בס"ד


מס. סידורי:1531

הוסכם על שכר בעל פה והתברר שאינו רווחי ואי חתימה על חוזה עבודה

שם בית דין:צדק ומשפט בנשיאות הרב ציון בוארון
דיינים:
הרב בוארון אהרן
תקציר:
התובע עבד כמרצה אצל הנתבעת. בתחילת השנה השניה סכמו הצדדים בעל פה על שכר מסוים. בהמשך אמרה התובעת לנתבע כמה פעמים שהשכר יהיה במתכונת שונה ועל פי החוזה ובקשה ממנו כמה פעמים לחתום על החוזה. התובע לא חתם על החוזה. הנתבעת נתנה למרצה מקדמה על שכרו. התובע תובע את הפרשי השכר בין ההסכם בעל פה לכתוב בחוזה. הנתבעת טוענת כי אינה חייבת אלא כסכום הכתוב בחוזה וכי הרצאות המרצה כבר אינן רווחיות ואדרבה, הן מפסידות.
פסק הדין:
בית הדין חייב את הנתבעת בכשליש מהתביעה אף שמעיקר הדין היא פטורה כפשרה הקרובה לדין מחמת חומר דיני ממונות, גודל האחריות של הדן יחידי וכן בגלל שהכרעת הדין נסמכה על סברא והיקש.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"א אב תשע"ז

שינוי תנאי שכר עובד מחמת נימוקים כלכליים

בס"ד תמוז – אב תשע"ז

התובע: הרב...                   הנתבעת: גב'... –  אירגון...

נושא התביעה: תשלום שכר בגין מסירת הרצאות במסגרת האירגון.

עיקרי טענות:

התובע:

לפני שנתיים (תחילת תשע"ו) התחלתי למסור הרצאות בעניני חינוך, במסגרת אירגון..., בתשלום, ובשנה הראשונה התנהלו הענינים למישרין.

בתחילת השנה השניה (תשע"ז) בעשרת ימי תשובה, התקיימה שיחה טלפונית ביני לבין הגב'... בענין השכר לשנת תשע"ז, וסיכמנו שעבור כל הרצאה אקבל: 800 ש"ח.

אמנם בתקופה מאוחרת יותר, בחודש חשון תשע"ז, עשינו שינוי בהסכם, ולפיו: באם ימסרו שתי הרצאות בערב אחד, יהא שכרי: 1300 ש"ח בסה"כ.

פירוט השיעורים, והתשלומים הראויים, לדבריו:

בגין 38 שיעורים בודדים:       30,400 = 800×38 ש"ח

בגין 28 שיעורים כפולים:       36,400 = 1300×28 ש"ח

סה"כ:                                    66,800 ש"ח.

לפי בקשתי, קבלתי מקדמה בסך: 46,000 ש"ח.

סך התביעה, יתרת השכר:        20,800 ש"ח.

הנתבעת:

אמנם נכון, בעשי"ת תשע"ז סוכם בינינו טלפונית על תשלומי שכר גבוהים כנ"ל, אך מאידך, גם לפני כן וגם אחרי כן הבהרתי לרב, כמה וכמה פעמים, ששכרו יהא אחרת, היינו לפי חוזה שנבנה ע"י הארגון (בשלהי תשע"ו) ואשר לפיו אנו עובדים עם כל המרצים\ות האחרים\ות.

החוזה בנוי לפי חישובים של השתלמות כלכלית. שכן, כדי לכסות קורס צריך בערך 90 נרשמים.

על פי החוזה: גובה שכרו של המרצה משתנה בהתאם למספר המשתתפים\ות בשיעור. כאשר השכר ההתחלתי הנו: 600 ש"ח להרצאה – להרצאה מעל 120 משתתפים: 700 ש"ח – ומעל 150 משתתפים: 800 ש"ח.

בשנתו הראשונה של הרב (תשע"ו) היה מספר המשתתפים בהרצאותיו גדול מאד: 170-180 תלמידות. ולכן לא היתה בעיה לכסות תשלומים גבוהים לרב, ושאר הוצאות. אולם בשנת תשע"ז היתה נפילה דרסטית במספר הנרשמים: 50-60 תלמידות. והקורס שלו השנה לא רק שאינו רווחי, אלא מפסיד.

כבר בסוף שנת תשע"ו הגשתי לו את החוזה, שיחתום עליו, ומאז ועד היום החוזה מצוי אצלו, ואינו חותם עליו. וכן בכל משך שנת תשע"ז הייתי מדי פעם פונה אליו בענין, שיחתום על החוזה, ויגיש אותו, והוא לא עשה כן.

טענתי היא, שמה שבימי עשי"ת, וכן בתחילת החורף, עוד הסכמתי ששכרו יהא גבוה (800 ש"ח להרצאה, ו-1300 ש"ח להרצאה כפולה), למרות שכאמור דרישתי היתה שיחתום על החוזה ויעבוד בשיטת ההדרגה כנ"ל, זאת משום שאז עדיין היתה לנו צפיה שיהא גידול ברישום, כפי שקורה הרבה בקורסים מסוג זה, ולא היתה לנו שום 'הוה אמינא' שצפויה נפילה, ובודאי לא נפילה גדולה כזו..., לכן בזמנו הרשיתי לעצמי בדיעבד להסכים לדרישותיו, אולם כאשר נוכחנו למעשה, עם התקדמות הזמן, שהקורס שלו נעשה מפסיד באופן קבוע, אז תמיד במשך השנה בקשתי וחזרתי ובקשתי ממנו שיחזיר את החוזה חתום, כדי ששכרו יהא ריאלי, בהדרגה, לפי מספר המשתתפים.

הוא אמנם אמר לי בע"פ שיש בחוזה איזה נקודות שיש לו הערות עליהן, אבל היה ברור לי שהחוזה מקובל עליו.

ויתירה מזו, אילו היה הרב מביא את החוזה לחתימה סופית, היינו דנים ע"ז, והייתי גם מסבירה ומבהירה לו שאפילו את הרשום בחוזה א"א לשלם לו.

בדצמבר 2016 (כסליו תשע"ז) ביקש ממני הרב 2 צ'קים גדולים, 23,000 ש"ח כל א', סה"כ: 46,000 ש"ח, כמקדמה על הרצאותיו. נעניתי לבקשתו מתוך הבנה הדדית, וכמחווה של חסד. וסברתי שבזה סיימתי את התשלום לו עבור כל השנה.

לשאלת ביה"ד, משיבה: לא סוכמו דברים ברורים מה משמעות הסכום הנ"ל לכיסוי השכ"ט. [ואין על כך מחלוקת בין הצדדים].

התובע, תוספת: הרי גם בחודש חשון, כאשר כבר נוכחו באירגון שהקורס נמצא בהפסדים, התקיימה בינינו שיחה משמעותית, והגב'... אמרה: ה' יעזור. אני אעביר כספים מקורס אחד למשנהו – ואז, כשכבר ידענו כולנו שהקורס לא רווחי, דננו איך השכר, ובאתי לקראתם וסיכמנו שעבור שיעור כפול אקבל 1300 ש"ח. והטיעון שלי א"כ הוא, שהסיכומים הללו אושרו על ידה גם כשכבר ידעה שהקורס בהפסד.

בית הדין: מדוע באמת לא הסדרת את תנאי העסקתך בחוזה מסודר, כפי שנתבקשת?

התובע: יש לי חרדה מחתימה על הסכמים וחוזים.

ביה"ד: אבל היה זה קריטי לתשלומים.

התובע: היה הסכם בע"פ אחרת.

ביה"ד: אבל נוכחת בהתמשכות ההפסדים, ובדרישות האירגון החוזרות ונשנות לשבת לסגור חוזה ריאלי למציאות.

התובע: אכן טעות שלי.

* * *

ביה"ד (לנתבעת): לדברייך, כמה סך התשלום המגיע לרב עבור הרצאותיו?

תשובה: בחוזה כתוב 600 ש"ח להרצאה. אמנם אני סבורה שמגיע לו 500. אבל כיון שכתוב בחוזה 600, אז 600.

ביה"ד: ועל שיעור כפול?

תשובה: בדרך כלל על שיעור שני באותו ערב נותנים תוספת 50% = 900 ש"ח. ככה עושים עם מרצים אחרים.

התובע (הערה): ההסכם של 800 ו-1300 מוכיח שהתוספת היא יותר מ-50%.

[במשא ומתן בין הצדדים הוסכם שאין בזה דברים סגורים].

 

*      *

*

 

א) הנה בפשטות נראה שיד התובע על העליונה, לאשר תביעתו מתבססת על הסכם הנעשה ונגמר בין שני הצדדים. ואע"פ שהיה זה הסכם על-פה, כבר הביא מרן הבית יוסף (סימן שלא) דברי הריב"ש בתשובה (סימן תעו):

"שכל מה שאדם נודר בשכירות, אפילו בעל פה, ובלא שום קנין, יש להשלים, כל שהנשכר עשה מלאכתו". עכ"ל.

וכן בבית יוסף להלן (סימן שלג) הביא בשם הריב"ש (סימן תעה):

"שכל תנאי אשר הותנה בין מעסיק לבין שכירו בשעת קיום השכירות, אפילו הותנה על פה, ואפילו עשו 'חוזה' ותנאי זה הושמט מן החוזה, לא הפסיד השכיר כלום, כיון שהבטיחוהו על פה, ועל דעת כן השכיר עצמו". עכת"ד.

והמעיין בפנים בב' תשובות הריב"ש יראה עד כמה קבען להלכות פסוקות, במסמרות נטועות, מכוליה הש"ס ומיסודי רבותינו הראשונים זלה"ה, ובסברות ואומדנות גדולות. ע"ש. ומהיכי תיתי שיוכל צד אחד להפר הסכם אשר הושג ונחלט בין שני הצדדים. ומה שטוענת הנתבעת שהיא דרשה תמיד שינוי מההסכם, איזה תוקף יש לדרישה של צד אחד?

ואשר טוענת עוד, שהתובע לא דחה בפירוש את הדרישה לחתום על חוזה חדש. גם לזה אין כל משמעות. ואינה שתיקה כהודאה. באשר מעשיו מוכיחים בעליל להיפך. וקרוב שהיתה שתיקתו בבחינת 'משטה הייתי בך...'[א]

ב) ונראה להשוות נידוננו – בו צנח ערכן הכספי של הרצאות המרצה – אל דין התלמוד (בבא מציעא עז.) הנפסק בטור ושלחן ערוך (סימן שלב ס"ה):

"שכר בעה"ב פועלים בסלע, ונתזלזלה המלאכה (שכר הפועלים פחת), והראה להם בעל הבית פנים זועפות, ופייסוהו בדברים, אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו משכרכם כפי הזול, שהם יאמרו לא פייסנוך אלא על דעת שנעשה המלאכה טובה, וכן עשינו". ע"כ.

וכן בנידוננו, כאשר נוכחה בעלת האירגון בהפסדיות שבקורס המרצה הנוכחי, הראתה פנים זועפות, אך למעשה היו בין הצדדים 'דיבורים' שהובילו להתפייסות ההנהלה ולהמשך העבודה עד תומה. א"כ לכאורה לא תוכל לגרע משכר המרצה הנקבע מראש.

ג) ברם לאחר ההתבוננות נראה דיש לחלק, דהש"ס ופוסקים דיברו על כאשר המחיר הראשון היה נכון בשעתו, אלא שאח"כ באמצע העבודה אירע איזה ענין שנתזלזל המחיר, אבל בנ"ד יש צד בהחלט לומר שהיתה טעות דמעיקרא בהערכת שווי ההרצאות. וכמקח טעות. בכה"ג מסתבר דשפיר מצי בעה"ב לתקן גובה השכר כפי הראוי. ויש עוד להתיישב בדבר – ואע"פ שידוע הדבר שאירגונים לוקחים סיכונים מסוג זה, אין זה פשוט לחייב ע"פ ההלכה, ולא בכל מקרה. וראה דברינו להלן (אות ח-ט) בעזהשי"ת – גם אע"פ שעבר זמן מהוודע המקח טעות, אין לומר דמדשתקו ש"מ שמחלו ע"ז. דכבר כתבו הפוסקים דהיכא דיש סיבה לשתיקה הארוכה, אין להחשיבה שתיקה כהודאה וכמחילה על מק"ט. וכן בנידוננו יש סיבה גדולה לדבר. וכמבואר.

ד) ועוד נראה יתירה מזו, דאדרבה 'ממקום שבאת' מוכח איפכא, וכדברי הנתבעת. דעינא דשפיר חזי למרן הבית יוסף שכתב:

"ועיין במה שכתב הנמוקי יוסף (ב"מ מז. ברי"ף, ד"ה וגרסי') בשם האחרונים".

והרמ"א בדרכי משה (אות ד) העתיק לנו עיקר דברי הנמוק"י, גם פסקם בהגה (שם), זה לשונו:

"ויש מחלקין, שאם בעה"ב אמר בפירוש איני נותן לכם אלא כך, והיה זה בענין שיכול לחזור בו בלא תרעומת, אע"ג דחזרו ופייסוהו, אינו נותן להם אלא כמו שאמר לבסוף. [דכיון דאין עליו אפילו תרעומת בחזרת הקציצה הראשונה, וכבר חזר ממנה וקצץ קציצה אחרת, אדעתא דהך קציצה נתפייס. לשון הנמוק"י]". ע"כ.

וכתב הש"ך (ס"ק כ):

"בעיר שושן (לבוש) השמיט הגהה זו, ולא ידעתי למה. ואולי לא ידע מקורה שהיא מהנמוקי יוסף בשם האחרונים בשם הרמב"ן. ודבריהם נכונים וברורים". עכ"ל.

מעתה בנידוננו עלינו לבוא אל חקר בב' נקודות. א', מה משמעות דיבורי המעסיק, אשר דרש מן המועסק לחתום על החוזה. ב', האם היה המעסיק רשאי להפסיק את עבודת השכיר בלא שתהא לשכיר תרעומת כלפיו.

ובהתבונן בגופא דעובדא, יש מן המוזרות הן בהתנהלות השכיר, שמתעלם מדרישת המעסיק לחתום על חוזה התקשרות בסיסי המקובל בכל מוסד ציבורי, ולמרות שמבין היטב נחיצות הענין, והן בהתנהלות המעסיק, במדיניות ההבלגה תקופה שלימה, וההמנעות מאכיפת מרותו הבסיסית לקביעת תנאי שכר העובד...

והעולה מתוך מכלול הדברים, ששני הצדדים ידעו והבינו היטב את משמעות ה'חוזה', היינו את הנפקותא הגדולה אשר בין האמור בו לבין ההסכם אשר הושג ביניהם על-פה. בהיות שנושא צורת התשלומים כבר עלה ונידון בין הצדדים כמה וכמה פעמים, וכבר במהלך שנת תשע"ו, ואשר תמיד דרישת האירגון והחוזה היתה לעבוד בשיטת המדריגה, ואילו המרצה תמיד מיאן בכך, כדי להבטיח את שכרו משלם, ובלא תלות בענין כלשהו.

ועל כן, התובע מצדו, לאחר שהשיג הסכם בע"פ לטובתו, ואף השכיל להוציא מהאירגון סכום מכובד מראש עבור רוב עבודתו בתשע"ז, ברור כשמש מדוע השתמט בעקביות מהכנס לאיזה דיון על נושא השכר, ביודעו היטב שכל דיון כזה יוביל אך למיעוט שכרו.

והתנהלות בעלת האירגון, שלא אכפה על המרצה לחתום על החוזה, ושבאם לאו הריהו מפוטר! גם היא מובנת היטב, כי לאחר שכבר החל המרצה בסדרת ההרצאות, הרי שעצירה פתאומית תגרום נזק כלכלי וציבורי עצום לאירגון, בטווח הקרוב ולטווח הרחוק, מה שאי"צ לתאר – בעוד, שהמרצה עצמו, יוכל למצוא מסגרת אחרת, לאחר שכבר נעשה מפורסם ומבוקש לייעוץ והדרכה. על כן אין עליו מורא האירגון, ונאלצה לשתוק ולנסות להגיע אל מחוז חפצה מתוך הבנה וכו'.

לאור כל זאת נ' ברור שדרישותיה החוזרות ונשנות של הגב'... במהלך שנת תשע"ז שהרב יחתום על החוזה, יש לראותן כהודעה ברורה שאינה מסכימה לשלם לו אלא כפי החוזה. אלא שכדי להמנע ממשבר ממשי, לא נאמרו בפירוש מילים אלו, ונאמרו בסגנון דלעיל. והלא כאשר מעוניין השכיר לעזוב העבודה, והוי 'דבר האבד' לבעל הבית, דין המשנה (ב"מ עה:) ונפסק בשלחן ערוך (סי' שלג ס"ה), 'שוכר עליהן או מטען':

"כיצד מטען, אומר להם, סלע קצצתי לכם, בואו וטלו שתים, עד שיגמרו מלאכתו, ולא יתן להם אלא מה שפסק תחילה. ואפילו נתן להם השתים מחזיר מהם התוספת". ע"כ.

וכן הדין כאשר השכיר דורש תוספת במשכורת, ומאיים להפסיק העבודה באמצע (תשובת הרא"ש בטור סס"י שלג)  – הרי שאפשר שבנידוננו היתה רשאית בעלת האירגון אף להטעותו בפירוש בהבטחת כזב של שכר מרובה. וכל שכן כשלא עשתה כן, ורק נמנעה מלהגיע אתו למשבר, אבל היתה דורשת ממנו פעם אחר פעם להחזיר החוזה חתום, הצדק עמה, וייחשב אמירה בפירוש.

ה) ובנוגע לתנאי השני שכתבו הרמב"ן וכל קדושים עמו, דמיירי במקרה שהיה רשאי המעסיק להפסיק ההתעסקות בלא שתהא לשכיר טענת 'תרעומת' עליו, אז יש לראות את התפייסותו להמשך העבודה כשכירות חדשה, לילך על פי סך ההתחייבות האחרונה.

נראה בנ"ד כמה טעמים שאילו היתה הנהלת האירגון מפסיקה את עבודת המרצה, אין כאן 'תרעומת':

א. כתב הרמב"ם (פ"ט משכירות ה"ד) והשלחן ערוך (סימן שלג ס"א):

"השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית (חזרו בהם מהמלאכה) או בעל הבית הטעה אותם (חזר בו מהעסקתם), אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים בשלא הלכו (אל מקום העבודה), אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה (שא"א לעבוד), או ששכרן להשקות את השדה ומצאוה שנתמלאת מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה צריכה פועלים, אין לפועלים עליו כלום, מה בידו לעשות. ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל וכו'". עכ"ל.

ואע"פ שבתלמוד נזכר ביקור בעל הבית אצל ענין אחר, הוא הדין בזה. וכן הסכים המגיד משנה, זה לשונו:

"וכל אלו הדינים בשלא ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב, שהוא בפשיעתו, אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אנוס ונפטר כמ"ש רבינו. וכל זה מוכרח בראיות ברורות". עכ"ל.

וברור שהדין שוה ואין הפרש בין אם בא הגשם והקלקול לפני תחילת עבודתם בין בא לאחר שעשו במלאכתו איזה ימים ואי אפשר להמשיך, לעולם אין על בעה"ב תרעומת אלא כאשר היה לו לבקר מלאכתו מבעוד יום, ולא ביקר, אבל אם ביקר וראה שצריך פועלים, מה שאח"כ נתברר המצב או נתחדש מצב שאי"צ פועלים, והריהו אנוס, פטור הוא ואין להם עליו 'כלום', כלומר אף לא 'תרעומת' – ובנידוננו, לכל הדעות, בעלת האירגון עשתה היטב את הביקורת הראויה להיעשות, הן לפני תחילת הקורס והן לאחר שהחל, ועל כן אילו היתה מחליטה על סגירתו – בתחילתו או באמצעו – לא היתה למרצה זכות תרעומת.

ב. נראה סברת יושר ד'תרעומת' היינו 'פשוטו כמשמעו', שהצד המבטל את ההתעסקות ההדדית היה יכול – ולפחות על צד הדוחק – להמשיך את ההתעסקות כמסוכם, ואינו עושה כן, אז מוצדקת תרעומת, אבל כל כאשר אנוס הוא לבטל ההסכם, ובפרט באונס המבורר גם לצד השני, לא שייך כלל ענין תרעומת.

ג. ועוד יותר, שכאשר מעיקרא נקבעו בטעות תנאי העסקה בלתי מוצדקים (ויש מקום להזכיר מק"ט), ועקב כך צד אחד מפסיד סכומים גדולים, ואין לאל ידו להושיע, וכל דרישתו מהצד השני היא להמשיך ההתעסקות בתנאי שכר הנכונים, ודאי סברת יושר שאין כל מקום ל'תרעומת'.

ד. למרות שבדיון נאמר ע"י שני הצדדים שאינם יודעים שום הסבר לאי הצלחת הקורס הנוכחי. ובפרט שהנשים המגיעות לקורס ציינו שהיתה להן תועלת מרובה מהקורס לחיי משפחה ולחינוך הילדים. לענ"ד אין הדברים פשוטים. ויותר נראה שהמרצה הוא ד"הוה ליה למידע" מדוע הקורס לא מצליח לצבור תאוצה. כי יכולת הנהלת האירגון לבחון את הצלחת הקורס, הינה ע"פ רוב שטחית בלבד, כגון ע"י האזנה לשיעורים, וע"י ראיון ציבור השומעים. ושני אלה לא ירדו אל חקר. כי לציבור הרחב יש תועלת ברורה של העשרת ידע והרחבת אופקים כמעט מכל הרצאה ששומעים, בין חומר רוחני, מחשבתי, חברתי, רפואי וכו' וכו'. ובפרט כאשר המרצה ניחון מהשי"ת בכושר ביטוי וריטורי אזי יש הנאה ויש חוויית התרעננות מעצם הישיבה וההאזנה להרצאה, ועוד יותר בהיות זאת שעת רענון ממלאכות הבית, בישול, כביסות, הדחת כלים, וטיפול בטורדנות הילדים\ות וכו', מלאכות הקשות שבמקדש, אשר עליהן נאמר 'לפום צערא אגרא'. על כן, חוו"ד השומעים – אשר נהנו והפיקו תועלת מההרצאה – אינה מקצועית בכדי לנתח את מבנה ואת תוכן השיעור, ובודאי שאינה מהוה קנה מידה אמיתי לקביעת דרגת ו\או הציון הנכון להרצאה. ובפרט כאשר שוק ההרצאות במצב תחרות... אבל המרצה בכבודו ובעצמו, הוא המסוגל והוא אשר מוטלת עליו חובת הביקורת הפנימית בשאלות המהותיות, של: עד כמה השקעתי זמן וכח בהכנת השיעור? עד כמה השקעתי ועד כמה הצלחתי להגיש לציבור חומר מועיל להתמודדות עם 'שאלות החיים' האקטואליות בתוך הקן המשפחתי ומחוצה לו? ועד כמה השקעתי והצלחתי ב'יצירתיות', קרי הגשת חומר חדש וחומר מרתק... שאלות עומק – אלו וכיוצא בהן – חייבות להשאל, ודוקא ע"י המרצה את עצמו!

עוד יצויין – אולי יודגש – כי סעיפים ב'חוזה' בפרק 'נהלי עבודה', המקנים ל'עמותה' זכות קנינית ו\או בעלות על חומר פרי יצירתו של הרב, יש לראותן כגורם המדעיך את המוטיבציה ל'יצירתיות', כי מי מעוניין לטרוח ולהשקיע בהשגת חומר אשר עלול לעשות לו כאב ראש לא פשוט כאשר יהא מעוניין להשתמש בו במסגרת אירגון אחר, או עצמאי. ובפרט בהתחייבות חוזית בלתי מוגבלת בזמן.

עכ"פ סברת יושר לענ"ד שהמרצה הוא זה ד'הוה ליה למידע' מדוע הקורס מצליח פחות, ועליו מוטלת היתה חובת עריכת בדק בית ובילוש אחר נקודות התורפה הטעונות חיזוק או שינוי, ולבצען למעשה.

ולאור זאת, הלא הלכה פסוקה בידינו שכאשר צד אחד – בין בעה"ב ובין הפועל – "טפי הוה ליה למידע", טענה אלימתא היא נגדו לחייבו בדין, אף להוציא ממנו ממון. ואבי אביו של ק"ו שיש בכחה לשלול ממנו הזכות לטענת 'תרעומת'. וכן תראה פשוט בש"ס ופוסקים, שלא נזכר ענין התרעומת כאשר צד אחד הו"ל למידע טפי. וז"ב.

ה. דענין התרעומת הוא על הטרחה במציאת פרנסה אחרת. (ראה רש"י ב"מ עו: ד"ה אין להן וכו', וטור סי' שלג, ועוד). ובנ"ד, חזות הדברים כפי שנשמע בביה"ד, שמבחינה זו ב"ה מצבו של המרצה שפיר, ואין לו כל בעיה למצוא פרנסה אחרת. (אלא שלא נחקר ענין זה לפרוטרוט).

הרי ארבעה וחמשה טעמים מספיקים מדוע אילו היתה בעלת האירגון מפסיקה את עבודת המרצה, לא היתה לו עליה טענת 'תרעומת'.

וחזרנו אפוא אל דברי הפוסקים הנ"ל, שאם נתזלזלה המלאכה, שערך עבודת הפועלים פחת, והראה בעל הבית פנים זועפות, ואמר להם בפירוש איני נותן לכם אלא כך, והיה זה בענין שיכול לחזור בו בלא תרעומת, אע"ג דחזרו ופייסוהו, אינו נותן להם אלא כמו שאמר לבסוף. (ויל"ע אם לדון כן על כל תקופת השכירות בחדא מחתא, או רק מתאריך מסויים בו ברור שכבר חזר בו) – וזאת כפי שביארנו לעיל, שדרישת בעה"ב החוזרת ונשנית לחתום על החוזה, חשיבא דברים מפורשים שאינה מוכנה לשלם אלא ככתוב בחוזה.

 

*     *

*

 

ו) אלא שיש לדון מצד מוחזקות התובע בסך 46,000 ש"ח משכר עבודתו. דסברת יושר לומר דדוקא היכא דאכתי לא שילם בעה"ב לעובדיו, יכול לקצוץ קציצה חדשה, אבל בנ"ד ששילם לשכיר מראש, מסתבר לומר שנתן הכסף על דעת המסוכם בעת ההיא, וזכה השכיר בסך זה ע"פ אותן תנאים.

אבל יותר נראה שלא לפרש כן כוונת בעה"ב בנידוננו. מאחר שביארנו שיש בנידוננו כמו מקח טעות, לפי שהערכת שווי ההרצאות היתה מוטעית – ואע"פ שמסירת הכסף היתה בתקופת חנוכה, שכבר נוכחו משך כחדשיים שהקורס מפסיד דרך קבע, ומדנתנה הכסף בסתם י"ל דהוא על דעת הקציצה המסוכמת באותה עת. הנה אי"ז מוכרח. חדא, שיתכן שעדיין ציפו לשיפור במספר הנרשמים. ועוד שהרי גם אחר נתינת המקדמה המשיכה לבקש מהמרצה לחתום על החוזה, ואשר ברור שהכוונה היתה להשפיע גם על ההתחשבנות דלמפרע על מה שכבר קיבל מקדמה. הרי שענין גובה השכר נשאר פתוח.

ז) ומה שעוד יש לדון לילך אחר המוחזקות בכסף מכח דברי הרמ"א בדרכי משה (סימן שלד אות א) בשם תרומת הדשן (סימן שכט), שיצא לחקור בהאי כללא דנקטינן בהלכות שכירות פועלים דאם אירע אונס המונע עשיית המלאכה, כל היכא דלתרוייהו בשוה הו"ל למידע וכן כל היכא דלתרוייהו לא הו"ל למידע, הוי פסידא דפועלים, משום המוציא מחבירו עליו הראיה, איך הדין כאשר קיבל הפועל התשלום מראש, האם בכה"ג הוי הפועל מוחזק וייחשב בעה"ב מוציא מחבירו, ותהא יד הפועלים על העליונה, או לא. ובסברא קמייתא כתב, דהא דנקטינן דיד פועלים על התחתונה ודאינהו הו"ל לאתנויי ולא התנו, פירוש הדבר דנקטינן שהם מחלו על טענת האונס, ועל כן גם אם כבר קיבלו הכסף ומוחזקים בו יש להצריכם להחזירו. ושוב דחה, דהתוספות בב"מ (עט: ד"ה אי אתה) הקשו על מה שאמרו בסוגיא שם דאם נתן לא יטול:

"וא"ת דמ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך, וכי בשביל שהמשכיר מוחזק ירויח. ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך". ותירצו "די"ל דכיון שנתן לו שכרו מראש אמרינן דנתרצה שיהא שלו לאלתר אפילו יארע אונס, דאע"ג דאינה משתלמת אלא לבסוף, לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר, רק שלא ישאר בו (ר"ל שאינו ממשיך להיות גורם האונס)". ע"כ.

וכ"פ בהגה (סי' שלד ס"א). וראה בסמ"ע (סק"ד) ובש"ך (סק"ב). וא"כ גם בנ"ד שמא נאמר כן, שהתשלום מראש משמעותו התרצות הנותן שיהא כסף זה של השכיר לאלתר אפילו יארע אונס.

ברם כד דייקינן הא ליתא. חדא דסברת התוספות והתה"ד לא איפרקא מחולשא דפלוגתא דרבוותא. דכבר הביא הרמ"א עצמו דברי מהר"ם מרוטנבורג בתשובה המובאת במרדכי פרק האומנין (ב"מ סימן שמה), שצריך המשכיר להחזיר גם כספים שכבר קיבל. ולא חשיב מוחזק. וי"ל דס"ל כסברא קמייתא דתה"ד, דהא דנקטינן דיד הפועלים על התחתונה, ודהו"ל לאתנויי ולא התנו, הפשט הוא דנקטינן שמחלו על טענת אונס דידהו, ועל כן יחזירו גם מה שכבר קיבלו.

ותו, דסברא בתרייתא דתה"ד, שלא להוציא מהפועלים המוחזקים, עפ"ד התוספות שיש לראות את נתינת כספי המקדמה כהתרצות בעה"ב שיהו מעות אלו שלו לאלתר, ואפילו יארע אונס, אי אפשר לאומרה בנידוננו, חדא, דכאן כבר מלפני"כ היתה התמחרות בין הצדדים על גובה שכר המרצה, והמבוכה נמשכה כל משך השנתיים, על כן אין מקום לומר שנתנה סך גדול כזה על דעת שיהא ע"פ דרישות השכיר. ועוד, דסברת התוספות יש לה מקום במי שנתן מקדמה עבור שכירות אחת, דבזה י"ל שכיון שעשה הפועל חצי המלאכה זכה בכל המקדמה, גם י"ל דבעה"ב נתרצה למחול על דמי שכירות אחת, אבל במקדמה אשר עבור כמה שכירויות, וכ"ש עבור שנה שלימה כנ"ד, א"א לומר שנתן הכל בכוונת מחילה. ועוד, ע"פ ההנחה דלעיל (אות ה), שמסתמא השכיר היינו הרב המרצה טפי הו"ל למידע סיבת וגורם ירידת ערך ההרצאות, ובכה"ג בודאי אין כל מקום לומר שכוונת בעה"ב היתה שיהו המעות קנויים לו גם על צד אונס... וז"פ.

 

*     *

*

 

ח) והנה עלה במחשבה לזכות את התובע מצד אחר. דהנה נתברר בביה"ד – ומפי שני הצדדים – שענין הרווחיות והכדאיות הכלכלית של הקורס, היה נידון מפורש בין הצדדים כמה פעמים, ואשר תדיר האירגון היה המעוניין בתנאי שכר לפי דירוג, והמרצה היה המעוניין בשכר גבוה קבוע בלא שום סיכון, א"כ י"ל שכאשר המרצה יגע ומצא כדי מדתו שבעלת האירגון אכן סיכמה עמו את ההסכם הרצוי מבחינתו, וגם אח"כ הוא השתמט בעקביות מלפתוח את הנושא שוב, וסירב לחתום על חוזה המכיל שינוי תנאי השכר, ובפרט שבשנת תשע"ו גם אמר בפירוש שאינו מעוניין לעבוד ע"פ שיטת הדירוג, א"כ סברא גדולה היא להחשיב כל זאת כהתנייה מפורשת שהיתנה עם בעה"ב, שאפילו אם יהא הקורס מפסיד, הוא יקבל את שכרו הגבוה, בלא תלות בכלום. ובהיות שבעה"ב הסכימה ע"ז בפירוש, מאין הרגלים לאפשר לה על דעת עצמה לחזור מהסכם מפורש. וכן מפורש בפוסקים (ראה טור סימן שלה, תרומת הדשן סימן שכט, ועוד) שאם היתנה הפועל עם בעה"ב שאף אם יתיילד איזה אונס לא אפסיד שכרי, ואירע אונס, גובה שכרו מבעה"ב משלם – ומה שטוענת בעלת האירגון, שהמרצה מעולם לא אמר לה שהוא מתנגד לגמרי לשיטת הדירוג, ורק היה טוען שנוצר אצלו מחמת זה בלבולים, מחמת השינויים בין הרצאה אחת למשנה ובין עיר זו לעיר אחרת, ורק לאחרונה ממש שינה את טעמו לטעון שמתנגד לזה התנגדות נחרצת. הנה אומדנא גדולה לתפוס כדברי התובע. הן מצד שכן שאיפת כל העובדים, להגיע לשכר גבוה בלא תנאים ובלא תלות באיזה גורם. והן מצד מעשי המרצה דנן, שמוכיחים על כוונתו הברורה.

ברם נראה דליתא, דתנאי מופרז כזה, שאפילו יהא הפסד גמור וגדול ומתמשך יקבל השכיר משכורות שמנות כשל שנות השבע, אינו נתפס אא"כ הותנה בפירוש: "שאפילו יהיו כל מיני הפסדים אקבל שכרי במושלם". וכמו שתראה בבבא מציעא פ' המקבל (קה.), המקבל שדה מחבירו (באריסות), ולא עשתה (אלא מעט) אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה, ואמרו תיכף טעם החיוב:

"שכך כותב לו, אנא אוקים ואניר ואזרע ואחצד ואעמר וכו'". ע"ש. והבן.

אבל ב'משמע' וב'מכללא' אין כל סברא שיחול תנאי כזה, אשר אינו מוצדק ואינו הגיוני. שהדבר פשוט ששום אדם ושום אירגון לא מתחייב התחייבות כזו אלא בנסיבות מיוחדות, ודוקא ע"י התנייה מפורשת. ואם קובעים שכר קבוע, זה דוקא שכר נמוך, ותוספות שכר והטבות תלויות ומותנות ברווחים שיכניס השכיר למעסיק. ולא כמו כאן שקבעו שכר גבוה בלא הצדקה. וקרוב לודאי שאילו היה המרצה דורש בשעת ההסכם, היינו בעשי"ת תשע"ז, לסכם כך בפירוש, שיקבל השכר הגבוה אפילו על צד שיוולד אונס והשיעורים יהוו הפסדים בשרשרת, היה נענה בשלילה – עכ"פ זה ברור, שתנאי כזה לא שייך להווצר במכללא, אלא בפירוש. וזה לא היה כאן. וכד דייקת בדברי התה"ד (סי' שכט) הנ"ל תשכח דהן הן דבריו. ע"ש.

וכן הלכה פסוקה ברמב"ם (פי"ט ממכירה ה"ה וה"ו) ובשלחן ערוך (סימן רכה ס"ג), שגם כאשר קיבל עליו המוכר כל אונס אשר יוולד במקח, אם בא אונס שאינו מצוי, מה שלא עלה על לב המתנה דבר זה הפלא בעת שהתנה, פטור. והוא הדין לכל תנאי שבממון, שאומדין דעת המתנה, ואין כוללין באותו תנאי אלא דברים הידועים שבגללן היה התנאי והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה. ע"כ. וכתב המגיד משנה, והועתק בבית יוסף:

"ומ"ש הרמב"ם ז"ל והוא הדין לכל תנאי ממון וכו', פשוט הוא שלמדין מדבר לחבירו בכל כיוצא בזה". ע"כ.

ולנידוננו, שהיתה נפילה לא הגיונית כלל, שממספר גדול מאד: 170-180 תלמידות, ורווחיות גדולה וברורה, נפל המספר ל: 50-60 תלמידות, כשליש מהמספר הקודם, והפסדיות גדולה ומתמשכת! רחוק מאד מלהאמין שנפילה כזו היתה בכלל ההתחייבות.

ט) ואף שהרמב"ם והשו"ע כתבו הגדר של האונס, שהיה 'פלא', ויש מקום לטעון שנ"ד אינו בגדר 'פלא'...

הנה עמדו בזה הרבה מגדולי האחרונים וביארו בשיטת הרמב"ם, ושכן הלכה, שלא כתב ענין ה'פלא' אלא כדי לפטור למרות ונגד התחייבות לשאת ב'כל אונסא דמתיליד', אבל אם לא התנו בפירוש שמקבל עליו 'כל אונסא דמתיליד', אז פטור אפילו ב'אונסא דשכיח ולא שכיח'. שכן הוכיח במישור הגאון רבי ישמעאל הכהן בתשובתו הנדפסת בשו"ת חיים שאל ח"א (סימן י די"ב ע"א) מתוך הסוגיא בגיטין (עג.), ומדברי הר"ן (שם) והריב"ש (סימן רג) ועוד. והחרה החזיק אחריו מרן החיד"א בתשובתו שם (סימן יא דט"ו ע"ב):

"שכן כתב בחידושי הרמב"ן (גיטין שם). ושכ"פ בשו"ת הרשב"ץ ח"א (סי' צה) דהא דמשמע בפ' מי שאחזו (גיטין שם) דמתחייב באונסא דשכיח ולא שכיח, זה משום דקביל עליה אונסא בפירוש, הלכך לא מיפטר אלא באונסא דלא שכיח כלל וכו'. ושכ"כ הגאון מהר"ם אלשיך (סימן ס) לפרש באורך דקדוק דברי הרמב"ם תחילתן וסופן, שדבריו סובבים על חילוק זה, דיש חילוק בין אם קבל עליו אונסא דמתיליד לתנאי סתם. ע"ש. ושכ"כ הגאון מחנה אפרים (הל' שבועות סימן ב) דהא דאצטריך הרמב"ם שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפטרו, היינו משום דמיירי שהמוכר קבל עליו כל אונסא דמתיליד. עכ"ל. וכל זה מקיים ומאשר דברי הרב הפוסק נר"ו". עכ"ד החיד"א.

וכיון שכן, בנידוננו שלא הותנה תנאי מיוחד ומופלג כזה בפירוש, הרי שאין לו מקום. ואדרבה מן הסתם יש לראות שלא על דעת מצב כזה נתעסקו זע"ז. וחזר הדין שאין לחייב את הנהלת האירגון יותר מכפי שהסכימו להתחייב בחוזה.

סוף דבר דשורת הדין נראה כצד הנתבעת.

י) אמנם מפני חומר דיני ממונות כבר פשט המנהג בבתי דין הצדק להמנע מפסיקה כפי שורת הדין ממש, אא"כ בדברים ברורים וגלויים, ונוקטים בפשרה הקרובה לדין. ומגדולי הפוסקים נקטו בהטיית שליש מקו הדין. ואכמ"ל. (ובפרט לגודל האחריות דדיין יחידי. ורבינו הש"ך (סימן ג ס"ק י) העלה בזה"ל: יש ליזהר שלא לדון ביחידי, אף כשקבלוהו עליהם, אם לא שמפרש בהדיא: "איני יודע לדון אתכם דין תורה". או שהוא דין פשוט, ומומחה ורגיל הוא בכך, דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא. עכ"ל). ובפרט שבנידוננו בנוי הפסק הרבה על סברא ועל היקש ענין לענין, בודאי יש לנטות לפשרה הקרובה לדין, ובנטיית שליש מעלה מטה, וכאמור.

 

*     *

*

פסק דין

א. כפשרה הקרובה לדין, על הנתבעת הגב'... לשלם לתובע הרב... סך: 7,000 ש"ח.

ב. על הנתבעת להעביר לתובע סך זה תוך 30 יום מהיום, במזומן.

ג. במידה ויש הכרח לפריסת החוב לכמה תשלומים, תמסור הצ'קים לידי התובע תוך זמן בי"ד כנ"ל.

ד. הערות על פסק הדין, ניתן להגיש תוך 20 יום מהיום.

והאמת והשלום אהבו

וע"ז באתי עה"ח

היום יום ה' י"א אב ה'תשע"ז

הרב אהרן בוארון - דיין



[א] ולכאורה יש לחייב את הנתבעת מטעם נוסף, דהויא 'מודה במקצת'. דהנה כיוצא בשאלה זו מצאנו בשו"ת הרשב"א ח"א (סימן אלף וקנז):

"שמעון שכר את ראובן למשך שנה ללמד תלמידים, ונתחייב לפרוע לו עשרה דינרים בכל חודש. והתחיל ללמדם מראש חודש כסלו, והמשיך עד הפסח. ופרע לו עד אז ארבעים דינרים. לאחר הפסח עמד שמעון ושכר מלמד אחר, בלא ידיעת ראובן. ועכשיו באמצע תמוז עומדים הם לדין ותובע ראובן סך שלשים וחמשה דינרים (עבור: ניסן, אייר, סיון, וחצי תמוז). ועוד תובע, שיחזיר לפניו הנערים, וילמדם, עד תום השנה, כמסוכם. השיב שמעון, על תנאי שכרתיך וכו'. השיב ראובן, לא היה תנאי בשכירותי וכו'. תשובה: מה שטען שמעון שלא שכרו לשנה אלא על תנאי וכו', מכל מקום מודה הוא שנמשך השכירות עד הפסח, א"כ 'מודה במקצת' הוא, שהרי מר"ח כסלו עד פסח ארבעה חדשים ומחצה, ועולין לפי החשבון לארבעים וחמשה דינרים, והוא לא פרע לו אלא ארבעים דינרין, נמצא מודה לו בחמשה דינרים וכופר בכל השאר, ומחוייב שבועה דאורייתא כדין כל מודה במקצת. אלא שאני רואה בתשובת שמעון שהוא טוען שאינו חייב לו כלום. ושמא הוא טוען וכו'. ואם אכן כך טען בביה"ד בראשונה, אינו חייב אלא שבועת היסת בלבד. בין כך ובין כך, או ישבע או יתן לו שכרו עד תשלום שנתו". עכ"ל. ורמזו בבית יוסף (סימן שלד).

וכן בנידוננו, מחישוב הסכומים לפי טענות הנתבעת נמצא ש'מודה במקצת', שעדיין חייבת לו סך 2,000 ש"ח, [עבור 38 שיעורים בודדים: 22,800 ש"ח, ועבור 28 שיעורים כפולים: 25,200 ש"ח. סה"כ 48,000 ש"ח], א"כ מחוייבת שבועה דאורייתא דמודה במקצת, ואף שטוענת שאינה חייבת לו כלום, מ"מ מחוייבת שבועת היסת דרבנן. בין כך ובין כך, כלל תפוס בידינו, כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, משלם".

ברם בקושטא אין הנידון דומה, ד'מודה במקצת' שייך בשנפלה בין הצדדים הכחשה בטענות, במה נתחייב שמעון, ומה הוסכם ביניהם וכו', וכנידון הרשב"א, אבל בנידוננו אין כל ויכוח מה סוכם כאן ומה נאמר שם. והמחלוקת היא איזה הסכם שבין הצדדים הוא הקובע והמחייב. ואין בפנינו שום עסק שבועה.

תגיות

שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת אונס שכיח ואונס שאינו שכיח - התחייבות על אונס אינה כוללת אונס שאינו שכיח טענת מקח טעות - טענת "מקח טעות" על גובה השכר מחמת אי ידיעה - מודה במקצת ועל היתרה אינו יכול להשבע ("חמישים ידענא וחמישים לא ידענא") בשכר העבודה - בשכר העבודה דיין יחיד - כשרותו, אימתי כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - על ידי בית הדין מספר הבוררים - בורר יחיד שבועת היסת - אם מוציאים על פיה ממון מחמת אי ידיעה - בשבועת היסת התנאה על אונס - התנאי אינו כולל אונס שאינו שכיח התנאה על אונס - התנאה על אונס שאינו שכיח עקב אונס (כוח עליון) - מרצה שהתלמידים אינם באים לשיעוריו שבועת מודה במקצת - מודה במקצת ובשאר "איני יודע" שכר העבודה - החזרת השכר כאשר המעביד שילם כבר סימן שלד - סעיף א סימן רכה - סעיף ג דף עז - עמוד א סימן שלג - סעיף א דף עה - עמוד ב סימן שלג - סעיף ה סימן שלב - סעיף ה סימן שלב - סעיף ה פרק ט - הלכה ד דף קה - עמוד א פרק יט - הלכה ה פרק יט - הלכה ו דברים שאינם צריכים מעשה קנין - תנאים בדיני עבודה הצורך בקנין - אי הצורך בקנין דרך עשייתם - שאין צריך קנין דברים שאינם צריכים מעשה קנין - חוזה עבודה על ידי שתיקה כהודאה - כשמעשיו מוכיחים להפך שתיקה כהודאה - כשמעשיו מוכיחים להפך כשירד ערכה של עבודת העובד - כשהעובד והמעביד התפייסו כשירד ערכה של עבודת העובד - הבחנה בין ירידת ערך לאחר שהחל העובד במלאכתו לטעות בהערכת שווי המלאכה טענת מקח טעות - כשעבר זמן מאז שהתגלתה הטעות והמשיכו והיה טעם לשתיקה כשאמר בעל הבית לפועלים שישלם כשכר הנמוך - הבחנה בין יכל להפסיק את ההתקשרות ללא תרעומת מצד הפועלים ללא יכל כשאמר בעל הבית לפועלים שישלם כשכר הנמוך - הצורך באמירה מפורשת פרשנות הלשון - התחשבות בראיות נסיבתיות כשהעבודה בדבר האבד - זכות המעביד להטעות את העובד על מנת שימשיך במלאכה הפסקת עבודה על ידי העובד - דרישה להעלאה במשכורת, דינה לעניין היתר להטעות את העובד כשעושה בדבר האבד טענת מקח טעות - כשהיתה טעות בהערכת עבודת העובד פיטורי עובד - כשהיתה טעות בהערכת שווי עבודת העובד פיטורי עובד - כשהמעביד אנוס פיטורי עובד - באונס שלעובד יש יותר אפשרות לדעת את סבתו ולמנעו פיטורי עובד - רק אם לעובד יש טרחה במציאת עבודה אחרת עקב אונס (כוח עליון) - אם יש לעובד תרעומת על המעביד עילות לפיטורין - טעות בהערכת שווי עבודת העובד עקב אונס (כוח עליון) - כשלעובד היתה יותר אפשרות לדעת את סבת האונס ולמנעו עקב אונס (כוח עליון) - כשלמעביד לא היתה דרך לדעת על האונס הפסקת עבודה על ידי המעביד - כשלעובד אין טרחה במציאת פרנסה אחרת כשהשכר או חלקו נמצא בידי העובד - כשהשכר או חלקו נמצא בידי העובד כשהשכר או חלקו נמצא בידי העובד - כשבזמן נתינת המקדמה כבר ידע המעביד על חילוקי הדעות שינוי לרעת העובד - שינוי בתנאי השכר בטענה שהיתה טעות בהערכת שווי עבודת העובד שינוי לרעת העובד - כשניתנה לעובד מקדמת שכר שינוי לרעת העובד - הבחנה בין אירע שינוי לאחר תחילת העבודה לשינוי מחמת טעות בהערכת שווי העבודה מלכתחילה מחמת ירידת ערך עבודת העובד - מחמת ירידת ערך עבודת העובד מחמת ירידת ערך עבודת העובד - כשאמר המעביד לעובד שישלם כשכר הנמוך בשכר העבודה - בהפסקת העבודה עקב אונס כשהשכר או חלקו נמצא בידי העובד - בהפסקת העבודה עקב אונס פרשנות - אי התניית עובד על אונס כמחילה על השכר במקרה של אונס מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - אי התניית עובד על אונס כמחילה על השכר במקרה של אונס מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - תשלום שכר עבודה מראש כמחילה על ההפרש במקרה של הפסקת העבודה עקב אונס החזרת שכר ששולם - בהפסקת עבודה עקב אונס תנאי מכללא - תנאי שתנאי השכר ישארו אף אם יהיו הפסדים מהעבודה - מועיל בפירוש בלבד עשייתו מכללא - תנאי מופרך - אינו נוצר מכללא אלא בפירוש בלבד מצבים שהם אונס - ירידה גדולה בכמות התלמידים הנכנסים לשיעורי מרצה אונס שכיח ואונס שאינו שכיח - אונס שהוא שכיח ואינו שכיח אונס שכיח ואונס שאינו שכיח - הבחנה בין אונס שהוא שכיח ואינו שכיח לאונס שהוא "פלא" בסדרי דין - לא לפסוק לפי שורת הדין אלא לפשר בהטיית שליש גובה הפשרה - נטייה בשליש מהדין כשהוא אינו ברור סיבות לפשרה - מחמת גודל האחריות על הדן יחידי מקרים שיש לעשות בהם פשרה - כשהדין בנוי על סברא והיקש סיבות לפשרה - מנהג בתי הדין לא לדון כפי שורת הדין אלא במקרים ברורים דיין יחיד - גודל האחריות של הדן יחידי דיין יחיד - המנעות מהכרעה על פי שורת הדין כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - כשאין ויכוח על המציאות אלא על הדין