בס"ד


מס. סידורי:1547

ועד בית התובע נזקים מדייר - ערעור

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ערעורים
דיינים:
הרב בלוך חיים
תקציר:
ועד הבית תבע נזקים מהדייר על נזקים שנגרמו לרכוש המשותף, ותוקנו על ידי הועד, בית הדין פסק שעליו לשלם סכום מסוים, על החלטה זו ערער ועד הבית
פסק הדין:
הערעור נדחה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ד אייר תשע"ב

בס"ד, ‏י"ד אייר תשע"ב

‏06 מאי 2012

תיק מס' 71098, בקשת ערעור

החלטה- ועד בית התובע נזקים מדייר - בקשת ערעור

לפסק הדין

בעניין:              נציגות הבית המשותף ע"י יו"ר הנציגות

המבקשת

נ ג ד

דייר בבניין

המשיבים

הובאו לפני המסמכים הבאים: מכתבי התובעים והנתבעים; החומרים שהגישו הצדדים לביה"ד כולל חוות הדעת ותמונות הצנרת; פרוטוקול הדיון; פסק הדין; בקשת הערעור ותגובת המשיבים לבקשת הערעור.

בקשת ערעור בתיק זה דינה להידחות.

ערעור בבי"ד זה מבוסס פרק ט בסדר הדין של בית הדין (מופיע באתר ארץ חמדה – גזית).

"אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

א.      טעות בהלכה.

ב.      טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

ג.        פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון."

במקרה דנן, לא נטענו טענות לגבי פגיעה בניהול הדיון, אך לעומת זאת נטענות טענות של טעות בדין וכן לגבי הערכת המציאות.

לפני שנתייחס בפירוט לטענות שעלו בבקשה לערעור, נאמר שנראה שהמערערים התעלמו משתי נקודות חשובות.

א.      בית הדין דן על פי דין תורה, וכדי לטעון שהיתה טעות בהלכה צריך להביא ראיות לכך מעולם ההלכה.

ב.      בפסק דין ספציפי זה, הצדדים נתנו סמכות מיוחדת לדיין לפעול בענין הערכת המציאות על פי שיקול דעתו. כפי שעולה מהפרוטוקול בעמ' 7, וכפי שכתב הדיין בפסק הדין בעמ' 1.

הגמרא אומרת (בבא קמא מו, א):

"חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה".

וכפי שנכתב בפסק הדין (עמ' 5), אומדנא, גם אם היא חזקה מאד אינה נידונה כראיה להוציא ממון. הטענה שעלתה בבקשת הערעור היא שבמקרה דנן אין צורך בראיה חזקה כ"כ, כיוון שהדיון אינו עוסק בדיני נפשות או בנגיחות שוורים - אין לה על מה שתסמוך, וכל הוצאת ממון דורשת ראיה חזקה שהיא שוות ערך לעדות.

אמנם ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם ניתן לדון ולהוציא ממון על פי אומדנא. עיין לדוגמא במאמר של הרב דניאל כץ בכתב העת אמונת עתיך (ניסן-סיון תשע"ב מעמוד 90 ואילך), ושם הביא את תשובת הרא"ש (קז,ו; נפסק בשו"ע חו"מ יב,ה), שניתן לפסוק ולהוציא על פי אומדנא כאשר הוא דן מכח הפשרה. ואכן הדיין במקרה דנן ניצל את סמכותו וחייב את הנתבעים בפיצוי חלקי, למרות שלא היתה כאן ראיה מספקת להוציא ממון, וזאת מכח סמכותו כבורר וכמפשר.

בנ"ל יש בכדי לדחות את הטענות 1,2,3,7,8.

בעניין אמות המידה בשביל פדיון השבועה (טענה 4), אכן לא נרשמו בפסק הדין אמות המידה, אך אלו נטועים בנוהג של בתי הדין, שכאשר ישנו חיוב ברור של שבועת היסת, פודים את השבועה בערך בשליש התביעה, כפוף לנסיבות הענין. במקרה דנן כפי שהובהר בפסק הדין (סוף עמ' 3 – עמוד 4), לא היה כאן חיוב ברור, והדבר נתון במחלוקת בין גדולי האחרונים, באלו מקרים ניתן להגדיר את טענת התובע כטענת ברי המחייבת שבועת היסת, כאשר התביעה מבוססת על עדותו של עד המוגדר כפסול לעדות. אמות המידה לפסלות העדים מבוארים היטב ברמב"ם הלכות עדות פרקים ט – יא ובשו"ע חושן משפט סימנים לג – לה. כיוון שכן, משקל פדיון השבועה הוא כמובן הרבה פחות ממקרה שבו חיוב השבועה ברור.

בענין המע"מ (טענה 5), במשך הדיון לא עלה נושא המע"מ, ובפרוטוקול לא הוזכר שצריך להוסיף סכומים נוספים מעבר לסכומים של העלויות של התיקון, על כן אין מקום לתבוע זאת עכשיו.

בענין טענת ההשבחה (טענה 6) נטען שלא הובאו ראיות. האם צריך להביא ראיה לכך שרכב חדש שווה יותר מרכב בן ארבעים שנה (מאותו המודל)? המדובר בבית ישן, צנרת ישנה, שבוודאי יש להם אורך חיים מסוים ומוגבל, וכאשר היא מוחלפת בצנרת חדשה וחדישה ודאי שיש בכך השבחה. משמעות ההשבחה הזו היא בתחום שיקול הדעת הרחבה שנתנה בידי הדיין, ועל כן אין מקום לטעון כנגדה.

בעניין התביעה לתשלום הוצאות (טענה 9) – ככלל בית הדין לא מזכה אף צד בהוצאות כאשר שני הצדדים התנהלו בצורה ראויה, הופיעו לבית הדין כמתחייב, ולא תבעו תביעה קנטרנית, או התחמקו בצורה שיש בה רמאות. ישנם מקרים יוצאי דופן בהם בית הדין רואה לנכון לחייב צד מסויים בהוצאות. אין במקרה זה שום עילה מיוחדת שיש בה בכדי לשנות את הנוהל הרגיל שכל צד משלם את הוצאותיו.

על כן, כאמור, לאחר בדיקת טענות המערערים, אינני רואים מקום לאפשר במקרה זה הגשת ערעור.

בתשובה זו להודעת הערעור לא ראיתי לנכון להתייחס בפרוטרוט לתגובת המשיבים, כיוון שהבקשה נדחתה. רק בעניין טענת הנתבע כנגד בית הדין על הפרת עיקרון השוויון בכך שלא אפשר הגשת ערעור נגדי אומר, שאני דוחה טענה זו. אין בית הדין אחראי לדברים שנאמרו בין הצדדים, אך אפשרות הערעור מעוגנת ומפורסמת בסדרי הדין של בית הדין המופיע באתר בית הדין. על הבא בשערי בית הדין להתעדכן על זכויותיו וחובותיו לפני שהוא בא לבית הדין. אילו בית הדין היה מגלה רק לצד אחד על האפשרות להגיש ערעור, אכן היתה טענה קשה לפגיעה בעיקרון השוויון, אך הפרסום הוא לכולם בשווה ולנתבע אין לו אלא להלין על עצמו.

ובזאת באתי על החתום

_________________

הרב חיים בלוך, אב"ד

תגיות

אין משביעים - לפי אומדן דעת בית הדין סימן יב - סעיף ה דף מו - עמוד א