בס"ד


מס. סידורי:1600

עיסקת מכירה עם צד שלישי שהוכשלה - פסק דין2

שם בית דין:ארץ חמדה גזית צפת
דיינים:
הרב ברונר בניהו
הרב סדן אורי
הרב ברקאי אריאל
תקציר:
בין התובע והנתבע נחתם הסכם שבו התובע מתחייב לספק לנתבע סטים של ארבעת המינים לארה"ב, בסופו של דבר חלק מהעיסקה הוכשלה על ידי מגדל האתרוגים, אך השאלה הנשאלת היא מי אחראי להכשלת העיסקה, פסק דין זה מהווה השלמה של פסק הדין הראשון שניתן בעניין זה.
פסק הדין:
על הנתבעים לשלם לתובע סכום של 32,193 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט' ניסן תשע"ד

בס"ד, ‏‏ ט' ניסן תשע"ד

‏09 באפריל 2014

תיק 74016

פסק דין חלקי (2)

לפסק הדין הראשון

בעניין שבין

התובע

מוכר ארבעת המינים

 

לבין

נתבע 1

קונה ארבעת המינים

 

 

ולבין

נתבע 2

חברת פ'

 

א.      רקע

בפסק הדין החלקי הוכרעו המרכיבים העיקרי שבתביעה – תשלום התמורה עבור הסחורה שסופקה, וחלק מן מרכיבי התביעה הנוספים. כמו כן, נדחתה התביעה הנגדית של הנתבע.

בפסק זה אנו מכריעים בתביעות נוספות התובע אותן כאמור בפסק הדין החלקי השארנו לפסק הדין הסופי והן:

א.      פיצוי על הפרת החוזה מצד התובע או הנתבע

ב.       שכר המשגיחים

ג.        עלות הובלה נוספת בישראל

ד.       עלות משלוח שקיות ההדסים הנוספות

ה.      הוצאות מימון

ו.        הוצאות משפט

ב.      פיצוי על הפרת החוזה

אין חולק שבפועל, בוצע הסכם שונה מן המתוכנן, ונמכרו 900 אתרוגים במקום 4000 אתרוגים. לטענת התובע הנתבע הפר את ההסכם ממספר טעמים אשר המרכזי שבהם הוא שלא שילם את עלות העסקה במועד הנקוב בהסכם. לעומתו טוען הנתבע, שלא הוא הפר את החוזה אלא התובע הוא זה שהפר את החוזה בכך שלא סיפק את כמות הסחורה המבוקשת וזאת למרות דרישותיו החוזרות ונשנות לקבלת כל הכמות של האתרוגים אותה התחייב לספק. בנוגע לעיכוב בתשלום טען הנתבע כי היה סבור כי הדין נותן שאינו חייב לשלם לתובע בשל הנזקים שהתובע גרם לו לדעתו, ועל מנת לברר את עמדתו הסכים להתדיין בבית דין מיידית ללא כל עיכוב.

בית הדין נדרש למעשה לשאלה מי  מהצדדים הוא שגרם לסיכול העסקה כפי שסוכמה בהסכם החתום שבין הצדדים, והאם יש בעיכוב התשלומים הפרת חוזה.

הסיבות לשינוי היקף העסקה

דעת הרוב:

לדעת הרוב, ממכלול הדיונים בבית הדין והעדויות השונות הצטיירה לפני בית הדין תמונת המציאות הבאה: הרווחים הגדולים מגיעים לסוחרים מהאתרוגים המובחרים ביותר "אחדים" בעוד שאת שאר האתרוגים מוכרים הסוחרים במחירים הקרובים יחסית למחירי העלות. מאידך אף מגדל אתרוגים לא יתן את כל האתרוגים המובחרים שלו מבלי למכור את בנוסף גם אתרוגים שאינם מובחרים. אי לכך מתקיים מו"מ בין המגדל ובין הסוחרים כאשר עיקרו הוא כמה אתרוגים שאינם מובחרים ידרש הסוחר לרכוש בתמורה לזכות לקנות אתרוגים מובחרים. למעשה במו"מ זה נקבע המחיר של האתרוג המובחר.

הצדדים סיכמו ביניהם על אספקת 4000 אתרוגים לפי החלוקה הבאה:

"1"

1000

104

1600

105

1400

סיכומים אלו נעשו אחרי מו"מ עיקש שניהל אחיו של הנתבע, פ', כאשר מרכזו הוא החלוקה הפנימית בתוך העסקה. כך עולה מעדותו של פ': "הסחורה היתה יפה. היה ויכוח על האחוזים. הדבר היה בחודש אב...". כלומר, לפני חתימת ההסכם.

איננו יכולים לדעת בודאות מה קרה באותה פגישה ממנה נעדר התובע אשר נערכה בין נציגי הנתבע ובין המגדל. בנקודה זו קיימת סתירה  בין עדויות הצדדים. אולם יכולים אנחנו בהחלט לראות מהן תוצאותיה של אותה פגישה. תוצאות הפגישה הן שהיחס בין אתרוגים מובחרים ובין אתרוגים שאינם מובחרים השתנה באופן דרמטי לטובת הנתבע, ואיתו צנח מחיר האתרוגים המובחרים. אולם במקביל צומצמה כמות האתרוגים המבוקשים "אחדים" עד לכמחצית מן הכמות המבוקשת. וזו היתה התוצאה הסופית:

סוג

כמות

מחיר

ס"ה

"אחד"

450

25$

11,250$

104

200

6.5$

1,300$

105

250

12.5$

3,125$

 

כפי שניתן לראות היחס בין האתרוגים האיכותיים לאתרוגים שאינם איכותיים בהסכם הינו 1:3 בעוד בפועל סופקו אתרוגים ביחס של 1:1. מתוך הנחה שאת עיקר את הרווחים עושים מהאתרוגים האיכותיים הרי שבעוד בהסכם הישן השיג הנתבע אתרוג איכותי במחיר של 176 ₪ לאתרוג בהסכם החדש השיג הנתבע אתרוג שכזה במחיר של 121 ₪  לאתרוג. מסתבר שזו הסיבה שבגינה רצו נציגי הנתבע לשנות את ההסכם וכך עשו מול מגדל האתרוגים.

אם נכונים הדברים הרי שלא זו בלבד שנוכחות התובע או החתמת מגדל האתרוגים על חוזה אספקה (שלא כמקובל) לא היתה חסרה לנתבע אלא שיכולה היתה להזיק לו, שכן לו היה התובע נוכח בפגישה יתכן והיה מתעקש על מימוש ההסכם המקורי, ושינוי העיסקה לטובת הנתבע לא היה יוצא אל הפועל. הדברים מתאימים להפליא לעדותו של מגדל האתרוגים לפיה תגובת התובע מלכתחילה היתה התעקשות על מימוש העיסקה המקורית אך כשנוכח שהנתבע אינו מעוניין בכך, שוכנע על ידי מגדל האתרוגים להסכים להפחתת הכמויות וממילא להפחתת רווחיו מהעיסקה.

אך נציגי הנתבע לא הסתפקו בכך. הם נשענו על ההסכם על מנת לקבל את כל הכמות של ה"אחדים" עליהם סיכמו עם התובע, אך במחיר וביחסים אותם סיכמו עם מגדל האתרוגים. דבר זה לא עלה בידם ומכאן הכשלון בעיסקה כולה. כך עולה מכל העדויות מטעם נציגי הנתבע.

ש' אומר בעדותו את הדברים הבאים: "הוא (פ') רצה אחדים והוא (מגדל האתרוגים) אמר לנו שלא יוכל לקבל רק אחדים אא"כ יקח גם 105 ס"ה לקחנו 900. רציתי לקחת עוד סחורה אך לא היה לו לספק לנו". ואכן אחרי ש' העיד בבית הדין פ' עצמו אשר חזר על הדברים שוב ושוב: "ביום חמישי הציע לנו סחורה במחיר של עשרים דולר ולמחרת הציע בשלשים דולר. הסכים לרדת לעשרים וחמש בתנאי שאקח 400 אחדים ועוד 200 של 105 בששה וחצי דולר... מגדל האתרוגים אמר לי אין לי לספק לכם סחורה. הוא נתן לסוחרים הקבועים ולא היה לו מהאחדים רק מה 105. היו לו מספיק אתרוגים אלפים אבל לא מהאחדים... מעולם לא ביטלתי את העיסקה עם התובע הייתי צריך אתרוגים. ביקשנו ממגדל האתרוגים רק אחדים".

כך עולה גם מהמייל ששלח הנתבע עצמו סמוך למועד הפגישה:

שלום רב התובע, בהמשך לשיחתנו היום אז אני ממליץ לך לתפוס שיחה עם אחי פ' ותראה שהטענות הוא הפוך לגמרי, הוא מלא בטענה עליך שהתחייבת מהסחורה טובה ולפי האחוזים שסוכם אבל למעשה את כל הסחורה הטובה הוא כבר נתן וכו' וכו' מהסחורה שהוא כבר כן הביא לפחות 75% היו עקומים והשאר סוג ב' וכן הוא עשה צחוק מהם הוא אמר שהביא סחורה חדשה ובינתיים יוצא שהוא עירבב כל הישן מאתמול וקצת מהיום, והפוך הוא מלא טענות כי הוא רוצה לקחת אתרוגים מהמגדל, ולא ממגדל אחר כי הוא לא אוהב לעבוד עם המגדל האחר, אבל למגדל הזה אין הסחורה שהוא ראה בזמנו לפני שחתמנו על ההסכם, וכן האו עושה משחקים עם ש' עלינו ודוקא מוציאים לנו את הזבל, והמילים האלה אחי אמר לי שהסחורה הכי יפה שמגדל האתרוגים הוציא לו הוא לא מגיע לזבל של המגדל האחר, ואין היום את הסחורה שראית לו אז ממילא אני בתביעה אליך תדאג ל4000 אלפים אתרוגים ולא פחות מהיפים והישרים שאחי ראה אז. כי בינתיים הם כן לקחו קצת ממגדל האתרוגים ומאוד חלשים. ואני כעת עומד בסך הכל של 800 אתרוגים אז חסרים לי 3200. על כן תראה לעשות משהו, כי מה שמגדל האתרוגים נתן לכם עכשו הוא רק סוג 105 ולא מה שסוכם, צר לי לומר לך זאת, ונא תדבר עם אחי פ' ותשמע הכל כל טוב.

במייל לא מצויינים כלל סוגי האתרוגים, הנתבע אמנם מודה שיכל להשיג את האתרוגים ברמות הנמוכות יותר בלי בעיה וכל הבעיה היא בהשגת כמות ה"אחדים". התביעה לקבל עוד 3200 אתרוגים טובים ללא ציון סוגי האתרוגים מוכיחה את הדברים בצורה ברורה. אם הנתבע אכן היה עומד בהסכם מסתבר שהיה יכול לקבל את האתרוגים מסוג 104 או 105 ובכך היה יכול להשלים את רוב העסקה. מהמייל עולה בבירור כי טענתו של הנתבע לפיה הקונה מצידו עשה הכל בכדי לקבל את כמות האתרוגים המוזמנת, בחלוקה עליה סיכמו נשללת מכל וכל.

למסקנה זו הגיע גם הדיין הרב סיני לוי אשר דן בבקשת הערעור. "ש', נציג חברת פ', מעוניין בכמה שיותר אתרוגים איכותיים. זאת ועוד, עולה בסיפא של הדברים, שמגדל האתרוגים אינו נמנע מלמכור לנציגים אתרוגים מסוג 105 (הבינוניים): "מה שמגדל האתרוגים נותן להם הוא רק 105 ולא מה שסוכם".), אלא שכפי הנראה יש ויכוח על כמה אתרוגים מסוג 1 יספק מגדל האתרוגים".

אם נסכם את תמונת המצב כפי שעולה מהדברים הרי שהקונה לחץ רק על אחדים וזאת למרות שלא היתה לו כל בעיה לקבל 105 ו104 על פי הסיכום הראשוני. וכפי שהעיד פ' כי מסוגים אלו "היו למגדל האתרוגים אלפים". יתר על כן, מסתבר שגם למגדל האתרוגים לא היתה כל בעיה לתת 1000 אחדים אך ביחס של 1:3 הבעיה היתה שהם רצו ביחס של 1:1 וגם זה במיון קפדני ביותר לכך לא יכל מגדל האתרוגים להסכים לכמויות שדרשו. משנוכחו שלמגדל האתרוגים כנראה אין רצון לספק להם אלפי אתרוגים מסוג זה החלו להתלונן בפני התובע – המתווך על כך שהוא אינו ממלא את חלקו בעיסקה.

האמת חייבת להיאמר והיא שתמונה זו מתקבלת בבית הדין מבלי שתיתמך בהודאה מפורשת של הנתבע או בעדות חותכת של שני עדים כשרים. אולם ההלכה מחייבת את בית הדין שלא ללכת רק אחר העדויות המפורשות אלא לנסות להגיע לתמונה בהירה ככל האפשר ועל פיה לפסוק את הדין. וכך כותב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה א

"יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע... וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".

ולכן גם אם כשרותם של העדים מוטלת בספק ממכלול הדברים שהובאו לפנינו זו התמונה המצטיירת ועל פיה אמרנו את דברינו.

אי לכך ניתן להסיק כי אין במעשיו של התובע משום הפרה של ההסכם שכן מעשי הנתבע ונציגיו הם שמנעו את מימוש העיסקה כפי שסוכמה בין התובע ובין הנתבע.

עם זאת, לעניין דרישת הפיצוי,  אין לראות מכל אלו הפרה של ההסכם שכן בסופו של דבר הודה התובע שהסכים בעל פה להקטנת היקף העיסקה. ואם כך כיוון שאין מחלוקת על עצם ההסכמה אין זו הפרת חוזה.

אולם לאחר שינוי העסקה, סוף סוף היה צריך הנתבע לשלם על הסחורה שקיבל. הסכמתו של הנתבע להתדיין בפני בית הדין כפי שהתחייב בהסכם ראויה להערכה, ואינה מובנת מאליה, ואף מעידה על מידה לא מבוטלת של יראת שמים, אך לא די בה בכדי למלא את חלקו של הנתבע בחוזה. כיוון שידע התובע ששינוי העסקה נבע מדרישות של נציגיו, הרי כל ההליך המשפטי לא היה לו בסיס. ואף אילו היינו מקבלים את הטענה שלתובע חלק בכך שלא קיבל הנתבע די אתרוגים מס' 1, אין כל הצדקה לאי תשלום התמורה הבסיסית על כל הסחורה והתביעה הנגדית על מאות אלפי שקלים כל כולה נועדה לעכב את התשלום המגיע לתובע בדין. הנתבע היה צריך לשלם על הסחורה, ומקרה הקיצוני ביותר להשאיר בידיו סכום של 10% מהעסקה. ורק תשלום בפועל עבור הסחורה שקיבל היה יכול להחשיב אותו כמי שמילא את חלקו בעיסקה. מאחר ולא עשה כן הפר את ההסכם ועליו לשאת בתוצאות הפרה זו.

יתר על כן, גם לאחר שקבע בית הדין בפסק הדין החלקי כי התובע פטור מלשלם לנתבע סכום כלשהו כפיצוי, לא שילם הנתבע לתובע את חובו ולא מילא את חלקו בעסקה עד לתאריך חתימת פסק דין זה ודי בכך בכדי להחשיבו כמי שהפר את ההסכם ועליו לשאת בתוצאות מעשיו. די בהפרת החוזה בעניין אחד (התשלום), כדי לחייב בפיצוי.

לסיכום: לדעת הרוב, בית הדין קובע כי התובע לא הפר את החוזה ולא הוא שגרם לכך שלא סופקה לנתבע כמות האתרוגים עליה סיכמו הצדדים. מאידך הנתבע הפר את החוזה בשעה בה נמנע מלשלם את חובו על הסחורה שקיבל בפועל, ולכל הפחות כאשר לא מילא אחר פסק הדין החלקי.

לדעת אחד מדייני הרוב, על הנתבע לשלם לתובע את מלוא גובה הפיצוי המוסכם בסך של 47,240 ₪ המהווים 10% מהתמורה הנקובה בהסכם. לדעת הדיין השני, למרות הפרת ההסכם, יש להעמיד את התשלום על סך שני שלישים מסך זה בלבד. הסיבה לכך היא, שיתכן שלתובע יש חלק באירוע – שכן בעסקה בהיקף כזה, היה עליו להגיע לפרדס או לנסות לפתור את הבעיות לאחר מכן תוך מעורבות אישית (וזאת למרות שהנתבע הוא ששינה את היקף העיסקה ואופיה).

דעת המיעוט:

לדעת המיעוט, מעדויותיהם של ש' ושל א' עולה בצורה ברורה:

א.      מגדל האתרוגים לא עמד בדבריו ובפעם השניה שהגיעו לפרדס לא הראה להם כלל את האתרוגים שסכמו עליהם בפעם הראשונה.

ב.       מגדל האתרוגים לא סמך על התובע בעסקה זו

בעניין כשרות העדים – העד ש' קרוב להיות נוגע. העד א' – עד כשר. . כך או כך דבריהם מעלים ספק סביר ביחס לעדות מגדל האתרוגים. על כן, במקום ספק אין אפשרות להוציא ממון.

גם מהמייל שצוטט בדעת הרוב עולה שכבר בזמן העסקה היה ויכוח על הפרשנות של מה שקרה בפרדס.

דבר המורה שהנתבע לא התעורר פתאום כשצריך לשלם וטוען טענות סרק שהתובע לא סיפק לו, אלא יש כאן טענה אמיתית לחוסר קיום העסקה עוד בזמן התרחשותה.

לאור כל המפורט לעיל, יש ספק סביר ביחס לגורם לביטול העסקה, ולא ניתן להכריע בעניין זה בדרך אומדנה.

על כן ויכוח זה מצדיק את עיכוב התשלום עד להכרעת בית הדין, ולכן גם עיכוב התשלום לא יכול להיות עילה לתביעה של פיצוי בשל הפרת החוזה. .

לגבי טענת דעת הרוב שהנתבע דרש רק אחדים ולא היה מוכן לקבל 104 ו105 ,הנתבע התיחס בדבריו רק ל105 כמפורש בעדויות ובמייל ,הסוג הפחות ביותר ,ועל זה אכן הודה, אך דרישתו היתה לקבל אחדים ו104 דבר שלטענתו מגדל האתרוגים לא הסכים לספק.

 

החלטה בעניין זה, על פי דעת הרוב: התובע ישלם שני שלישים של הפיצוי המוסכם.

ג.       שכר עבודתם של המשגיחים

לטענת התובע אחֵי הנתבע  ביקשו מהתובע שיביא עמו שני ממיינים מנוסים והם ישלמו להם ישירות ללא כל קשר למחיר שסגרנו עבור הסחורה. לדברי התובע הוא הפנה לנתבע את הבקשה והודיע כי המשגיחים דורשים 70 ₪ לשעה מהרגע שיוצאים מהעיר ועד הרגע שחוזרים לעיר. לדבריו הקונה אישר לו את שכירות המשגיחים ואת המחיר שדרשו. על סמך אישור זה הזמין התובע את שני המשגיחים עבורו. בסופו של דבר בחרו נציגי הנתבע שלא להיעזר בהם. בפועל – הפועלים לא עבדו אלא שהו במקום כ12 שעות כל אחד.

לעומתו טוען הנתבע כי אמנם הסכים להבאתם של המשגיחים אך הסיבה לכך שהעובדים נותרו מחוסרי עבודה היא שמגדל האתרוגים לא הסכים לתת אתרוגים למיון ודרש כי האתרוגים ימסרו לפי סוגי מיון שלו. לדבריו על התובע היה לברר זאת מראש ומאחר ולא עשה כן מוטלת האשמה על כך שנשארו מחוסרי עבודה על התובע, ועל כן עליו לשלם את שכר המשגיחים.

מי צריך לשלם לפועלים?

היות והנתבע לא עמד בקשר עם הפועלים אלא שלח את התובע לשכור עבורו את הפועלים וזה התחייב לשלם להם מכיסו, הרי שדינם מפורש בשולחן ערוך חושן משפט סי' של"ט סעיף ז:

"האומר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים, ושכרם... אם לא אמר: שכרכם על בע"ה, אפילו לא אמר להם שכרכם עלי, אלא שכרם סתם, הוא חייב בשכרם, לפיכך הוא עובר משום בל תלין"

כלומר האחריות על תשלום שכר הפועלים מוטלת על התובע. כל זאת ביחס שבין התובע לפועלים, אבל ביחס שבין התובע והנתבע  הרי התובע הזמין את הפועלים על פי הוראת הנתבע. הפועלים לא נדרשו, שלא באשמת התובע, אלא בשל עניינים שקשורים למגדל האתרוגים (בעל הפרדס), או הנתבע. לכן יש לחייב את הנתבע בעלויות המתחייבות.

לדעת המיעוט – כיוון שכאמור לעיל קיימת אפשרות שדווקא התובע הוא שאחראי על שינוי העסקה המקורית, ייתכן ששינוי זה הוא שהפך את הבודקים לא נצרכים – אין לחייב את הנתבע לשלם לתובע.

האם זכאים הפועלים לשכר עבודה?

השלחן ערוך פוסק כי במצב הדומה לשלנו, כאשר אדם שוכר עובד, הוא חייב לשלם את שכרו גם אם בפועל העבודה נתייתרה. וכך נפסק (חושן משפט סי' של"ג א)

"הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל".

כפי שטוען התובע, אכן ניתן היה לברר את מידת נחיצותם של הפועלים הללו, והדבר היה באחריות המשכיר ולא השוכר, ולפיכך זכאים הפועלים לקבל שכר על הגעתם למקום גם אם לא ביצעו מלאכה כלשהי.

לדעת אחד הדיינים, למרות שבפועל המשגיחים לא עבדו, כיוון שסוכם על שכר לפי שעות ביטול זמן מאז יציאתם מהעיר ועד הגעתם לפרדס וחזרה, על הנתבע לשלם את שכרם אחרי ההנחה שהוסכם עליה - סך 1200 שקלים.

לדעת דיין שני, גובה השכר הינו כפועל בטל. מונח זה מתפרש בדברי רש"י (בבא מציעא סח ע"א) "כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל". הגמרא אינה נותנת מדד מדויק לחישוב זה, אולם בראשונים מובא כי שכר זה מוערך בכמחצית מהשכר הנקוב. כך כתב רש"י בתשובה (סימן רלט)

"אמינא בפועל בטל פלגא אגרא וכן מקובלני מרבותי"

וכך משמע מדברי רבינו חננאל (בבא מציעא לא ע"ב)

"אם יבא אדם ויאמר לו הנך יושב ובטל - תקח בתפירת בגד חצי סלע או תשאר בטל היום... וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע"

 וכך פסק הט"ז (שלג סעיף ב)

"היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות"

 וכך מקובל לפסוק בבתי הדין (ראו פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 192).

אי לכך יש לפסוק לשני הפועלים שכר של מחצית מהשכר שנפסק עמם. לדברי המשגיח הראשון נפסק עמו שכר של 65 ₪ לשעה והוא תובע 700 ₪. לדביר המשגיח השני נפסק עמו שכר של 70 ₪ לשעה בנוסף לביביסיטר ובנוגע לזמן הנסיעה לא הובטח לו שכר מלא. פרטים אלו קשים לחישוב ולפיכך בית הדין מעריך כי היות והשכר של שני המשגיחים אמור להיות זהה שכרם הוא 700 ₪ כ"א ס"ה 1400 ₪. כאמור כיוון שהמשגיחים לא נדרשו לעבוד ובמקום זה נחו ולמדו תורה כראוי לבני תורה בשעה שאינם עובדים לפרנסתם, מגיע להם שכר בטלה בסך של 350 ₪ כל אחד.

 סך הכל, השכר המגיע לשני העובדים -  700 ₪.

לסיכום, על פי הרוב בעניין זה: על הנתבע לשלם לכל אחד מהמשגיחים 350 ₪ ולפיכך על הנתבע לשלם לתובע 700 ₪.

ד.      עלות הובלה נוספת בישראל

בחוזה שנחתם בין הצדדים נקבע (סעיף 5 ג):

"שינוע ההדסים, על כל הכרוך בכך, יהיה על חשבון הקונה. המוכר יטפל בשינועם עבור הקונה עד המחסן שיציין הקונה למוכר בארה"ב. הקונה ישפה את המוכר וישיב לו את מלוא עלויות השינוע וכיו"ב, בישראל ומחוץ לה, אותן שילם המוכר מכיסו עבור הקונה, וזאת מיד עם דרישת המוכר. דרישת המוכר תהווה אסמכתא מספיקה עבור הקונה ביחס לגובה הסכום שעליו להחזיר למוכר".

לכן לכאורה על הנתבע לשלם את הוצאות השינוע במלואן.

בפסק הדין החלקי, חייב בית הדין את הנתבע בעלות הבסיסית (המוסכמת – 2,250). בפסק דין זה, השאלה היא האם לחייב את הנתבע בעלות המלאה.  לטענת הנתבע היות וההדסים שהיה אמור לשלוח התובע לא היו מוכנים בזמן שיצא המשלוח של ההדסים, שלח התובע את ההדסים לחו"ל במטוס בשני משלוחים כך שההוצאות של הקירור הוכפלו ועלו ל 5500 ₪, ועל התובע לשאת בהוצאה זו.

כיוון שהמוכר לא הכחיש את טענת הקונה שהוצאות הקירור הוכפלו בעטיו, דינה של תביעה זו להדחות.

לסיכום: בית הדין דוחה את התביעה בדבר הוצאות שינוע נוספות של ההדסים.

ה.      שקיות ההדסים

לא היתה כל מחלוקת בנושא זה שעל התובע לספק 50000 שקיות לנתבע ועל הנתבע לשלם עבורן סכום של 16,000 ₪. היות ונושא זה עלה רק במכתבים האחרונים שהעלו הצדדים ובית הדין לא חקר את הצדדים בדבר התחייבות זו אין בית הדין יודע כמה שקיות כבר עברו לרשות הנתבע אם בכלל ומדוע לא הועברה יתרת השקיות, אם לא הועברה. כמו כן בית הדין אינו יכול גם לפסוק על מי מוטלות הוצאות המשלוח של אותן השקיות. על כן נמנע בית הדין מלפסוק בשאלה זו.

לצדדים ניתנת אפשרות לטעון בעניין זה עד לתאריך א' באייר תשע"ד, 1 למאי 2014. לאחר מכן ייתן בית הדין החלטה סופית בפרט זה.

לסיכום:

על הצדדים לסכם ביניהם על כמות השקיות שעל התובע לשלוח וכן בדבר עלות המשלוח.

אחרי שיקבל הנתבע סך הכל 50,000 שקיות עליו לשלם לתובע 16,000 ₪.

ו.        הוצאות מימון

בתלמוד הירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ה הלכה ג:

              "אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת."

ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן תתכא נפסק:

"דין הא דדייני' דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו אבל מקום שהי' יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור כדתנן (ב"מ ע"ה ע"ב) השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין עליהם אלא תערומות ... ירושלמי המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תערומות פי' שנתן לו עיסקא ולא נשא ונתן בה פטור שאין [השכר] בא מגוף העיסקא אלא [מעלמא]".

הפוסקים דנו רבות על הגדר של "מבטל כיסו של חבירו"- עיין פתחי חושן – הלכות נזיקין פרק ג'.

ובשו"ת משאת בנימין סימן כח כתב:

"נראה דשאני נדון דידן דכיון דאלו לא גרמו השותפין היה הנכרי מוכרח ליתן החמישים טאלער לראובן וכמאן דמנח בכיסיה דמי כמו שבא בשאלה ולהכי לאו מניעת הריוח הוא אלא ממוניה ממש דחסרוהו השותפין ולא דמי למבטל כיס חבירו דלא ברי הזיקא דשמא לא היה מרויח כלום".

ולעניין המעכב ממון חבירו אחרי תביעה ראו פסק הרמ"א בחושן משפט סימן רצב שבמצבים מסוימים חייב לשלם.

ולכן היה מקום לדון ולומר, שכיוון שהנתבע לא שילם את חובו במועד וגרם לתובע לשלם ריביות על הלוואות שלווה לצורך מימון הוצאות העסקה עליו לשלם לו את הוצאות הנזקים שגרם לו.

מאידך, כשנעיין בסעיף הפיצוי המוסכם שבחוזה שבין הצדדים, נראה לכאורה שהפיצוי המוסכם נועד לשפות עבור נזקים אלו, וזה לשון הסעיף:

12.1  בכל מקרה של הפרה יסודית של הסכם זה על-ידי צד כלשהו להסכם, לרבות כל מקרה של תשלום שהקונה חב בתשלומו ולא שולם למוכר במלואו ובמועדו, אזי בנוסף לכל סעד אחר העומד לרשות הצד המקיים לפי הסכם זה ו/או לפי כל דין, מתחייב הצד המפר לשלם לצד המקיים פיצוי מוסכם בסך של 10 (עשרה) אחוז מסך התמורה הקבועה בהסכם זה, וזאת כדמי נזק קבועים ומוערכים מראש, מבלי צורך בהוכחת הנזק ומבלי לגורע מכל יתר התרופות העומדות לצד המקיים בגין ההפרה, לרבות זכותו לאכיפת ההסכם או ביטול ההסכם וכן קבלת כל סעד אחר לרבות פיצויים נוספים שהוא זכאי להם ע"פ הדין. הצדדים מצהירים כי הפיצוי המוסכם הנ"ל נקבע מתוך צפיית הנזקים העלולים להגרם לצד המקיים כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכם ולא תשמע כל טענה מהצד המפר כי סכום הפיצוי המוסכם נקבע כקנס או כאסמכתא והוא יהיה מנוע מלטעון טענה כנ"ל.

לכאורה, יש בסעיף זה סתירה פנימית. מצד אחד נאמר שהתשלום שנקבע מהווה "צפיית הנזקים שעלולים להיגרם לצד המקיים כתוצאה מסתברת של הפרת ההסכם", וזהו הבסיס לכך שאין בסעיף זה משום קנס או אסמכתא.

מצד שני, נקבע ברישא של הסעיף, שאין בו כדי לפגוע בסעדים אחרים.

ניתן ליישב את אמור בסעיף, שאין בו כדי לגרוע מסעדים במפורש שחייב על פי דין, והסעיף נועד לשפות עבור הפסדים שחיובם אינם חד משמעי על פי ההלכה או על פי החוזה.  לדעת הרוב, הוצאות מימון, גם אם נגרמו בשל התנהלות הנתבע, מכוסות בסעיף זה.

דהיינו, הוצאות מימון, הרי הן בכלל הנזקים שסעיף הפיצוי המוסכם נועד לכסות ואין מקום לתביעה נוספת.

לסיכום,  נדחית התביעה להוצאות מימון.

ז.        הוצאות משפט והוצאות גביה

הגישה הבסיסית במשפט התורה היא שלא לחייב בהוצאות משפט אפילו את היוצא חייב בדין. כך דייקו תוספות במסכת סנהדרין (ל"א ע"ב ד"ה ויוציא) מסוגיית הגמרא שם שכופין את המתדיינים לדון בעירם על מנת שלא לגרום להוצאות דרך. אם קיימות הוצאות בית הדין הן מתחלקות שווה בשווה על שני הצדדים, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (דף קס"ח ע"א):

"אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר"

 על פי זה כתב הריב"ש (סימן תע"ה):

"בכלל זה כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול... וכמו שאם היו צריכין לפרוע שכר לדיין... היו פורעין אותו בין שניהן..."

דהיינו, בהוצאות בית הדין מתחלקים בשווה.

לגבי ההוצאות הפרטיות של כך צד, נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן י"ד סעיף ה'):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת"

גישה בסיסית זו מניחה ששני הצדדים רוצים להגיע לאמת על מנת שאף אחד לא יחזיק ממון חברו שלא כדין, כל אחד סבור באמת ובתמים שהצדק עמו, כיוון שמדובר באינטרס משותף, הם הוציאו הוצאות למען עצמם ולכן שניהם צריכים לשלם. לא ניתן להחשיב אחד מהצדדים כמזיק לחברו ולחייבו לשאת לבד את הוצאות המשפט.

במקרה שלפנינו שהנתבע לא סירב להופיע לדין אין לחייבו בהוצאות מעבר למקובל ומכיוון שכל אחד מהצדדים הוציא הוצאות על אגרת בית הדין הן בתביעה הראשית והן בתביעה הנגדית כל צד יישא בהוצאותיו בצורה עצמאית.            

מאידך בנוגע להוצאות שהוציא התובע בשל סירובו של הנתבע לשלם, ההלכה שונה וכך פוסק השולחן ערוך בהמשך אותה ההלכה:

"אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו .שהוציא משעה שנעשה סרבן".

מפסיקת המחבר עולה כי על  הנתבע יהיה לשאת בהוצאות הגביה אשר נאלץ התובע לבצע על מנת לגבות את חובו באמצעות מימוש השעבוד על נכסי התובע. זכות זו עולה גם מסעיף 10.1.9 בחוזה שבין הצדדים.

לסיכום, אין כעת צו להוצאות. הנתבע יהיה זכאי לעלויות מימוש הערובה, אם יסרב הנתבע לשלם.

הוצאות אלו יידונו בנפרד.

ח.      תחשיב

פיצוי מוסכם, בהכרעה על פי רוב: 2/3*47,240 =              31,493 ₪

שכר המשגיחים                                                             700 ₪

ט.     החלטות

1.      על הנתבעים לשלם (ביחד ולחוד) לתובע סכום של 32,193 ₪ כפיצוי מוסכם עבור הנזקים שנגרמו לו.

2.      התביעה אודות הובלה ומשלוח נוספים נדחית.

3.      התביעה אודות הוצאות מימון כלולה בסעיף 1 לעיל.

4.      בעניין התביעה לתשלום עבור שקיות ההדסים, יגישו שני הצדדים את טענותיהם הכוללות התייחסות הן לסכום, הן למספר השקיות שסופקו או שחובה לספקן והן לעלויות המשלוח, עד לתאריך א באייר תשע"ד, 1 למאי 2014.

5.      כל צד יישא בהוצאותיו.

6.      התובע רשאי להגיש לבית הדין פירוט של הוצאות הגביה עד לסיום תהליך הגביה.

בית הדין ידון בנושא זה בנפרד.

7.      פסק הדין ניתן ביום ט' בניסן תשע"ד, 09 לאפריל 2014.

 

ובזאת באנו על החתום

________________

הרב אורי סדן

________________

הרב בניהו ברונר, אב"ד

________________

הרב אריאל ברקאי

 

 

תגיות

אופן חישובו - אופן חישובו בשדה של אחר - הנהנה מהעבודה אינו המזמין - כשידע שעובד בשל חבירו ולא נקבע מי המשלם פרק ה - הלכה ג סימן יד - סעיף ה סימן שלג - סעיף א דף קסח - עמוד א הוצאות המשפט - כשנהג בתמימות פרק כד - הלכה א נוגע בעדות כעד - כראייה תומכת סימן שלט - סעיף ז של "פועל בטל" - כשמראש נשכר גם לשעות בטלה מבטל כיסו של חברו - כשלא שילם לאחר התביעה