בס"ד


מס. סידורי:1591

המשמעות הממונית של רכישת מקום מושב בבית כנסת

שם בית דין:כוכב יעקב - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב אביב ניר
הרב אלקובי אריאל
הרב חבר טוב אבישי
תקציר:
התובע רכש כסא בבית הכנסת ולאחר שתים עשרה שנות שימוש הוא חפץ לעבור להתפלל בבית כנסת אחר ולקבל את כספו חזרה או לכל הפחות לקבל אישור למכור את כסאו ועזרה במכירה. גבאי בית הכנסת טוענים שלא ניתן לקבל את הכסף חזרה ובכל אופן לא כדמי כסא חדש וכן יש לנכות את דמי ההנאה משירותי בית הכנסת, בנוסף טוענים הגבאים כי מכירת כסא בבית הכנסת היא מעשה שלא יעשה ויש בו משום זלזול בכבוד בית הכנסת. התובע טוען כי היו מכירות והחזרות של כסאות וכן טוען שנאמר לו בשעת קניית הכסא כי יוכל להחזירו בכל עת.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי גבאי בית הכנסת אינם חייבים לקנות את הכסא בחזרה וכן אינם חייבים לסייע במכירה אך לתובע זכות ממונית למכור את המקום באופן עצמאי.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ח' סיון תשע"ח

בית הדין הוסיף, לבקשת הגבאים, המלצה על אופן פעולה על מנת לטפל ביעילות במצבים דומים כולל נוסח מפורט של הודעה לפרסום (נספח).

 

 מס' תיק: 004/78

לפני כב' הדיינים:

אב"ד הרב ניר אביב

דיין הרב אריאל אלקובי

דיין הרב אבישי חבר טוב

 

התובע: ...........

נגד

הנתבע: ........... בשם גבאי בית הכנסת המרכזי

פסק דין

תאור המקרה

מתפלל קנה כסא בבית הכנסת המרכזי לפני 14 שנה ועכשיו רוצה לעזוב ולקבל את כספו בחזרה או למכור את הכסא לאדם אחר. לעומתו גבאי בית הכנסת מסרבים להחזיר את כספו ורואים במכירת כסאו לאדם אחר כדבר שלא יעשה. בנוסף, הגבאים מתארים לבית הדין את הבעיה שנוצרה בבית הכנסת בעניין הכסאות, ומבקשים שימצא להם פיתרון במסגרת ההלכה.

טענת התובע

לפני כ- 14 שנה עברתי לגור בישוב. פניתי אל גבאי בית הכנסת שהיה בזמנו ואינני זוכר את שמו, ושאלתיו אם אפשר לקנות כסא. והוא ענה בחיוב ושהמחיר הוא 900 ₪ לכסא. אני רכשתי כסא בבית כנסת המרכזי במחיר זה. בשעת המכירה דיברתי עם הגבאי על אפשרות החזרת הכסא, והוא אמר שיהיה אפשר להחזיר את הכסא ולקבל את הכסף.

 מאז עברו ימים, ולאחר 12 שנה ליבי נמשך להתפלל במקום אחר, ונמצא שמזה שנתיים אינני מתפלל בבית כנסת זה כלל. וע"כ פניתי לגבאי הנוכחי לקבל את כספי או למכור לאדם אחר. בתחילה אמר לי שאין בעיה לקבל את הכסף בחזרה. לאחר מכן הפך עורו וסירב ואמר שבשום פנים ואופן לא ניתן להחזיר את הכסף. לאחר שפניתי פעם נוספת אמר לי שישאל את רב הישוב. הגבאי לא פנה אליו ולא דיבר איתו, וע"כ בפעם הבאה שפניתי לא הייתה לו תשובה ולכן תבעתי אותו לדין תורה.

אם הייתי יודע שאין אפשרות להחזיר את הכיסא לא הייתי קונה. יתרה מכך, כבר היו מקרים קודמים שאנשים מכרו כיסאות ביניהם. ע"כ אני תובע את כספי בחזרה או לפחות שיעזרו לי למכור את המקום לאדם אחר.

טענת הנתבע

הגבאי הוותיק טען "אני הייתי גבאי בזמן שמכרו את הכיסאות, ולא זכור לי שנאמר דבר כזה שתמיד יהיה אפשר להחזיר את התשלום עבור הכיסאות. בנוסף, כספי בית הכנסת אלו כספי הקדש ואין אנו יכולים להחזיר על דעתנו". בנוסף, טענו הגבאים, כי התובע התפלל בבית הכנסת ונהנה מכל ההוצאות השוטפות במשך עשר שנים, מהניקיון משיפוץ הספסלים וכו', וכאשר אדם משלם על הכיסא הוא בעצם משלם על כל ההנאות שיש מבית הכנסת, איננו רואים שום מקום להחזר כספי על התשלום עבור הכיסא משום שהתובע קיבל את התמורה שלו בהשתמשות בבית הכנסת.

גם אם נאמר כי צריך לקבל החזר, עדיין לכיסא אמור להיות בלאי טבעי מהשימוש. וא"כ צריך לקבל פחות על פי ערך הבלאי היחסי.

בהקשר לטענה כי אנשים מכרו ביניהם, אמרו הגבאים: זה היה שלא על דעתנו ובלי רצוננו.

בית הדין שאל את הגבאים: מהו הסדר התשלומים בבית הכנסת?

וענו כי בתחילה היו צריכים כסף לקנות כסאות ולכן קבעו מחיר זה (900 ₪) כי זה המחיר שהנגר דרש. בנוסף, למי שמוכן לשלם (אין כפיה) יש תשלום קבוע של 36 ₪ לחודש ליחיד ולמשפחה 72 ₪, ובנוסף יש את ההכנסות מתרומות ומכירות של המצוות.

טענת התובע: אני יודע כי כל אדם שביקש את כספו קיבל, רק אצלי התחילה התנגדות.

ביה"ד שאל את הגבאים: האם היה תקדים שאדם קיבל את כספו בחזרה על כסא ששילם עבורו?

וענו, שהיה רק מקרה יחיד, שאחד קיבל את כספו חזרה, וזה היה רק משום שעזב את הישוב לאחר חצי שנה שהתפלל בבית הכנסת.

שאלת ביה"ד לגבאים: מדוע הנכם מתנגדים למכירת הכסא באופן עצמאי?

תשובת הגבאים: מכיוון שאנו רואים בכך פגיעה בבית הכנסת שנתן להם הנאה, והם עושים מסחר על גב בית הכנסת. לכן גם איננו מקדמים מכירה של אחד לשני, כי אנו חושבים שכסאות בית הכנסת אינם מסחר נדל"ן, ולא רוצים שיתפתח מסחר כזה סביב כסאות בית הכנסת. היה מקרה שאחד שהתפלל כמה שנים עזב את הישוב, ונודע לנו שהוא מתכוון למכור את הכסא למתפלל אחר. התקשרתי אליו וגערתי בו כיצד הוא עושה מסחר בבית הכנסת, ובעקבות השיחה הוא נמנע מלמכור. לשאלת ביה"ד האם גבו את דמי הכסא מהמתפלל החדש, השיב הגבאי: לא גבינו, מאחר והשם של הראשון עדיין נמצא על הכסא וכיצד נוכל למוכרו. האמת היא כי זו החלטה הלכתית, ואיננו יודעים מה לעשות עם אנשים שעזבו את הישוב או את בית הכנסת ועדיין השמות שלהם על הכיסאות. לפעמים אנו מנסים לפתור את הבעיה באופן אישי שאותו אדם יוותר על מקומו.

דיון

המקרה שלפנינו הוא דוגמא לבעיה כללית הרווחת בהרבה בתי כנסיות, לכן ראשית נדון באופן נפרד בסיפור התביעה שלפנינו, ואחר כך ניתן דעתנו לתת מענה, לתקן ולמצוא דרך נכונה לניהול בית הכנסת מכאן ולהבא.

בית הכנסת המרכזי בישוב מכר מקומות בתחילת הקמתו. ולאחר מספר שנים אנשים שהיו ברשותם מקומות עזבו את הישוב, וישנם שעזבו את בית הכנסת ולא מתפללים בו עוד. ועתה אותם אנשים רוצים למכור את המקום או לקבל את כספם בחזרה. ועד בית הכנסת רוצה למנוע את מכירת המקומות במכירה חיצונית היות ורואה בכך דבר לא מוסרי, ומאידך שומר על זכותם של אותם אנשים שעזבו ואינו מוציא את שמותם מהכיסאות. השאלה היא האם בית הכנסת רשאי לעכב על אותם מתפללים למכור והאם יש פתרון הלכתי לאותם מקומות של אנשים שעזבו.

השאלות העומדת בפנינו:

1. מהי מהות הזכות הקניינית של מתפלל הרוכש כיסא בבית הכנסת: האם הוא קונה בעלות ממשית דהיינו 'קנין הגוף' או שמא הוא קונה רק 'קנין פירות' דהיינו זכות שימוש להתפלל באותו מקום בזמן שהוא שם?

2. ואף אם זו זכות שימוש, האם הוא יכול למוכרה או להעבירה לאחר ללא נטילת רשות מהגבאים?

הנה בהקדם נאמר: נושא מקומות בבית הכנסת הוא נושא עתיק בהלכה שכבר נו"נ גדולי הראשונים ואח"כ השו"ע והפוסקים. ומעיון נראה שמצאנו ג' שיטות בעניין זה (יעוין בתשובת חזון נחום א,ד בנו של בעל שו"ת כוכב מיעקב):

שיטה א': יש קנין גוף ממש. בשיטה זו עומד הרשב"א בכמה תשובות, למשל בח"ה סי' ר"נ, לומד מהגמ' במגילה (כו ע"א) האומרת שיש רשות לבני העיר למכור בית כנסת ואמר רבי יונתן דווקא בית כנסת של כרכים ולא של כפרים, וביאר הרשב"א את החילוק, שבית כנסת של כרכים שייך לכלל הציבור משום שבאים אנשים שמחוץ לעיר להתפלל, ואילו בית הכנסת של כפרים שייך ליחידים של אותו כפר שכן לא באים מבחוץ להתפלל, ולכן יכולים ז' טובי העיר למכור את בית הכנסת ליחידים. ומוסיף שם, וכן בח"א סי' תתקל"ט, שהמקום שנקנה עובר ליורשים ושעקרונית ניתן למשכן את המקום לבעל חוב, ככל דיני הקרקעות. ועיין בבית יוסף (חו"מ סי' קמ) שדן בהגדרת ג' שנות חזקה שאינן מפוזרות לגבי מקומות בית הכנסת, כדין חזקת קרקעות ממש. ועיין בשו"ת עונג יום טוב (סי' יז) שמחלק בין מקום בבית הכנסת שהוא קניין ממוני לשאר צרכי הצבור. ועוד, שיש בזה דינא דבר מצרא, כפסק השולחן ערוך (חו"מ קעה,נג) שכתב:

"בכל הקרקעות שבעולם יש דין מצרנות, אבל במטלטלין ועבדים אין דין מצרנות. ומחובר לקרקע כקרקע, ויש בו דין מצרנות. והוא הדין במקומות בית הכנסת".

וברמ"א שם מביא מחלוקת האם לדמות את מקומות בית הכנסת לבית הקברות שיש קניין בגוף הקרקע, ולכן אין למכור משום פגם משפחה (עיין שם). בגישה זו עומד החתם סופר (או"ח כט) שכתב לדבר פשוט שיש להן דין קרקע:

"ואותן אנשים שקנו הקרקע מאז מי יכול לגזול הקרקע שלהם מידם בעל כרחם".

ובתשובה אחרת (ו,לב) דן לגבי בית הכנסת שנשרף ונבנה שוב האם זכות המקומות שהייתה קודם נשארת, והביא ראיה מהרמב"ן (ב"ב מד ע"ב) שמשמע שבמקום שיש בהכ"נ יכול להקנות מטלטלין אגב קרקע, משום שיש לבעלי המקומות קנין קרקע בבית הכנסת. ובתשובת הריב"ש (סי' רנג) כתב שאדם עשיר בעל מקומות רבים יכול לעכב שלא יוסיפו מקומות ישיבה חדשים בטענה של ריבוי הדרך. וכן דנו לגבי בית הכנסת שהרחיבו אותו האם זכות המקום היחסי נשארת, כגון מי שהיה קרוב לארון קודש או לבימה.

שיטה ב': אין קנין הגוף אלא רק מנהג. כך כתב ספר האשכול (הלכות בית הכנסת דף לח ע"ב):

"ונשאל רב שרירא ז"ל על בני אדם שרוצין למכור מקומותיהם בבית הכנסת. ואמר, להא מלתא לית דוגמא בגמרא, אי חד בנייה ואקדשיה לשמים היכי מצי חד מזבין, וכי מזבנינן בית הכנסת לזבוני בהו מיני קדושה, והאי בעיא לאו לאפקועיה לקדושה, אלא למיתב לוקח או מאן דניחא ליה בההוא דוכתא, ולא דמיא לאקניתא, וליכא זביני דלוקנינהו לוקח, וכל שכן דינא דבר מצרא, וכל שכן פריעת חוב מההיא דוכתא. וליכא בהא אלא תנאי ראשונים דההוא מדינתא דחייבין למיקם בהון, וכתיב לא תשיג גבול רעך, ותני עלה העוקר תחומו של חבירו בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ עובר בלאו אחד. ותניא נמי מנין למוכר קבר אבותיו שהוא בלא תעשה... כל זה בקרקע שהוא קנין גמור לבעליו, אבל בכי האי גונא קדש הוא וזביני לית ביה, אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם במאן דיתיב בדוכתא, ובעי חבריה למיתב ביה, יהיב ליה מדעם וקאי ויתיב אידך כמנהג, ואי לא הוי מנהג והשתא קא מבעי לזבוני, ובני בי כנשתא ממחו בידיה, לית ליה רשותא לזבוני, ולא למיתב בדוכתיה למאן דלא ניחא להו להנך, דהא קברו שהוא קנינו אית להו לבני משפחה למת, וכל שכן צבור בבית הכנסת שהוא קדש".

ובדרך זו כתב בספר חסידים (סי' תתיא):

"אין יכולים מדין תורה לקבוע מקום בבהכנ"ס לירשו. וראיה דאמר ר' יונתן לא שנו אלא שבידם למכור בית עם, אבל בהכנ"ס לא כיון דמעלמא אתי הוי של רבים ולא מצי לזבוני לי' ועוד הרבה ראיות. ומה שיושבים במקום אבותיהם כדי שלא יעשו מחלוקת. וזה לא יתכן שיאמר אחד יש לי שני מקומות בבהכנ"ס אחד מאבי ואחד מאבי אבא אמכור אחד מהם או אני לא אתן לאדם לישב שם אלא למי שאני חפץ לאו כל כמיניה, ישב במקום אחד ואין לו רשות במקום אחר".

בגישה זו עומד המהרש"ם (א,רכד), שכתב שמועיל לא מדינא אלא מתקנת הקהל, ויוצא לשיטה זו שאם נשרף בית הכנסת ונבנה שוב, מדינא פקעה הזכות שהייתה בבית הכנסת הראשון, אולם משום המנהג מפני דרכי שלום למנוע מחלוקת, יש לשמור זכותם.

שיטה ג': רק קנין פירות. שו"ת שמן רוקח (ב,ב) כתב שאין בזה קנין הגוף ואם נפל בהכ"נ אזדא ליה זכותם, ואין להם זכות בקרקע. ובשו"ת כוכב מיעקב (סי' קה) כתב:

"אולם באמת אחר העיון נראה לדעתי שאין לשום אדם זכייה בהמקומות של בית הכנסת לצמיתות עלמין ואינו רק כמו שכירות. ואם כן אין לו שום זכות רק בעודו בבניינו, אבל נפל או נשרף אזיל ליה זכותיה. וכן מבואר להדיא בנתיבות המשפט סוף סי' קסב:

"... וראיה לזה דאינו רק כמו שכירות מהא דמבואר ברמב"ם פרק כג מהל' מכירה, דמה בין המוכר שדה לזמן קצוב בין מוכר שדה לחברו לפירות, שהמוכר השדה לפירות הלוקח אין יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקונה קנין לעולם".

הרי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם דאם אין יכול לבנות ולהרוס ואין יכול לחפור שיחין ומערות הוי כמו קנין פירות. ואם כן, במקומות של בית הכנסת בודאי דהלוקח אינו יכול לבנות ולהרוס שם, ואם כן לא הוי רק כמו קנין שכירות".

ובהמשך כתב שדין מקומות בית הכנסת הוא כמו ירושלים שאין בכוחם למכור הקרקע כי גוף הקרקע אינו שלהם. ולכן העלה שאם נפל או נשרף הרשות ביד בני העיר לעשות במקומות של הבנין החדש כרצונם אלא שלאנשים שיש להם מקומות כבר יש להם דין קדימה. 

אולם כל הנ"ל אינו רלבנטי לנידון שלנו, משום שיש שינוי מהותי בין זמנם של הפוס' הראשונים והשו"ע לזמננו, בזמן שלנו פשוט לכו"ע שאין לקונה הכסא זכות בגוף הקרקע, ובמיוחד בבית הכנסת המרכזי הישובי שקרקעו שייכת לציבור כולו והיא בבעלות האגודה השיתופית ואינה ניתנת למכירה. ועוד, שמבירור שעשה בית הדין עולה, שהכסאות נקנו והושמו כשבית הכנסת היה במקום אחר, ולאחר שנבנה בית הכנסת החדש (הנוכחי) העבירו לשם את כל הכסאות, לכן ברור שלא נקנה המקום בשעתו אלא רק גוף הכסא. וגם בכסא לא היה קנין גמור אלא נעשה שיור בקנין, שכן האם יעלה על הדעת שבעל הכסא רשאי להזיק לכסא שלו או לחתוך אותו? אלא דבר ברור הוא לכל שמכירת הכסא לא הייתה לשם בעלות גמורה, ואף שדבר זה לא נאמר במפורש בשעת המכירה, זהו דבר שבלבו ובלב כל אדם (עיין קצה"ח יב,א בשם מהרי"ט). ולכן בעל הכסא אינו רשאי לחותכו או לקחתו מחוץ לבית הכנסת וכדו'. ואין מקום להגדיר שלא קנה את גוף הכסא אלא קנה זכות ישיבה עולמית בבית הכנסת וכדין עז לחלבה או עז לצמרה, משום שהמחיר היה עבור הכסא בלבד כפי שהנגר דרש. בהזמנה הראשונה הוזמנו הרבה כסאות והמחיר עמד על 700 ₪ לכסא, ובהזמנה השניה של הכסאות הוזמנה כמות קטנה והמחיר עמד על 900 ₪ לכסא. גם מתפללי בית הכנסת אומרים שקנו את העץ עצמו, וגם הדמים מודיעים ששולם עבור עלות העץ בלבד, ולא נקנתה זכות ישיבה ללא הגבלת זמן, שהוא דבר לא הגיוני ולא מקובל באף מקום.

ונחזור לנידון שלנו:

התובע טוען טענת ברי, שהגבאי הבטיח לו שכאשר יחליט לעזוב את בית הכנסת יקבל בחזרה את כספו ששילם עבור הכסא. אולם התובע לא הציג ראיות לטענתו, ואף לא ידע לומר מי הוא הגבאי שנתן לו הבטחה זו. הנתבע טוען שלא יתכן שמישהו הבטיח דבר מעין זה, אך טענתו אינה בברי. ובמקרה של ספק, עיין פתחי תשובה (חו"מ סי' קסג ס"ק ב) שהביא תשובת שיבת ציון (סימן ק"ז) שנשאל לגבי סכסוך על מספר מקומות בית הכנסת שנרכשו ע"י קבוצה קטנה, והיה ויכוח האם נעשה תנאי בעת מכירת המקומות, וכתב שם וזו לשונו:

"ואם יש הכחשה ביניהם באיזה אופן הייתה המכירה, ואי אפשר להתברר לא ע"י פנקס הקהל ולא ע"י ראיה אחרת, אז אנשי קהילה גדולה הם מוחזקין כיון שבהכ"נ הוא של קהילתם ועל היחידים מקהילה קטנה להביא ראיה".

בנוסף, בית הדין קובע שבאופן מידתי באומדן דעת, יש לומר שאף אם הייתה הבטחה מעין זו לא היה בכוונת המבטיח שהקונה יקבל את כספו אלא אם ישנה דעתו בתוך זמן קצר, אולם לאחר 12 שנה שהתובע היה ממתפללי בית הכנסת באופן קבוע ונהנה משירותי בית הכנסת, לא יהיה זכאי לקבל כספו בחזרה.

כמו כן, חקירת בית הדין העלתה שהיו בעבר מתפללים שמכרו לאדם אחר את זכות הישיבה שלהם, ואמנם דעת הגבאים לא הייתה נוחה מכך שעושים מסחר בכסאות בית הכנסת, והיו מקרים שהביעו את מורת רוחם מכך, אולם לא עלה על דעתם מעולם לדרוש תשלום ממי שניתן לו הכסא, בין אם שילם לבעל הכסא ובין אם לאו. כל זה מוכיח, שאין לראות במחאת הגבאים קביעת עמדה ממונית אלא גילוי דעת בהיבט מוסרי בלבד שלא ראוי לסחור, כי אם לא כן, שבאמת היו חושבים שזכותו של המתפלל הראשון שעזב את הישוב פגה, מדוע לא הסירו את שמו מן הכסא ומדוע לא דרשו תשלום ממי שישב אחריו? אלא שמכך שהגבאים לא הסירו את השם מן הכסא מוכח שלא איבד את זכותו. וכך כתב הרא"ש בתשובה (כלל ה' סימן ה'), שכתיבת השם על הכסא היא לפי מנהג המקום וז"ל:

 "אם מנהג ידוע בעיר שכתיבת השם על המקום הויה חזקה... ואם אינו מנהג בעיר להיות כתיבת שם על המקום חזקה... אז המקום בחזקת ראובן".

היינו אם כתיבת השם מהווה ראיה לקניה אז היא כשטר אבל אם אינה מהווה ראיה אינה כשטר, והכל כפי המנהג. יש להעיר שהרמ"א (חו"מ קמ,ח) הביא את פסק הרא"ש הזה אך לא ציין שזה תלוי במנהג, כי אצל הרמ"א כנראה היה המנהג המקובל שהוא כראיה. אבל העיקרון שרואים ברא"ש - שאין לדבר זה מוסד קבוע בהלכה אלא לפי המנהג של אותו מקום. וכך כתב ערוך השולחן (חו"מ קמ,יג):

"וכתב רבינו הרמ"א דמקומות של בהכ"נ שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו הוי כשטר וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום עכ"ל. ודווקא במקומות שאין מקפידים שכל אחד ישב על מקומו המיוחד לו רק שיושבים פעם במקום זה ופעם במקום זה והסימן מחזקת המקום הוא רק בכתיבת שמו על המקום. אבל כשמקפידים כל אחד לישב רק על מקומו בעת התפלה אין הכתיבה ראיה כשלא ישב על זה המקום, ואדרבא ריעא חזקתו כיון שלא ישב עליו [או"ת]".

בבית הכנסת המרכזי יש שמות על הכסאות, ובדרך כלל מקפידים לשבת איש איש במקומו, אא"כ המקום נתפס ע"י מתפלל אחר שקדם. ועל פי ערוה"ש מי שלא יושב על מקומו ובא אחר וישב שם וטען שקנה ממנו את המקום, הורעה חזקת הראשון. אולם, בניד"ד אין כלל ויכוח שהמקום נרכש רק ע"י מי ששמו על הכסא ואין מי שטוען לבעלות על הכסא זולתו, ולכן השם על הכסא הוא ראיה ברורה על זהות הבעלים.

לכן, מצד אחד טענת התובע שרוצה מן הגבאים את כספו בחזרה אינה מתקבלת, כי אין כל ראיה שהסכימו לתנאי זה, וכאמור לעיל זה גם לא מסתבר. מאידך, מאחר ובזמן שהתובע קנה את המקום לא נעשה עמו תנאי המגביל את הזכות שלו הן מצד זמן השימוש והן מצד העברת הזכות לאדם אחר, הרי שיש לו זכות ממונית למכור את זכות הישיבה לאדם אחר.

התובע דורש שהגבאים יפנו אליו מתפללים החפצים ברכישת מקום בבית הכנסת, והגבאים מסרבים בטענה שאינם 'סוחרי נדל"ן', וטענתם מתקבלת. אם התובע רוצה למכור הוא רשאי לעשות זאת באופן עצמאי (למשל פרסום בדף המידע הישובי, לוח מודעות וכדו').

החלטה

טענת התובע להחזר כספי נדחית, וכן דרישתו מהגבאים שיעזרו לו למצוא קונה לזכות הישיבה שלו. עם זאת, התובע רשאי למכור את הזכות שלו באופן עצמאי. (ועליו ליידע את הקונה שהגבאים רוצים לעשות תקנה וכללים חדשים בענין הכסאות, בהתייעצות עם המרא דאתרא, והתקנה תחול גם עליו).

ניתן היום ח' סיון התשע"ח (22.5.18)

____________­­­­__                       ______________                                    ______________

הרב אריאל אלקובי                         הרב ניר אביב, אב"ד                                   הרב אבישי חבר טוב


בית הדין הוסיף, לבקשת הגבאים, המלצה על אופן פעולה על מנת לטפל ביעילות במצבים דומים כולל נוסח מפורט של הודעה לפרסום (נספח).

תגיות

דיני עבודה - הפסקת עבודה על ידי המעביד בטענת ברי - כשהמוחזק טוען שמא קהל כמוחזק - בדין בין הקהל ליחיד הקהל נחשב מוחזק כבעל דין - חלותו של הכלל: "כל המוציא עליו הראיה" בתנאים - בטענת קיומו של תנאי שלא נכתב בחוזה כחו של הציבור כלפי היחיד - כחו של הציבור כמוחזק כנגד היחיד קעה - הלכות מצרנות - סעיף נג הוכחת ההתנאה - על מי חובת הראייה שתיקה כהודאה - אי בקשת תשלום נוסף גדר הבעלות - בעלות על גוף קרקע בית הכנסת גדר הבעלות - אין בעלות אלא מנהג שיש למחזיק זכויות גדר הבעלות - בעלות על הפירות (השימושים) גדר הבעלות - בזמן הזה גדר הבעלות - אינה מאפשרת לקונה להרוס את הכסא הערכת כוונתו של אדם - הערכה שמכירת מקום מושב בבית כנסת אינה מכירת בעלות גמורה גדר הבעלות - בבית כנסת ישובי כשהבעלות על קרקע בית הכנסת שייכת ליישוב הוכחת התנאי - בקנייה מציבור - הציבור מוחזק הוכחת התנאי - בקנייה מציבור כשהיחיד ברי והציבור שמא רצון וכוונה במכר - דברים שבלבו ובלב כל אדם סוגי תנאים - תנאי שיוכל להחזיר את המכר בכל עת הערכת כוונתו של אדם - הערכה שהתנאי מוגבל בזמן כשהתנו שיוכל לחזור מהמכר על ידי כתיבת השם - על ידי כתיבת השם על ידי כתיבת השם - תלותה במנהג תקפו של מנהג - קובע אם רשימת שם על למקום מושב בבית כנסת מהווה ראיה סימן קמ - סעיף ח שטר מכר - שם על מקום מושב בבית כנסת כשטר מכר גדר הבעלות - זכותו של קונה מקום מושב בבית כנסת למכור אותו לאחר הוכחת ההתנאה - בדין בין ציבור ליחיד הוכחת ההתנאה - כשהיחיד ברי והציבור שמא בתנאים - בדין של ציבור מול יחיד בטענת ברי - כשהמוחזק הוא ציבור וטוען שמא