בס"ד


מס. סידורי:1541

הזמין תפילין וביטל את ההזמנה בעקבות פגמים

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ירושלים
דיינים:
הרב ארנרייך משה
הרב כ"ץ אריה
הרב לוי סיני
תקציר:
הנתבע פנה אל התובע בבקשה שייצר לו בתים לתפילין באיכות גבוהה, נחתם חוזה שבו התובע מתבקש לייצר כל חודש במשך עשרה חודשים, בפועל לאחר ארבעה חודשים הנתבע הפסיק את אספקת התפילין ביוזמתו, משום שלטענתו התפילין היו באיכות גרועה, לטענת התובע התפילין היו באיכות לפי החוזה, אף שהיו באיכות בינונית.
פסק הדין:
הנתבע פטור מתשלום על 60 זוגות התפילין שלא נרכשו על ידו מהתובע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אדר תשע"ג

א' אדר תשע"ג      

‏11 פברואר 2013      

תיק 72029      

פסק דין

על פסק זה הוגש ערעור

בעניין שבין

           יצרן בתים לתפילין            

- התובע

 

לבין      סוחר תפילין

          

 

- הנתבע

             א.     תמצית הרקע עובדתי, תביעות, ופסק הביניים

התובע והנתבע עוסקים ביצור מוצרי סת"ם ומסחר בהם.

הנתבע,  פנה אל התובע לפני כשנה, בבקשה שייצר עבורו בתים לתפילין באיכות גבוהה במיוחד, שכן יש לו לקוח המעוניין ברכישה על בסיס קבוע, של בתים מסוג זה. הנתבע נענה לאתגר, ולאחר תקופה מסויימת של פיתוח מול בעלי מקצוע העוסקים בשלבים השונים של יצור בתי התפילין (עיבוד, ריבוע, הכנסה, צביעה), ייצר דוגמה של הבתים ברמה אותם יוכל לייצר באופן סדרתי.

הנתבע אישר את הדוגמה, ועל בסיס דוגמה זו נחתם בין הצדדים חוזה. עיקרו של החוזה הוא התחייבות הנתבע לרכישה של 100 זוגות בתים בתנאים הבאים: רכישה של 10 זוגות בתים מידי חודש בחודשו, החל מחודש תמוז תשע"א, למשך עשרה חודשים, במחיר של 1,421.80 ₪ לזוג. מחיר זה כולל את הכנסת הפרשיות אותן יספק הנתבע לתוך הבתים, איטום וצביעה של הבתים. איכות הבתים נקבעה על פי הדוגמה שייצר התובע.

בפועל, עד היום סופקו 40 בתים. במהלך התקופה, הביע הנתבע חוסר שביעות רצון מאיכות הבתים וצביעתם. בתים רבים הוחזרו לתובע מייד במועד האספקה לתיקונים שונים.

לאחר אספקת אותם 40 זוגות, הודיע הנתבע לתובע כי הלקוח שלו ביטל את ההתקשרות, ועל כן הוא לא מעוניין להמשיך את החוזה ולקבל את יתרת הבתים.

יש לציין, כי בחוזה ההתקשרות שבין הצדדים, נקבע הרב י' כבורר מוסכם. הצדדים פנו אליו, והוא ביקש שלא לדון בעניין והפנה את הצדדים לבית דין זה. הצדדים קיבלו את דבריו, וחתמו על הסכם בוררות, ומכאן הסמכות של בית דין זה.

 תביעות

התובע דרש:

1. את התמורה הכספית ל40 הזוגות שכבר סופקו.

2. המשך העסקה, דהיינו לספק לנתבעים 60 זוגות תפילין נוספים בתמורה הכספית שנקבעה.

3. פיצוי על עוגמת הנפש.

תביעות נגדיות של הנתבע:

לטענתו של הנתבע, העסקה הופסקה לאור אי עמידה של התובע באיכות הנדרשת והמוסכמת. על כן הוא תובע:

1. הפסד רווחי עסקה זו - 30,000 ₪.

2. הפסד רווח עתידי -  60,000 ₪ עבור שנה אחת.

3. פגיעה במוניטין, תובע הנתבע סך של 25,000 ₪.

סך הכל- 115,000 ₪.

הכרעת ביניים

בפסק הביניים, קבע בית הדין שיש לדחות את התביעות הנגדיות של הנתבע, ויש לקבל את תביעתו הראשונה של התובע לתשלום עבור 40 הזוגות שסופקו לו.

פסק סופי זה, יכריע בשאלה, האם זכאי התובע לדרוש מן הנתבעים לממש את המשך העסקה, או זכאי לפיצוי על הפסקת העסקה על ידי הנתבע (תביעות 2,3 של התובע).

             ב.     תמצית טענות התובע

לטענת התובע, הוא סיפק זוגות תפילין ברמה שנקבעה, והוא נכון לספק עוד 60 זוגות תפילין כאלו, כפי שכבר סופקו על ידו. המועדים לאספקת רוב זוגות התפילין הנוספים כבר חלפו.

במענה לטענת הנתבע שהוא לא עמד בזמנים, טוען התובע שהנתבע הוא שהתעכב בכך שלא הביא לו את הפרשיות מספיק זמן לפני המועד שנקבע לאספקת הבתים.

התובע טוען, כי בתחילת הדרך, כאשר ביקש ממנו הנתבע לייצר בתי תפילין ברמה אותה הציג, הוא הבהיר לנתבע שעל מנת להגיע לרמה כזו עליו להשקיע מאמצים רבים. אשר על כן, העניין משתלם עבורו רק אם העסקה תהיה של כמות גדולה.

התובע הדגיש בדיון, שלמרות שידע שהנתבע רוכש את התפילין לצורך עסקה אחרת, הוא הקפיד שלא לתלות את העסקה שבינו לבין הנתבע באותה עסקה. כמו כן, הוא הקפיד להגדיר את האיכות הנדרשת על פי הדוגמה שייצר הוא בעצמו, ולא על פי דוגמאות של יצרנים אחרים. זאת ועוד, על פי החוזה, אישור האיכות של המוצר יתבצע במועד האספקה של התפילין ולא בכל מועד אחר. הנתבע קיבל את התפילין, ואישר אותן במועדי המסירה – לאחר התיקונים שדרש, על כן עמד בהתחייבותו. 

              ג.     תמצית טענות הנתבע

הנתבע טוען, שהתפילין שסופקו לא תאמו את הסטנדרט שנדרש על ידי הלקוח שלו, וגם לא עמדו בסטנדרט שמייצגת הדוגמה אותה ייצר התובע. כמו כן, היו איחורים רבים באספקה של התפילין.

הנתבע הסביר, שהלקוח נוהג לרכוש בתי תפילין מהיצרן הטוב בשוק, והנסיון היה לייצר מוצר ברמה דומה. כמו כן, הלקוח מקפיד מאוד על פרשיות מיוחדות, ואספקתן מוגבלת: מדובר על פרשיות שהסופר טובל לפני כל כתיבה של שם ה'. לטענתו, העיכוב באספקת הפרשיות, היה לאחר הסבב הראשון, כאשר הלקוח ראה שאיכות הבתים אינה תואמת את הציפיות שלו. על כן העדיף להעביר את הפרשיות שהיו ברשותו לספק אחר, אשר הבתים אותם ייצר תאמו את הציפיות של הלקוח, והוא העביר לנתבע ולתובע פרשיות באופן מדוד.

הנתבע טען, שבכל אספקה הוא השיב את התפילין לתיקונים ורק אחר כך הגישם ללקוחות שלו. למרות שהוא אינו מומחה בבתי תפילין, עם הגשת התפילין הוא ראה שהן ברמה פחותה מן הדוגמה באופן משמעותי וניכר. לטענתו, לפחות ביחס לחלק מסבבי ההספקה – גם כאשר לקח לבסוף את התפילין, היה זה משום שהעדיף לצמצם את העיכוב באספקה על פני נסיון נוסף לשיפור נוסף באיכות הבתים.

התוצאה של האיכות הבינונית (ביחס לדוגמה ולסטנדרט המצופה) של הזוגות שסופקו היא שהלקוח שלו הפסיק את ההתקשרות ביניהם, ואינו מעוניין יותר ברכישת תפילין ממנו.

לביסוס טענותיו הגיש הנתבע מספר מסמכים:

  1. שתי חוות דעת שהשוו בין שני תפילין של ראש. על פי שתי חוות הדעת, התפילין המסומנות באות א' איכותיות יותר מאלה המסומנות באות ב'.
  2. מכתב מהלקוח שבעסקה, בו נכתב כי איכות התפילין שסופקו לא היתה בהתאם לציפיות שלהם, ועל כן הפסיקו את ההתקשרות. לטענתם, יש בידם עוד זוגות שאומנם רכשו, אך אינם יכולים לשווק ללקוחותיהם הדורשים איכות מקסימלית.
  3. תכתובות sms בין הצדדים.

על רקע טענת הנתבע, שהתובע לא עמד בהתחייבותו לספק בתי תפילין באיכות שנקבע, וכן לא עמד בזמנים שנקבעו, תובע הנתבע את הפסד רווחיו הצפויים מן העסקה, וכן נזקים שנגרמו לו. כמו כן, בוודאי שהוא פטור מן התביעה למימוש המשך העסקה.

בנוסף לטענות ההגנה, מבקש הנתבע בסיכומים, לעיין מחדש בפסק הביניים שניתן:

"מאחר והוברר כי על פרטים רבים משמעותיים מאד ישנה הודאת בע"ד, בין היתר הודה התובע כי בשעת החתימה על ההסכם היה ברור לו כי ביכולתו לספק בתים ברמה כה גבוהה, ועל בסיס התחייבותו זו נחתם החוזה, הרי שיש מקום לעיון מחודש וקיום דיון על עצם מהותו של החוזה והפרתו."

             ד.     נושאי הדיון

  1. דינה של עסקה להזמנת מוצר שבוטלה
  2. אופיה של העסקה בנדון דידן
  3. פיצוי על ביטול העסקה אם התפילין שסופקו היו באיכות הנדרשת
  4. האם התפילין שסופקו היו באיכות הנדרשת

             ה.     תביעת התובע לקיום המקח

כאמור, התובע דורש קיום המקח. לעומת זאת, הנתבע טוען שאינו מחוייב לקיים את ההתחייבות לרכוש את בתי התפילין – שכן ברכישת 40 הזוגות הראשונים, התברר שאין ביכולתו של התובע לעמוד בסטנרדט הנדרש והמוסכם. על כן, גם ביטל הלקוח שלו את ההתקשרות.

יתר על כן, בדיון האחרון, וכן בסיכומים, טען הנתבע כי מדבריו של התובע, התברר שאין מדובר על בתים באיכות גבוהה במיוחד, כפי שמצופה שינתנו עבור מחיר כה גבוה, ועל כן מדובר במקח טעות, ועליו להשיב חלק מן התמורה שקיבל עבור התפילין.

בין הצדדים ניטשה מחלוקת בפרשנות החוזה ביחס למקומו של הלקוח (צד ג') בבחינת איכות הבתים. לטענת התובע, הנתבע עצמו הוא הקובע האם הבתים הם באיכות הנדרשת, ואילו לטענת הנתבע, ברור היה שהלקוח שלו, צד ג', שלצרכו מוזמנים הבתים – הוא הקובע האם הבתים עומדים בדרישות. על כן, לטענת הנתבע, כיוון שהלקוח שלו לא היה מרוצה, יש הצדקה לביטול העסקה.

               ו.     דינה של עסקה להזמנת מוצר שבוטלה

התובע דורש לממש את העסקה.

יסוד החיוב לקיום העסקה, נובע מההסכם בו יש הזמנה והתחייבות לרכישה של בתי התפילין במועדים מסויימים.

מצאנו לדרישה כזו מקור בהלכה, וכך כתב בשו"ת הרא"ש כלל קד סימן ו :

"ילמדנו רבינו. ראובן הלך לאומן, ואמר לו: עשה לי כך וכך הלילה ואקחנו למחר, והוא עשה אותו דבר, ולמחר הלך לו ואמר לו: טול הפעולה שאמרת לי לעשות, שאם לא תטלנו, תפסד; וראובן אמר לו: כבר לקחתיה מאחר.

תשובה: על מעשה האומן, חייב המצוה לפרוע לאומן כל הפסדו, משום דינא דגרמי. מידי דהוה אהלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה לחה, נותן להם שכרם משלם (ב"מ עו:), שעל ידו הפסידו מלאכת היום; והכא נמי, על פי דבורו הפסיד".

מתשובת הרא"ש עולה, שכאשר אדם לא קנה חפץ שהזמין, עליו לשלם לו את הפסדיו של היצרן. לדעת הרא"ש יסוד החיוב הוא נזיקין – דינא דגרמי, על כן, חייב הרא"ש רק במצב בו החפץ שהוזמן ינזק אם הקונה המזמין לא ירכוש אותו.

וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן של סעיף ח:

"אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב".    

וכתב הסמ"ע  (שלג ס"ק ל) , שאחריות המכירה היא על האומן ולא המזמין:

"דמדוקדק מלשון הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי, רק הפסידא שיהיה לו כפי הפיסוק שפסק עמו הבע"ה מתחילה מהכלי צריך להוסיף לו על הדמים שיקבל האומן":

ובנתיבות המשפט (שם, ביאורים ס"ק טו) הקשה, מדוע חייב לשלם דווקא אם החפץ המבוקש ייפסד, שהרי אדם ששכר את חבירו לפעולה מסויימת והוא ביצע את אותה פעולה, חייב לתת לו שכרו גם אם אין למזמין כל צורך בפעולה. וז"ל נתיבות המשפט:

"קשה, למה הוצרך שיהיה דוקא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד דהיינו דבר האבד, ובסימן של"ו [סעיף ב'] מבואר דאפילו בציוה לו לעשות דבר של הפקר ואמר שכרך עלי חייב לשלם ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך.

ולכן נראה דדוקא בשכירות פועל דאין צריך קנין חייב דמזה מיירי בסימן של"ו, והכא מיירי שלא אמר לו שיעשה בתורת שכירות, רק שאמר לו שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין לפי שוויו, דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף, רק בדבר האבד חייב מטעם גרמי".

הנתיבות מבהיר שיש להבחין בין שתי אפשרויות שונות: האפשרות האחת היא שאדם שוכר את חבירו לפעולה מסויימת, והאפשרות השניה היא שהוא מזמין ממנו מוצר במטרה לקנותו.

באפשרות הראשונה, חובתו של המזמין היא מדין שכירות פועלים – ובכגון זו, אם עשה הפועל את פעולתו, חובתו של המזמין לשלם את שכר העבודה המלא, בלא קשר לשאלה האם המזמין מעוניין ברכישה או לא, ובלא קשר בשאלה האם החפץ ייפסד אם לא יירכש על  ידי הקונה או שלא ייגרם לו כל נזק. יתר על כן, יתכן שיהיה חיוב כבר משעת 'תחילת מלאכה', אף טרם השלמת המלאכה.

אך אם המזמין לא שכר את חבירו לפעולה, אלא שקבע עימו שהוא ירכוש את המוצר לאחר שיוכן עבורו – הבסיס לתביעה הוא נזיקי בלבד, מדינא דגרמי. חיוב מכח קניה לתשלום התמורה המלאה, יווצר רק לאחר משיכת החפץ.

דברי הסמ"ע, גם הם תלויים בהבחנה זו. שכן לכאורה, אם חייב לשלם לו שכרו כפועל, המזמין אינו יכול לדרוש מן האומן למכור את החפץ עבורו, כשם שאינו יכול לומר מעסיק לפועל – טול מה שעשית בשכרך (שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף ב). לעומת זאת, לפי עמדת נתיבות המשפט, שהרא"ש והשו"ע דיברו דווקא במקום בו לא שכרו כפועל, אלא הזמין מוצרים לרכישה בקניין, אין שכרו כשכר פועל, והחיוב נובע רק מדיני הנזיקין. כל עוד יכול האומן למכור את המוצר לאדם אחר, אין כאן נזק.

לכאורה, נפקא מינה נוספת בין המצבים תהייה כאשר המחיר עליו הוסכם הוא גבוה ממחיר השוק. אם מדובר על שכירות פועל, שכבר התחייב בה – הרי הוא חייב בכל שכרו. לעומת זאת, אם יסוד החיוב הוא דינא דגרמי – הרי צריך לבדוק מהו הפסדו של בעל המלאכה. ההפסד אינו קשור למחיר שהציע הרוכש, אלא נובע מכך שהאומן הכין מוצר ששווה סכום מסויים, והוא מתקלקל. על כן, מדינא דגרמי, ישלם רק את המחיר הריאלי, ולא את המחיר שנקבו אם הוא גבוה ממחיר השוק (ובנדון דידן, יש לדון אם היה חייב מדינא דגרמי – האם יש להתייחס גם להוצאות והפסדי הכנסות אחרות בזמן פיתוח המוצר).

עוד נפקא מינא בין שני המצבים היא שאם יסוד החיוב הוא מדינא דגרמי בלבד, הרי אין לחייב מדינא דגרמי במציאות של אונס, אלא רק במזיד או ברשלנות. (ראו לדוגמה שולחן ערוך חו"מ סימן שלג סעיף ב).

               ז.     אופיה של העסקה בנדון דידן

מלשון ההסכם שבין הצדדים עולה, שאופיה של העסקה בנדון דידן הוא מכירה, ולא שכירות פועלים. כך במבא להסכם "הראה המוכר לקונה"; בסעיפים ב-ג נקרא הנתבע "הלקוח". בסעיף ח "הנתבע מזמין... לפי רמת הגימור שאצל הקונה". וסעיף האחרון להסכם, שוב נזכרים הצדדים המוכר וקונה.

למרות זאת, יש כמה שיקולים שמעוררים ספק בקביעה נחרצת, שעל פי נתיבות המשפט דינה של העסקה כעסקת מכר בלבד, וכיוון שלא נעשתה מעשה קניין ב-60 זוגות התפילין הנתבע כלל לא התחייב לשלם את תמורתם, שכן לשון נתיבות המשפט היא:

"והכא מיירי שלא אמר לו שיעשה בתורת שכירות, רק שאמר לו שאחר שיעשהו לעצמו יקנהו ממנו בתורת קנין לפי שוויו, דאז לא נעשה שלוחו להתחייב תיכף..."

דהיינו, המזמין מבקש מבעל הבית להכין את המוצר, והוא יקנה את המוצר בשווי המקח באותה עת. לעומת זאת בנדון דידן, הייתה הסכמה מראש על מחיר גבוה מהנהוג בשוק (לתפילין רגילים). יש סברה לומר, שכיוון שאין דרך להפוך את המחיר הגבוה למחייב מבחינה הלכתית, אלא בדרך של 'שכירות פועלים', כך יש לפרש את ההסכמה שבין הצדדים כאשר קבעו מחיר מראש.

נקודה נוספת שניתן לציין היא, שחלק מן ההתחייבות בהסכם היא לא רק לספק מוצר, אלא גם להכניס את הפרשיות אותן סיפק הנתבע לתובע לתוך בתי התפילין. ולכאורה חלק זה מהווה שכירות פועלים כיוון שהתובע פועל בממונו של הנתבע. אך יש לציין, שאת העבודה הזו עבור 60 זוגות התפילין התובע כלל לא ביצע. ומאידך, אם נתייחס להזמנת 100 הזוגות כמלאכה אחת, נמצא שהפועל כבר התחיל במלאכתו.

לסיכום: לשון ההסכמה שבין הצדדים היא על מכירת מוצר. יש מקום קצת להסתפק בעניין לאור קביעת המחיר מראש, ומרכיב העבודה של הכנסת הפרשיות.

             ח.     פיצוי על ביטול עסקה, אם התפילין שסופקו היו באיכות הנדרשת

שאלת הפיצוי הראוי בהנחה שהתפילין סופקו באיכות ראויה נגזרת משאלת אופי העסקה.

אם מדובר על עסקת מכירה בלבד – הרי הזכות לפיצוי היא רק אם אין אפשרות לתובע למכור את בתי התפילין לאדם אחר, כפי שמפורש בשו"ע "והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב". משמע אם יכול למוכרו לאחר זמן, אין חיוב ממון.

נציין, שכאמור, כיוון שיסוד החיוב הוא גרמי, הפיצוי אינו ביחס למחיר שנקבע אלא ביחס למחיר השוק ולהוצאות ישירות בעקבות ההזמנה. נוכחנו לדעת, שהתובע מוצא פתרונות להעברת התפילין ליצרנים שעובדים איתו (לכן נותרו בידו רק כעשרים זוגות). אנו לא מקבלים את הטענה שהוא מסכים רק להחליף את הבתים. וגם אם מדובר בהחלפה, הרי שהוא יכול לבקש בתים אותם יוכל למוכר ביתר קלות. על כן, אם זהו יסוד החיוב – הפיצוי לא אמור להיות על פי המחיר המלא, אלא על פי מחיר השוק, וההוצאות הקשורות באופן ספציפי לעסקה זו.  

אם קיים חיוב משום שכירות פועלים, אזי יש מקום לכאורה לתשלום השכר המלא שנקבע. אך מצד שני, כאשר הפסקת העבודה לא נבעה מפשיעת בעל הבית, אין לבעל הבית חובה לפצות את הפועלים (ראו שו"ע חו"מ סימן שלג, א).

לאור האמור בפרק הבא, לא נרחיב עוד בנושא זה.

            ט.     האם סופקו בתים באיכות הנדרשת?

בפסק הביניים כתב בית הדין:

כבר בשלב זה נוכל לומר, שבהקשר של עסקה זו, לדעת בית הדין, די בירידה קלה מהסטנדרט בו יוצר הבית לדוגמה, על מנת לטעון שהבתים אינם תואמים את הסטנדרט הנדרש והמצדיק את ביטול העסקה. שכן, ברור היה לשני הצדדים, שהדרישות של הלקוח של הנתבע, ומכח זה של הנתבע הן מקסימליות. על כן, גם אם הלקוח אינו בר-סמכה להגדיר את איכות התוצר (כדברי התובע), אין לרדת מן האיכות הגבוהה שמייצגת הדוגמה אף במעט.

כיוון שעתה הדברים הם הלכה למעשה, נחדד את הדברים: בדיני מקח טעות, על מנת שחפץ יחשב פגום, צריך שהפגם יהיה כזה שהנוהג הוא להחזיר את המקח בעטיו. אם יש סיכום מפורש ניתן לדרוש את ביטול המקח גם בשל פגמים קלים יותר. וז"ל השו"ע שולחן ערוך חושן משפט סימן רלב, סעיף ו:

"כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין.

וכל שהסכימו עליו שאינו מום, ה"ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך".

בעסקה זו, שהדרישות הקיצוניות של הלקוח היו ברורות לשני הצדדים, דומה הדבר למי שפירש, שגם ירידה קלה באיכות המוצר תהווה עילה לביטול הרכישה.

התובע טען, שהנתבע הסכים לקבל את זוגות התפילין, ועל פי החוזה אין אפשרות חזרה לאחר לקיחת התפילין.

אנו מקבלים טענה זו ביחס לזוגות שאכן סופקו ונלקחו על ידי הנתבע (וכפי שנתייחס עוד להלן). אך השאלה אינה לגבי התמורה לזוגות אלו (שאכן בית הדין חייב לשלם עבורן תשלום מלא) אלא לגבי הזכות של הנתבע להתנער מהתחייבותו לרכוש זוגות נוספים.

לעניין זה, אנו בהחלט מקבלים את טענת הנתבע, שהוא הסכים לקבל את התפילין למרות שלא היה שבע רצון מהן, וזאת על מנת שלא לאכזב את הלקוח שלו. על כן, אם נקבל את הטענה שזוגות אלו לא עמדו ברף הנדרש באופן מלא, הנתבע אינו מחוייב להמשך העסקה, וזאת בדומה לדיני מקח טעות, שכן התברר שהתובע אינו יכול לעמוד באופן מלא בציפיות הגבוהות מאוד שיצר.

לאור מכלול העובדות שעומדות בפנינו, לדעתנו יש בסיס איתן לטענה שהתובע לא עמד במלא הדרישות המצופות ממנו על פי ההסכם. וזאת, גם אם נקבל את פירושו לחוזה, שהנתבע הוא היחיד שרשאי להחזיר את הבתים בשל אי שביעות רצון ואי התאמה ביחס לדוגמה.

הגענו למסקנה זו לאור מספר שיקולים: אין חולק, שבתים רבים הוחזרו לתיקון נוסף. אנו לא מקבלים את הטענה שזה מצב תקין ומה שאפשר לתקן אפשר לתקן. על מנת לעמוד ברמה הנדרשת בהסכם זה, ובהתאם למחיר הגבוה במיוחד שנקבע בין הצדדים, צריך להגיע למצב בו היצרן יכול לייצר בתים 'מושלמים', ולא אמורות להיות תקלות שחוזרות ונשנות. בסופו של דבר, ריבוי תקלות מגלה קושי לעמוד ברף הנדרש שהוא גבוה במיוחד.

גם מעיון בבתים שהוצגו לפנינו ניתן בהחלט לעמוד על הבדלים באיכות הצביעה והגימור של הבתים. זוג הבתים שהוצג בבית הדין נראה טוב פחות מהדוגמה. הן באות ש', כפי שהצביע הנתבע, והן במבט כללי, אך דקדקני, על הבית וגימורו (כולל הפינות והחריצים).

אנו מודעים לכך שעדות הלקוח (צד ג'), שנמסרה לבית הדין בכתב, יכולה לנבוע מאינטרסים אחרים (לדוגמה, אם הלקוח מצא ספק זול יותר או מכל סיבה אחרת). עם זאת, לאור מכלול העובדות לעיל, גם לה יש משקל מסוים. כך גם לגבי העדויות בכתב שנמסרו על ידי הנתבע.

כללו של דבר, כפי הנראה התובע אכן שיפר את איכות הבתים שהוא מייצר, לאחר מאמץ רב, אך קשה היה לו לעמוד ברמה של הדוגמה המיוחדת שיצר.

גם אם אין הוכחה גמורה שהתובע לא עמד בדרישות, אך יש בסיס סביר לכך וכך נראים הדברים, אין לתובע אפשרות לתבוע את מימוש ההסכם, או כל סעד אחר, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

               י.     דרישת הנתבע לדיון מחדש בהכרעה שבפסק הביניים

הנתבע, שהוא התובע שכנגד, מבקש מבית הדין, לדון מחדש בתביעה שכנגד שכבר הוכרעה בפסק הביניים. הוא מבסס בקשה זו בטענה שבדיון החדש התבררו עניינים עובדתיים.

בית הדין דוחה את הבקשה, מאחר שפסק הביניים שניתן לא היה מותנה מעמדו המשפטי כ"פסק חלקי" שאינו ניתן לשינוי מן הבחינה החוקית.

מעבר לנדרש, ביה"ד סבור שגם אין סיבה לשנות את פסק הביניים, מהנימוקים דלהלן:

ראשית, אנו דוחים את הטענה כאילו התובע הודה שבשעת החתימה ידע שאינו מסוגל לעמוד בדוגמה אותה יצר. התובע כלל לא הודה, ולדעתו הוא אכן ייצר בתי תפילין באותה איכות.

שנית, אנו גם דוחים את הטענה להטעיה, אונאה או כל טענה מסוג זה. הנתבע ראה את דוגמת התפילין, והסכים לשלם עבורה סכום גבוה מהמקובל בשוק. הנתבע הוא איש מקצוע, והסכים לסכום זה, בגלל לקוח מיוחד שהסכים לשלם סכום גבוה עוד יותר. אנו דוחים גם את ההוכחה לאונאה מכך שלטענת הנתבע הוא לא יוכל למכור את התפילין במחיר גבוה כפי שהובטח לו, והמחיר מושפע גם מן הלקוח. ברור שלקוח זה היה מוכן לשלם מחיר שחורג מן המקובל והעובדה שאין אחרים שמוכנים לשלם מחיר זה אינה מהווה ביטוי לאונאה.

עבור 40 זוגות התפילין הנתבע גם קיבל את התמורה המלאה מן הלקוח. אשר על כן, אין טענת אונאה של מחיר גבוה ואין גם טענת מקח טעות מחמת פגם. נציין עוד שבהלכות אונאה למדנו, שפרק הזמן לטענת הונאה הוא מוגבל, "עד אשר יראה לתגר או לקרובו" (שו"ע חו"מ רכז, ז; ואין לראות בעיכוב התובעים בעניין זה עיכוב מחמת אונס, ואכמ"ל). מעבר לכל צורך שהוא, לאחר מתן פסק הביניים הראנו את הבתים הלא גמורים למומחה בתים, והוא סבר שלא מדובר על בתים פגומים. [לעניין האפשרות של הדיינים להיוועץ עם גורמים נוספים, ראו: שו"ע חו"מ סימן יג סעיף ו' ברמ"א, ובפת"ש ס"ק ה' ובשו"ע חו"מ סימן יח בהגהת הרמ"א בשם ת' הרשב"א ח"ה סימן רפט].

סיכום: ניתן פסק ביניים שמעמדו כ"פסק דין חלקי" שאינו ניתן לשינוי מן הבחינה החוקית. מעבר לכך גם אין כל סיבה לשנות את פסק הביניים, כיון שהתובע עשה מאמצים רבים וכנים, להעמיד תפילין ברמה הגבוהה ביותר לצורך העסקה. הוא לא הצליח לעמוד במשימה באופן מלא. בהקשר העסקה המסויימת הזו, עובדה זו מצדיקה ביטול המשך העסקה על ידי הנתבעים, אך בשום אופן אינה מצדיקה דיון מחדש בתמורה שניתנה עבור בתים שכבר נמכרו על ידי הנתבע לגורם שלישי.

          יא.     דעת המיעוט

לדעת אחד הדיינים, לאור המורכבות של העניין, היה ראוי מכח הפשרה להטיל על הנתבע את החובה למכור את בתי התפילין שנותרו בידי התובע, עבור התובע במחיר השוק. שכן, הנתבע עוסק במסחר תפילין באופן אינטנסיבי יותר מאשר התובע, ובדרך זו, יצטמצם הנזק של התובע, והנתבע לא יחסר.

           יב.     החלטה

  1. הנתבע פטור מכל תשלום עבור 60 זוגות התפילין שלא נרכשו על ידו.
  2. אין צו להוצאות.
  3. פסק הדין ניתן ביום שני, ‏א' אדר תשע"ג, ‏11 פברואר 2013.

והאמת והשלום אהבו

___________________

___________________

___________________

הרב אריה כץ

הרב משה ארנרייך, אב"ד

הרב סיני לוי

 

תגיות

זמן תביעת האונאה - זמן תביעת האונאה גדרו - לפי המנהג התחייבות לקנות מאומן - ביקש מאומן לעשות לו חפץ ויקנה ממנו סימן רלב - סעיף ו סימן של - סעיף ח התחייבות לקנות מאומן - מי מתחייב למכור את החפצים סימן שלו - סעיף ב סמכויות וחובות - התייעצות הדיינים עם גורמים חיצוניים סימן יג - סעיף ו