בס"ד


מס. סידורי:1565

טיול שבוטל עקב חוסר הבנה בגובה המחיר

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ירושלים
דיינים:
הרב כ"ץ דניאל
הרב מן דניאל
הרב יעקובוביץ מנחם
תקציר:
התובעת היא מדריכת טיולים המפעילה חברת טיולים פרטית קטנה, היא פנתה לבת ממדרשה והציעה לה טיול מחוף לחוף, לאחר דו שיח שהתנהל באנגלית סוכם על מחיר של 600 ש"ח, שלהבנת התובעת היה לכל בת, ולהבנת הבת המתאמת הסכום היה כולל את כל הבנות, ביום הטיול נודע למארגנת על הטעות, והם החליטו לבטל את הטיול, מנהל המדרשה הסכים לקחת על עצמו את האחריות לכל סכום שייפסק, המארגנת תובעת את הנזקים שנגרמו להם בגלל הביטול - על האוכל הנהג וכל המדריכים.
פסק הדין:
מטעם פשרה יש לחייב את הנתבע בפיצוי של 3,000 ש"ח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ח' תשרי תשע"ד

ח' תשרי תשע"ד

12 בספטמבר  2013

תיק מס' 73082               

נימוקי פסק הדין - טיול שבוטל עקב אי הבנה בגובה המחיר

 

בעניין שבין

מדריכת טיולים                    התובעים

לבין

 מנהל מדרשה                    הנתבע

         א.         רקע

ביום כ"א בסיון תשע"ג, 30 במאי 2013 , נתן בית הדין פסק דין עם נימוקים מתומצתים בלבד.

להלן פירוט הטענות ונימוקי פסק הדין בהרחבה.

         ב.         העובדות המוסכמות

התובעת היא מדריכת טיולים שכירה, וכן מפעילה חברת טיולים פרטית קטנה. במהלך טיול שהדריכה, היא פנתה לתלמידות במדרשה והציעה להן טיול מים אל ים. הנתבע הוא מנהל המדרשה. אחת התלמידות, (להלן, המתאמת), התקשרה אל התובעת בכדי לתאם את הטיול ושימשה כמקשרת בינה ובין שאר התלמידות. בין השתיים נקבע שבטיול תהיינה 23 בנות שתקבלנה אוטובוס שיוביל אותן לתחילת המסלול (שאר הטיול יתקיים ברגל), שתי ארוחות בשריות לכל יום במשך שלושה ימים, מאבטח ומדריכה שתדריך את הטיול. לא סוכם האם החזרה תהיה בתחבורה ציבורית או באוטובוס, אבל בכל מקרה עלות החזרה לירושלים תהיה על התובעים. הסכום לתשלום שדובר בין השתיים היה 600 ₪.

יש לציין שהשיחות התנהלו באנגלית, היות והמתאמת אינה דוברת עברית.

התובעים רכשו אוכל, בישלו אותו וארזו אותו בכלים מתאימים לצורך העברתם למתקני קירור באזור הטיול.

בבוקר הטיול, ב-19 במרץ, האוטובוס הגיע בשעה 3:00 בבוקר. כמו כן הגיע למקום מאבטח עם רכבו, מדריכת טיולים וגם התובעים וכל הבנות שהיו אמורות להשתתף בטיול. אז התברר שהיתה אי הבנה לגבי מחיר הטיול. המתאמת הבינה שהמחיר היה 600 ₪ לכל הבנות יחד וכך גם סיפרה לחברותיה ואילו התובעת התכוונה לסכום 600 ₪ לכל אחת מן הבנות. רובן הגדול של הבנות לא הסכימו להוסיף כסף משמעותי מעבר למה שנאמר להן בתחילה על ידי המתאמת (כ-30 ₪ לאדם). הבנות חזרו למדרשה, זאת לאחר שהשאירו את הכסף שהכינו לצורך הטיול ובתוספת סכום מסוים נוסף, סה"כ- 830 ₪, כפיצוי לתובעים. התובע ביקש מהבנות לפחות לקחת את האוכל ולשלם עליו, אבל הבנות שנשארו לא היו מוכנות לקחת אחריות על האוכל בשלב ההוא.

במהלך הבוקר, הנהלת המדרשה הביעה נכונות עקרונית לקנות את האוכל שהוכן לצורך הטיול, אבל עד אז הוא כבר הועבר לגמ"ח "חלב הארץ".

הנתבע (מנכ"ל המדרשה) הסכים לעמוד במקום הבנות בתביעה זו, ולשלם במקומן את אשר ייקבע בפסק הדין. מבחינה מהותית, 23 התלמידות הן הנתבעות, וכל זכות או חובה שיש להן כבודדות עוברת לנתבע הפורמלי. אין הדבר פשוט לחלק את האחריות ואת התשלום בין כל הגורמים שהיו מעורבים מצד הנתבע. אולם, הנתבע חסך מבית הדין מלהיכנס לסבך זה כאשר לקח על עצמו לשלם את מלוא התשלום על הגורמים הנ"ל. לכן, במהלך נימוקי הפסק, גם לא נדגיש איזה מהסיבות לחיוב שייכות לכלל התלמידות ואיזה מהן שייכות רק למתאמת או בעיקר לה .

          ג.          טענות התובעים

התובעים טוענים שהמחיר נקבע בבירור בסכום 600 ₪ לכל משתתפת.

ההבנה שהמחיר הוא 600 ₪ לכול הבנות ביחד אינה אפשרית כלל ואינה סבירה בכל קנה מידה לטיול שכולל בין השאר שתי ארוחות בשריות ליום. גם אם התלמידות לא הבינו כך, אין הצדקה לאי הבנה כזאת, ועליהן לקחת אחריות כספית לטעותן. לטענת התובעת במהלך שיחות הטלפון היא אמרה להן שהאנגלית שלה לא טובה ושעליהן לשאול את שאילותיהן כמה פעמים כדי לוודא שהבינו אחת את השנייה. על כן הם תובעים את מלוא הסכום שקבעו עבור הטיול, בסך הכל- 13,800 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסכום 500 ₪ ועוגמת נפש לפי הערכת בית הדין. יש לנכות כמובן, את הסכום ששולם – 830 ₪.

התובעים גם פירטו הוצאות שונות שנגרמו להם באופן ישיר, וביניהם:

 2,000 ₪ על קניית אוכל

1,000 ₪ על "ציוד"

שכר שהתובעים הפסידו בזה שעזבו במשך שלושה ימים את עבודתם ועסקו בהכנת הטיול.

250 ₪ לנהג האוטובוס

550 ₪ למדריכה

400 ₪ למאבטח.

(הסכומים הללו נקבעו לפי המכתב שצורף לאחר הדיון; בדיון נאמרו סכומים גבוהים יותר).

         ד.         טענות הנתבע

1. המתאמת שאלה במפורש, ונאמר לה שהמחיר הוא עבור כל  הבנות. לטענת הנתבע, היה שלב שבו אחת הבנות העירה למתאמת שהסכום הוא נמוך מאד. בעקבות הערה זו המתאמת התקשרה שוב לתובעת ושאלה במפורש באנגלית האם הסכום הוא לבודדת או לכל (“for individual or for everything”). התשובה של התובעת הייתה שהסכום הוא בשביל הכל. כמו כן המתאמת טענה ששאלה האם מדובר בסכום של 30 ₪ לכל אחת, והתשובה הייתה, כן.

2. הבנות צעירות, אינן דוברות עברית ואינן מבינות בעסקים. אף שהטעות היא חריגה, הרי שבנתונים האלו היא אפשרית ובאחריות התובעים היתה להבהיר את עצמם כראוי מול אנשים כאלו.

3. אין קבלות על האוכל שנקנה.

4. מקובל לשלם על ביטול של טיול עבור חצי יום אחד בלבד.

5. המחיר של התובעים גבוה במיוחד; התלמידות קיבלו הצעה לטיול דומה מחברת טללים בשלושים דולר ליום לבת.

6. האוכל ניתן לגמ"ח במקום להימסר לבנות או למדרשה; אין הצדקה לחייב אותם בתשלום על דבר שלא ניתן להם.

7. הבנות סיפרו שהתובעת עלתה לאוטובוס ואמרה שאי ההבנה היתה באשמתה; מדוע אם כן היא באה כעת בתביעה?

8. ההתנהלות של התובעים אינה תקינה; מקובל להוציא דף ובו פירוט של ההצעה מה היא כוללת ומה המחיר המדויק. הנתבע העיר על עוד נקודות שלדעתו מראות על התנהלות לא מקצועית.

יש לציין שהנתבע הציע כפשרה תשלום של 3,000 ₪ מספר ימים לפני הדיון, והצעתו נדחתה.

         ה.         תשובות התובעים (לפי סעיפי טענות הנתבע)

1. התובעת הבינה שהשאלה היתה האם הסכום  600 ₪  הוא על חלק ממרכיבי הטיול או על כולו, ועל שאלה זו ענתה שהוא עבור הכל. לגבי שאלתה של המתאמת האם מדובר על שלושים שקל לבת, היא מכחישה שנשאלה שאלה כזו בכלל ובוודאי שלא היתה עונה תשובה חיובית על שאלה כזו.

2. התלמידות הן בחורות בנות 18 שנמצאות חודשים רבים בארץ ומכירות מחירים של אוכל ומחירי נסיעות באוטובוס ולקחו על עצמן ארגון טיול. על כן, אין סיבה שלא תהיינה אחראיות על כל המשתמע מכך.

3. התובעים לא שמרו קבלות היות והתשלום היה אמור להיות עבור כל הטיול ולא עבור כל פרט ופרט בפני עצמו.

4. מה שמקובל לגבי חברת טיולים גדולה אינו תקף במקרה זה; מדובר בחברה קטנה ללא ביטוח על נזקי ביטול ושישית מהסכום לא יכסה את נזקי הביטול.

5. המחיר לטיול אינו גבוה. הם מציגים הצעה מחברת טללים על טיול דומה בעלות של כ-24,000 ₪. כמו כן לטענתם הם קבעו את המחיר לפי ההוצאות שלהם.

6. האוכל הוצע לבנות מייד; הן לא לקחו אותו ובכדי שהאוכל לא ייזרק, החליטו התובעים להעבירו לגמ"ח.

7. דברי התובעת באוטובוס, נועדו להרגיע את המצב ולא ביטאו את האמת המשפטית. כמו כן, התובעת ביקשה מהבנות באותה שיחה לרחם עליה ולעשות מאמץ לגייס את הסכום הנוסף ולצאת לטיול. הבנות הודו שאכן הדברים נאמרו בהקשר זה.

8. התובעים פועלים תמיד באופן זה; הדברים נסגרים בשיחות טלפון. הם פועלים ברמה מקצועית לחלוטין ולא מקבלים את הביקורת כנגדם בעניין.

בית הדין התרשם, והדברים כבר נאמרו במהלך הדיון בבית הדין, שלא הייתה כאן כוונת זדון או רמאות מאף אחד מן הצדדים. אלא היתה כאן אי הבנה של ממש; הבדלי שפה גרמו לכך שכל אחת דיברה על משהו אחר ולא הבינה את השניה. לגבי שאלת המתאמת מן התובעת, לפי טענתה, האם מדובר ב30 ₪ לאדם, ברור הוא שגם אם השאלה כן נשאלה, התובעת לא הבינה את המתאמת ובוודאי לא התכוונה לענות על שאלה זו בחיוב ומסתבר שלא שמעה או לא הבינה כראוי את כוונת השאלה. אין מזה להטיל אשמה על אחד הצדדים מבחינת היושר שלהם.

          ו.          שאלות לדיון

כאמור, לבית הדין אין ספק, שאף אחד מן הצדדים לא פעל במכוון על מנת לפגוע בצד השני, אלא שנוצרה אי הבנה. מבחינת ניתוח האירוע, שאלה מרכזית היא על מי מן הצדדים יש להטיל את האחריות על אי ההבנה. שאלה זו תדון תוך כדי הדיון. אלא, שגם אם מטילים על הנתבע את האחריות – יש לדון מהו היסוד המשפטי לחיוב, ומה היקף החיוב.

השאלות העיקריות לדיון הן:

  1. מה דין המזמין טיול ואחר כך מבטל הזמנתו? (מצד דיני שכירות פועלים).

חיוב מדין שכירות פועלים, עשוי לחייב גם ברווחים הצפויים של התובעים.

  1. האם בנידון דידן, חייבות התלמידות לשלם לתובעים את המחיר הטיול כפי שהוצע ע"י התובעת או האם בגלל אי ההבנה, הן פטורות?
  2. אם אין חיוב לשלם על הטיול המתוכנן, האם על התלמידות לפחות לשלם עבור הוצאותיהם/ הפסדיהם של התובעים, אשר נגרמו בעקבות ההזמנה? (חיוב מדיני הנזיקין).

שאלת האשמה (או הפשיעה) של כל אחד מן הצדדים, תידון בעיקר במהלך פרק זה.                                                                                         

          ז.          חיוב תשלום בביטול עסקה - בדיני שכירות פועלים

באופן עקרוני, בעל הבית ששכר פועל ואחר כך בעל הבית חזר בו וביטל את הזמנת העבודה, במקרה שהחזרה לא הייתה מוצדקת, עליו לשלם לפועל את שכרו כ"פועל בטל". דהיינו שמנכים מהשכר שהוסכם את הריווח  (ההנאה) של הפועל בזה שלא היה צריך לעבוד בפוֹעַל (בבא מציעא עו ע"א; שולחן ערוך, חו"מ שלג,א).

על מנת לחייב כאמור, יש שני תנאים בסיסיים, שכל אחד מספיק בפני עצמו:

1. הסכם השכירות מחוזק על ידי קנין או שהייתה התחלת העבודה (שו"ע שם);

2. הזמנת העבודה הסבה נזק לפועל. כגון שהיתה לו אפשרות לעבוד בעבודה אחרת אילולא ההזמנה, ועכשיו אינו יכול לעשות כן (שו"ע שם סע' ב).

בנידון דידן, לכאורה שני התנאים קיימים, שהרי התובעים התחילו עבודתם בכמה דברים, כולל קניית והכנת האוכל והגעה למקום התחלת הטיול, וכן החסירו מעבודות אחרות במשך זמן זה.

אלא שיש לדון לגבי חיוב מדין התחלת העבודה, שהרי התובעים עבדו כקבלנים ולא כפועלים/שכירים, ונחלקו הדעות האם התחלת המלאכה מחייבת כקנין לגבי קבלן (ראה מחנה אפרים, שכירות פועלים סימן ד ובהערות ברכת משה הערות ו-ט, וכן בפתחי חושן, שכירות פרק ז' הע' ט) ועל כן לפי חלק מן הפוסקים אין מקום לחייב את הנתבע על פי דין התחלת עבודה.

אבל לגבי התשלום בגלל ההפסד הנובע מביטולו ממלאכה אחרת, אין הדבר תלוי בתחילת מלאכה אלא במניעתו מעבודה בפועל (שו"ע חו"מ סי' שלג סע' ב), וכן אין הדבר תלוי בהגדרתו כפועל או כקבלן, אלא בשאלה האם הזמנתו לעבודה גרמה לכך שהחסיר מעבודה אחרת (פתחי חושן, שכירות פרק י' הע' ט). על כן אם ביטול המלאכה היה ללא סיבה, יש מקום לחייב שכר פועלים המבוסס על נזק.

אם ביטול העבודה היה מחמת אונס הרי שאין לחייב את בעל הבית (=התלמידות) בתשלום (בבא מציעא עו ע"ב – עז ע"א שו"ע סי' שלג סע' א).

נקדים ונאמר, שהתובעים לא חולקים על העובדה שהתלמידות טעו והם אינם טוענים שהן ניסו לשקר. אלא שלטענתם טעות כזו אינה סבירה, ועל כן אינה לגיטימית, ומי שטועה בה צריך לשלם את המחיר הנובע מטעותו.

במקרה זה, כשהתבררה הטעות, אפשר להבין מדוע הבנות לא היו יכולות לצאת לטיול במחיר החדש. שכן, לא היה לתלמידות מספיק כסף לטיול במחיר האמיתי ולרובם כנראה גם לא הייתה רשות מההורים להתחייב להוציא את הכספים האלה. אולם, הפטור מחמת אונס הוא רק בתנאי ששני הצדדים אחראים במידה דומה. במידה שנקבל את דברי התובעים שלתלמידות היו הכלים לדעת שאין מדובר על עלות של 600 ₪ לכלל הבנות (עיין לקמן אות ט'), אלא שזה המחיר לכל אחת מהן, הן אינן יכולות להפטר בטענת אונס.

אלא שהואיל והתברר שהיה חוסר תיאום בסיסי בסיכום מחיר ההתקשרות, הרי שכל העסקה (הזמנת הטיול) התגלתה כטעות. הואיל וכן, בכלל לא נוצר חיוב מדין הסכמת הצדדים לשכירות פועלים.

מאידך, אם נקבל את הטענה שהתלמידות אשמות בטעות, יש לדון האם הן יכולות לבטל ההסכמה מדין טעות כאשר הן אשמות בה. דהיינו, האם ניתן לומר, שלמרות שבאופן סובייקטיבי מעולם לא הסכימו על סכום של 600 ₪ לתלמידה, מכל מקום כיוון שהטעות היא שלהן ועליהן האחריות לה, הרי דינן כאילו הסכימו על סכום זה.

ניתן להוכיח שגם על הצד שהן אשמות בטעות, אין להטיל עליהן חובה שלא התכוונו לה, ע"פ השוואה לדין בטעות בעניין מכר.

במקרה שמוכר מאנה את הקונה ודורש ממנו מחיר הגבוה ביותר מששית על המחיר ההוגן, הדין הוא שהמקח חוזר, דהיינו שהקונה יכול לדרוש לבטל את מהמקח (שו"ע, חו"מ סי' רכז סע' ד). אולם, הקונה אינו זכאי לדרוש לקיים את המקח ולקבל חזרה את הפער בין המחיר ששילם לבין המחיר ההוגן למוצר. טעם הדין הוא, שהמאנה יכול לומר שאין הוא מוכן למכור את הדבר במחיר השונה באופן משמעותי מזה שהוא הסכים אליו (רא"ש בבא בתרא פ"ה סי' יד).  מהלכה זו ניתן להסיק, שגם כאשר תנאי העסקה (מכר, וכן יהיה גם בשכירות פועלים) מתבטלים באשמת צד אחד, לא אומרים שיש לקיים את העסקה בתנאים אחרים אם הם שונים מאד. אם הדבר כן כאשר המחיר בטל בגלל אונאה מכוונת, כל שכן הדבר בנידון דידן כאשר הבנות שגגו, ומתברר שאף פעם לא הסכימו לטיול בהיקף של 600 ₪ לבת, כפי שמתברר מתגובתם אחרי שנודעה האי הבנה.

[יש נסיבות בהן אפשר לחייב גם בלי הסכמה. כאשר צד אחד עשה פעולה שלצד השני יש רווח, יש בסיס לחיוב אפילו כאשר בכלל לא התבקש לעשות זאת (דין "נהנה"). מכל מקום, בנידון דידן ברור שאי אפשר לחייב מכח זה, מכיוון שלמעשה הבנות לא קבלו כאן שום הנאה מהתובעים; הטיול לא התבצע והאוכל לא הגיע לידיהן. לכן גם  דין "נהנה" אינו שייך כאן.]

לסיכום, אי אפשר לחייב את התלמידות מדין שכירות פועלים מכיוון שהזמנת הפועלים היתה בטעות ונמצא שאף פעם לא התחייבו לשלם על טיול בתנאים שאותם קבעו התובעים.

         ח.         חיוב תשלום בביטול עיסקה מדיני נזיקין

הנזקים שנגרמו במקרה שלנו הם נזקים עקיפים, שכן, התובעים בעצמם הוציאו כסף מדעתם, אלא שלאור אי ההבנה מתברר שבוזבזו מאמציהם וכספם.

בנוסף, ביטול הטיול גרם לכך שעובדים הגיעו למקום ועכשיו דורשים את שכרם, וכן שהתובעים קנו אוכל שלא היה בו צורך והם הפסידו את כספי תשלום אוכל זה. בנוסף, התובעים הפסידו, לטענתם, דמי משכורת עבור הימים אשר במקום לעבוד בעבודה אחרת, הם השקיעו בהכנות לטיול.

לטענת התובעים , כאמור, הנזקים האמורים נגרמו בגלל פשיעת התלמידות.

הזמנת מוצר

לגבי הפסדים הקשורים להוצאות על סמך דבריו של צד אחר בקשר לעיסקה צפויה, פוסק המחבר (חו"מ שלג, ח) על פי תשובת הרא"ש (קד, ו):

"אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן ואחר כך אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד - חייב".

יש לציין בהקשר זה גם את דברי המחבר באהע"ז (נ, ג) שפוסק ע"פ הרמב"ם (פ"ו מהל' זכייה ומתנה הכ"ד), לגבי מקרה שבו אשה חוזרת מהסכמתה להתחתן עם איש מסוים ובכך גורמת לו הפסד של הוצאות שנאלץ להוציא בסעודת האירוסין שמתבררות כמבוזבזות:

"ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מנות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא".

לך ואני אבא אחריך

נוסיף עוד מקור אחד מדברי הרמ"א (חו"מ סימן יד סעיף ה), ע"פ דברי המרדכי בפרק זה בורר (סימן תשז):

"מי שאומר לחבירו שילכו לדון במקום אחר ואמר לו "לך ואני אבא אחריך", והלך והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".

מכל המקורות אלה רואים שמי שגורם לחבירו הפסדים על ידי כך שהבטחתו וסיכומיו גרמו לחבירו להוציא הוצאות על פי מה שהובטח לו, חייב לשלם עבור הוצאות אלה.

 

ועל כן, באופן כללי, מי שמזמין טיול, ובזדון מבטל את הזמנתו, גם אם לא היה חייב לממש את ההזמנה (מדיני שכירות פועלים), מכל מקום מחויב המזמין לשלם עבור הוצאות שהמארגנים הוציאו והפסידו. חיוב זה הוא מתוקף  דינא דגרמי, היינו תשלומים על נזיקין מסויימים שנגרמו באופן עקיף למחצה (שו"ת הרא"ש קד,ו; נתיבות המשפט שלג,טו). בגדרי דינא דגרמי נדון להלן.

         ט.         תנאים לחיוב מדינא דגרמי, ויישומם במקרה שלנו

חיוב מדינא דגרמי תלוי בתנאים שונים.

לדעת הרבה פוסקים, יש חיוב מדינא דגרמי, דווקא במקום בו יש כוונה להזיק. וכפי שכותב הש"ך (שו"ע חו"מ סימן שפו, ס"ק ו):

"כתב מהרש"ל פ' הגוזל בתרא ס"ס מ"ז דכל דיני דגרמי פטרינן באונס. ומשמע התם דה"ה שורף שטרות באונס פטור.

אבל הרמב"ן בדיני דגרמי שלו לא כ' כן, אלא כ' דמוסר ומוחל שטר וכה"ג דדבורא בעלמא הוא ואקילו רבנן בדבורא ולא עשו בו אונס כרצון. ומיהו ליתא להאי דינא אלא בהאי גרמא, אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחיל' היא עכ"ל בריש דף קי"ג.

מיהו לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק א' דכל דיני דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן, פשיטא דפטו' באונס וכדאיתא בפ' הנזקין ונתבאר לעיל סי' שפ"ה גבי מטמא ומדמע ומנסך. דכיון דקנסא הוא, פטור באונס. וכן אם היה שוגג, נמי פטור, כמו מטמא ומדמע ומנסך. והרמב"ן שמחייב בדיני דגרמי שלו אף שוגג, היינו משום דס"ל דדינא דגרמי הוא דאורייתא".

היינו, שלפי המהרש"ל, מי שמזיק באופן עקיף, פטור אם הזיק באונס או אפילו בשוגג. ואילו לדעת הרמב"ן, חייב למרות שהזיק רק באונס. אך כאשר  הזיק אך ורק על ידי דיבורו פטור באונס גם לשיטת הרמב"ן. הש"ך מסכים להכרעת המהרש"ל, הואיל והש"ך סובר שחיוב על גרמי הוא קנס מדרבנן ועל כן המזיק בגרמי בשוגג תמיד יהיה פטור.

במקרה שלנו מדובר באירוע שמצד הבנות היה בו דיבור בלבד, וכפי שראינו לעיל גם הרמב"ן מסכים שבדיבור פטורים באונס. על כן לכאורה לכל הדעות אין לחייב במעשה שנגרם בדיבור

 ללא כוונה להזיק.

במקרה דנן שבו המתאמת שבה ושאלה מה הסכום, אף שהתשובה שקיבלה הייתה מוזרה ולא הגיונית בעליל והיה עליה לשוב ולבדוק את הענין, אין להגדיר, לא את ההזמנה ולא את הביטול, כמזיד.

עד עתה, דנו במצבים של אונס שלכו"ע פטור, ובשגגה, שיש בה מחלוקת ראשונים. גם הפוסקים המחייבים בגרמי בשגגה (רמב"ן), פוטרים כאשר הנזק נגרם בדיבור בלבד.

אמנם, ישנו מצב ביניים, בו הנזק נגרם בשגגה, אך בפשיעה (התרשלות), של גורם הנזק. יש לדון האם פשיעה כזו היא מרכיב בחיוב.

כפי שנראה להלן, ישנם מקרים בהם מחייבים אפילו כאשר הנזק העקיף נגרם בדיבור ובלי כוונה. תוך דיון בסוגיות אלו, עולה מן הפוסקים שאלת הפשיעה, מידתה ואופיה.

מראה דינר לשולחני

השו"ע (חו"מ סי' שו סע' ו , ע"פ בבא קמא צט ע"ב) פוסק שאם אדם מראה דינר לשולחני באופן שהשולחני מבין שעל סמך אישורו  אותו אדם יקבל את המטבע כאמצעי תשלום, ולבסוף לאחר אישור השולחני מתברר שהמטבע מזויף, השולחני צריך לשלם את ההפסד שנגרם לשואל. הגמרא מסבירה שחיוב זה מבוסס על דינא דגרמי.

יש לברר, אם כן, מדוע למרות שמדובר בשוגג על ידי דיבור השולחני חייב?

חילוק אחד המופיע בראשונים (יד רמ"ה, בבא בתרא צח ע"א סי' סב ד"ה "והוא דלא ידע") הוא שמדובר על עיסוק שמי שאינו מבין בו אינו אמור להביע דעה כאילו שמבין.

פשיעה זו, לתת עצה שצריך מומחיות (אולי בתוספת אפיונים נוספים שמגבירים את חומרת גרם הנזק, ואין להאריך בזה כאן), היא כמזיק ומחייבת תשלום.

בנידון דידן, המתאמת לא התיימרה להיות מומחית לטיולים או לעסקים, ומבחינתה ומבחינת התובעים, היתה בסך הכל צינור להעברת אינפורמציה ואיסוף כסף בין הצדדים. לכן, לחלק מהשיטות, ייתכן שאין להשוות את המתאמת לשולחני ולהשתמש בדין זה כמקור לחייב את הנתבע.

אבל יש מקורות נוספים והגדרות אחרות על פיהן יש לחייב מדינא דגרמי את הגורם הוצאות מיותרות על ידי הבטחה בפשיעה,  אפילו אם באופן כללי יש צורך בנזק בכוונה.

יסוד חיוב במצב של פשיעה, מדין כוונה להזיק, עולה מדברי האבן-האזל (הל' זכיה ומתנה ו,כד) . הוא מבאר מדוע יש חיוב במראה דינר לשולחני:

"מה דחייב במראה דינר לשולחני צ"ל דכיון דאינו מומחה הוי פושע ודינו כמו מכווין וכמו דיין שאינו מומחה כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מה' סנהדרין הל' ג'".

דהיינו, שכאשר אדם מבצע פעולה שעלולות להיות לה השלכות מזיקות, הוא צריך לקחת בחשבון שייגרם נזק גם אם הוא לא מתכוון להזיק במעשיו. התעלמות מהסיכונים בפשיעה דינה ככוונה.

הבחנה בין ביטול התחייבות, לבין התחייבות שבטלה מעיקרה מחמת טעות

לכאורה יש מקום לומר שהחיוב במקרים של הרמב"ם (ביטול נישואין) ושו"ת הרא"ש (ביטול הזמנת חפץ) אינו שייך לנידון דידן, מכיוון שבמקרים שבהם דיברו, החיוב נבע מחזרתו של צד אחד. ואף על פי שמדובר במקרה שזכותו לחזור בו, עדיין הדעת נותנת שעליו לשלם לפחות על ההוצאות של הצד השני.

לעומת זה, בנידון דידן אחרי שהתגלתה אי ההבנה, התברר שאף פעם לא היה הסכם שממנו צריכות לחזור. דהיינו, הבנות לא הפרו התחייבות בעל פה שעליה הסתמכו התובעים אלא שהתברר שהתחייבות זו נוצרה בטעות מעיקרה.

אולם, רואים מן המקור הבא שהוצאות הקשורות למקח שהתבטל ממילא, על פי ליקוי שאחראי לו אחד מהצדדים, דינן כהוצאות במקרה שצד אחד חזר בו ושאין להבחין בין שני המצבים.

הפסדים בשל רכישת מוצר לקוי – המוכר פטור

הגמרא בבבא בתרא צג ע"ב מדברת על מי שמוכר לחבירו זרעונים שהיו אמורים להיות ראויים לזריעה, והקונה זרע אותם, אבל בסופו של דבר הם לא צמחו. נחלקו התנאים אם הקונה מקבל החזר רק על שווי הזרעים או גם על הוצאות הזריעה שהלכו לטמיון. להלכה נפסק כדעה שלא משלמים על ההוצאות (שו"ע, חו"מ סי' רלב סע' כ, עיי"ש בבאר הגולה).

הראב"ד הנ"ל שפוטר בעניין הפסדי סעודת האירוסין אחרי חזרת האישה מקשה מהדין של זרעונים, על הרמב"ם המחייב על הפסדי סעודת האירוסין. מקושיית הראב"ד מוכח ששני המקרים, מקח שהתבטל מאליו ואירוסין שמהם חזרה בה הכלה, שקולים. בשניהם צד אחד הוא האחראי לאי קיום ההסכם ומכח זאת נגרמו הפסדים נוספים מעבר לאי ביצוע ההסכם עצמו. לדעת הראב"ד פוטרים בשני המקרים. נמצא שהראב"ד מניח שאין לחלק בדרך שהצענו.

גם מפרשים שביקשו ליישב את שיטת הרמב"ם, לא הבחינו בין ביטול מעיקרא (שפטור), לבין ביטול במצב בו היתה כבר התחייבות (שחייב).

יישוב שיטת הרמב"ם והרא"ש

דנו הפוסקים בשאלה איך הרמב"ם מחלק בין מקרה של חזרת המשודכת (שמחייב אותה בהוצאות הסעודה) לבין מכירת הזרעונים הלקויים (שפטור המוכר מהוצאות של הקונה).

שאלה דומה יש לשאול על שו"ת הרא"ש  במה שונה מי שהזמין מוצר וחזר בו וגרם בכך נזק שחייב, ממוכר זרעונים בו נפסק להלכה שאינו אחראי להוצאות שגרם ע"י מכירת זרעונים פגומים?

א. הבחנה בין הוצאות סתם שחייב, להוצאות למטרת רווח שהמזמין פטור.

המגיד משנה (זכייה ומתנה ו, כד) אומר שכאשר המפסיד שילם את ההוצאות על מנת להרוויח מהם, אין הוא יכול לתבוע את הצד השני במסלול של חיובי נזק, אלא אומרים שעסקיו לא צלחו. לעומת זאת, במקרה של סעודת האירוסין, נאלץ החתן להוציא כסף שלא למטרת רווח. וכשהחלטתה של האישה לבטל את הנישואין בניגוד למוסכם הפכה את  ההוצאה לבזבוז כסף, מגיע לו פיצוי על הוצאתיו.

בנדון דידן, לפי המגיד משנה, גם אם נטיל את כל האשמה על התלמידות, עדיין הכסף שהוצא ע"י התובעים היה למטרת רווחים שציפו מטיול התלמידות, ועל כן נראה שלפי המגיד משנה בשיטת הרמב"ם, אין התובעים זכאים להחזר ההוצאות.

אלא שרבים חולקים על המגיד משנה, וביניהם: הב"ח, אבן העזר סי' נ ד"ה "כתב הרמב"ם; וט"ז, אבן העזר סי' נ ס"ק ד. יתירה על כך, שיטת המגיד משנה אינה מיישבת את תשובת  הרא"ש הנ"ל, הנפסק בשו"ע חו"מ שלג, ח, שכן שם מדובר כאשר האומן הכין הסחורה כדי להרוויח בה,  והמזמין חייב בתשלום.

ב. חייב כאשר המזמין ביקש את ההוצאות.

גם האבן האזל הנ"ל ושו"ת רעק"א (ח"א סי' קלד) מקשים על המגיד משנה, ורעק"א מחלק באופן אחר. לדעתו, במקרה שצד אחד מחליט לבד להוציא הוצאות על סמך הצד השני והוא מתאכזב (כמו במקרה הזרעונים), פטור. לעומת זאת, בזמן שהצד השני מבקש ישירות את הוצאת ההוצאות מצד א' ואז הוא גורם שילכו לאיבוד (כמו במקרה של שו"ת הרא"ש והמקרה של "לך ואבוא אחריך"), חייב המבקש לשלם.

לפי רעק"א, בנידון דידן נראה שהתלמידות נחשבות כמי שדרשו מהתובעים להוציא את ההוצאות, ואם הן האחראיות לביטול הדבר, עליהן לשאת בתוצאות.

ג. חייב כאשר הנזק מיידי

שער משפט (סי' שפו ס"ק א) מחלק בין זרעוני גינה לבין חזרה מהאירוסין באופן אחר. לדעתו, חייבים בגרמי כאשר הנזק הוא תוצאה מידית של מעשה המזיק. כאשר האישה חוזרת מהאירוסין מתברר מיד שההוצאות בוזבזו. לעומת זאת, כאשר המוכר מכר את זרעונים הלקויים לא היה נזק מבחינת ההוצאות עד שזרע אותם. 

לפי זה, יש לומר שכאשר הבנות החליטו לא לצאת לטיול, מיד גרמו להפסד ההוצאות, ויש לחייבן מדין גרמי.

ד. ידיעה על הנזק – ככוונה להזיק

מרכבת המשנה מיישב שבעת החזרה הכלה יודעת שהחתן יינזק, מוגדרת חזרתה ככוללת,  למעשה, כוונה להזיק.

לכאורה הוא הדין כאן בעת החזרה ידעו הבנות שיש לתובעים הפסדים בכך.

ה. חייב בקנס בדבר השכיח

החלקת מחוקק (נ,י) מבאר שבמקרה של חתן החיוב נובע מצד קנס היות ומדובר בדבר השכיח. אבל במקרה שלנו נראה שאין בסיס לקנוס את הבנות.

ו. פטור כשיש אשמה בהתנהגות הניזק

עין יצחק (אה"ע סח,כ) מבאר שבזרעונים יש אשמה גם על הניזק שלא בדק לפני השימוש, משא"כ בחתן.

במקרה דנן לכאורה יש גם אשמה מסוימת על התובעים, וכדלהלן.

ז. חיוב בחתן – מדין ערבות

אבן האזל מבאר ששיטת הרמב"ם נסמכת על עניין "ערבות" שנוצרה בין החתן לכלה.

ייתכן שגם במקרה דנן יש ערבות כזו וצ"ע.

ח. הסתמכות ללא קניין – חייב בגרמי, כשיש קנין שלא מועיל – פטור.

בשו"ת בית יצחק (שמעלקיס, אה"ע סי' קי) מקשה, מדוע אין חיוב בכל הזמנת מוצר, שהדין הוא שיכול לחזור ולא מצאנו מעולם בפוסקים חיוב הוצאות, ומה מיוחד במקרה של תשובת הרא"ש. טוען הבית יצחק, שיש להבחין בין שני מצבים: כאשר ביקשו לעשות קניין, אלא שלא עשו אותו כדין - "איהו דאפסיד אנפשיה", דהיינו הוא הפסיד לעצמו במה שהכניס עצמו לסיכון שמא יחזור בו הצד השני מהעיסקה. לעומת זאת, כאשר מתחילה היחסים התבססו לא על קניין, אלא על הבטחות והסתמכות עליהן, אזי חייב כאשר חוזר בו.

לפי הבית יצחק, יש לדון איך להתייחס למקרה שלנו. מצד אחד, לא נעשה מעשה קניין מכוון, אלא התובעים סמכו על הבנות שיבצעו את הצד שלהם בעסקה של הטיול. מצד שני, מוכח מטענות התובעים ובין היתר ממה שתבעו את כל סכום העסקה ולא רק את הנזיקין, שראו בתחילת העבודה קניין לעניין שכירות פועלים. על כן, לדעת  אחד מהדיינים, לפי גישת הבית יצחק, ייחשב הדבר כהסכם קנייני שניתן לחזור ממנו, ואין לדון מדיני נזיקין לחייב הוצאות. לדעת הרוב, כיוון שלא נעשה כאן הסכם מסודר או כל מעשה קנייני אחר, יש לדון את המקרה ככזה שנעשה על בסיס הבטחה והסתמכות הדדית, ויש לחייב.לסיכום, גם אילו היינו מניחים שהבנות הן האחריות המלאות לאי ההבנה, על פי ניתוח המקורות קשה להכריע בוודאות אם יש מקום לחייב מדינא דגרמי.

          י.           התנהלות הבנות – האם פשיעה או פחות מכך?

בכל המקורות לעיל, מהן למדנו יסוד לחיוב מי שגרם נזק עקיף בדיבור, הגורם חייב משום שעשה זאת בכוונה, או לכל הפחות בפשיעה.

אך יש לדון האם אי ההבנה של התלמידות, שנבע מהבנה בלתי הגיונית של המתאמת וחברותיה, שהסכום הכולל לכל הבנות לכל הטיול היה רק 600 ₪, ייחשב כפשיעה ברורה מצדן, ותחייב בתשלום עבור הנזק.

מצד אחד, הרי שהסכום אשר הבינה המתאמת שהוא המחיר לטיול, הוא סכום בלתי סביר בעליל. ברור הוא שסכום 600 ₪ בכלל אינו מתקרב אפילו לעלות הבסיסית של טיול הנמשך שלושה ימים, עבור קבוצה גדולה של בנות, האמורות בין היתר לקבל שלוש סעודות ליום, אשר שתים מהן הן בשריות.

הנתבע טען שניתן להבין את הטעות משום שמדובר כאן בבנות יחסית צעירות אשר לא היו מנוסות בהזמנת טיולים וכן לא בעסקאות אחרות בארץ. אין בדברים אלו כדי להסביר את הטעות, שהרי הבנות היו בארץ מספיק זמן על מנת להכיר את העלות של אוכל, תחבורה, וכו',  לפחות באופן כללי.

ההסבר שנראה משכנע יותר הוא, שהן לא הבינו שגם עליהן מוטלת האחריות לבדוק לא רק את כדאיות ההצעה, אלא גם את סבירותה. דהיינו, שעליהן להבין שאם המחיר הוא נמוך באופן לא הגיוני, כנראה שמשהו לא הובן כהלכה. הרי גודל הטעות וחוסר הסבירות בעניין הם גדולים ביותר. המתאמת אמרה שהתקשרה לחברת טיולים אחרת, וממנה קבלה הצעת מחיר של הטיול של כ-230 ₪ לבת. אומנם מחיר זה הוא פחות מחצי מ600 ₪ שדרשו התובעים (ולכן לכאורה יש מקום למחשבה ש600 ₪ לכל בת הוא מחיר גבוה), מאידך הוא פי שמונה מהמחיר שלפי הבנת הבנות נדרש על ידי התובעים. על כן, היתה עליה חובה להבין שמשהו כאן לא סביר.

המתאמת אמרה בבית הדין שאחת מחברותיה באמת העירה לה שהמחיר נשמע נמוך מאוד. על כן המתאמת התקשרה שוב לתובעת כדי לוודא עניין זה, ובזה התנהגה המתאמת כראוי.

היא טענה, והתובעת הודתה בזה, שהיא שאלה את התובעת האם המחיר של 600 ₪ הוא for individual (דהיינו לכל אחת) או for everything (עבור הכל), והתובעת ענתה שהסכום הוא for everything. המתאמת גם טוענת - אם כי בזה כן יש הכחשת התובעת - שהיא עוד שאלה במפורש האם זה אומר 30 "shek" לכל בן אדם, ותשובת התובעת היתה חיובית.

נכון הדבר, שלפעמים יש מבצעים מיוחדים המבוססים על ידי סבסוד של ארגון או מטרה נלווית אחרת. לפי רוב הדיינים, יש לומר שאינו מן הנמנע שמישהו יעשה מבצע מיוחד עבור טיול לבנות צעירות שהגיעו מחו"ל או שיהיה מחיר מיוחד כדי למשוך אוכלוסייה מסוימת לשימוש עתידי בתובעת כמדריכת טיולים. אפשרויות אלה, ביחד עם תמימות של צעירים וחוסר ניסיון עסקי, יכולים להסביר טעות כזאת.

גם אם המתאמת לא ידעה להסביר מדוע המחיר נמוך כל כך, אם באמת שאלה בצורה המפורשת ביותר, אין להאשים אותה, ובוודאי לא את שאר התלמידות, ולומר שהן ורק הן נושאות בנטל האחריות על אי ההבנה.

מאידך, אף שהמתאמת התקשרה לתובעת כדי לוודא את הבנתה בהסכם, הרי ידעה ששפת האם של התובעת אינה אנגלית, ונראה שהיה מוטל עליה לפחות להזכיר "מבצע" מדהים זה לאחד מאנשי הצוות של הסמינר, כדי לוודא שבאמת מבינה נכון. דהיינו, גם לדעת הרוב, אף שלא כל האחריות מוטלת על הבנות, אין להסיר מהן את האחריות באופן מלא.

יש לנתח גם את התנהלותה של התובעת. הרי התובעת הודתה - ויש לציין לשבח את כנותה בזה - שאמרה למתאמת שהסכום 600 ₪ הוא עבור everything ולא עבור each individual. בהקשר של השאלה שנשאלה (אף שכפי הנראה לא הבינה אותה) משמעות מילים אלה היא שהמחיר הוא 600 ₪ עבור כל הבנות גם יחד. ואמנם, אין ספק שהתובעת באמת לא התכוונה לסכום נמוך כזה, ומתקבלת טענתה שהיא טעתה מפני שהשיחה התנהלה באנגלית. סבירה גם הטענה שהואיל והסכום היה כל כך נמוך, הרי שבכלל לא העלתה על דעתה שמשמעות שאלתה של המתאמת היתה האם המחיר הוא עבור כל הבנות. אבל הואיל והתובעת הסכימה לכך שהשיחות תתנהלנה באנגלית, הרי שאי אפשר לפטור אותה מאחריות על טעות שנבעה מחוסר שליטתה בשפה זו.

יש להוסיף עוד נקודות שבהן התובעת, אילו פעלה ברמת המקצועיות הנדרשת ובזהירות המתבקשת, הייתה יכולה למנוע את אי ההבנה:

1. להזכיר את סך הכל שהמתאמת צריכה לאסוף (13,800 ₪).

2. לכתוב דף הסבר למשתתפות, רצוי באנגלית, שבו באופן טבעי היה ברור שהסכום של 600 ₪ מתייחס לכל בת בודדת.

3. לדבר עם אחד מאנשי הצוות במדרשה, שאיתם היה לתובעת קשר בעבר בהדרכת טיולים במדרשה במשך השנה, ולוודא שאפשר לסמוך על הבנות. אילו עשו זאת, ממילא מתוך המגע הזה סיכויים רבים שהתמונה היתה מתבהרת.

4. לאסוף את חלק מהכסף מראש. בנוסף להגיון הרגיל שבדבר, אילו עשו כן, הטעות הזאת תתגלה.

בשאלה של הערכת חלוקת האחריות בין הצדדים נחלקו דייני בית הדין.

לדעת אחד הדיינים, נראה שהאחריות העיקרית לנזק מוטלת על התובעת עצמה – בעיקר בגלל שענתה לשאלת המתאמת בצורה שיש בה כדי להטעות.

לדיין שני, העניין תלוי במידת מה בהכחשה העובדתית. אם המתאמת באמת הזכירה 30 ₪ לנפש, אז רוב האשמה היא של התובעת (שאם כן היא כנראה לא הקשיבה או לא טרחה לשאול דבר שלא הבינה) אך אם המתאמת לא שאלה באופן מפורש כל כך, כפי שטוענת התובעת, אז רוב האשמה היא של המתאמת ובמידה קטנה יותר של חברותיה, אבל נראה שנשאר מרכיב משמעותי של אשמה בצד התובעת (כפי שנראה להלן, יש בכך כדי לפטור את הנתבע מעיקר הדין).

לדעת דיין שלישי, בכל מקרה, עיקר האשמה היא של התלמידות, שכן טעויות התובעת שהזכרנו אינן יכולות להצדיק טעות כזאת של התלמידות.

אם כן, לפי רוב הדיינים, במצב זה יש שני אחראים משמעותיים לטעות שאירעה ולנזק שנגרם בעקבותיה (אף שנחלקו במידת האשמה).

אין בליקויים האלה, לא כמכלול ובודאי לא כסיבות עצמאיות, לבקר את ההתנהלות הכללית של התובעים. אך בפוסקים יש מושג של "איהו דאפסיד אנפשיה", שמשמעותו הוא שכאשר האדם היה יכול ליזהר וחוסר זהירותו היה גורם משמעותי בהפסד, אין הוא יכול לבוא בדרישות. יש לסברה זו מקום, הן במישור המשפטי הטהור (כפי שנדון בפרק הבא), והן במישורי המוסרי, שעשוי להשפיע על סכום המגיע בפשרה.

        יא.        הדין בפשיעה של הדדית של המזיק והניזק

יש לשאול אם פשיעה של הניזוק פוטרת את המזיק מלשלם, כאשר גם המזיק פשע לא פחות מן הניזק. נראה שיש לדמות מקרה זה, שבו שני הצדדים אחראים לנזק באופן דומה, למה שנפסק בשו"ע חו"מ שעח, ז:

"היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה...פטורים...

לפיכך שניים שהיו רצים ברשות הרבים...והוזקו זה בזה, פטורים. הזיקו זה את זה, חייבים".

מקור ההבחנה בין 'הזיקו', שחייבים, לבין הוזקו, שפטורים, הוא בגמרא בב"ק מח ע"ב. בפוסקים יש שיטות שונות להבחנה בין המצבים השונים, ועיין בפתחי חושן, נזיקין א, (ע) לסיכום הדברים. למעשה, נראה שנידון דידן בו הנזק נגרם באופן עקיף ובלא כוונה, וודאי שייך להגדרת "הוזקו", ולא "הזיקו" ואכמ"ל.

באופן כללי רואים, שכאשר יש פשיעה הדדית, אין מקום לחיוב הדדי ולקיזוז, אלא יש פטור מלא. שהרי במקרה של שניהם רצין, שניהם פשעו באופן שהיו מסוגלים להזיק בלי השתתפות האחר. הדין הוא שלא אומרים שכל צד הוא מזיק, ועל מי שהזיק יותר לפצות לפצות את חבירו,  אלא הדין הוא ש"פטורים" לגמרי. יש לציין שלא מופיע בפוסקים בהקשר זה, כתנאי לפטור, שמדובר במקרה ששני הצדדים פשעו במידה זהה, כגון ששניהם רצו באותה מהירות. מכך נראה שדי בכך ששני הצדדים הם  באותה קטגוריה רחבה של חוסר אחריות על מנת שיהיו פטורים.

בנדון דידן, שמדובר לא על נזקי ממון ישירים, אלא על נזקים שהגדרתם לכל היותר היא של גרמי, שגדרי התחייבותו הם מאוד מעורפלים, קשה ביותר להוציא כסף מחמת הספק, שמא פשיעתן של התלמידות גדולה מספיק מפשיעתה של הנתבעת.

בדומה  אנחנו מוצאים גם בעניין נזקי ממון (שו"ע חו"מ סי' שפט סע' כ):

"פרה שרבצה ברשות הרבים והלכה פרה אחרת דרך עליה ובעטה בה, אף על פי שזאת שינתה ורבצה, אין למהלכת לבעוט בה, אבל אם הזיקה דרך הילוכה, פטורה".

מקרה זה דומה לדין שניים שהילכו ברשות הרבים שלא ברשות. גם כאן הדין הוא שכאשר הניזוק שינה, אין לחייב את המזיק, למעט מצב בו הוא הוא הזיק במודע (על ידי בעיטה בכוונה).

כפי שהובהר בפרק לעיל, לפי רוב הדיינים, במצב זה יש שני אחראים משמעותיים לטעות שאירעה ולנזק שנגרם בעקבותיה (אף שנחלקו במידת האשמה).

במצב בו יש לתובע הניזק חלק משמעותי באשמה, אין מקום לכאורה על פי שורת הדין לחייב את הנתבע בתשלום.

בית הדין בדעה שלתובעים היה הרבה רצון טוב ביחד עם הצורך החשוב לפרנס את משפחתם הצעירה, משימה חשובה ולא פשוטה. לכן, מכיוון שבסופו של דבר, הם יצאו מופסדים מהטעות, שבוודאי התלמידות נטלו חלק בה, מן הראוי, בוודאי ברמה המוסרית, לפצות אותן ולכסות חלק משמעותי של הוצאותיהן הבסיסיות. בית הדין שמח שהתלמידות והנתבע גם הבינו כך.

בנוסף, במקרים רבים של גרמא,  למרות שאין לבית הדין לחייב עליהם, יש חיוב לצאת ידי שמים למזיקים לשלם (עיין בבא קמא נו ע"א ופתחי חושן, נזיקין ג, לט).

לאור כל האמור, במקרה מורכב זה, לדעת בית הדין ראוי שהפסק יכלול פן משמעותי של פשרה.

        יב.      חיוב מכח פשרה

כאמור לעיל, נראה שאין מקום לחייב את הנתבע מדינא. שני הצדדים פעלו בתום לב, והנזק נגרם בגלל טעות ואי הבנה מצערות שיש לשני הצדדים אחריות עליהן.

על פי הסכם הבוררות שעליו חתמו הצדדים, לבית הדין סמכות לחייב "הן לדין והן לפשר, לפי שיקול דעתו.

כמו כן, על פי ההתחייבות של הצדדים בהסכם הבוררות, לבית הדין סמכות לחייב בנזקים עקיפים ואף הפסד רווח, לפי שיקול דעתו.

כאשר יש אחריות משותפת, נראה שיש לפעול במסגרת סמכות זו, בצורה מתונה.

למרות שמצאנו בעניין שכירות פועלים שבנסיבות של הפסד קשה לפועל, מן הראוי הוא לעשות פשרה, ראה למשל בשו"ת מים חיים סי' ו (מובא בפת"ש חו"מ שלג,ג), לא ראינו במקרה זה מקום לחייב תשלום עבור מניעת ריווח, אפילו מכח הפשרה. שכן, על התובעים לזכור שגם הם גרמו צער לתלמידות שהתאכזבו (שהוא סוג הפסד) מאי קיום הטיול. חלקן, ובעיקר המתאמת, סבלו מהוויכוח הלא נעים שפרץ בעקבותיו.

בית הדין מטיל חיוב מדין הפשרה ומחייב על חלק גדול יחסית של ההוצאות של התובעים שהם הפסד ממשי, משום שליסוד חיוב זה – תשלום הוצאות – יש יסוד גדול יותר בדין. אף שלמעשה גם הוצאות לא ניתן לחייב מעיקר הדין, הן בגלל אי בהירות הלכתית והן בגלל אי בהירות לגבי חלוקה מדויקת של אחריות לטעות.

נביא בהקשר זה גם את דברי הרב אלישיב זצ"ל (מובא ע"י חתנו, ב"חשוקי חמד" לכתובות לב,א) בהקשר מקביל של מי שגרם נזק ע"י פריצה לא מבוקרת לכביש שגרם באופן עקיף לתאונה:

"...אולי אין לחייב את הרץ לכביש שלא התכוון להזיק. אמנם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) אמר שיש מקום לחייבו בדיני שמים, מכיון שידע שיש מכוניות בכביש, ומכונית עלולה להגיע פתאום, הרי שפשע במה שרץ לכביש, ונחשב קצת שנתכוון להזיק, ולכן אולי חייב בדיני שמים".

למדנו מדבריו, שיש מקום לדון מקרה של פשיעה בדומה למקרה של כוונה, ועל כן בהרבה מקרים של גרמא אף כשאין חיוב בידי אדם יש חיוב לצאת ידי שמים אף בלא מתכוון להזיק. במקרים כאלה ראוי לעשות פשרה משמעותית.

 

הנתבע הביע את נכונותו לתשלום מכח פשרה סך של 3,000 ₪ לתובעים.

בעיני בית הדין, תשלום זה הוא תשלום הגון במקרה שכזה שבו, כאמור, מעיקר הדין נראה שאין לחייב את התלמידות אפילו על הנזק הממשי שנגרם לתובעים, וכל שכן, שמעיקר הדין אין לחייבן על מניעת הריווח בארגון הטיול.

כפי שנראה בפרק הבא, גם אילו היה אפשר לחייב הוצאות בידי אדם מעיקר הדין, סכום החיוב לא היה עולה בהרבה על הסכום הנ"ל.

         יג.        חישוב ההוצאות

התובעים הציגו בפנינו במכתב את פירוט ההוצאות:

 

  • הוצאות אוכל וציוד 3000 ₪.
  • ימי עבודה של התובע כאיש אבטחה - 450 כפול 3 = 1350 (מצ"ב תלוש משכורת) בממוצע ל 4-5 ימי עבודה בשבוע.
  • ימי עבודה של התובעת בהדרכת טיולים - 650 כפול 3 = 1950 (מצ"ב קבלה מיום עבודה). התובעים מצהירים כי נתקבלו הצעות להדריך באותו היום.
  • נהג- 250 ₪.
  • מאבטח- 400 ש"ח (יום עבודה אחד).
  • מדריכה- 550 ש"ח (יום עבודה אחד).
  • סך הכל: 6,550 ₪.

מה היא דרך הבירור הנדרשת על פי ההלכה?

התובעים לא הביאו ראיות (מסמכים או עדים) על הוצאותיהם.

בעניין חיוב הוצאות לכלה שביטלה האירוסין, פסק הרמב"ם (זכייה ומתנה פ"ו הל' כד):

"והוא שיהיו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל"

 וכן פסק השו"ע, אבן העזר סי' נ סע' ג.

בעניין הוצאות המוטלות על סרבן, קובע הרמ"א (יד,ה) שהתובע צריך לברר כמה הוציא, או הב"ד ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו. וביאר שו"ת ושב הכהן (נג, מובא בפת"ש שם ס"ק טז):

"דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא, אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי... אבל אם אינו יכול לברר אז השומא היא בענין אחר, שישומו לו בפחות שבהוצאות".

דהיינו ראשית התובע צריך להוכיח את הוצאותיו וזאת על ידי אסמכתאות מתאימות. גם לאחר הבירור צריך בית הדין לבדוק שלא הייתה הפרזה בהוצאות מעבר לנדרש.

במקרה שהתובע אינו יכול להוכיח, בית הדין ישום בעצמו את ההוצאות אך ב"בפחות שבהוצאות" (שיעור מינימאלי).

בעניין זה יש לציין גם את סמכות בית הדין לפשרה המאפשרת בירור מוערך ולא מדויק (על ידי מומחים שמחייב עלות נוספת על הצדדים, או במקום שלדעת בית הדין הדבר אפשרי, על פי הערכת הדיינים).

כעת נעבור לדיון פרטני בסכומים שהעלו התובעים כפירוט הוצאותיהם:

אוכל וציוד

בבית הדין נאמר שהתביעה על האוכל היא 2,000 ₪, ובכתב התביעה גדלה ההוצאה ל-3,000 ₪ ונוסף סעיף "ציוד" שלא נתברר טיבו.

ככלל לא הוצגו קבלות על הקנייה או על הציוד המדובר.

יש לציין שבמהלך הדיון נאמר שהתובעים הציעו לבנות בבוקר הטיול לרכוש את האוכל ב-1,300 ₪. הסכום המופחת של 1,300 ₪ נראה אכן קצת זול מהמקובל שכן סכום זה מבטא עלות של אוכל בשרי לקבוצה של 23 בנות ואמור היה לכלול 6 ארוחות דהיינו סך הכל לאדם לארוחה כ-13.5 ₪.

על כן נראה לקבל את הסכום הזה כסכום המבטא את המחיר של האוכל. אין לחשב את עלות האוכל מוכן וארוז, מכיון שמרכיב העבודה חוייב להלן בסעיף של היעדרות התובע מעבודה כדי להכינו, ואין לחשב הדבר פעמיים.

מחיר הציוד לא פורט ולא נחייב עליו באופן נפרד.

יש מקום לדון גם על המהירות בה האוכל הועבר לגמ"ח ולא ניתן למדרשה, והאם נעשו כל המאמצים לאפשר למדרשה לקנות את האוכל.

נשמעה בבית דין גירסת התובעים שפעלו לפי דעתם כפי יכולתם. מאידך המדרשה מצידה ניסתה בבוקר להציע את רכישת האוכל והדבר לא צלח.

הסמ"ע (סימן שלג, ס"ק ל),  בעניין מי שהזמין מוצר מאומן וביטל את הזמנתו, קובע שהאומן הניזוק חייב לטפל בחפץ ולנסות למוכרו בעצמו, ויכול לדרוש רק את ההפרש. אם כן, מוטל היה על התובע לנסות להשתמש באוכל באופן רווחי, ולפחות להתאמץ ולמצות את האפשרות של רכישת האוכל על ידי המדרשה.

גם אם היה קשה לתובע למכור את כולו, בוודאי היה יכול להשתמש בחלק ממנו לעצמו (הרי זה היה מיועד להקפאה ומן הסתם היו גם דברים של שימורים, וכן יש לשער שבין קרובים ומכרים, או על ידי מכירה בהנחה גדולה מאוד, היה יכול לצמצם הפסדים לגבי האוכל.

לאור האמור, לדעת אחד הדיינים, הגם שנוטה לשער העלות ב1,500 ש"ח, יש להוריד מסכום זה 300 ש"ח ולהגיע לסכום של 1,200 ₪ עבור האוכל.

הפסד ימי עבודה של התובע

הערכת התובע נקבעה על פי שלושה ימים, אמנם לא נתברר לנו מדוע היה צריך את כל הימים. קניות ניתן לבצע גם בשעות הפנאי ובישול לכאורה ניתן לעשות גם ביום אחד.  על כן לדעת אחד הדיינים יש לצמצם את החיוב ליום אחד בלבד בסך- 450 ₪. לדעת הרוב, נראה לחייב 650 ₪.

הפסד ימי עבודה של התובעת

הערכה נקבעה על שלושה ימי עבודה בסך 1950 ₪. לא ברור על מה נדרש הכסף, הרי לטיול הזה התובעת לא הייתה אמורה לצאת אחרי שנפצעה, ולצורך ההכנות מן הסתם היה מספיק פחות זמן.

לדעת אחד הדיינים, כפי שהערכנו ביחס לתובע יום עבודה אחד כך ביחס לתובעת יש להסתפק ביום אחד בסך 650 ₪.

דיין אחר הבין שמדובר על ימי הטיול ולא ההכנות ועל כל פנים, לא הוכח שנאלצה לא לקחת עבודה אחרת בגלל זה, וגם לא היה משתלם לוותר על יום עבודה של 650 ₪ בשביל הכנות טכניות שכל אחד יכול לעשות אותם. לשיטתו יש לשער סכום של 200 ש"ח.

לדעת הדיין השלישי, היה מן הדרוש לבקש הבהרה בנקודה זו, אלא שלא נעשה כך הואיל ואין מזה נפקא מינה מעשית, וכדלהלן.

תשלום לעובדים

התובעים מעריכים ב-1,200 ₪ את הוצאות העובדים. לפי הפירוט הבא:

נהג- 250 ₪. מאבטח- 400 ₪ (יום עבודה אחד). מדריכה- 550 ₪ (יום עבודה אחד).

לדעת אחד הדיינים, ההערכה נראית מופרזת, שכן אין סיבה לשלם לאנשים יום עבודה שלא עשו, אפשר היה לצמצם לפחות בחצי את ההוצאה ביחס למאבטח והמדריכה. על כן נראה להעמיד את הסכום של המאבטח ב-200 ₪ ואת המדריכה ב-275 ₪. נהג 250 ₪.

סה"כ: 715 ₪.

לדעת הרוב, אפשר להבין שאם שריינו שלושה ימי עבודה, יש לפצות אותם במשכורת של לפחות יום אחד ויש לשער סעיפים אלה במלוא הסכום של 1,200 ₪.

סיכום ההוצאות

לדעת דיין אחד, יש להעריך את ההוצאות בסך הכל: 3,115 ₪. לדיין השני יצא 3,200.  לדעת הדיין השלישי, ייתכן שעל ידי בירור נוסף היה מקום להערכה יותר גבוהה, אבל בכל מקרה רק קצת יותר.

        יד.        הכרעה יש לקבל את הצעת הפשרה

סכום הפשרה שהוצע (3,000 ₪) נמוך במעט מסכום ההוצאות שבית הדין מאשר כהוצאות (אילו היה מחייב מן הדין). בית הדין אינו קובע שלא היו הוצאות מעבר לכך, אבל כאמור חובת התובעים היתה להוכיח הוצאות בכדי לחייב לפי הדין, וחלק גדול מטענותיהם בענין זה לא הוכחו.

אכן יש מקום להתייחס גם לשיקולים נוספים של מניעת ריווח, ועניין זה קיבל משקל בכך שהנתבע שילם כמעט את כל ההוצאות ולא רק חלק מהן.

בסופו של דבר בית הדין מקבל את הצעת הפשרה כפסק דין מן השיקולים הבאים:

1. אין חיוב מן הדין אפילו עבור ההוצאות.

2. הסכום המוצע מכסה באופן עיקרי את כלל ההוצאות שבית דין יכול לאשר במסגרת הראיות והטענות שהובאו בפניו.

3. בכך שהתובעים מקבלים את עיקר הוצאותיהם, למרות שאין חיוב מן הדין, יש גם פיצוי מסויים על הפסד הרווח.

על רקע שיקולים אלו התקבלה ההכרעה . ההכרעה נמסרה לצדדים ביום כ"א בסיון תשע"ג, 30 במאי 2013 ולהלן עיקרי פסק הדין הנ"ל.

  1. לדעת המיעוט, מכח הפשרה יש לחייב את הנתבע בפיצוי מלא של הנזק, אך לא לשלם כל רווח מתוכנן.
    לדעת הרוב, גם מדין פשרה אין לבית הדין לחייב את הנתבע במלוא הנזק.

הסכום שנקבע בדעת רוב, הוא: 3,000 ₪. נעיר שהנתבע הביע נכונות עקרונית לשלם סכום זה ככיסוי הוצאות. מכיוון שמוסכם שכבר שולמו 830 ₪, חייב הנתבע 2,170 ₪.

  1. בית הדין אינו רואה לנכון לפצות את הצדדים על עוגמת נפש, שלצערנו נגרמה לשני הצדדים, ללא כוונת זדון.
  2. שני הצדדים ישתתפו באופן שווה באגרת בית הדין שהיא 500 ₪. לכן, הנתבע ישלם 250 ₪ לתובע כהשתתפות בדמי האגרה.

        טו.        בקשה חשובה של בית הדין מהנתבע

 דין תורה הוא דרך ראויה לבירור מחלוקות מסוג זו שהובאה בפני בית הדין.

על כן, אין לבא אל התובעים בטענה ובטרוניה על פנייתם לבית הדין. הנהלת המדרשה מתבקשת לדאוג שלפרנסת התובעת לא יאונה כל רע בעקבות הפרשה המצערת, למרות שהיו מתחים בין הצדדים.

ראוי שהמדרשה לא תפסיק להשתמש בשירותיה הטובים של התובעת בגלל אי הנעימות.

 

הנימוקים נמסרו ביום חמישי ח' בתשרי תשע"ד, 12 בספטמבר 2012.

והאמת והשלום אהבו

__________________

__________________

__________________

הרב מנחם יעקבוביץ

הרב דניאל מן

הרב דניאל כ"ץ

 

תגיות

לאחר שהחל בביצוע העבודה - חובת המזמין לשלם שכר עבודה כוונה להזיק - הצורך בכוונה הפסקת עבודה על ידי המעביד - בקבלן גדרו - כקנס גדרו - הבחנה בין מעשה שנעשה למטרת רווח לשלא נעשה למטרת רווח דיבור שגרם לנזק - הוציא הוצאות על סמך חבירו בשותפות - חיוב בדיני שמים חיוב בעל דין בתשלום הוצאות יריבו - בירור ההוצאות סימן רכז - סעיף ד סימן יד - סעיף ה סימן שעח - סעיף ז סימן שלג - סעיף ח דף עו - עמוד א פרק ו - הלכה כד פרק ו - הלכה כד סימן נ - סעיף ג סימן נ - סעיף ג סימן שלג - סעיף ב דף מח - עמוד ב סימן שלג - סעיף א דף צג - עמוד ב דף צט - עמוד ב סימן רלב - סעיף כ שו - הלכות אומנים - סעיף ו אונאה במכר - כשהקונה שהתאנה רוצה לקיים את המקח ולקבל את ההפרש כוונה להזיק - פשיעה ככוונה סימן שפט - סעיף כ