בס"ד
מס. סידורי:1500

דין צ'ק שעבר זמן מהתאריך הנקוב בו

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין ברוך יצחק
הרב קצנלבוגן אליהו
הרב הרצברג חיים
תקציר:
אדם נתן לחבירו צ'קים עם תאריך של אותו היום על מנת שיוכל להפקיד אותם אצל אדם שלישי, אותו אדם אכן לא השיב את הלוואתו ומת, לאחר יותר משנה, שהבנק כבר אינו מכבד את השצ'ק כעת האדם השלישי מחזיק את הצ'קים כמשכון.
פסק הדין:
האדם השלישי אינו זכאי לזכויות כלשהן מהצ'ק שהוא מחזיק בידו, משום שכעת לא ניתן לגבות ממנו, ואם הוא נחשב לשטר חוב הרי שצריך קניין על מנת להעבירו לאחר.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ב' עמ' כא-כד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ"ל), אב״ד; הרב אליהו קצלנבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט"א.

פס"ד בדבר משכון של המחאות בנק שפג תוקפן לגביה מהבנק

נושא התביעה

ראובן נתן שיקים חתומים על ידו בתאריך של יום הנתינה לשמעון, ע"מ שיוכל שמעון ללוות על סמך השיקים הללו, ואכן שמעון לוה מלוי בערך סך עשרים אלף דולר ונתן שמעון הלוה ללוי המלוה את השיקים הללו של ראובן בתור משכון. שמעון הלוה מת ומיורשי הלוה אין למלוה ממה לגבות, ובדעתו לעכב את השיקים שקבל בתור משכון.

השאלות בהלכה

אמנם לפי החוק כיון שעבר זמן השיק הבנק לא ישלם, אבל יתכן שמצד הדין השיקים הם ברי תוקף, והבנק יצטרך לשלם אם יצייתו דינא, או כיון דלפי החוק אם עבר זמנו אין הבנק חייב לשלם, הרי מה שראובן נתן לשמעון השיקים שיוכל ללות עליהם, הוא רק לזמן מוגבל, וכיון שעבר הזמן הרי זה נייר שלא ניתן אפילו לצור עפ"י צלוחיתו ואין כאן משכון, ולא שייך בזה בע"ח קונה משכון דמה שאמרו המקדש במשכון דאחרים שהמקדש קבל מהלוה ומקדש במשכון זה דמקודשת, דמה שיש לו במשכון מקנה לאשה. וא"כ שיקים הרי הם גופו ממון כמו כסף נייר, דבמקום זה הם כסף ממש דהרי הם יוצאים בהוצאה, אבל מ"מ כיון דאחר שפג זמנו של השיק אין יוצא בהוצאה, נפקע ממנו ערך של כסף, והוי רק נייר גרידא, ואף אם בי"ד יפסקו שהבנק חייב לשלם, אין זה כסף שנאמר בזה בע"ח קונה משכון דאין גופו ממון, אלא כעין שטר.

תשובה

דין תפיסת שטרות

הנה בכתובות פ"ה א':

"ההיא אתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגמא דשטרי, אתו יורשים קא תבעי ליה מינה, אמרה להו מחיים תפיסנא להו, אתאי לקמיה דרב נחמן אמר לה אית ליך סהדי דתבעוה מיניך מחיים ולא יהבית ניהליה, אמרה ליה, לא, א"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום היא".

והקשו בתוס':

"וא"ת ואמאי צריכה סהדי נהמניה לדידה במיגו דאי בעי אמרה לקוחין הן בידי, דאף על גב דאין אותיות נקנות במסירה וצריכה מסירה ושטר לקיחה ע"מ לקנות החוב, אבל לקנות הנייר קונה בלא שטר, הואיל והיא מוחזקת בו, והך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגמא דשטרי בלא החוב, מדקאמרה מחיים תפיסנא, ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב, דלא עדיפא ממסירה, אלא דע"י כך היתה יכלה לדחוק היורשין שיפרעו היורשים מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגמא דשטרי, והוי כמו משכון".

והנה גופא דעובדא דהיא תבעה שאבי היורשין חייב לה חוב, ומה שהחזיקה מלוגמא דשטרי שהי' פקדון אצלה מאבי היורשין, וכיון דתפסה במלוגמא בתורת משכון מחיים והיא מוחזקת מחיים, היורשים לא ירשו, ופסק רב נחמן כיון דהחזיקה את המלוגמא בתורת פקדון ולא בתורת משכון, היורשים ירשו את המלוגמא, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי. והקשו בתוס' למה לא נאמין לה דאבי היתומים היה חייב לה במיגו שהיתה יכולה לטעון לקוח היא בידי והיתה נאמנת על הנייר ולא על החוב והניר שהיא מוחזקת, הגם שעצם החוב של השטרות צריכים נתינה ומסירה שתקנה, אבל הלא עצם הניר היא מעונינת להחזיק בתורת משכון, דהיורשים לא יוכלו לגבות את החובות בלי שטר, וכיון שהיא נאמנת שאביהם חייב לה, ממילא תוכל לגבות מהשטר אף אי לא תפסה מחיים. ותי' בתוס' דהוי מגו למפרע כיון דטענה דתפסה מחיים ולא שלקחה.

ונראה דמה שכתבו בתוס' דעצם הנייר במה שמחזיקה זהו משכון, דוקא בכהאי גוונא דבלי הניר היורשים לא יוכלו לגבות מהלוים, לכן עצם הניר הרי זה כאלו יש לה משכון, אבל בנידון דידן לא איכפת לראובן כלל מה שיש לו ללוי ניר, דאם אי אפשר להוציא בהוצאה ולגבות סכום השטר אין זה כסף דנימא בע"ח קונה משכון.

דין צ'ק כמשכון

והנה הרי"ף בהנהו מלוגמא דשטרי פירוש דטענה שתפסה מחיים את השטרות שיהיה לה למשכון לגבות את חובה, ואם ידוע שהחזיקה את השטרות בתורת משכון ודאי נאמנת, וקשה מ"ש שמחזיקה בתורת משכון, הא בטוענת לקוחים הם בידי במה היא קונה הלא שטרות אין זה גופא ממון, ובלי כתיבה ומסירה לא שייך שום קנין בשטרות של אחרים. אלא מה שטענה שהיא החזיקה בתורת משכון אין הכונה שקנתה את השטרות, אלא כמי שמכריח את חבירו ומתעצם עמו לפורעו, כאדם שאומר לחבירו לא אניח אותך עד שתפרעני, אבל למיקנינהו כעין משכון כלל לא קני להו דלא דמי למשכון אחר, ומה גם שבכלל לא ברור שבי"ד יפסקו שהבנק צריך לשלם שיק שעבר זמנו, הלא בנתינת ראובן שיק בלנקו לשמעון שיוכל להשתמש בשיק בתור משכון, כיון שראובן יודע שהשיק תקף רק עוד שנה, לא נתן לו שיהיה לו משכון רק עד שנה, ועוד, דאף אי נימא דשיק הוא כסף, הוא מפני שיוצא בהוצאה כמו כסף של נייר, אבל אחרי שנה אף אחד לא יקבל שיק כזה, ואף דבי"ד יגבו בשיק כזה מהבנק, אין זה אלא כשטר התחייבות, ופירש"י קדושין ה' א' דאין פודין בו הקדש ומעשר שני, דאין זה כסף, דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ועי' רשב"א שם משום דמנה אין כאן ושטר אין כאן, דמה שמשלם כשהגיע הזמן, הוא לפרעון השטר, ולא שמקדש אשה בכסף, וכיון שכן אין שום סברא להגיד דהשיק אחרי שנה דאין יוצא בהוצאה שיהיה לו דין משכון, ומשכון בענין של כפייה לא שייך בנידון דידן.

דין צ'ק כשטר חוב שקונים אותו רק על ידי כתיבה ומסירה

שו"ר דצ'ק לעולם הוי שט"ח ואין לו דין כסף, דהא אם נשרף הצ'ק ויש עדים שנשרף ודאי יצטרך נותן השיק לשלם לבעל השיק, ומכאן דשיק אינו כסף, דאם אחד נותן שטרי כסף ונשרף אצלו ודאי לא יצטרך לשלם, משא"כ בשיק אין זה גופו ממון ויצטרך נותן השיק לשלם למקבל השיק כשיש עדים שנשרף. ולפי"ז איך יוכל שמעון לתת את השיק למלוה בלי נתינה ומסירה.

הרב ברוך יצחק לוין.

תגיות

גדרו - מזומן או אפשרות פרעון או שטר חוב דף פה - עמוד א גדרו - כשהבנק לא מכבד אותו