מגיע לסך 1000 ש"ח, אלא מדובר בדבר שעלותו נמוכה מאוד, ואין נהוג לגבות עבורו תשלום. גם לפי דברי המבקשת עצמה, ביסוס התביעה על תשלום דלק (שמשתנה בהתאם למצב מיכל הדלק בעת ההשאלה), מראה שכלל לא ברור למבקשת מה היתה עלות הפיגום.

סו.               לטענת המשיב מנכ"ל המבקשת הביא את הפיגום לצרכי עצמו. כפי שכתב ביה"ד, נראה שבזמן התרחשות האירועים המבקשת הסכימה להשאיל - בחינם - את הפיגום למשיב, ורק לאחר מכן התביעה הזו עלתה כטענת נגד לטענת המשיב על השימוש בבמת ההרמה שלו. כך שאיני מוצא טעות בהחלטות בי"ד קמא.

עגמת נפש

סז.               בית הדין פטר את שני הצדדים מתשלום על עגמת נפש, כיון ששני הצדדים הסבו עגמת נפש זה לזה. זו לזה בהלנת שכר, זה לזו בנסיון לפירוק גג הסככה.

סח.             המשיבה התרעמה על השוואה זו: ביה"ד השווה בין עגמת הנפש שגרמה המבקשת למשיב (אי תשלום בגלל ויכוח ליגיטימי) לעגמת הנפש שגרם המשיב למנכ"ל המבקשת (אלימות בנסיון לפירוק המבנה). אולם אין להשוות בין השניים, ולכן יש לחייב את המשיב על עגמת נפש.

סט.             דיון: מעיקר הדין אין חיוב בהלכה על עגמת נפש, וחיוב כזה נעשה רק כקנס. במקרה זה אמנם המשיב נקט באמצעים קיצוניים, אך גם התנהלות המבקשת לא היתה בנקיון כפיים. לכן, אין טעות בהחלטת בית הדין.

תמחור זמנו של מנכ"ל המבקשת

ע.                   בית הדין לא חייב את המשיב על ביטול זמנו של מנכ"ל המבקשת, במאמציו לתקן את הנזילות שארעו בגג הסככה.

עא.              לטענת המשיבה, שגה בית הדין בכך. מנכ"ל המבקשת הנו איש עסקים אשר זמנו מתומחר בלמעלה מ-1000 ש"ח לשעה. לכן ביה"ד צריך היה לפסוק הוצאות הוצאות לטובת המבקשת על בזבוז הזמן בסידור בעיות הנזילה (בכתב התביעה נתבעו 5000 ש"ח בגין עגמת נפש וביטול מלאכה בגין הנזילות).

עב.               דיון: ביטול מלאכה מוגדר בהלכה כאחד מד' אבות נזקין, "שבת". בשו"ע נפסק (חו"מ תכ, יא):

"הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו, אינו נותן לו אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת, הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם".

הסיבה שפטור בסיפא היא, שמדובר בגרמא בנזיקין שפטור. גם במקרה שלפנינו, ביטול הזמן שבעקבות התהוות הנזילות (בהנחה שהיו כאלו בגלל מחדלי המשיב), מוגדרים כגרמא שאין מחייבים עליו.

עג.                לכן, אף שבסמכות בית הדין לחייב בנזקי גרמא לפנים משורת הדין (לאור הסכם הבוררות), אין טעות הנראית לעין בכך שביה"ד לא חייב על הפסד זה.

נזקי הנזילות לתכולת הסככה ועלות התיקונים

עד.               בכתב התביעה המבקשת העריכה שהנזק לתכולה עומד ע"ס 20,000 ש"ח, בגין נזילות בינואר-פברואר 2016. אולם בדיון, שהתקיים באפריל 2016, אמר מנכ"ל המבקשת שבינתיים תביעה זו יורדת, כיון שיתכן שהשוכר יצליח למכור את התכולה ללקוחות. ביה"ד פסק שהתביעה נדחית, כיון שהמבקשת בחרה להשמיט אותה מהתביעה.

עה.              לגבי עלות התיקון - נושא זה לא הוזכר בכתב התביעה המקורי, וגם לא עלה בדיון.

עו.                בחודשים דצמבר 2016-ינואר 2017 הגישה המבקשת תוספת לכתב התביעה שכנגד ע"ס 15,900 ש"ח בגין נזקים שנגרמו נזילות בדצמבר 2016. ביה"ד קבע שמדובר בתביעה חדשה שאינה חלק מהתביעה המקורית, ולכן יש להגיש אותה כתביעה חדשה.

עז.                המשיבה חזרה על שתי התביעות - 18,000 בגין נזקי ינואר 2016; עלות תיקון בסך 3,500 ש"ח+מע"מ. תביעה זו ללא נימוקים נוספים לבקשת הערעור.

עח.              לגבי נזקי דצמבר 2016, לטענת המשיבה, הפרדת נושא זה מיתר הנושאים מיותרת, ומאלצת התדיינות חדשה נוספת ונפרדת. לדבריה הדבר מסרבל את ההליך.

עט.              דיון: לא מצאתי טעות בהחלטת בית הדין בשני הנושאים הראשונים - המבקשת לא הסבירה מדוע יש לדון בתביעה ע"ס 18,000 ש"ח, לאחר שהיא חזרה בה מתביעה זו.

פ.                   וכן, במסגרת ערעור אין מקום לדון בטענה שעלתה לראשונה בבקשת רשות הערעור, על תשלום 3,500 ש"ח לחברה שתיקנה את הגג.

פא.              לגבי התביעה על נזקי 2016 - החלטת ביה"ד היתה שמדובר בתביעה חדשה, ולכן לביה"ד אין סמכות לדון בה. כאשר ביה"ד משולל סמכות, אין טעם לדון בשיקולי נוחות ויעילות. כמובן שהמבקשת יכולה להגיש תביעה חדשה בעניין, אם תחפוץ בכך.

ד.      סוף דבר

פב.               רובם ככולם של סעיפי הערעור נדחו. בשני עניינים מצאתי שלמעשה יש לתקן במעט את פסק הדין. על פי סדרי הדין של הרשת צריך היה להעביר את ההחלטה בערעור לשני אב"דים נוספים מהרשת.

פג.                יחד עם זאת, אני מוצא שיש מקום לחריגה מהסדרים הרגילים. דומה שבנדון זה - תיק עב כרס, המרובה בפרטים טכניים, כדרכם של תיקי בנייה - העברת ההחלטה לשני דיינים נוספים תאריך מאוד את הזמן עד שתינתן הכרעה סופית, כאשר מרחב התמרון אינו גדול. לכן, אכריע באותן נקודות כדן יחיד.

פד.               אציין שחריגה זו הנה מידתית, והיא נעשית בהתאם סדרי הדין, הקובעים שבית הדין רשאי לסטות מסדרי הדין לפי שיקול דעתו כדי להביא להכרע צודקת ומהירה של הסכסוך.

פה.              כאמור לעיל (סעיף יח) יש לתקן את נושא קיזוז הסורגים בפאנל הפח המחורר. אני מעריך הבדל זה ב 645 ש"ח.

פו.                כפי שהרחבתי לעיל, ישנה טעות (לא גדולה) בקביעת מועד התחלת העבודות. כפשרה הקרובה לדין, ומתוך שקילת מכלול הטענות וההיבטים ההלכתיים, אני סבור שיש לחייב את המשיב בתשלום עבור יום וחצי נוספים, ע"פ התחשיב שקבע בית הדין (18,000 ש"ח / 30 יום * 60% * 1.5 ימים) ובסה"כ 900 ש"ח.

פז.                לגבי הוצאות משפט - המבקשת שילמה 1500 ש"ח עבור אגרת הערעור. כנהוג בבית הדין, כאשר שני הצדדים מתנהגים באופן ראוי במהלך ההליך המשפטי, שניהם נושאים באופן שווה באגרת בית הדין. לכן המשיב ישלם למבקשת 750 ש"ח עבור אגרת בית הדין.

פח.              תחשיב:

יתרת חוב פחות זיכויים בפסה"ד בי"ד קמא (לפני מע"מ)

30996

קיזוז סורגים-פח מחורר

645-

יום וחצי איחור

900-

סה"כ חיובים

29451

סה"כ חיובים בתוספת מע"מ

34458

מע"מ על 25,000 ש"ח

4250

סה"כ חיובים כולל מע"מ

38708

אגרה שפסק ביה"ד קמא

220

קיזוז אגרת בקשת רשות ערעור

750-

סה"כ לתשלום למשיב כולל מע"מ ואחרי קיזוז אגרה: 38178 ש"ח

ה.      החלטות

  1. בקשת רשות הערעור - דינה להידחות, למעט בנושא קיזוז הסורגים בפאנל הפח המחורר, ובנושא קביעת המועד שבו המשיב צריך היה להתחיל בהקמת הסככה. בנושאים אלו הכרעתי לעיל כדן יחיד.
  2. המבקשת,  תשלם למשיב, סה"כ 38,178 ש"ח כולל מע"מ. אין צו להוצאות נוספות.
  3. התשלום תוך 21 יום מהמועד הנקוב על גבי פסק הדין.
  4. כיון שהנושא לא נדון בבית הדין, המבקשת רשאית לתבוע את המשיב על נזקי הנזילות. לשם כך יש להגיש תביעה חדשה.
  5. על פסק דין זה אין אפשרות ערעור.
  6. פסק הדין ניתן ביום כה סיון תשע"ז, 19 ביוני 2017.

בזאת באתי על החתום

 

_______________

הרב יוסף גרשון כרמל, אב"ד

 

 



[1] אף שלמעשה המשיב השתמש במנוף גדול ולא היה צריך לעלות על הבטון, אין מחלוקת על כך שהוא היה רשאי שלא להשתמש במנוף גדול. לכן, לצורך חישוב מועד ההתחלה, יש להניח שהמועד הוא זה שבו בזמן חתימת החוזה צפוי היה להתחיל - לא פחות מיומיים לאחר יציקת הבטון. דהיינו, מדובר בפרשנות להסכמה בין הצדדים. זאת בניגוד לימים הבאים, שלגביהם טענת העיכוב היא טענת אונס, והמשיב לא היה אנוס. 

תגיות