בס"ד


מס. סידורי:1509

שוכר שני בתקופת השוכר הראשון

שם בית דין:ארץ חמדה גזית בית שמש
דיינים:
הרב שנקולבסקי אליעזר
תקציר:
הדיון הינו בין התובע שהיה שוכר בדירה לבין הנתבעת שהיא כרגע השוכרת בדירה, ביניהם שני נושאים במחלוקת נושא אחד הוא נושא כניסת הנתבעת למגורים שבועיים לפני הזמן המיועד ובזמן שעליו הוא שילם, ועל כך הוא תובע 1,750 ש"ח נושא שני השנוי במחלוקת הוא מודם שהושאר בבית המושכר באישור הנתבעת ואבד, לטענת התובע על הנתבע לשלם לו את שוויו בסך 358 ש"ח.
פסק הדין:
על הנתבעת לשלם לתובע 1,750 ש"ח עבור השכירות, על המודם הנתבעת פטורה מתשלום.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' תמוז תשע"ב

בס"ד

א' בתמוז תשע"ב

תיק מס' 71107

פסק דין - שוכר שני בתקופת השוכר הראשון

בענין : שוכר דירה לשעבר

(להלן: התובע)

נגד : שוכרת דירה בהווה

(להלן: הנתבעת)

 

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.

ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים.

לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:

         א.         נקדים ונאמר כי הצדדים הינם חברים מזה תקופה ארוכה. ביה"ד מקווה כי פסה"ד ישים קץ לוויכוח שביניהם, והשלום יחזור לשרור בין הצדדים.

         ב.         התובע שכר דירה. חוזה השכירות הוארך עד לתאריך 15.09.11. התובע שילם למשכיר את שכר הדירה לתקופה הנ"ל במלואו.

          ג.          הנתבעת היתה מעונינת לשכור את הדירה עם פינויה ע"י התובע. בעל הדירה (המשכיר) הסכים. התובע והנתבעת שוחחו מספר פעמים בענין תאריך פינוי הדירה ע"י התובע. בסופו של דבר עזב התובע את הדירה בתאריך 31.08.11. הנתבעת קבלה את המפתח לדירה מידי התובע (בהסכמת הבעלים) בתאריך 01.09.11.

         ד.         הנתבעת שכרה את הדירה הנ"ל מידי הבעלים בחוזה החל מתאריך 15.09.11.

         ה.         הנתבעת שילמה אף היא שכר דירה עבור דירתה הקודמת עד לתאריך 15.09.11.

          ו.          התובע השאיר בדירה (בהסכמת הנתבעת) מודם של חברת "הוט". המודם נעלם.

הטענות:

          ז.          התובע טוען כי היות והנתבעת קבלה את את המפתח בתאריך 01.09.11, והיות והוא שילם את דמי השכירות למשכיר עד לתאריך 15.09.11, הרי שהנתבעת חייבת לשלם לו את דמי השכירות לתקופה הנ"ל = 1,750 ₪. לדבריו, הסכמתו לכניסת הנתבעת לדירה בתאריך הנ"ל, היתה רק בתנאי שתשלם לו עבור התקופה הנ"ל.

         ח.         הנתבעת טוענת כי לא היתה חייבת להכנס לדירה בתאריך הנ"ל, היות וגרה בשכירות באותו ישוב וחוזה הדירה שלה הסתיים רק ב15.09.11. לדבריה, תאריך פינוי הדירה ע"י התובע שונה על ידו מספר פעמים, דבר שגרם לה נזק וצער מרובה. ולמעשה היא נכנסה לדירה בתאריך הנ"ל רק בכדי לא לפגוע בסיכום שהיה לה עם חברת ההובלות.

         ט.         התובע טוען כי הסכמת הנתבעת להשארת המודם בדירה מהווה קבלת אחריות שמירה עליו. ומשכך, על הנתבעת לשלם את שוויו = 358 ₪. הנתבעת טוענת כי לא קבלה כל אחריות על המודם,  ואף לא ראתה אותו מעולם. לטענתה, היות שהתובע השאיר את המפתחות למנקה מטעמו, הרי שאין עליה (על הנתבעת) כל אחריות בנדון. לדבריה, אף הצבע, שנכנס לצבוע את הדירה לפניה, לא ראה במקום מודם.

          י.          התובע דורש לקבל גם את אגרת ביה"ד בסך 200 ₪.    
סה"כ התביעה היא לקבלת 2,308 ₪.

דיון:

        יא.        אילו הצדדים לא היו משוחחים ביניהם בנדון – בשאלת התשלום עבור התקופה שבין 01.09.11 – 15.09.11 – היה מקום לדון האם באמת יש כאן חיוב לשלם. ובלשון הפוסקים האם זו "חצר דקיימא לאגרא"? והאם אכן "נהנה"?[1]

        יב.        אולם במהלך הדיון התברר לביה"ד כי הצדדים שוחחו ביניהם בשאלה זו לפני כניסת הנתבעת לדירה. בשיחה זו[2] העלה התובע את דרישתו הכספית הנ"ל. הנתבעת סרבה. התובע אף העלה מעין הצעת פשרה בענין. אולם הצדדים הודו כי לא הגיעו להסכמה.

         יג.         כאשר אדם אינו נכון לאפשר לאחר להשתמש ברכושו בחינם, אין כופין עליו לאפשר זאת, וכך פסק הרמ"א בשו"ע שס"ג, ו:

"אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם"

        יד.        אשר על כן, היות והנתבעת ידעה כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל, הרי שהיא חייבת בתשלום שכר הדירה[3].

        טו.        נדגיש עוד, כי במקרה שבפנינו, השיחה שבין הצדדים נסתיימה ללא הסכמה, והתובע אף איים בתביעה לד"ת (ועינינו הרואות שאכן מימש את "איומו"). בדיון בביה"ד עלה, שהנתבעת ידעה (עכ"פ לא היה לה יסוד לחשוב אחרת) כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל. אלא שלדעתה דרישה זו היתה לא מוסרית. וא"כ אין יסוד לפוטרה מתשלום.

        טז.       לענין המודם: הנתבעת הסכימה להשארתו בדירה ויש מקום לבדוק האם מעמדה כשומר חינם או כשומר שכר[4].  אך למעשה המודם מעולם לא הגיע לרשותה. בדיון בביה"ד התברר כי מיד כשנכנסה הנתבעת לדירה, שמה לב הנתבעת כי המודם אינו נמצא בדירה.

         יז.         התברר כי ישנה אפשרות שהמודם נגנב עוד קודם שנכנסה הנתבעת לדירה (בזמן הנקיון). ואשר על כן, מעולם לא החלה בפועל "תקופת השמירה" על המודם. 

        יח.        אשר על כן דין התביעה בענין המודם להדחות.

        יט.        בנסיבות הענין, לא ראוי לחייב את הנתבעת בהוצאות (תשלום אגרת בית הדין)

החלטות:

  1. הנתבעת תשלם לתובע סך 1,750 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.
  2. פסק הדין ניתן ביום א' בתמוז תשע"ב. 

והאמת והשלום אהבו

 _______________

הרב אליעזר שנקולבסקי



[1] ע' שו"ע חו"מ סימן שסג' סעיפים ו' – י' וז"ל:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו.

ואם לא אמר לו: צא,

אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר...ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר.

הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו...

ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון...

הגה:...וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם...

יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ואם כן אם אין דרך זה לשכור, פטור, דהא לא נהנה ויש חולקים...

יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם. אבל אם גילה בדעתו כן, צריך ליתן לו שכר...

האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר...."

[2] שנמשכה שעה וחצי לדברי הנתבעת.

[3] למעשה ע"פ המבואר בהערה הקודמת, לענ"ד היה מקום לחייב בתשלום הנ"ל אף ללא השיחה הנ"ל. במיוחד לאור דברי הרמ"א שאין לכוף אדם לדירת אחרים בחצרו, בתוספת העובדה שמדובר ככל הנראה ב"חצר דקיימא לאגרא". דברי הרמ"א הפוטר את מי שאמר לו חברו: דור בחצרי, הם במקום שיש מקום לחשוב שאינו מתכוון לגבות ע"כ שכר, משא"כ הכא.

לא ראיתי מקום להאריך במסגרת פס"ד זה בסוגיה זו. אולם לחיבת הקדש נציין לכמה מקורות. ע' שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קעד', ומשמע מדבריו דכל שאומר במפורש שמעונין בכסף – חייב לשלם. ע' גם סמ"ע שסג' סקי"ג הכותב דחייב לשלם בכה"ג אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ע' גם ערך ש"י (שם סעיף ו') דחייב לשלם לפחות את שווי המגורים ומדין גזילה. ע' גם שו"ת אבנ"ז יו"ד סימן קפד' שכ' (לדעה אחת) דפטור בגברא דלא עביד למיגר. אכן לכאורה דיוקו מדברי ר' ירוחם צ"ע. ע' גם בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סימן לט' המחלק בין מי שמוחה בחבירו לבין מי שמבקש פיצוי מחברו. אמנם מדברי הב"ח (סימן שסג') נראה שא"צ לשלם.מטעם שאיהו דאפסיד אנפשיה (האומר דור בחצרי). אולם אף הב"ח לא דבר על האומר לחברו: דור בחצרי ושלם לי. (והדייר אמר אדור בלא תשלום). ע' גם ט"ז חו"מ סימן רמו' סעיף יז' דפסק דהאומר דור עימי (ולא הזכיר תשלום) – חייב לשלם.

ויש להוסיף עוד. דביסוד הענין הציע קצוה"ח (סימן רמו' סק"א) דהכל לפי כוונת האומר (אכול עימי, דור עימי וכד'). אלא שהקצות מאן בזה, מטעם דלא מסתבר שלשון אחת תתפרש פעם באופן אחד ופעם באופן אחר. ומכח זה חילק בין חיוב מדין נהנה לחיוב מדין שומר, או מדין מזיק עיי"ש. אולם לכאורה י"ל, דאם מתוך כלל העובדות מתבררת כוונתו של האומר, יש מקום לפרש את אמירתו ע"פ הנסיבות. ואולי אף הקצות יסכים לכך. וא"כ כשתובע במפורש כסף עבור המגורים (אף שהשני סרב לזה) הרי שחייב לשלם. ע' גם שו"ת חת"ס חו"מ סימן קיט' שקיבל את פסק הרמ"א בענין דור עימי כאנוס ע"פ הדיבור. ומשמע שבמקרה שהדרישה לתשלום נאמרה במפורש יסכים החת"ס שחייב לשלם.

[4] מחד: לא קבלה שכר על שמירתה. מאידך: הסכמתה זו הינה חלק מקבלת הדירה לרשותה.

תגיות

סימן שסג - סעיף ו תשלום דמי שימוש - כשהחצר לא עומדת להשכרה וגם האדם לא עשוי לשכור דר בחצר חברו שלא מדעתו - לפי כוונת האומר לחבירו