בס"ד


מס. סידורי:1527

שירותי הובלה שנעשו ללא חשבונית בניגוד לבקשת שותף

שם בית דין:מצפה יריחו
דיינים:
הרב קרויזר יהודה
הרב פז ברוך
הרב רטבי ישועה
תקציר:
לנתבע הייתה צרכנייה בשותפות. הנתבע זכה במכרז מטעם המועצה לספק מוצרי מזון לגנים. הנתבע ושותפו סיכמו עם התובע שהוא יספק את שירותי ההובלה. לאחר זמן נסגרה הצרכנייה ופורקה השותפות. לדברי התובע חלק מהשכר עבור ההובלה עדיין לא שולם. השותף שלא נכח בדיון היה זה שהפעיל את הצרכנייה ועמד מול התובע. השותף השני שילם חצי מהחוב שלא שולם לטענת התובע. התובע תובע את החצי השני של שכרו מהנתבע. הנתבע טוען שאינו לשלם חייב כיוון שלטענתו אמר לכל הנוגעים בדבר מספר פעמים שכל פעולה חייבת להיות עם חשבונית ואילו התובע לא ספק חשבוניות, בנוסף הנתבע מטיל ספק אם אכן השירות בוצע בשלמות ואם לא שולם עבורו.
פסק הדין:
בית הדין חייב את הנתבע בשליש מהתביעה כפדיון שבועת היסת כיוון שבנוסף לכך הפטור הינו פרוצדורלי בלבד.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

התביעה

במכולת באחד הישובים היו שני שותפים, התובע סיפק להם שירותי שינוע של מצרכים לגנים. התובע עשה הובלות, כאשר כל הובלה עלתה 1,200 ש"ח בלי חשבונית ו 1,400 ש"ח מול חשבונית. התובע עשה גם הובלה אחת קטנה לירושלים בסך 700 ש"ח. השותף השני שלא נכח בדיון היה זה שעמד מול התובע בפועל, והוא הפעיל את המכולת. שולמו כבר 22,000 ₪, נשארו 7,000 ₪ שלטענת התובע טרם שולמו. השותף השני מוכן לשלם חצי, והתובע תובע מהנתבע (השותף הראשון) 3,500 ש"ח שהוא חצי הסכום הנ"ל.

מנגד הנתבע אמר שאינו חייב בגלל שאמר לכל המעורבים כמה פעמים שהוא עומד על כך שכל ההתקשרויות וכל הפעילות חייבת להיות מול חשבוניות, ובלי חשבונית הוא לא ישלם כלום. מעבר לכך הוא טוען שהואיל ואין חשבוניות - הוא לא יודע מה התובע ביצע בפועל, והוא גם אינו יודע כמה השותף השני שילם לו בפועל, ולכן יתכן שהתובע קיבל כל המגיע לו. מעבר לכך הנתבע טוען שהיו לו הפסדים בגלל שהפעילות נעשתה בלי חשבוניות, כך שהוא לא היה יכול להזדכות מול ההוצאות, ולכן הוא טוען שהוא אינו חייב לשלם. למעשה התשלומים נעשו בלי חשבוניות.

יש לציין שהעסק לא הצליח והיו הרבה חובות שהצליחו לשלם כאשר מכרו המכולת. השותפות הסתיימה כאשר הם מכרו העסק.

הפסק

יש לדון בנידון שלפנינו בכמה שאלות:

א.        האם מלווה יכול לתבוע משותף אחד את חלקו בחוב, או שצריך לתבוע משני השותפים ביחד?

ב.      האם התובע נאמן לקבוע כמה הובלות הוא עשה, או שהוא צריך להביא ראיות על כך? האם זה משנה שהנתבע, לטענתו, אמר לכולם שהכל צריך להתבצע מול חשבוניות?

ג.       האם הנתבע חייב בכל זאת בגלל שהוא מודה במקצת?

ד.      האם טענת הנתבע מקובלת שאולי התובע לא בצע את כל ההובלות?

ה.      משמעות דרישת הנתבע שהכל יתבצע מול חשבוניות.

ו.       האם יש במקרה כאן שבועת היסת ואיך להתייחס אליה?

נדון בשאלות האלו בעז"ה.

א.      האם מלווה יכול לתבוע שותף אחד לבד על חלקו או שהתביעה צריכה להיות במשותף?

להלכה מלווה יכול לתבוע משותף אחד את חלקו שלא בנוכחות השותפים הנוספים. כך נפסק בשו"ע (חו"מ עז,א), שכל שותף חייב חלקו בנפרד וחייב על חלקו של השותף השני מדין ערב. אם כן התביעה של התובע על חלקו של הנתבע היא במקומה. נראה שבנידון דידן, שהשותפות כבר הסתיימה, גם החולקים על הנ"ל ע"ש בטור - יסכימו שהרי השותפות בטלה, ואי אפשר עכשיו לתבוע השותפות בתור יחידה משפטית נפרדת.

סיכום פרק זה

אפשר לתבוע משותף אחד חלקו בחוב לבד, וכאשר השותפות התפרקה זה נכון לכל הדעות.

ב.      האם התובע נאמן לקבוע כמה הובלות עשה? האם לעובדה שהנתבע קבע שהכל צריך להתבצע מול חשבוניות יש השפעה על שאלה זו?

בסוגית חנווני על פנקסו (שבועות מז:) - כאשר בעל הבית מבקש מהחנווני לשלם לפועל שלו והוא יחזיר לו, החנווני נשבע ונוטל, החנווני נאמן לומר שביצע התשלום, ובעל הבית חייב לשלם לו. החנווני צריך להשבע על כך שבועה חמורה. הטעם לכך מפורש בבבא מציעא (ג.):

"היינו טעמא דאמר ליה חנוני לבעל הבית אנא שליחותא דידך קא עבידנא! מאי אית לי גבי שכיר?... את האמנתיה דלא אמרת לי בסהדי הב ליה...".

פירוש הדבר, שהחנווני אומר שהוא עשה את המוטל עליו, ובעל הבית לא אמר לו לבצע התשלום לפני עדים, ולכן החנווני נאמן גם אם הפועל מכחיש ואומר שלא קיבל התשלום. נראה שהוא הדין והוא הטעם בנידון דידן, בעקרון התובע אמור להיות נאמן לקבוע שביצע ההובלות שהרי הוא ביצע השליחות שהייתה מוטלת עליו והנתבע לא אמר לו לבצע הכל בעדים, ולכן התובע נאמן בשבועה.

אמנם נראה שנידון דידן שונה, הרי לפי טענת הנתבע, הוא קבע שכל פעילות צריכה להיות מול חשבונית ובזה תבע ראיה על כל הובלה! ולכן הסברא שנאמרה בבבא מציעא הנ"ל: "דלא אמרת לי בסהדי הב ליה" לא קיימת אצלינו אדרבה הנתבע דרש "סהדי" היינו ראיה על כל ביצוע ולכן התובע לא אמור להיות נאמן לקבוע שהוא ביצע הכל!

ואע"פ שבגמרא הנ"ל החנווני נזקק לסברא "דלא אמרת לי..." כדי שהוא יהיה נאמן גם כאשר הפועל מכחיש אותו, משמע שהחנוני נאמן מול בעל הבית גם בלי סברא זו, מכל מקום נראה שאם בעל הבית דורש שהחנווני יביא ראיה על ביצוע העבודה - החנווני לא יהיה נאמן להוציא ממנו בלי להביא ראיה, שהרי הסיבה שהחנווני נאמן היא בגלל "שליחותא דידך קעבידנא" כמו שכתוב בגמרא הנ"ל, ואם בעל הבית יגיד שהכל צריך להתבצע עם עדים והחנווני יבצע בלי עדים, הוא לא עשה שליחותו של בעל הבית ובזה איבד את סיבת הנאמנות שלו.

לפי זה נראה שהתובע אינו נאמן שאכן ביצע ההובלות.

סיכום פרק זה

התובע אינו נאמן לומר שביצע העבודה, הואיל והנתבע הטיל עליו לבצע הכל מול חשבוניות.

ג.       האם הנתבע חייב בכל זאת בגלל שהוא מודה במקצת?

בדיון הנתבע הודה שהתובע ביצע לכל הפחות חלק מן ההובלות, אבל הביע ספק כמה ביצע בגלל שלא היו חשבוניות. אם כן הנתבע הוא מודה במקצת הטענה, וחלה עליו שבועת מודה במקצת הטענה מחד, אבל אינו יכול להישבע בפועל בגלל שאומר איני יודע על השאר, ובאופן כזה חייב לשלם מדין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם"!

מיהו יש לעיין אם במצב שלפנינו הנתבע "הוה ליה למידע", אם התובע ביצע את ההובלות או לא, שאם "לא הוה ליה למידע" - אינו חייב לשלם לפי תוס' ועוד פוסקים, בגלל שרק אם הוא לא יודע דבר שהיה אמור לדעת, יש ריעותא בדבריו, וזה מעורר לנו ספק שמא הוא משקר ולכן הוא חייב לשלם, אבל אם הוא לא היה אמור לדעת המידע, אין אי ידיעתו מעוררת לנו ספק ולכן הוא פטור מלשלם.

ברם בנידון דידן נראה שזה מצב ש"הוה ליה למידע". רואים כך בגלל שהרבה פוסקים סוברים שהפועלים בדין חנווני על פנקסו הנ"ל גובים מבעל הבית מעיקר הדין אע"פ שבעל הבית אינו יודע אם החנווני שילם או לא ולמרות שבד"כ ברי ושמא אין ברי עדיף, דין הפועלים כ"איני יודע אם פרעתיך" וחייב, והרי הרבה אחרונים סוברים ש"איני יודע אם פרעתיך" חייב רק אם "הוה ליה למידע" עיין משנה למלך הלכות שאלה ד,א. מכאן שבעל הבית אמור לדעת אם השליח שלו שילם לפועלים או לא שכן רק באופן כזה יש חיוב מדין "איני יודע אם פרעתיך". ונראה שהוא הדין והוא הטעם שהמשלח אמור לדעת אם השליח שלו עשה את שליחותו וביצע ההובלות או לא! ואע"פ שאולי יש לחלק בין המקרים נראה שהמקרה שלנו לא נחשב "לא הוה ליה למידע", אם כן החיוב "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" רלוונטי בנידון שלנו.

ברם למעשה נראה שאי אפשר לחייב הנתבע מדין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם", בגלל שהסיבה שהנתבע אינו יודע אם התובע עשה ההובלות היא בגלל שפשע, לדברי הנתבע, ולא סיפק חשבוניות כמו שהוא דרש ממנו! ולכן נראה שלכל השיטות הנתבע פטור ואי אפשר לחייב אותו משום אי ידיעתו כאשר לטענתו הסיבה לאי ידיעתו היא שהתובע לא עשה המוטל עליו ולא סיפק החשבונית כמו שהוא דרש. אם כן התובע אשם בזה שהוא אינו יודע! ונראה שגם הרמב"ם, שסובר שחייב "מתוך שאינו יכול לישבע" גם כאשר לא הוה ליה למידע, פוטר כאן כיוון שאי הידיעה נובעת מהפשיעה של התובע!

סיכום פרק זה

אע"פ שהנתבע מודה במקצת ואינו יודע בשאר, הוא אינו חייב לשלם לכל הדעות, בגלל שאי ידיעתו נובעת מהפשיעה של התובע לטענתו, ואין חיוב בגלל אי ידיעה כאשר זה קורה בגלל הנתבע.

למרות כל הנ"ל נראה שהתובע נאמן לקבוע כמה הובלות הוא ביצע משתי סיבות.

ד.      הנאמנות של התובע לקבוע כמה הובלות ביצע

בדיון הנתבע אמר שהמחיר לכל הובלה היה שליש יותר מהמחיר שהתובע אמר. זאת אומרת אפילו אם התובע עשה רק שני שליש מההובלות עדיין מגיע לו הסכום שהוא ביקש, הואיל והנתבע מסכים בעקרון שהתובע עשה העבודה, לא נראה שיש סיכוי סביר שהתובע עשה פחות משני שליש מהעבודה, ולכן נראה שתביעת התובע מתקבלת.

בנוסף לכך, האוכל שסופק הגיע למועצה לחלק לגנים, והנתבע לא העלה טענה שהמועצה התלוננה שלא סופקו לה המצרכים, חזקה שאכן האוכל הגיע ליעד שלו, והואיל והנתבע מודה על תקופת העבודה ועל מספר המשלוחים שהיו צריכים להתבצע חזקה שאכן בוצעו. ואכן מצאנו לפעמים שברי ושמא ברי עדיף, כאשר יש רגלים לטענת הברי. עיין מרדכי (ב"מ קלז) מובא בגר"א עה,מו. ונראה שבנידון דידן שיש רגלים מוכיחות כל הדעות יסכימו לדברי המרדכי.

סיכום פרק זה

התובע נאמן לקבוע כמה הובלות ביצע.

קבענו שהתובע נאמן לקבוע כמה הובלות ביצע. עכשיו נדון בשאלה אם מתקבלת טענת הנתבע שהוא לא צריך לשלם בגלל שלא התקיימה דרישה שלו שהכל יתבצע מול חשבוניות.

ה.      משמעות דרישת הנתבע שהכל יתבצע מול חשבוניות

עיין חו"מ (עז,ב) על אתר, שהמחבר פסק את דברי הרמב"ן, מובא בטור שם, שמעשים של שותף אחד מחייבים השני אפילו אם הוא לא היה בסוד העניינים, כל עוד הוא מודה שהכל נעשה לצורך השותפות. הרמ"א פסק דברי הרא"ש לפי הבנת מהר"י בן לב שהב"י הביא שם, שזה רק נכון אם יש עדים שהשותף פעל למען השותפות, אבל על פי הודעתו השותף חייב לשלם רק מנכסי השותפות עצמה, אבל אינו חייב לשלם מביתו.

הגר"א הניח דברי הרמ"א בצ"ע וציין לש"ך. הש"ך שם (ט) חלק על הבנת הרמ"א בדברי הרא"ש ומהר"י בן לב ופירש כוונת הרא"ש שמעשים של שותף אחד מחייבים השני ומשעבדים את גופו לשלם מביתו, רק כאשר השותף פעל "בהסכמתו ובציוויו". רק כך חל חוב גמור על השותף השני. לולא זה אע"פ שמוסכם ויש עדים שהשותף אכן פעל לטובת השותפות, לא נוצר חוב גמור על השותף השני לשלם, בגלל שאין כאן שליחות, יש רק חוב לשלם מדין נהנה, ומדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שמחייב תשלום מן הרווח בלבד ואינו יוצר חוב גמור על השותף השני לשלם מביתו. אי לכך אם אין לשותפות נכסים, השותף השני אינו חייב לשלם מביתו, שהרי כבר כתבנו שבלי שליחות לא נוצר חוב גמור על השותף השני.

כבר כתבנו, שההתקשרות של התובע נעשתה דרך השותף השני שהוא הפעיל את המכולת בפועל, אם כן המצב שלנו דומה לזה של המחבר בעז,ב הנ"ל. ולכן עלינו לבחון אם השותף השני פעל בשליחות הנתבע כאשר העסיק את התובע לבצע ההובלות או דילמא אין כאן שליחות, הואיל וההתקשרות נעשתה בלי חשבוניות למרות דברי הנתבע (השותף הראשון)?

במקרה שהשו"ע הנ"ל דן בו השותף לקח הלוואה בלי ידיעת חבירו ולכן נאמר שם שלא עשה שליחותו בזה, ונשאלת השאלה, במקרה שלנו הנתבע ידע על עצם הפעילות שהתובע עשה לטובת השותפות ויש רק סטייה פרוצדורלית בזה שלא היו חשבוניות, האם גם באופן כזה נאמר שלא נעשית שליחותו לטענתו?

רואים מן המקורות, שגם כאשר השליח עושה המעשה עצמו, שהוא היה אמור לעשות ויש רק סטייה פרוצדורלית מההנחיות של המשלח - גם בזה מתבטלת השליחות. עיין ב"ב קסט: שאם שליח קונה שדה שלא באחריות - השליחות מתבטלת ואנחנו מטילים על השליח לקנות השדה לעצמו בלי אחריות ולמכור אותו עם אחריות למשלח אם אי אפשר לבטל המכר מול המוכר, עיין חו"מ קפב,ו, ולא ניכנס לכל פרטי הדינים של המקרה שם שאינם נצרכים לעניינינו.

עיין עוד כתובות צט.:

"כי תיבעי לך דאמר ליה זיל זבין לי כורא ואזיל וזבין ליה ליתחא, מאי? מי אמרינן א"ל דטבא לך עבדי לך דאי לא מצטריכי לך זוזי לא מצית הדרת ביה, או דלמא אמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי...".

מדובר שאדם שלח שליחו למכור שדה גדול, והשליח מכר רק חלקו, והגמרא מסתפקת אם זה לטובת המשלח, שאולי בסופו של דבר המשלח רק יצטרך חלק מן הכסף, ומכירת השדה הקטן תיתן לו אפשרות להתחרט ולשמור לעצמו חלק מן השדה, או שאולי זה לרעת המשלח, בגלל שאם יצטרך למכור החלק האחר של השדה - יצטרך לעשות עוד שטר וזה לרעתו כאשר מתפרסם שהוא מוציא הרבה שטרות בגלל שיצא הקול שהוא בקשיים, ואנשים לא ירצו לעשות אתו עסקים.

הפוסקים פסקו כצד השני עיין שו"ע חו"מ קפב,ט. לפי פסיקה זו רואים שאע"פ שנעשה רק שנוי פרוצדורלי שקשור לריבוי בשטרות – זה עדיין נחשב עילה לביטול השליחות והמכר, אם כן הוא הדין בנידון דידן שגם נעשה שנוי פרוצדורלי שקשור לשטרות, היינו חסר בחשבוניות, זה גם יחשב לעילה לביטול השליחות.

אמנם יש לבעל דין לחלוק ולומר שהמקרים אינם זהים, בגלל שבמקרה של הגמרא לא נעשתה השליחות הבסיסית, שהרי השליח מכר רק חלק מן השדה, ובצירוף ענין השטרות אפשר לבטל את השליחות, מה שאין כן בעניינינו שהשליח עשה שליחותו במלואה, אולי כאן לא תתבטל השליחות על ידי סטייה בעניין השטרות לחוד? נראה שזו אינה אבחנה נכונה לפי הסוגיא שם, שהרי שם משמע ששני הצדדים הסכימו שעצם מכירת חלק מן השדה במקום כולו הייתה לטובת המשלח, והסיבה לביטול השליחות נעוצה כל כולה בעניין השטרות, שהרי זה הנימוק היחיד שכתוב בגמרא לסברת הביטול. ורואים במפורש את מרכזיות טענת השטרות בשיטת הטור, מובאת ברמ"א קפב,י.

ברם יש להקשות: האם אין בזה שהנתבע ראה וידע על הפעילות של התובע לטובת השותפות ולא מנע ממנו להמשיך, מחילה על התנאי שלו שהכל יתבצע מול חשבוניות? נראה שכאן לא נאמר ששתיקת הנתבע כוויתור על דרישתו לקבל חשבוניות, שהרי לטענת הנתבע הוא אמר וחזר ואמר שהוא דורש חשבוניות, ולכן אין כאן וויתור.

ואם תאמר שהכל היה מן השפה ולחוץ, שהרי לא עשה שום דבר להפסיק ההתקשרות בלי החשבונית? דברים שבלב אינם דברים, ואין לנו לנסות להיכנס לסוף דעת הנתבע בלי מקור. ועוד הואיל ולפי ההלכה כאשר השליח עיוות, כל רווח שבא מכך חולקים וכל הפסד חל על השליח בלבד, עיין ב"ק קב: ושו"ע חו"מ קפג,ה, לא היה לנתבע מה להפסיד מן ההתנהלות הזאת ולכן אין בזה שלא התערב ראיה שוויתר על ההתנגדות שלו בעניין החשבוניות. מעבר לכך כבר כתבנו שכל ההתנהלות היתה מול השותף השני ואם כן מי יאמר שהיו שומעים לנתבע בזה.

אי לכך נראה שטענת הנתבע שההתקשרות נעשתה בלי חשבוניות יכולה להיחשב טענה מספקת בכדי לבטל השליחות מול התובע, ואם כן החיוב של הנתבע לשלם החוב מול התובע מצטמצם לחיוב לשלם מנכסי השותפות עצמה או מרווחיה, והואיל ואין לשותפות נכסים או רווחים - אין חיוב על הנתבע לשלם החוב מביתו.

סיכום פרק זה

הנתבע אינו חייב לשלם החוב מביתו הואיל ואין נכסים לשותפות.

ו.       האם יש במקרה כאן שבועת היסת ואיך להתייחס אליה?

אמנם הפטור הנ"ל בנוי על כך שאכן הנתבע הביע דעתו באופן חד משמעי שאינו מסכים לכל פעילות עסקית בלי חשבוניות. התובע מכחיש את דברי הנתבע בזה ואמר שלא אמר כך בעת ההתקשרות ורק אחר כך אמר כך ועכשיו הוא מוכן ליתן חשבוניות. לפי דברי התובע הנתבע חייב לשלם הכל. איזו גירסה מתקבלת בבית דין?

כלל בידינו המוציא מחברו עליו הראיה והרי מדובר כאן במלווה על פה ולכן הנתבע היה נאמן לטעון פרעתי ולכן יש לו מיגו לטעון שהיה תנאי בהתחייבות הנ"ל היינו הצגת חשבוניות. מיהו כאשר יש הכחשה בין הצדדים - חלה על הנתבע שבועת היסת, היינו הוא צריך להישבע שאכן מה שהוא טוען זה האמת.

ברם המנהג בזמנינו הוא שלא משביעים בגלל חומרת האיסור של שבועת שקר, ויש שכתבו להתפשר במקום שבועת היסת ולחייב שליש. אין דעת בית הדין נוחה ממנהג זה בגלל שפוסקים שלא יורדים לנכסי מי שמסרב להישבע שבועת היסת, עיין שבועות מה. חו"מ פז,ט, ואם כן איך אפשר לחייב במקום שבועת היסת כאשר בית הדין נמנע מלהטיל השבועה.

מיהו בנידון דידן נראה לחייב שליש בגלל שמוסכם שהעבודה נעשתה והפטור גם לפי דברי הנתבע הוא פטור פרוצדורלי, ולכן די שנקבל דבריו על רוב הסכום.

החלטה

על הנתבע לשלם לתובע 1,166 ש"ח בתוך שלושים יום מתאריך אישור פסק זה.

הרב יהודה קרויזר, מרא דאתרא. הרב ברוך פז. הרב ישועה רטבי.

תגיות

נוהג בתי הדין בזמן הזה לפשר - מפשרים שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - שתק ולא העיר גובה הפשרה - בשליש מסכום השבועה ועל פי שיקול דעת בית הדין אחריותם ההדדית לחוב - בחוב שנוצר על ידי אחד השותפים "היה תנאי על ההתחייבות" - "היה תנאי על ההתחייבות" בדין שיש בו שבועה - בשבועת היסת פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושים יום מיגו - מיגו דאי בעי אמר פרעתיך בטענת ברי - כשהמוחזק טוען שמא דין החריגה ביחס לשולח - רווחים והפסדים שבאו כתוצאה מהחריגה שמא שהוא טוב ושמא שהוא גרוע - שמא שהוא טוב ושמא שהוא גרוע שבועת היסת - אם מוציאים על פיה ממון "איני יודע אם פרעתיך" - ב'שמא טוב' ברי ושמא - ברי ושמא לאו ברי עדיף שבועת מודה במקצת - מודה במקצת ובשאר "איני יודע" סימן עז - סעיף א סימן עז - סעיף ב דף מז - עמוד ב דף קסט - עמוד ב דף קב - עמוד ב דף ג - עמוד א אחריותם ההדדית לחוב - מכספם הפרטי סימן קפב - סעיף ו דף צט - עמוד א סימן קפב - סעיף ט סימן קפב - סעיף י סימן קפג - סעיף ה דף מה - עמוד א סימן פז - סעיף ט תביעה בענייני השותפות - נוכחות השותפים כשזר תובע מאחד השותפים את חלקו בחוב תביעה בענייני השותפות - לאחר שפורקה השותפות חלוקת חובות השותפות - חיוב כל אחד מהשותפים בחלקו בחובות עומד בפני עצמו שותפות כחייב - תביעת שותף על חלקו בחוב שלא במעמד השותף השני מקור האחריות - ערבות אחריותם ההדדית לחוב - אחריות כל שותף לחלקו של שותפו בחוב אחריותם ההדדית לחוב - לאחר פירוק השותפות על היקף העבודה שנעשתה - על היקף העבודה שנעשתה על היקף העבודה שנעשתה - כשהמעסיק בקש מראש חשבונית מהימנות השליח - כשחרג מהשליחות חריגה מהמינוי - מהימנות השליח מהימנות השליח - על ביצוע השליחות שמא שהוא טוב ושמא שהוא גרוע - אם על משלח לדעת אם השליח ביצע את שליחותו שמא שהוא טוב ושמא שהוא גרוע - כשלטענת מחוייב השבועה אי הידיעה נובע מחמת פשיעת התובע אומדנה כראיה - בדיני עבודה בדיני עבודה - קביעה כמה עבודה נעשתה ברי ושמא - ברי ורגליים לדבר מול שמא בטענת ברי - כשרגליים לדבר תומכות בטענת הברי מקור החיוב - ערבות מקור החיוב - שליחות מקור החיוב - דין נהנה, יורד לשדה חברו שלא ברשות אחריותם ההדדית לחוב - כששותף פעל בניגוד לבקשת שותפו חריגה מהמינוי - חריגה שאינה נוגעת לעצם מעשה השליחות תנאים בשותפות - הפרת תנאי ושתיקת השותף המתנה "היה תנאי על ההתחייבות" - מיגו שיכול היה לטעון "פרעתי" "היה תנאי על ההתחייבות" - שבועת היסת גובה הפשרה - חיוב שליש כשהפטור הוא טכני בשכר העבודה - בספק אם נעשתה העבודה כראוי