בס"ד


מס. סידורי:1590

עובד שפוטר ללא הודעה מוקדמת

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ירושלים
דיינים:
הרב מן דניאל
הרב רכניץ עדו
הרב כהנא עקיבא
תקציר:
התובע עבד בעמותה, לאחר שנתבקש לעשות זאת, לאחר כחצי שנה הודיעו לו על פיטוריו המיידים, לטענתו לאחר שנאמר לו על ידי ראש העמותה כי הוא ימשיך בתפקיד, לטענת העמותה הנתבעת ששת החודשים הראשונים היו תקופת נסיון, וראייה לכך היא שיש חלוקה בין התקופה הראשונה לשאר התקופות,
פסק הדין:
העמותה הנתבעת תשלם לתובע סך של 32,610 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י' אייר תשע"ה

י באייר תשע"ה

‏29 באפריל 2015

תיק מס' 75033

פסק דין - פיטורין בלי הודעה מספיקה מראש

בעניין שבין

התובע

עובד שפוטר

הנתבעת

עמותה שהעסיקה את העובד

א.     עובדות מוסכמות

'התובע' עבד עבור הנתבעת בשנת 2012-13 בפיתוח ושיווק אתר האינטרנט של הנתבעת, עד שהעבודה הופסקה. במהלך שנת 2014 הוזמן התובע על ידי הנתבעת לחזור ולתת לה שירותים . השכר נקבע בשיעור של 15 אלף ש"ח לחודש +מע"מ ובנוסף שכר עבור נסיעות מחוץ לאזור שבו מתגורר התובע. תחילת העבודה נקבעה לתאריך 20.7.14. לאחר קצת יותר מחמישה חודשים, בתאריך 29.12.15, הודיע מנכ"ל הנתבעת לתובע שהנתבעת אינה מעוניינת בהמשך שירותיו.

לצורך הבנת מהלך הדברים נציין שבזמן הסיכום עם התובע היה מנכ"ל העמותה מר ר'. לאחר פרישת מר ר' לגמלאות, המנכ"ל היה מר ב'. לאחר מכן מונה מר ד' למנכ"ל.

ב.      טענות התובע ותביעותיו

לטענת התובע ראש העמותה הזמין אותו לבוא ו'להציל את העמותה' שנמצאת בקשיים כלכליים. לצורך כך הוא ביקש לשכור את שירותיו, ואף הפעיל עליו לחצים על מנת שיסכים לחזור ולעבוד. לטענת התובע הוא הסכים למרות שלצורך כך הוא דחה או צמצם כמה עבודות שהוצעו לו באותו זמן, ואף מבחינה משפחתית עלו הסתייגויות בעניין עבודה עם הנתבעת, בגלל אי הבנות שנתגלעו בעבר.

לפני מספר שנים התובע התחייב לשלם סכומים חודשיים גדולים, ועל כן הוא זקוק למשכורת קבועה מדי חודש בחודשו. ראש העמותה, שהיה מודע לצורך בהתראה מראש לפני סיום ההתקשרות, הסכים שתהיה הודעה מראש של 60 ימים לפני שהם מפסיקים את שירותיו, וכפי שמפורש בחוזה בסעיף 8ג.

התובע לא התייעץ עם עורך דין לפני כתיבת החוזה, אלא הוא עצמו כתב את חוזה העבודה, ור', שהיה באותו זמן מנכ"ל העמותה, העיר הערות על החוזה.

בתאריך 30.10.14 אחרי שפוטר ב', שהיה מנכ"ל העמותה לזמן קצר מאוד, ניגש התובע לראש העמותה וביקש ממנו לדעת האם הוא גם עתיד להיות מפוטר, שכן בין מר ב' שפוטר לבין התובע היו יחסי עבודה קרובים.

לטענתו, הוא הסביר לראש העמותה שעליו לדעת האם הוא ממשיך לטווח ארוך או לא. הן משום הצורך שלו בידיעה מוקדמת, והן לאור העובדה שהוא משקיע קשרים אישיים בעבודתו באופן שעלול לסכן אותם בעתיד אם לא ימשיך לעבוד עם הנתבעת מול אותם אנשים. במשך כעשר דקות ראש העמותה הרגיע אותו שהפיטורים אינם נוגעים אליו וממשיכים לעבוד. לאחר מכן הם ישבו עוד כשעה לשיחת עבודה רגילה (באותה תקופה ראש העמותה בהעדר מנכ"ל היה האחראי בפועל על כל ענייני העמותה).

בתאריכים 10 ו- 14 בחודש דצמבר 2014, לאחר שהמנכ"ל החדש התחיל לפעול, ראה התובע שאינו מוזמן לפגישות עבודה בנושא שיווק, וכשניסה לברר מדוע, לא נענה. בדיעבד הוא הבין שהיה זה בגלל שכבר אז הוחלט על הפסקת עבודתו, אך טרם נאמר לו על כך.

בתאריך 15.12.14 ישבו ראש העמותה וד' לפגישה ודנו בעתידו של התובע ונאמר לו שתתקיים פגישה עם ראש העמותה באותו היום. בזמן אותה פגישה, התובע הניח מכתב (נספח 10), שנושאו הוא העסקתו, על השולחן במקום דיונם של ראש העמותה והמנכ"ל. במכתב מובהר בין היתר שוב שעליו לדעת האם הוא ממשיך לטווח ארוך. לאחר מכן הוא ציפה לקבל תשובה על עתיד העסקתו בעמותה, אך זו לא הגיעה. התובע ניסה לקבוע פגישה עם מנכ"ל העמותה החדש, ללא הצלחה. בסופו של דבר הפגישה התקיימה רק ב 29.12.14 ובפגישה הוגש לו מכתב הפיטורין (הפסקת השירות).

לאחר קבלת המכתב, שלח התובע מכתב עם פירוט החובות הכספיים של הנתבעת אליו על פי ההסכם ובנוסף ניסה התובע לקיים פגישות עם המנכ"ל ועם ראש העמותה בנושא ללא הצלחה.

מאחר, וההודעה על הפסקת שירותיו לא נתנה לו בהתראה של 60 יום מראש כפי שמופיע בחוזה בסעיף 8ג, על העמותה לשלם לו שכר עבור 60 ימים החל מתאריך 29.12.14. לאחר קיזוז הימים עליהם שולם שכרו, נשארה יתרה לתשלום בסך 20,000 ₪.

באותה תקופה הוא אכן עבד, ייעץ בתחום השיווקי והטכנולוגי ו"סגר פינות" מול המנכ"ל ועובדים נוספים, ובנוסף המשיך קשרים שכבר התחיל קודם לכן. אך באותה תקופה הוא כבר לא הגיע לעמותה על מנת לעבוד, מכיון שהודיעו לו שלא ישלמו לו אפילו עד סוף התקופה.

כמו כן, בתאריך 08.01.15 נשלח אליו מכתב מעו"ד הנתבעת בדרישה שלא לפדות את הצ'ק עבור החודש השישי לעבודתו (כשתקופת העבודה עליה ניתן הצ'ק היא מהתאריך 20.12.14 ועד 19.1.15). עקב כך הוא נאלץ לשכור עו"ד על מנת להשיב לנתבעת. בסופו של דבר לאחר שיחה בעל פה עם ראש העמותה הצ'ק אכן נפדה.

בנוסף, דורש התובע תשלום עבור נסיעות בסך 150 ₪ + מע"מ לשעת נסיעה מחוץ לאיזור שבו הוא מתגורר, כפי שהנתבעת התחייבה לשלם בחוזה ההעסקה (סעיף 9ב). בפועל מדובר על נסיעות מבית התובע למקום העבודה אצל הנתבעת.

דמי הנסיעות לא שולמו לו כלל במשך כל ששת החודשים. לפי החוזה, התשלום עבור הנסיעות היה אמור להיות כל שלושה חודשים בכפוף לדיווח. לטענתו של התובע, לאחר שלושת החודשים הראשונים, ביקש ממנו ראש העמותה שלא יגיש כעת את דרישת התשלום, כיון שמצבה הכלכלי של העמותה מקשה על תשלום כעת עבור הנסיעות. אך היה ברור שהוא יגיש זאת מאוחר יותר ויקבל תשלום על כך. למרות זאת לא שולם לו עבור הנסיעות עד התערבות בית הדין. אחרי התערבות בית הדין שולם לו עבור נסיעות סך 10,200 שח + מע"מ (עלות הנסיעות של שלושת החודשים הראשונים), ועדיין לא שולם לו עבור שאר הנסיעות.

סיכום תביעתו הכספית של התובע:

א. שכרו עבור חודש + עשרה ימים נוספים, בסך: 20 אלף ש"ח + מע"מ

ב. יתרת תשלום עבור נסיעות בסך: 5400 + מע"מ.

ג. הוצאות משפטיות שנגרמו לו לטענתו, בסך: 5000 ₪ + מע"מ.

ד. תביעות נוספות שעלו בכתב התביעה, הוסרו לאחר מכן.

ג.       טענות הנתבעת

התובע עבד אצל הנתבעת במשך 6 חודשים. לטענת ב"כ הנתבעת עולה מהחוזה ש-6 חודשים אלו הוגדרו כתקופת ניסיון. יתכן שמבחינה מוסרית הנתבעת היתה צריכה להודיע לתובע קודם, אך מבחינה משפטית גם אילו היו מודיעים לתובע ביום האחרון של החוזה, על הפסקת שירותיו, לא היתה בכך עילה להמשך תשלום שכרו, וכל שכן כשניתנה לו התראה של כשלושה שבועות.

לפי הכללים המשפטיים יש לפרש חוזה לרעת מי שניסח אותו, וכן לנסות למצוא את הפירוש שיתיישב הכי טוב עם כל הכתוב בחוזה.

על אף  שנֶאמר לתובע בשלב כלשהו שממשיכים, לא היתה שום כוונה לתקופה שמעבר לתקופת ששת חודשי הניסיון. הכוונה רק היתה שהוא אינו מפוטר ביחד עם המנכ"ל שפוטר, ולכן אין סיבה לתשלום מעבר לשישה חודשים אלו. לכן לפנינו מחלוקת משפטית בפירוש סעיף 8ג ולא מחלוקת עובדתית. להלן סעיף 8:

8. תוקף ההסכם:

א. חלקה הראשון של הפעילות תכלול 6 חודשי עבודה.

ב. במידה ושני הצדדים יחליטו להמשיך את ההסכם הוא יתחדש בצורה אוטומטית ל- 12 חודשים וכך בכל 12 חודשים.

ג. כל אחד מהצדדים יוכל להודיע על הפסקת ההתקשרות בכתב בהתרעה של 60 יום בכל עת.

לטענת הנתבעת, הדרישה להודעה של 60 יום מראש (סעיף ג), מוסבת רק על סעיף ב, אך לא על סעיף א. לכן, לאחר חצי שנה יש תחנת יציאה ללא צורך במתן התראה של חודשיים מראש.

לגבי תביעת תשלום עבור הנסיעות טענה הנתבעת, כי אילו היו יודעים את המחיר הגבוה שהם נדרשים לשלם עבור הנסיעות היו מנסים להפחית את מחיר זה. לכן מכיון שפירוט הנסיעות הועבר רק כעת, ולא כעבור שלושה חודשים, הרי שאין היא חייבת בתשלום נסיעות על שלושת חודשי העבודה האחרונים לעבודתו של התובע.

לגבי תביעת הוצאות משפטיות טענה הנתבעת:

א. גם לנתבעת נגרמו הוצאות משפטיות. בין השאר כיון שאף שהעו"ד של הנתבעת עובד בחוזה ריטיינר, שכרו אינו כולל הופעות משפטיות שמחוץ לעמותה.

ב. ההוצאות המשפטיות שהציג התובע מופרכות. גם אם יש לפסוק לו הוצאות, יש לפסוק לו הוצאות הקטנות בהרבה ממה שהוא הציג, ובפרט שהוא ייצג את עצמו בבית הדין, והעו"ד נשכר רק לצורך כתיבת מכתב. הטענה שאלו הן עלויות הסיוע המשפטי אינה סבירה, ובפרט שהתובע לא הציג חשבוניות כאסמכתא לדבריו.

ד.      תגובת התובע לדברי הנתבעת

פרשנות החוזה: מעולם לא הוזכר שהתקופה הראשונה היא תקופת ניסיון, מה שלא הגיוני לאור תקופת העבודה יחד והעובדה שראש העמותה הוא זה שפנה אל התובע. הסיבה שההסכם נוסח באופן זה, היא פשוט כדי לסיים את שנת מס ואז לעבוד לפי שנות מס שלימות, ומעולם לא עלה על הדעת להבדיל בין החצי שנה הראשונה לבין שאר הזמן. סעיף 8ג שבחוזה חל גם על סעיף א, לכן בלי ההודעה מראש על הנתבעת מוטלת חובה לשלם את מלוא שכר התובע לכל תקופת זמן זו.

בפגישה שהתקיימה עם ראש העמותה, נאמר באופן מפורש שממשיכים לטווח ארוך. בפגישה הבהיר התובע לראש העמותה את המשמעות של המשך עבודה עבורו. התובע הסביר שהוא משקיע קשרים אישיים, שכללו כאלה שיפעיל רק בתנאי שהוא ממשיך את עבודתו בעמותה. יש אנשים שלא היו מוכנים לעבוד עם הנתבעת, אך אם התובע הוא שיעבוד מולם – הם מסכימים. בסופו של דבר העובדה שבפועל הנתבעת לא המשיכה את העסקת התובע, גרמה לתובע לאבד מאמינותו כיון שבסוף הסתבר שהוא לא נמצא שם. לטענת התובע, ראש העמותה אמר לו במפורש להפעיל את הקשרים הללו, וברור שהכוונה היתה לתקופה ארוכה.

ה.     הנושאים לדיון:

1.       האם היתה קיימת חובת הודעה מראש בסוף התקופה הראשונה

כללי פרשנות חוזה

האם התקופה הראשונה – תקופת נסיון

פירוש סעיפי החוזה והכרעה לאור הנסיבות

2.       חיוב הנתבעת בשכר הנסיעות

3.       חיוב הוצאות

ו.       עקרונות בפרשנות חוזה.

השאלה המשפטית שבמחלוקת – האם נדרשה הודעה של 60 יום מראש ממועד ההודעה על הפסקת העבודה, תלויה בשאלת פרשנות החוזה ובנסיבות המקרה. נפתח בעקרונות כלליים בפרשנות חוזה, ולאחר מכן נדון בחוזה שלפנינו לאור הנסיבות.

פרשנות לרעת המנסח

ב"ב הנתבעת ביקש כי נחיל כאן את חוק החוזים הקובע (סעיף 25 אחרי תיקון תשע"א, ובפרט 25.ב1):

 (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.

רוצה לומר, על פי ס"ק ב1 כיון שהתובע הוא שניסח את החוזה יש לפרש את החוזה לרעתו.

אולם, בהיותנו בבית הדין הדן על פי ההלכה, מוטלת עלינו החובה לברר את הדין על פי ההלכה, ולא על פי החוק. ובכל זאת, בית הדין אינו סבור כי במקרה זה גם לפי חוק החוזים צריך להעדיף פירוש לרעת התובע. כפי שנראים הדברים, המסמך נוסח על ידי התובע באופן אישי, והועבר לנתבעת שהיא גוף ציבורי בליווי משפטי רציף, לעיון ואף לבחינה משפטית. בנסיבות כאלה לא נראה כי לתובע היתה עדיפות בעיצוב הנוסח הספציפי בחוזה.

עקרונות הלכתיים בפרשנות חוזה

לפני בית הדין עומדים כללי פרשנות החוזים המובאים בשולחן ערוך חושן משפט סימן סא:

"סעיף טו: מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון.

סעיף טז: יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה".

המקור לסעיף טו הוא מדברי שו"ת ריב"ש (תפ) שביאר שלמרות הכלל שהולכים לטובת המחזיק בכסף, ו'יד בעל השטר על התחתונה', במקום שיש נטייה מתוך לשון השטר לצד מסוים, יש להכריע כנטייה זו.

דברים דומים כתב הרשב"א (שו"ת חלק ב סימן שה):

"כל שמשמעותו ניכר לבית דין, מתוך הכתב שהוא כן, דנין אותו. ואפילו ליפות כחו של בעל השטר. וכן, אם דרכן של בני אדם לכתוב כן, בענין שיש בו יפוי כח לבעל השטר, דנין בו, ואף על פי שאפשר לדונו אל משמע אחר, שיהא ליפוי הלוה, ולגרעון יד בעל השטר".

הרב יצחק אלחנן ספקטור (נחל יצחק סא, ג, ב) העיר שסעיף טז בדברי השולחן ערוך, נראה כסותר לסעיף טו, שכן לפי סעיף טז, אין לדקדק בלשון הכתוב בשטר, אלא לחשוב מה היה בדעת הצדדים בשעת חתימת החוזה, ולנסות לאמוד אותה, ואילו לפי סעיף טו יש לדקדק בלשון השטר.

ניתן היה לתרץ בפשטות, שכשקשה לאמוד מי מביניהם צודק יכולה כוונת הצדדים להתפרש מתוך מה שהם כתבו בשטר, ולא מתוך מקורות אחרים, ולכן צריך לדקדק היטב מה היתה כוונתם, ומה הם כתבו, אך בפועל מעדיפים את הכוונה, מאשר מה שכתוב.

אך רבי יצחק אלחנן (נחל יצחק חושן משפט סימן סא) כתב שלדעתו יש לקבוע עקרון יסוד המתאים לדברי השולחן ערוך:

"העיקר מה שנראה לעניות דעתי בזה: על פי מה שכתבתי בספרי באר יצחק (חלק אה"ע סי' י' ענף ד' וענף ה') בענין ספק אומדנא דהוי דברים שבלב ולא מהני, כמו שכתבתי שם בשם הרא"ש [ב"ב פ"ג סי' לג] ושאר פוסקים. וזה אינו רק אם אנו דנין אם היה אומדנא על איזה תנאי וכהאי גוונא, דזה מקרי עקירת הענין, על כן בכהאי גוונא לא מצי לעקור להמעשה שנעשה בפנינו, אבל היכא שנעשה איזה תנאי לפנינו בוודאי אך אנו דנין על פירוש התנאי איך הוא..."

דהיינו, אם השאלה היא האם יש תנאי שלא נאמר ונכתב בשטר, ובית הדין דן האם להוסיפו בגלל שכך הוא אומד שהיתה כוונת הצדדים בעת חתימת החוזה, אזי צריך אומדנא חזקה מאוד על מנת להוסיף אותו. לעומת זאת, אם נכתב תנאי בעסקה, אלא שיש ספק עד כמה להרחיב אותו, בזה הולכים (כסעיף טז) אחרי כוונת הדברים כפי שנראית לבית הדין אף אם אין הוכחה מן הלשון הכתוב בשטר.

ז.       המחלוקת בפירוש החוזה שלפנינו

הנתבעת טענה שבנדון דידן אין חובת הודעה מראש, הן לאור פרשנות היחס בין הסעיפים השונים, ובאופן ספציפי לאור העובדה שיש לראות בתקופה הראשונה כתקופת נסיון, מה שמעמיד תקופה זו כיחידה עצמאית. על מנת לבחון טענה זו, נחזור ונצטט את סעיף 8 בחוזה ככתבו וכלשונו:

8. תוקף ההסכם:

א. חלקה הראשון של הפעילות תכלול 6 חודשי עבודה.

ב. במידה ושני הצדדים יחליטו להמשיך את ההסכם הוא יתחדש בצורה אוטומטית ל- 12 חודשים וכך בכל 12 חודשים.

ג. כל אחד מהצדדים יוכל להודיע על הפסקת ההתקשרות בכתב בהתרעה של 60 יום בכל עת.

נחדד את השאלות והמחלוקות שעלו מניסוח סעיף זה בחוזה, ושעל בית הדין לדון בהם:

1.       לטענת התובע סעיף ג חל על שני הסעיפים שלפניו, לכן יש חובת הודעה מוקדמת על הפסקת שירותיו 60 יום מראש, וזאת גם בתקופה הראשונה.

לטענת הנתבעת (כפי שבא לידי ביטוי גם בדיון הראשון, וגם בסיכומים שהגישה הנתבעת) סעיף ג לא חל על סעיף א, אלא אך ורק על סעיף ב, והתקופה הראשונה היא תקופת ניסיון של 6 חודשים. כיון שסעיף ג לא חל על סעיף א, לכן ניתן להודיע בכל עת עד תום תקופת הניסיון על הפסקת שירותיו של התובע בתום תקופת הניסיון. באופן תיאורטי בכל הנוגע לתקופה הראשונה רשאית היתה הנתבעת להודיע לתובע על סיום העבודה גם יום לפני סיום תקופת הנסיון.

2.       בדיון הראשון (פרוטקול 1 עמוד 9) עלתה השאלה בהסבר סעיף 8ב, מהי ברירת המחדל – האם המשך העבודה, או הפסקתה בתום התקופה הראשונה. לטענת התובע התקופה השנייה לעבודתו המוזכרת בסעיף זה התחילה, מאחר שלא היתה הודעה מוקדמת על סיום העבודה.

מצד אחד בסעיף זה מוזכרות המילים: "במידה ושני הצדדים יחליטו להמשיך" אשר מורות על צורך בהחלטה מפורשת של שני הצדדים, על מנת שתקופה העסקה נוספת תחל. מאידך, המשך סעיף זה קובע שהחוזה "יתחדש בצורה אוטומטית", הדבר מהווה סתירה מסויימת שיש לתת עליה את הדעת, מה יקרה לפי סעיף זה כאשר שני הצדדים לא החליטו להמשיך, ולא החליטו לא להמשיך, האם החוזה ימשיך ויתחדש באופן אוטומטי? ואם כן מתי החידוש יקרה?

ח.     האם תקופת ניסיון בלבד?

לפרשנות החוזה עצמו טען ב"כ הנתבעת כי תקופת העבודה הראשונה נחשבה כתקופת ניסיון. להוכחת דבריו הוא ציין את ההבדל שבין תקופת ההעסקה הראשונה המוזכרת בחוזה (חצי שנה), לבין תקופת ההעסקה השנייה המוזכרת (שנה). לטענתו, סעיף 8ג לא חל על סעיף 8א, ובזמן ששת החודשים מחד גיסא לא היה ניתן להפסיק את העבודה באמצע כלל, ומאידך גיסא אין חובה להתריע מראש, לכן ברור שתביעת התובע דינה להדחות.

התובע טען שלא יתכן שהוא הוזמן לתקופת ניסיון, כיון שהנתבעת הכירה את עבודתו ויכולותיו של התובע מעבודה משותפת בעבר. טענה זו אינה מוכרחת, כיון שכפי שעלה מטענות הצדדים, הרי שההעסקה כעת, היתה על בסיס שונה של עבודה, ועם ציפיות שונות. על כן יתכן שהתקופה הראשונה לעבודה זו היא תקופת ניסיון, לאופי העבודה החדש וכן לבחינה מחדש של צורכי שני הצדדים בתקופה זו. כמו כן, בעבר הצדדים נפרדו, ויתכן שהיה רצון לבדוק את הצלחת העבודה המשותפת שוב.

מעדותו של ר' (פרוטקול 1 עמוד 7) ששימש כמנכ"ל העמותה באותה עת, עולה שהוא כלל לא ידע על כך שהתקופה מחולקת לששה חודשים, ולאחר מכן לשנה, אלא הוא זכר רק שיש חוזה עם תחנות, ו'כל ששה חודשים ישנה תחנה' על מנת להקל על היציאה. ואם כן לא נראה שתקופת ההעסקה הראשונה מוגדרת כתקופת ניסיון בצורה מובחנת באופן חד משמעי. מאידך היו קשיים בעדותו של מר ר'. אך על כל פנים, לאור האמור להלן, אין צורך בהכרעה חד משמעית בעניין זה.

ט.      פרשנות הסעיפים והכרעה בהתאם לנסיבות

לפנינו, יש בסעיף 8ג תנאי מפורש – פיטורין בהתראה של 60 יום, אלא שבית הדין נדרש לבחון את היקף התחולה של התנאי. בית הדין סבור שאמנם ניתן, אף שלא הכרחי, לקבל את הפרשנות שסעיף ג' לא מתייחס באופן ישיר למקרה של הפסקת העבודה לאחר חצי שנה, אלא להפסקת עבודה בתוך התקופות (בתוך חצי השנה הראשונה או במהלך השנים המתחדשות). עם זאת, אין לקבל את הפרשנות שניתן להפסיק את העבודה בסוף התקופה ללא כל התראה. הדרישה לחודשיים התראה מראש הכתובה בחוזה לצורך עניין אחר, מגלה את גמירות דעתם של הצדדים לגבי החשיבות של התראה המאפשרת היערכות וכן את פרק הזמן הנדרש להתארגנות לקראת הפסקת עבודה כפי שראו אותו הצדדים

לפיכך, לאור סעיף 8ג המגלה את פרק הזמן הנדרש להתארגנות הנתבע, המצופה הוא שכחודשיים לפני תום התקופה הראשונה, יסדירו הצדדים את שאלת המשך העבודה.

אילו לא דובר בין הצדדים דבר, הרי שהאחריות על הבהרת המשך העבודה המשותפת שלא נקבעה, היתה מוטלת על שני הצדדים. 

אולם, בנידון דידן, לאור השיחה של התובע עם ראש העמותה, בה הובהר שהצדדים ממשיכים לעבוד ביחד, התובע רשאי היה להניח שלפחות עד שיאמר לו אחרת, הוא ממשיך לעבוד גם מעבר לחצי שנה. גם אם לא דובר מצד ראש העמותה במפורש על המשך העבודה מעבר לתקופה זו, התובע שהסביר לראש העמותה את החשיבות של השאלה האם הוא ממשיך בטווח הנראה לעין (ולטענתו, שהוסברה בפירוט ובהגיון, גם לטווח יחסית ארוך) וקיבל תשובה שממשיכים לעבוד, רשאי להניח שממשיכים לעבוד לתקופה יחסית ארוכה. בכגון זו, אילו רצתה הנתבעת להפסיק את עבודתו בסוף התקופה, היה עליה להודיע על כך 60 יום מראש

יתירה מזו, התובע פנה מספר פעמים לנציגי הנתבעת על מנת לדעת בבהירות מה עתידו. אולם, נציגי הנתבעת לא פרשו לפניו תהליך או לוח זמנים לקביעת ההחלטה אם לחדש את ההסכם. לפיכך, הוא היה רשאי להניח שהשתיקה הזו שנכנסה לתוך 60 הימים מבטאת הסכמה על המשך החוזה, ולכן לסמוך על כך שהחוזה ממשיך 'באופן אוטומטי'.

חובת הנתבעת היתה להפריך את הבנתו זו. הנתבעת אם במכוון ואם בשוגג, התעלמה מהחובה כלפי התובע לאפשר לו להיערך כראוי להמשך דרכו. על כן, כאשר ההנחה הלגיטימית של התובע היא שממשיכים הלאה, על הנתבעת לקחת אחריות על שני חודשי הודעה מראש, כאילו הוסכם על המשך העסקה מעבר לתקופה הראשונה.

כמו כן בדיון בבית הדין התובע פירט שיחות רבות עם ראש העמותה אשר מהם השתמע שהוא עומד להמשיך. אולם, בחקירתו, ראש העמותה ענה על שאלות רבות מהצפוי שהוא אינו יודע או אינו זוכר. הוא זכר בעיקר את העניין שהוא לא הסכים להמשיך את ההעסקה מעבר לששה החודשים. חוסר היכולת של ראש העמותה להתייחס לטענה שהוא ידע על כך שהתובע מבין שהוא ממשיך לעבוד, מחליש את טענותיו. כיון שהשיחה עימו היא זו שגרמה לתובע להבין שהוא ממשיך להיות מועסק, אף אם לא התכוון לכך.

יתר על כן, על פי עדות ראש העמותה, ההחלטה לסיים את העבודה עם התובע התקבלה כשבועיים לפני שהודיעו לו על כך. השתהות זו היא פגיעה בתובע, ונוגדת לחלוטין את ההבנה הבסיסית שעולה מן החוזה, והיא שלתובע חשוב לדעת מראש על הפסקת עבודתו על מנת שלא להפסיד הזדמנויות עסקיות חלופיות. 

הנתבעת העלתה במכתב של 08.01.2015, והסביר את הרציונל בסיכומים שללא קשר לפרשנות החוזה, כיון שהתובע הפסיק לעבוד בשביל הנתבעת, הרי שלא הגיע לו תשלום עבור 60 יום והוא לא זכאי לשכרו.

אנו דוחים את הטענה. מתכתובת המיילים שהוגשה עולה כי התובע המשיך לתת שירות לתובעת. מכיון שעבודתו לא הוגדרה בשעות, והנתבעת מודה שבמשך זמן העסקתו, היו תקופות בהן עבד התובע באינטנסיביות גדולה, אין לבחון את מספר השעות שהתובע עבד. כמו כן התובעת לא ביססה ואף לא הראתה כל סימן לכך שהיא בקשה מהתובע לפעול בעניין מסוים והוא סירב.

בנוסף, בא כח הנתבעת דרש במכתב מיום 08.01.15 שהתובע לא יקבל את משכורתו אפילו עד תום תקופת ששת החודשים הראשונים ללא בירור משפטי, כך שגם אם התובע היה מפסיק את עבודתו לחלוטין לאחר שפוטר, היתה התנהלותו סבירה, והוא היה זכאי למשכורת שהובטחה לו באופן גלובלי.

לסיכום, אנו מכריעים שעל הנתבעת לשלם לתובע שכר עבור 60 יום מיום ההודעה על הפסקת העבודה.

י.       חישוב הזכאות לימי השכר

התובע דרש סך של 20,000 ₪ עבור הימים שנותרו.

באופן מדויק יותר, 60 ימי ההודעה המוקדמת מסתיימים בתאריך 27.02.15. לאחר קיזוז הימים עליהם שולם שכר (עד 19.01.2015), נשארה יתרה לתשלום של 39 ימים.

עלות יום עבודה כפי שנגזר מהעלות החודשית (15,000 ₪) לחלק לחודש הלועזי ממוצע ( כ 30.4 ימים) הוא כ-493 ₪ .

אם כן הסך הכולל לתקופה זו היא 19,227 ₪, אותה חייבת הנתבעת לתובע עבור סעיף זה, בתוספת מע"מ.

יא.  חיוב הנתבעת בהוצאות הנסיעה

מוסכם על הצדדים שהחוזה מחייב את תשלום עבור זמן הנסיעות, לפי התעריף הקבוע בחוזה. אלא, שבא כח הנתבעת טען כי אילו היה התובע מגיש את הנסיעות בזמן, היתה הנתבעת מפחיתה את עלות הנסיעות. ולכן הנתבעת אינה חייבת לשלם את יתרת הנסיעות שהתקיימו בשלושת החודשים האחרונים.

הנתבעת לא הסבירה כיצד היתה מפחיתה את תשלום הנסיעות. גם אם נאמר שהיו מבקשים מן התובע להופיע פחות בעמותה ולעבוד מביתו, הרי שהיה עליה לשלם חלק ניכר מן השעות. על כן, תשובה זו נראית רק כניסיון התחמקות מתשלום על נסיעות אלו.

כעדות על כך, נציין את העובדה שעד התערבות בית הדין לא שילמה הנתבעת אפילו על שלושת החודשים הראשונים וכן לא הציעה סכום שלדעתה מגיע לתובע על התקופה השנייה. יצויין גם שאם חלק מהנסיעות לא היו חיוניות מנקודת מבטה של הנתבעת, ולא היתה כוונה לשלם עליהן, חובתה היתה להודיע על כך לתובע כדי לחסוך ממנו הוצאות ובזבוז זמן מיותרים.

כמו כן לא הוסבר הלכתית או משפטית, מדוע שיהוי בתביעת שכר הנסיעות מהווה ויתור על זכות זו המעוגנת בחוזה. וכן לא הוסבר מדוע הסעיף בחוזה הקובע כי הנסיעות יוגשו אחת לשלושה חודשים, מהווה ויתור על זכותו של התובע לקבלת המגיע לו על פי החוזה.

נציין, שהנתבעת לא חלקה על דיווח השעות מן הבחינה העובדתית, ולא הביאה כל אסמכתא לערער עליו. לאור זאת, נדרשת הנתבעת להשלים את כל תשלום ערך הנסיעות.

עלות כלל הנסיעות 15,600 בתוספת מע"מ. מסכום זה  יש לנכות את הסכום של 10,200 בתוספת מע"מ ששולם לתובע כבר, נותר לתשלום סך הכל 5,400 ₪ בתוספת מע"מ).

על כן תשלם הנתבעת לתובע עבור 5,400 ₪ בתוספת מע"מ

יב.   הוצאות ומשפט

1.       האם לפסוק הוצאות

התובע מבקש להטיל על הנתבעת הוצאות עורך דין בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. התובע הציג מכתב דרישת שכר שטרם שולם על סכום זה. הנתבעת טענה כי מדובר בסכום מופרז. כמו כן לא הוצגה בבית הדין כל הוכחה לכך שהתובע התייעץ עם עורך הדין מעבר למכתב העו"ד שנשלח על ידו במענה למכתבה ב"כ של הנתבעת.

על מנת לדון בדברים אלו, נפתח בדברי השולחן ערוך והרמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף ה):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו...

ויש מי שאומר: שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל עג סימן ב), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין".

באופן עקרוני נראה מדברי שולחן ערוך שאין לשלם לצד הזוכה את הוצאותיו, אלא אם כן הנתבע סירב לבא לבית הדין. מדברי רמ"א עולה שיש מחלוקת האם אדם שתבע את חבירו בערכאות והוציא הוצאות על פיו האם חבירו חייב לשלם לו.

באר הגולה (שם, ס"ק ע) והגר"א (שם, ס"ק ל) ביארו כי אותה מחלוקת שקיימת לגבי סרבן בערכאות קיימת גם לגבי סרבן בדין תורה, והדיון במחלוקת הוא האם ההוצאות שגרם לו הצד שכנגד נחשבים לגרמא בנזיקין שעליו פטורים או שנחשבים לגרמי שעליו חייבים.

התומים (שם, ס"ק ד) מבאר את עקרון תום הלב שמנחה את בית הדין בשעה שבאים לפסוק או להמנע מלפסוק הוצאות:

"אם באמת התובע חשב דהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע בכח הדין, מכל מקום לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע, ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור, אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים".

כלומר, חיוב נתבע בהוצאות אינו תלוי בהכרח בתוצאת הדין אלא בהתנהלותו במהלך הדין.

הגר"א שפירא (מנחת אברהם חלק א, סימן יב) הסביר מדוע לא נאמר בכל דיון כי הצד המפסיד יהיה חייב מדינא דגרמי הוצאות שנגרמו לצד השני, ומתרץ:

"יש לומר שעצם הדרישה שבית הדין ידון בסכסוך, הוא זכות של כל אדם, והיא מצוה מהתורה לדון בין אדם לחברו בסכסוכים. ומכיון שהיא מצוה מהתורה, אין לבוא בטענות על מי שתובע מה שצוותה תורה לדון בין אדם לחבירו".

נראה מדבריו, שאילו בירור בדין תורה לא היה זכות של בעל הדין, היה צריך כל אדם להתחייב בהוצאות מדינא דגרמי. אלא שניתנה לאדם הזכות להעביר את סכסוכו להוראת התורה, לכן הוא פטור אף אם הפסיד בדין. זכות זו עומדת לכל שאלה משפטית שהיא, אך אינה עומדת לאדם המסרב לתת לחבירו את שכרו המתחייב מכח החוזה.

מעבר לחיוב על פי עיקר הדין, בהסכם הבוררות התחייבו הצדדים באופן מפורש לשלם הוצאות משפט על פי שיקול דעת בית הדין. וזו לשון סעיף 8 להסכם:"הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו."

סעיף זה נועד להרחיב את סמכות בית הדין לחיוב הוצאות מעבר לעיקר הדין, והוא ממשיך את הקו העקרוני בהסכם הבוררות, המסמיך את בית הדין לחייב גם בנזקים עקיפים ואף במניעת רווח. למעשה, מטרת הסעיף היא להשלים באופן עקיף – על ידי התחייבות אישית מפורשת – מצבים בהם אחד הצדדים פעל שלא בהגינות באופן שגרר הוצאות לצד השני, גם אם אין הדבר בגדר 'דינא דגרמי'. וראו בעניין זה גם החלטת מדיניות המפורסמת באתר בית הדין - http://eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/814-sFileRedir.pdf

בנדון דידן, לדעת בית הדין מסתבר מאוד שהתנהלותה של הנתבעת היא זו שגררה את הצדדים לדין תורה. סירוב הנתבעת בשלב ראשון לשלם לתובע את שכרו עד סוף התקופה הראשונה, שבוטא במכתב על ידי בא כוחה (מתאריך 8.1.15) תוך איום שפדיית הצ'ק עשויה להוות עבירה על החוק, והסירוב לתשלום שעות הנסיעה היו בלתי סבירים ולא הגונים. יתכן שאילו נהגה הנתבעת בדרך אחרת, לא היו נדרשים הצדדים להגיע להליך משפטי שבאופן טבעי גורר הוצאות שונות. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת בכל ההוצאות שגרמה לתובע עקב התנהלותה.

לסיכום, יש לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע.

2.       גובה ההוצאות

הנתבעת על ידי בא כוחה טענה כי גובה שכר הטירחה (בסך 5000 + מע"מ) הינו מופרז ואיננו מתאים לשירותים שאותם קיבל התובע מעורך דינו. לעומתו טוען התובע כי זה המחיר שהוא צריך לשלם, ואף הציג דרישת תשלום בסכום זה.

שאלת גובה ההוצאות, התבררה אף היא בהמשך אותו סימן בדברי הרמ"א שהובאו לעיל:

כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא, ויטול, אלא צריך לברר כמה הוציא, או הבית דין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו.

הש"ך (שם, טז) חולק על דינו של רמ"א וכותב שצריך גם בירור של הצד התובע, וגם שומא של בית דין. הש"ך ביאר שלא מספיק שהצד התובע את ההוצאות מביא הוכחה שהוא אכן הוציא אותם (הוצאות ריאליות), אלא מתפקיד בית הדין לברר שההוצאות שהוציא התובע היו אכן נצרכות לצורך התביעה (הוצאות סבירות), והוא לא פיזר את כספו סתם ותבע מהנתבעת. בפתחי תשובה (שם, טז) הביא את דברי שו"ת 'ושב הכהן' שלדעתו רמ"א כאן לא חולק על דברי השולחן ערוך. לכן על בית הדין מוטלת החובה לבדוק האם ההוצאות הם אכן הוצאות סבירות, ולא להסתפק בדרישת התשלום שהציג הנתבע.

לדעת בית הדין, בדרך של פשרה הקרובה לדין, יש להעריך את העלות של הטיפול המשפטי בתיק, בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ. בית הדין התבסס על כך שב"כ של התובע הוציא מכתב אחד, שיש לקבל את הטענה שהוא זכה לייעוץ משפטי נוסף, ושמאידך התובע לא ייוצג על ידי עו"ד בבית הדין בדיון.

בנוסף, על התובעת לשלם את כל אגרת בית הדין בשיעור של 600 ₪.

יג.    תחשיב

 

 

בתוספת מע"מ

שכר ימי עבודה

19,227

22,688

שכר שעות נסיעה

5400

6,372

הוצאות

2500

2,950

אגרה

600

600

סך הכל:

 

32,610 ₪


יד.   החלטות:

1.       הנתבעת, העמותה, תשלם לתובע, סך של 32,610  ש"ח, כולל מע"מ, תוך 30 יום ממתן פסק דין זה.

2.       פסק הדין ניתן ביום רביעי י' באייר תשע"ה, 29 באפריל 2015.

בזאת באנו על החתום

__________________

____________________

____________________

הרב עקיבא כהנא

הרב דניאל מן, אב"ד

הרב סיני לוי

 

 

תגיות

פרשנות החוזה - דקדוק בלשון החוזה סימן יד - סעיף ה סימן סא - סעיף טז סימן סא - סעיף טו פרשנות חוזה - סעיף 25