בס"ד


מס. סידורי:1586

נזקי קבלנים וקבלני משנה בעבודה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובע הוא פועל שביצע עבודה עבור הנתבע שהוא בעל מוזיאון, לטענת התובע הנתבע נשאר חייב לו סכומים של כ- 13,000 ש"ח, הם הלכו בעבר לבורר שפסק ביניהם, אך לטענת התובע ישנם חובות נוספים שבהם הבורר לא עסק, לטענת הנתבע התובע גרם לו כמה נזקים, בכך שלא ביצע את העבודה כראוי וגם פועל שהוא הביא גרם לנזקים. התובע טוען שהאיחורים נגרמו בשל אישפוז שלו,
פסק הדין:
התביעה נדחית, על הנתבע לפצות את התובע במשהו על תביעתו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב'  עמ' פג-צ   תיק מס'  208־נג

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעת חוב שכירות פועל ותביעה נגדית על נזקים ועבודות שלא נגמרו

סיפור המעשה

התובע נשכר ע"י הנתבע לבצע עבודות שיפוצים במוזיאון שהוא מנהל. פירוט העבודות נרשם ע"י הנתבע לפני תחילת העבודות, כמו גם המחיר הנדרש, ומועד סיום העבודות, ונחתם ע"י הצדדים. במהלך העבודה נתבקש השכיר להוסיף עוד כמה עבודות תמורת סכום שסיכמו ביניהם, וגם זאת נרשם ונחתם על ידם.

בין הצדדים התעורר ויכוח על חישוב החוב, ולשם כך פנו לבוררות בפני רב, וכפשרה הוא חייב את הנתבע בתוספת תשלום של 10,000 ש"ח עד לתאריך מסויים. הנתבע מודה שמלבד הסכום הנ"ל עפ"י פסק הבורר ושעדיין לא הגיע זמן פרעונו, הוא נשאר חייב לתובע סך של 5000 ש"ח עבור עבודתו, ו"אולי" גם סך של 4000-3000 ש"ח עבור חומרי חשמל, שיתכן ולא נלקחו בחשבון החוב של הבורר, כשמסכום החיוב יש לנכות לטענתו עבור כמה סעיפים בהסכם שהתובע לא ביצע, וכן יש לקבוע שהתשלום לקבלן פוטר את הנתבע מלשלם במקביל גם לספקים השונים שהתובע הזמין ע"ח הנתבע.

טוען התובע שלמרות שכבר סיים את עבודתו מזמן, הנתבע טרם פרע את חובו, שלדבריו מסתכם בכ-13,000 ש"ח, מלבד הסכום שנתחייב בבוררות. התובע מודה שלא ביצע עבודה של שני פריטים, אך לדבריו חוב זה נלקח בחשבון החיוב הסופי של הבורר. עוד הוא תובע פיצוי עבור מחלת הלב שקבל תוך כדי עבודתו אצל הנתבע ושבגללה אושפז בבתי חולים פעמיים, לטענתו הוא לקה בלבו בגלל הויכוחים הכספיים שהיו לו עם הנתבע. עוד הוא תובע תשלום עבור כלי עבודה שלו שנגנבו ממקום העבודה בזמן שהותו בבי"ח, והיו באחריותו של הנתבע.

הנתבע טוען שעבור שני הפריטים עליהם מודה התובע שלא ביצע, יש לנכות משכרו של הקבלן, משום שלדבריו פריטים אלו לא נלקחו בחשבון החיוב של הבורר. מלבד פריטים אלו טוען הוא שישנם עוד סעיפים שונים שסוכם עליהם בע"פ, ושהתובע לא ביצע את עבודתו כנדרש, ולשם כך יצטרך לשכור פועלים אחרים שיעלו לו סכום ניכר של כסף, והוא דורש לנכות את שכרם מיתרת החוב שנשאר חייב לתובע. על תביעת הריפוי של התובע, טוען הנתבע שכלל לא מוכח שיש קשר בין מחלתו שלקה בה לבין עבודתו אצלו, וע"כ אינו חייב לשלם לו הוצאותיו. על אחריותו כלפי כלי עבודתו של הקבלן שנגנבו ממחסן הנתבע, משיב הוא שהאחריות על שמירתם היתה על הקבלן ופועליו שהמשיכו לעבוד בזמן העדרו.

התובע מכחיש שהתחייב לבצע עבודות נוספות אלו ללא תוספת תשלום.

הנתבע טוען עוד שהתובע לא עמד בלוח הזמנים של סיום העבודה, וגרם בכך הפסדים למוזיאון בהוצאות תשלום שכירות מיותרים, ובמניעת הרווח של הכנסות מהמוזיאון.

התובע משיב שהעיכובים נגרמו בגלל אישפוזו בבי"ח, וכן בגלל סיבות שלא היו תלויות בו אלא בנזילת מים מדירת שכן, עיכוב באישור חברת החשמל, ועוד.

הנתבע טוען עוד שהתובע אחראי על נזק גדול שקרה באחד מהפריטים המוצגים במוזיאון, שתשלומו עולה כמה מונים על סכום תביעתו של התובע מהנתבע, ושלטענת הנתבע הנזק נעשה ע"י פועל ערבי ושני ילדיו שנשכר ע"י התובע לבצע עבודות מסגרות במקום, ובין היתר ביצע תיקון במסגרת הביתן של אותו פריט, ומתוך רשלנות נפל גג הביתן לתוכו ופגע באותו פריט יקר.

את טענתו מבסס הנתבע על סמך ידיעתו שטרם שהפועל הערבי היה במקום באותו יום, הפריט היה שלם, ואילו בסוף אותו יום שבו עבד אותו פועל, נמצא הנזק בפריט, והוא משער שהנזק קרה תוך כדי עבודתו של הפועל במסגרת של הביתן של אותו פריט, והוא מוציא מכלל אפשרות סבירה שהנזק קרה ע"י חתול שחדרה למקום מבלי משים.

לדבריו היה ברור לשני הצדדים שעבודה הקשורה בפריטים המוצגים במוזיאון חייבת להיות בזהירות, ומסירת עבודת התיקון של הביתן המדובר לפועל הערבי ללא השגחת התובע היא רשלנות.

התובע מכחיש שהנזק בפריט נגרם ע"י הפועל שלו, וטוען שאפשר שנעשה ע"י חתול שחדרה למוזיאון דרך החלון, וקפצה ע"ג הביתן של אותו פריט. לדבריו הוא ראה סימני עיקבות של חתול במקום, והיסב את תשומת לבם של מנהלי המקום לכך. עוד הוא טוען שהפועל הערבי שלו עבד במקום בידיעת מנהלי המקום, והקפיד שתמיד יהיה נוכח בשעת עבודתו אחד ממנהלי המקום.

אחד ממנהלי המקום העיד בפני ביה"ד שביום בו נתגלה הנזק בפריט היקר הוא היה במקום, ויצא ונכנס שם, ולפני עבודתו של הפועל היה הפריט שלם, ואח"כ נמצא הנזק. הוא מכחיש את דברי התובע כאילו הקבלן הצביע לפניו על עיקבות חתול במקום. לדבריו, בשעה שהפועל עבד בביתן של הפריט הוא לא היה במקום וגם אף אחד אחר מהנהלת המקום לא היה. הוא לא שאל את הפועל לשם מה הוא בא למקום, משום שידע שנשלח לשם ע"י התובע.

התובע מבקש לקרוא כמה אנשים לביה"ד כדי לחזק את טענותיו.

בגלל ויכוח שנתעורר בין הצדדים על מה דן הבורר הקודם ועל מה לא דן, בקש ביה"ד מהבורר שישיב בכתב על כמה נקודות השנויות במחלוקת, ובתשובתו מחזק הבורר את דברי הנתבע בענין זה.

פס"ד

א. בית הדין מקבל את פרשנות הבורר הקודם בכל מה שנוגע לפסק הבורר.

ב. כפשרה, על הנתבע לשלם לתובע סך מסויים בתוך 30 יום מיום מתן פס"ד זה, וסכום זה כולל את החובות של הספקים השונים שהתובע רשם ע"ש הנתבע, חוב זה הוא מלבד הסכום שחוייב בו עפ"י הבורר הקודם.

ג. שאר התביעות ההדדיות נדחות, אך יש רשות לנתבע לתבוע בערכאות את הפועל הערבי בחשד שהזיק את הפריט היקר.

השאלות לדיון

א. נזקים שעשה עובד ברכושו של בעה"ב תוך כדי עבודתו, האם חייב עליהם.

ב. קבלן ששכר פועל, האם נחשב הפועל כשכירו של הקבלן או כשכירו של בעה"ב, והאם חייב הקבלן בנזקים שגרם הפועל ברכושו של בעה"ב.

ג. טענת בעה"ב שלמרות שלא ראה בעיניו, ברור לו שהפועל הזיק, משום שהפועל עסק באותו יום בתיקון במקום שקרה הנזק, ומלבדו אף אחד אחר לא טיפל במקום, וגם ידוע לו שלפני עבודתו של הפועל היה הדבר שלם, האם טענה זו חשובה טענת ברי.

ד. הכחשות בדבר עבודות שלא פורטו בכתב, על מי חובת ההוכחה.

ה. קבלן שקבל על עצמו לעשות כמה סוגי עבודות לבעה"ב, חלקן בשיפוץ הבית עצמו וחלקן ביצירת חפצים ניידים, ולאחר שביצע אחדות מהן חוזר בו מן השאר, האם ידו על התחתונה ורשאי בעה"ב לשכור עליו פועלים אחרים.

ו. הוצאות ריפוי של קבלן על מחלה שקרתה לו בתקופת עבודתו אצל בעה"ב, האם חלות על בעה"ב.

ז. לא עמד השכיר בלוח הזמנים שקבעו ביניהם וגרם בכך להפסדים של תשלום דמי שכירות מיותרים, אלא שלטענתו העיכוב נגרם בגלל סיבות שלא היו תלויות בו, האם חייב בכך.

ח. בעה"ב שהרשה לפועל להניח כלי עבודתו במחסן של בעה"ב ונגנבו, האם חייב בעה"ב באחריותם.

תשובה

א.                  חיוב עובד שהזיק את רכוש בעל הבית לשלם

עובד שהזיק רכושו של בעה"ב תוך כדי עבודתו דינו מפורש בכמה מקומות שחייב לשלם על נזקיו, עי' משנה ב"מ פ א, ושם קיח א, ועוד. ופסק הרמב"ם חובל ומזיק עפ"י משנה ב"ק צח ב:

"בנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או הזיק, חייב, היה סותר מצר זה ונפל מצד אחר פטור, ואם מחמת המכה חייב, שזה כזורק חץ והזיק בו הוא".

ובגליון הרי"ף ב"ק שם הביא בשם רבינו אפרים שאין לפטור אותו מדין גרמא מכיון שבכוחו הוא מזיק.

ולפי"ז בנידון דידן שטוען בעה"ב שבשעה שעסק הפועל הערבי בתיקון המסגרת של הביתן נפל גג הביתן לתוכו ופגע בפריט היקר, אם אכן כך היה הרי דינו כמזיק בכוחו, וחייב, אלא שיש לדון במקרה זה מי הוא החייב, הפועל הערבי שהזיק, או הקבלן שאחריות הפועל עליו.

ב.       האם פועל שהעסיק פועל חייב על נזקי השני?

במשנה ב"מ פ א שנינו שהשוכר את הפרה לחרוש ונשבר הקנקן, אם לא שינה השוכר מתנאי השכירות השוכר פטור על הנזק, והפועל שגרם הנזק חייב, ואם שינה מתנאי השכירות השוכר חייב. וכתב בנתה"מ סי' שט ס"ק ט שאם הפועלים שעבדו עם הפרה היו שכירים של השוכר, ולא היה דרכו של השוכר לשכור פועלים אלו לעבודה זו, חייב השוכר בנזק אף אם לא שינה מתנאי השכירות, כדין שומר שמסר לשומר, אבל אם היה רגיל למסור עבודה זו לאותם פועלים, ולא היה להם לשלם או שא"א לחייבם, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים בדין שומר שמסר לאשתו ובניו ולא היה להם לשלם אם חייב הראשון, עי' רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רצא סעי' כד שהביא שתי הדעות להלכה.

ונראה מדברי הנתה"מ שלדעת הרמב"ם שהשומר הראשון פטור אם מסרם לאשתו ובניו, שלאו דוקא לאשתו ובניו, אלא ה"ה לכל מי שדרכו למסור, ולפיכך סתם הנתה"מ ולא חילק בין מסרם לפועלים שהם בניו או לפועלים זרים, ובאמת שכ"כ המרדכי ב"ק ר"פ הכונס, וכ"ה דעת הש"ך סי' עב ס"ק קלד וקצוה"ח סי' רצג ס"ק ד, אבל הסמ"ע סי' עב ס"ק צו וט"ז שם כתבו עפ"י הרמ"א שם סעי' לא שהרמב"ם לא כתב שהראשון פטור אלא אם מסרו לאשתו ובניו, אבל לאדם זר חייב, משום דמיקרי פשיעה לגבי זה, וכ"כ המחנ"א בחי' על ב"ק בדעת הרא"ש בתשובה שטעם הפטור באשתו ובניו הוא משום שאין דרך בני אדם לשמור כל חפציהם בתיבות, ואדעתא דהכי הפקידו שיניחנו ביד אשתו ובניו, טעם זה מועיל דוקא לאשתו ובניו ולא לאדם אחר אע"פ שהוא שותפו, לפי שלא הפקידו אצלו אלא כדי שישמרנו אצלו.

(ואפשר שלזה נתכוין הרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל א סי' ה בדבר ראובן ששכר נער משמעון, ואמר לו שמעון לסמוך עליו שישלם לו כל מה שיפסיד הנער בביתו, יען כי בעוד הנער עמו היה לו משל הנער תחת ידו, ולא היה קנין בדבר אלא דברים בעלמא, אם יכול ראובן ליטול משמעון בהיתר גמור דמי הפסידו, והשיב הרא"ש שזו שכירות היא, וכל תנאי שכירות אי"צ קנין. וכתב הקצוה"ח סו"ס שטו שלזה נתכוין הרמ"א בשו"ע שם, שמכיון ששכר את הנער משמעון לפיכך כל מה שהתנה עם שמעון אי"צ קנין. ובנתה"מ שם תמה מה שייך בזה תנאי שכירות, שהרי שמעון אינו לא שוכר ולא משכיר, ופירש הנתה"מ שחיובו של שמעון הוא מדין ערב בשעת מתן מעות. ולהנ"ל יתכן שמדובר ששמעון עצמו נשכר לעבודה אצל ראובן ומסר העבודה לידי נערו, שמן הדין מכיון שהיה רגיל למסור העבודה לאותו נער, ה"ז כשומר שמסר לאשתו ובניו שעל דעת כן קבל, שהראשון פטור, אך הואיל ושמעון אמר לראובן שישלם לו מה שיפסיד הנער, חייב לשלם אע"פ שלא עשה ע"ז קנין, ששכירות אי"צ קנין).

ולכאורה אף בנידון דידן כן, כיון שהקבלן דינו כשומר שכר, וכמו שפסק הרמב"ם שכירות פ"י ה"ג עפ"י משנה ב"מ פ ב, והוא שכר פועל ערבי שיעשה עבודות במקומו, ולטענת בעה"ב הפועל הזיק את הפריט היקר מתוך רשלנות, מכיון שהקבלן רגיל למסור עבודות אלו לפועל הערבי, ה"ז כשומר שמסר לאשתו ובניו שי"ס שהראשון פטור, וכמו שביאר בנתה"מ סי' רצא שמכיון שעל דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, נחשב הדבר כאילו המפקיד עצמו מסר בידם, ולדעת הסוברים שהראשון חייב כשאין לשני לשלם, אף כאן יתחייב הקבלן ברשלנות הפועל הערבי.

אמנם כיון שבנידון דידן מדובר בעבודה הדורשת זהירות ורגישות באופן מיוחד, י"ל שלעבודה זו לא היתה הסכמה מצד בעה"ב למסור אותה לפועל הערבי של הקבלן, והסכמתו של בעה"ב לעבודתו במקום, לא היתה אלא לעבודות רגילות בלבד, ולפיכך לדברי הכל דינו כשומר שמסר לשומר שהאחריות כלפי בעה"ב היא על הראשון.

אלא שדין זה שהאומן מקבל עליו אחריות כמו שומר שכר אף כשעושה העבודה בבית בעה"ב, במחלוקת היא שנויה, שלדעת הב"ח חו"מ סי' שו, וכן לדעת המחנה אפרים הל' שומרים סי' מא, אין דינו כשומר כלל, משום שהבעלים לא נסתלקו מאחריות שמירתם בביתם, ואינם סוברים כמשל"מ שכירות פ"י ה"ג שגם כשעובר בביתו של בעה"ב דינו כשומר שכר משום שמקבל שכר על עבודתו, לפיכך במקרה זה שהקבלן מסר עבודה לפועל אחר, ולטענת בעה"ב הזיק אותו פועל בעבודתו, לדעת הב"ח והמחנ"א אין לחייב את הקבלן כדין שומר שמסר לשומר, שהרי מעולם לא קבל עליו אחריות שמירה בביתו של בעה"ב.

ג.   טענת ברי על סמך ראיות נסיבתיות

טענת ברי שלא על סמך ראייה אלא על סמך ראיות נסיבתיות אם נחשבת כטענת ברי, יש להכיח ממרדכי שבועות סי' תשעב שאכן חשובה היא טענת ברי, שם כתב המרדכי עפ"י רש"י בכתובות כב ב שטענת ברי היא אפי' כשאינו יודע בבירור, אלא שאומר אין לבי נוקפי, כמו אשה שהעידו לה עדים שמת בעלה ונשאת לאחד מעדיה בטענה שאין לבי נוקפי שאילו היה קיים בודאי היה בא. וכ"מ ברא"ש ב"מ פ"ב סי' יט בשנים שהיו הולכים בדרך ואבד מטבע לאחד מהם וטען לחבירו ברי לי שאתה לקחתו משום שלא היה אדם אחר מלבדך, חייב הנתבע היסת כדין טענת ברי. ועי' פסקי דין ירושלים לעניני ממונות כרך א עמי ריב משו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קסח ומשער המשפט סי' עה ס"ק יג.

לפי"ז בנידון דידן שהקבלן תובע מבעה"ב את יתרת חוב השכירות, וטוען בעה"ב שכנגד זה חייב לו הקבלן בעד הנזק שגרם הפועל שלו, מכיון שטוען בעה"ב ברי לי ואין לבי נוקפי שהנזק נעשה ע"י הפועל הערבי וילדיו. וזאת עפ"י הוכחה נסיבתית משום שלא היה במקום אחר זולתי אותו פועל וילדיו, ומשום שאותו פועל ביצע תיקון במסגרת של הביתן של אותו פריט, א"כ לדעת המרדכי והרא"ש חשובה טענתו טענת ברי לכפור בתביעת הקבלן ממנו, ודינו ככופר הכל, עי' שו"ע חו"מ סי' עה סעי' יג.

אלא שכל זה נכון אם באמת אחריות נזקי הפועל מוטלת על הקבלן, אבל אם נאמר שאין אחריותו עליו, אם משום שידוע היה למנהלי המקום שאותו פועל מקבל את העבודות מהקבלן, וכמו שאמרו שעל דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, או משום שהעבודות נעשו בביתו של בעה"ב, וכדברי הב"ח והמחנ"א שבעה"ב לא נסתלק מעולם מאחריות השמירה על מה שנעשה בביתו, אין כמובן בטענה הנגדית של בעה"ב על הנזק בפריט היקר משום כפירה בתביעתו של הקבלן, וכיון שבעה"ב מודה בחיוב של 15,000 ש"ח אין בטענתו סיבה מספקת לפוטרו.

ד. בהכחשה בין מזמין ועובד יד העובד על העליונה

תביעות שתובע בעה"ב מהקבלן לבצע עבודות שלא פורשו בהסכם שנכתב ביניהם, אך לטענתו דובר על כך בע"פ, אם הקבלן מכחיש את הדברים, נראה שעל בעה"ב להביא ראיה לדבריו, שיד בעל השטר על התחתונה לגבי דברים שלא פורשו בו.

ה. החוזר בו בדבר האבד ידו על התחתונה

קבלן שחזר בו אחרי שהתחיל במלאכתו בדבר שאינו אבד וניתן להשיג פועלים אחרים במקומו, דינו מפורש בשו"ע חו"מ סי' שלג סעי' ד שידו על התחתונה, ובעה"ב מחשב כמה יצטרך לשלם לפועל אחר להשלים המלאכה, והנותר ישלם לראשון.

ובנידון דידן שהקבלן ביצע כמה עבודות שיפוץ בבנין עצמו, וחזר בו טרם שיצר כמה פריטים ניידים, נראה שתחילת עבודתו בבנין עצמו אינה חשובה התחלה לגבי הפריטים הניידים, ואם חוזר בו אין ידו על התחתונה לגבי שכר עבודתו בשיפוץ הבית עצמו, ועדיין צ"ע כי שמא חתימתו על ניר העבודה חשובה כהתחייבות בקנין המועילה לחייבו לסיים את העבודה במחיר שדובר עליו גם אם לא התחיל בה עדיין.

ו. חובת ביטוח עובדים בשכיר ובקבלן

עי' שו"ע חו"מ סי' שלא שהשוכר את הפועלים ינהג עמהם כמנהג המדינה, והואיל ומנהג המדינה הקיים בימינו הוא שהמעביד מבטח את עובדיו בביטוח לאומי שבמקרה של תאונת עבודה או מחלה כתוצאה מהעבודה משלם הביטוח לעובד דמי מחלה, אם לא שילם המעביד דמי ביטוח חובת התשלום חלה עליו.

אך כל זה בשכיר, אבל בקבלן חובת הביטוח חלה על עצמו, ואין לו כל תביעות כלפי בעה"ב, מה גם שבנידון דידן כלל לא הוכח ע"י התובע שהמחלה שלקה בה קרתה בגלל העבודה, וע"כ אין בעה"ב חייב בדמי המחלה.

ז. פיצוי כספי על איחור בהשלמת העבודה

העיכוב בהשלמת העבודה במשך ימים ארוכים, אילו היה בעה"ב תובע לבטל את החוזה בשל כך, היה הדבר תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז בשו"ע יו"ד סי' רלו, אך הואיל ואינו תובע את ביטול החוזה אלא פיצוי כספי על ההפסדים שנגרמו לו בשל כך, א"א לחייב בזה, משום שאינו אלא גרמא, ואין צריך לומר שא"א לחייב על מניעת הרווח שנגרם לו בגלל האיחור.

ח. חיוב שמירה על כלים של פועל שנמצאים בבית בעל הבית

במשנה ב"ק מז א וב נחלקו חכמים ורבי במי שהכניס פירותיו לחצר בעה"ב ברשות והוזקו, האם חייב בעה"ב בנזקם, חכמים סוברים שאפילו ברשות סתם מתחייב בעה"ב באחריות שמירתם, ורבי סובר שאינו חיב אלא אם קבל עליו לשמור, אבל בסתם אין זו קבלת שמירה. ופסקו הרי"ף שם ורמב"ם נז"מ פ"ג הי"ד ושו"ע חו"מ סי' שצג סעי' א וסי' שצח סעי' ה כרבי, אבל תוס' ב"ק מח ב ד"ה ושמואל לא הכריע בזה, וכתב הט"ז סי' שצח סעי' ה שלענין הלכה אין להוציא ממון, מאחר שאין כאן הלכה מבוררת כדברי מי קיי"ל.

וכתב בהג"א ב"ק פ"ה סי' ג בשם מא"ז שדוקא בחצר סובר רבי שאינו חייב עד שיקבל עליו שמירה, אבל אם הכניס ענינו לבית בעה"ב ברשות, סתמא דמילתא קביל עליה בעה"ב נטירותא. וכתב המחנ"א הל' שומרים סי' ד שכדברי הג"א אמרו גם בירושלמי, אלא שמדברי כל הראשונים משמע שאין נפ"מ בין חצר לבית, ואינו נעשה שומר בלי קבלת שמירה, ומה שאומר לו שיכניס לביתו אין בזה קבלת שמירה אלא נתינת רשות בעלמא.

ולפי"ז בנידון דידן שהקבלן הניח כלי עבודתו במחסן של בעה"ב ברשותו של בעה"ב, כיון שבעה"ב לא קבל עליו שמירה, אינו נעשה שומר להתחייב עליהם בגניבה ואבידה, מה גם שלדעת תוס' וט"ז לא הוכרעה הלכה כרבי.

וכב' הדיין הגאון רבי שמואל ביבס שליט"א כתב בזה שנראה שאם היתה עבודתו של האומן אצל בעה"ב עבודת דבר האבד, שאם לא יגמור עבודתו יהיה לבעה"ב הפסד, ונמצא שיש לבעה"ב רווח ושכר בזה שהאומן מניח את כליו אצלו, אזי יש לבעה"ב דין ש"ש על הכלים, כמו שאמרו ב"מ פ ב לענין חיוב אומן בכליו של בעה"ב, שכיון דתפיס ליה אאגריה ונהנה דינו כש"ש, אבל אם אין העבודה דחופה ויכול בקל למצוא אחרים, אינו אלא ש"ח. עכת"ד. ולי צ"ע אם שייך לחייבו אפילו כש"ח בלבד בלא קבלת שמירה.

הרב אברהם דוב לוין.

 

תגיות

אחריות המעביד - לנזקים שגרם העובד טענת ברי - שמתבססת על הערכה סימן שלג - סעיף ד דף פ - עמוד א דף פ - עמוד א פרק ו - הלכה יא סימן עה - סעיף יג דף קיח - עמוד ב סימן רצא - סעיף כד בקבלן - כשקבל שכר יותר מכפי שעשה והמעביד מצא עובד אחר שישלים בלי הפסד אחריות עובד לנזקים לנכסי המעביד במהלך עבודתו - חיוב לשלם מסר לאשתו ובניו - לכל מי שדרכו למסור פרק י - הלכה ג אחריות מעביד למעשי עובדיו - לבטח את עובדיו דף מז - עמוד א דף מז - עמוד ב פרק ג - הלכה יד סימן שצג - סעיף א סימן שצח - סעיף ה קבלה מכללא - הכנסה לבית השומר בעלי מלאכה - כליו של פועל בדבר האבד