בס"ד


מס. סידורי:1474

תביעה לתשלום על סחורה שסופקה

שם בית דין:
דיינים:
הרב קוליץ יצחק
תקציר:
התובעת סיפקה הרבה ציוד וסחורות לנתבעת בית חולים שקיבל את הציוד, לטענת התובעת נשאר חוב של הנתבעת, בשל עבודות נוספות שעשתה, מאידך היא כתבה לנתבעת מסמך שבו היא כותבת שאין לה תביעות יותר.
פסק הדין:
תביעת התובעת נדחית, משום שחתימת התובע שלא תהינה לו עוד תביעות כספיות פוטרת את הנתבע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך ב' עמ' 13-19

הרב יצחק קוליץ

הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים

פס״ד בתביעת תשלום חוב עבור ציוד ועבודות

נושא הדיון

התובעת, חברה א' בע"מ, היא חברה לאספקת ציוד ועבודות, והיא אשר ספקה ציוד רב ועבודות רבות לנתבע, בית חולים ב', בסכומים גדולים.

לדברי התובעת נשאר הנתבע חייב לה סכום מסויים, על עבודות וציוד, אשר טרם שילמה.

הנתבע לעומת זאת טוען, ששילם לתובעת כל הסכומים המגיעים לה ולא נשאר כל חוב. הטענות מפורטות בפרטיכל, ונצטמצם בטענה העיקרית של הנתבע, וההוכחה עליה הוא מסתמך.

בתאריך 22 ליוני שנת 90 למספרם, נחתם הסכם בין הצדדים, בו כתוב כדלהלן:

"הנני מאשר שפרט להתחשבנות לוח בקרת והתשלומים של ההתחייבויות הקודמות, לא תהיינה דרישות כספיות אחרת מצד הח"מ, כל זה בתנאי שלא יבאו הזמנות נוספות על כל העבודות שבוצעו ובתהליך ביצוע עד למסירת המתקן".

על הסכם זה כאמור, חתמו שני הצדדים, ואין על זה הכחשות.

ההתחייבויות הקודמות, שצויינו בהסכם זה. הכוונה, - לפי דברי שני הצדדים, לסכום של מאתים אלף דולר, שעל הנתבע לשלם, בהתאם להסכם שחתמו עליו שני הצדדים ביום י"ד כסלו תש"נ, 12 לדצמבר שמונים ותשע למספרם, שני הצדדים הודיעו, שאת הסכום הנ"ל, שילם הנתבע לתובעת בזמנו.

אי לזאת טוען הנתבע, הואיל ולא היו הזמנות נוספות, אין עליו שום חיוב נוסף, אחרי ששילם את הסכום של 200 אלף דולר.

התובעת טוענת, אם כי שלא היו הזמנות נוספות, אך לדבריה בוצעו עבודות שלא נכללו ולא צויינו בהסכם, ומתייחסת גם להסכם הקודם מיום י"ד כסלו תש"נ, והסבירה את טענותיה, כפי הרשום בפרטיכל. ולדבריה כאמור נשאר הנתבע חייב לה סכום על עבודות שביצעה, אף שבהסכם לא צוינו.

בבואנו לדון בתביעה זו, השאלה העומדת לפנינו היא - לאור ההסכם "האחרון", שנחתם חצי שנה אחרי ההסכם הקודם, אם יש מקום לקבל את דברי התובעת, ואם יש צורך בבירורים והוכחות בנידון.

פס"ד

התביעה נדחית.

הנימוקים ההלכתיים

דין עד אחד המסייע שפוטר משבועה

המחבר בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ"ז ס"ו כתב וז"ל:

"הודה במקצת ועד אחד מסייעו, י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו, וברמ"א שם כתב והעיקר כסברא הראשונה, וכן ראוי להורות, היינו שעד מסייע פוטרו משבועה, והוסיף הרמ"א, וה"ה כשכתיבת יד התובע מסייע לנתבע שפטור משבועה, עכ"ל".

מה עדיף עד אחד או שטר שמסייע?

והש"ך שם בס"ק י"ז, עמש"כ הרמ"א וה"ה כשכתב יד התובע מסייע לנתבע, כתב הלשון מגומגם וגם לא היה צריך לכותבו כאן דפשיטא דכתיבת יד עדיף מעד, ואפילו מ"ד עד המסייע אינו פוטר מודה בכתיבת ידו, דכתיבת ידו כק' עדים דמי וכדלעיל סימן ע"א ס"ט ס"ק כ"ג וכמה דוכתי עכ"ל.

והגר"א בביאורו ס"ק כ"ג, על דברי הרמ"א הנ"ל כתב, כמ"ש בבבא מציעא ד' ב' אלא לעולם שתים פטור כו' דקא מסייע ליה שטרא עכ"ל.

וכוונתו לסוגית הגמרא בבא מציעא ד' ב',

"שטר שכתוב בו סלעין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכו', טעמא דאמר שלש הא שתים פטור, והאי שטרא דקמודי ביה הילך הוא ש"מ הילך פטור, וכו', שאני התם דקא מסייע ליה שטרא".

היינו שלעולם הילך חייב, והכא פטור משום שהשטר שכתוב ביה סלעין דינרין, ולא כתוב כמה, מסייע לנתבע שאין זה אלא שתים, לכן פטור משבועה, ומזה מוכיח הגר"א כדברי הרמ"א, שאם כתב ידו של התובע מסייע לנתבע פטור משבועה.

ונראה בביאור דברי הגר"א עפ"י מש"כ הרא"ש בב"מ פ"א ס"ג אחרי שהביא שטת רבינו תם שעד המסייע פוטר מן השבועה, וז"ל:

"ועוד מביאים ראי', מהא דאמרינן בפרקין, אמר לך רבי חייא שאני הכא דקמסייע ליה שטרא, פירוש אע"ג דהילך חייב הכא פטור משום דלשון שטר שכתוב בו סלעין מסייע ליה, דאמרינן חזקה דאם היו שלש לא היו העדים חתומים על סלעין סתם כיון דאין ראוי לגבות בו אלא שתים, וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע שטר בעלמא, אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים, כ"ש כשעד אחד מעיד כדברי התובע וכו’", עכ"ל.

הרי מדברי הרא"ש, שעד אחד עדיף על מסייע ליה שטרא, כי הסיוע של השטר אינו כעדות גמורה, הואיל ולא מפורש בו סכום ומספר הסלעים, אלא השטר הוא רק בבחינת מסייע, מתוך הנחה שאילו היו יותר משנים לא היו חותמים בסתמא, ואם כן גם מש"כ הרמ"א כתב יד של התובע מסייע לנתבע, גם כן אפשר לפרש שלא היה באופן ברור ומפורש כדברי הנתבע אלא רק מסייע, היינו המשמעות היא כדברי הנתבע, אבל לא ברור ממש.

ובזה אפשר ליישב קושית הש"ך על דברי הרמ"א, שהבאנו לעיל, שכתב שהלשון מגומגם וגם לא היה צריך לכותבו כאן, דפשיטא דכתיבת ידו עדיף מעד אחד, דכתיבת יד כמאה עדים דמי, שלפי המבואר לעיל, י"ל שכוונת הרמ"א כשכתיבת יד התובע "מסייע" לנתבע, רק בגדר מסייע אבל לא בהודאה גמורה, וזמש"כ הגר"א שהביא דברי הגמרא דקמסייע ליה שטרא, שלא היתה ראיה עדות גמורה, כך גם בכתב יד שמסייע לנתבע, וכוונתו לתרץ קושית הש"ך, כי כתיבת יד התובע שמסייע לנתבע גרע מעד אחד ועד אחר עדיפא, לכן כתב הרמ"א וה"ה, שלא רק עד אחד פוטר משבועה, אלא אפילו סיוע של כתב יד פוטר משבועה. וכפי המבואר בדברי הרא"ש שכתב דכיון דפטרינן בסיוע שטר בעלמא כ"ש כשעד אחד מעיד.

וכך מבואר גם בביאור הגר"א בסימן ע"ה ס"ק ו׳, עמש"כ המחבר שם, י"א שעד מסייע פוטר משבועה. וכתב הגר"א שם, ועוד ראי' מש"ש דקמסייע ליה שטרא כ"ש בעד אחד עיי"ש.

אולם עדיין צ"ע בזה, שיסוד דברי הרמ"א הם מהמהרי"ק שורש קצ"ד. ומהרי"ק כתב שם כתב יד של התובע מסייע לנתבע עדיף מעד מסייע, וכמש"כ שם דכ"ש כשכתב יד של בעל דין פוטר משבועה, עיי"ש. וכן הביא הדרכי משה בטור חו"מ סימן פ"ז אות ה, מדברי המהרי"ק דכ"ש שכתב יד פוטר דעדיף מיניה.

הדין כשכתב יד התובע הוא רק סיוע ולא ראייה גמורה

אך יתכן שהגר"א מפרש דברי הרמ"א, שאפילו אם כתב יד של התובע מסייע לנתבע, היינו שלא היה ברור ומפורש כדברי הנתבע, אלא רק בבחינת מסייע ג"כ פוטר משבועה, וכפי שהבאנו מדברי הרא"ש, ומדברי הגר"א בסימן ע"ה, שעד עדיף על מסייע לי שטרא, ודברי המהרי"ק הם באופן שכתב היד היה ברור כדברי הנתבע, לכן זה עדיף מעד אחד.

וע"ע בספר "תומת ישרים" סימן קצ"ג שנשאל ילמדנו רבנו כתב ידו ועד אחד הי מנייהו עדיף, והשיב שקרוב הדבר שכתב ידו עדיף מעד אחד, ובהמשך הדברים כתב עוד שאפשר לומר שלענין עד אחד גזירת הכתוב, לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה, לכן אולי זה רק כעד אחד יעיי"ש מש"כ בזה.

ובעיקר הדין, שמביא הרא"ש ראיה ממ"ש בגמרא שאני התם דקמסייע ליה שטרא, כ"ש בעד אחד, אם כי שדברי הגמרא הם למ"ד הילך חייב, ואילו למ"ד הילך פטור, הטעם שפטור משבועה הוא משום הילך, ולהלכה הרי הילך פטור. כבר עמד על כך בפלפולא חריפתא אות ל' וכתב ואע"ג דלרב ששת דקיי"ל כותיה, ולדידיה לא הוי האי טעמא, דקמסייע ליה שטרא, מכל מקום בסברא זו, ודאי לא פליג עיי"ש.

וא"כ בנידון דידן שהתובע חתם בכתב ידו, שלא תהיינה דרישות כספיות נוספות, יש לפטור את הנתבע, ־ אחרי שכתיבת יד התובע מסייעת לו.

חיוב שבועת היסת כשמסייע שטר או עד

אכן יש עוד לעיין, שלענין שטר שכתוב בו סלעין דינרין, כתב המחבר בסימן פ"ח סל"ב,

"שטר שכתוב בו סלעין או דינרין סתם, מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים פטור משבועה דאורייתא" וכו'

משמע שרק משבועה דאורייתא פטור, אבל חייב שבועת היסת, וכ"כ הנתיבות שם בס"ק כ"ה, וכן כתב המחבר במפורש, בסימן מ"ב סי"ב, שנשבע היסת, וכבר העיר הגרע"א שלא הזכיר הסברא דמסייע ליה שטרא עיי"ש. עכ"פ לדעת המחבר, חייב שבועת היסת, ־ א"כ לכאורה, בנידון דידן, יש לחייבו בשבועת היסת. וע"ע ברמב"ם פ"ד מהלכות טוען ונטען ה"ה. ובכסף משנה ולחם משנה שם.

אך הנימוקי יוסף בב״מ הביא שיש מחלוקת בדבר אם מסייע ליה שטרא פוטרו משבועת היסת, וכתב ואיכא מ״ד דהאי שטרא דמסייע ליה פוטר אפילו משבועת היסת, ויש הסוברים שאינו כערות גמורה למפטריה אלא משבועה דאורייתא, אבל מהיסת לא.

קים לי להפטר משבועה

ומעתה כיון שיש בזה פלוגתא דרבוותא, אם חייב היסת או לא, יש לומר שהנתבע יכול לטעון קים לי כהנך רבוותא הסוברים, שמסייע ליה שטרא פטור גם משבועת היסת, וכפי המבואר במהרי"ט בשו"ת חלק א' סימן קנ"א לענין עד המסייע אם הוא פוטר משבועה, - שכתב:

"ולא יהיה אלא מחלוקת שקול או אפילו שהאומרים אינו פטור הם רבים, כיון דאיכא רבוותא מסייעי לנפקד מצי הנפקד לומר קים לי כהנך רבוותא, שעד המסייע לנתבע פוטרו משבועה, ובהמשך הדברים כתב: שוב ראיתי לרב הגדול מהריב"ל שכתב בלשון הזה, וכי היכי דבממונא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה, ותיקו דממונא לקולא לנתבע ה"נ לענין שבועה לא משבעינן ליה וכו' וכן היא הסכמת הרשד"ם, וזה מבואר בתכלית הביאור כמו שכתבתי, ע"ש וע"ע בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן כ"ה בכלל קים לי אות ע"ד, המביא דעות הפוסקים שגם לפטור משבועה יכול לטעון קים לי עיי"ש".

אך הגידולי תרומה, בשער ל"ו אות ג', אחרי שהביא דברי מהריב"ל הנ"ל, שגם להפטר משבועה יכול לטעון טענת קים לי, כתב, דכפי הנראה הוא מיוסד על דברי הרא"ש והטור בסימן צ"ג דסברי דאמרינן מגו לאפטורי משבועה, כי היכי דאמרינן מגו לאפטורי מממונא, וסובר מהריב"ל דה"ה לטענה קים לי, וכן מצאתי להרב מהרש"ך שפירש דבריו, ובהמשך הדברים כתב אבל הרב ז"ל נראה דנקט סברת הרמב"ם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ממילא גם לענין קים לי לא אמרינן לאפטורי משבועה.

אולם המהרי"ט עצמו דן בנקודה זו וכתב:

"וכי תימא דלא דמי, דהא אמרינן מגו לאוקמיה ממונא ולאפטורי משבועה לא אמרינן לדעת רבים וגדולים מן הפוסקים, לא היא שיש לחלק בין טענת מגו לטענת קים לי למתבונן היטב".

היינו שהמהרי"ט הסובר שאמרינן קים לי להפטר משבועה, הם גם לדעת הסוברים שלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה.

ובביאור הדברים נראה. שיש הבדל יסודי בין מגו לאפטורי משבועה, לבין קים לי לאפטורי משבועה, כי מגו לאפטורי משבועה, היינו במקום שלפי הדין חייב בשבועה, אלא שיש לו מגו, והוא בא לפטור את עצמו מן השבועה ע"י המגו, בזה סוברים שמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, משא"כ, בטענת קים לי, שאינה לפוטרו משבועה שנתחייב בה, כי טענתו היא קים לי, שלא נתחייב שבועה מעולם, משום דקים לי כהנך רבוותא הסוברים, שאינו חייב שבועה כלל, לכן אף אם מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, אבל קים לי שלא התחייבתי שבועה אמרינן.

ובדומה לזה מצינו בתומים בחושן משפט סימן פ"ב בכללי מיגו אות קי"ג, הדן בשטת הרמב"ם דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה, וכתב, דא"כ הא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, איך מפרשים אם כשטת התוספות דהו"ל מגו, - הא לדידיה מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, ומתרץ התומים, וז"ל, בשלמא אי איכא מקום דשייך ביה שבועה וליכא מגו, א"כ אף במקום דשייך מגו ויש מקום לומר לפטרו משבועה מכח מגו, מ"מ אמרינן השבועה לא זזה ממקומה, דלא מהני מגו לדחות השבועה, אבל אם אין מקום לחול השבועה דלעולם יש מגו וכו' ואיך שייך לומר ע"ז מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, שבועה זו מה טיבה, מעולם לא הו"ל להטיל שבועה עיי"ש. ה"נ בדומה לזה לענין קים לי, שע"י קים לי אמרינן שאין להטיל עליו שבועה כלל. וע"ע בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק חושן משפט סימן כ'.

ויש להוסיף עוד. לפי מה שכתב הלבוש בעיר שושן בחושן משפט סימן רצ"ו, והובאו דבריו בקצרה בש"ך שם ס"ק א', שאין זה המגו הטוב דנימא דאם היה רוצה היה טוען טענה הפוטרו אפילו משבועה, אדרבה ברצון הוא טוען טענה זו לחייבו בשבועה, כדי שיאמינו לו לפוטרו משבועתו מחיוב ממון, ועיי"ש בהמשך הדברים, ולדבריו הסכים הש"ך, וסברא זו היא רק לענין מגו, אבל לענין קים לי, שהיא טענה בדין, בזה אין סברא לחלק בין לפטור מממון לבין לפטור משבועה, ואכמ"ל בזה. וע"ע בסמ"ע שם.

אך גם אילולא הטענה של "קים לי", שפטור משבועה, יש לומר עוד, לפי מש"כ ה"גידולי תרומה" בשער כ"א חלק ה, אשר דן בענין עד מסייע, וכתב:

"ונוראות נפלאתי על דברי הטור, דנראה דסתרין אהדדי, דבסימן מ"ו נראה כמסכים לסברת הר"ר מתתיהו לחייב שבועת היסת, ובסימן פ"ד פוטרו משבועת היסת".

ואחרי שביאר שטת בעל התרומות ושטת הטור בענין עד מסייע, כתב בסוף הענין:

"אבל גבי מלוה על פה שטוען פרעתי ועד אחד מעיד כדבריו, כיון דבלאו העד לא היה כאן אלא שבועת היסת, דין הוא דליהני העד המסייעו לפטור משבועה זו שהיתה מוטלת עליו וכו’" עיי"ש.

כתב הנתבע שמסייע לתובע עדיף מעד אחד

היינו שאם חיוב השבועה הוא רק היסת, עד מסייע פוטרו משבועה זו, ורק אם היה חייב שבועת התורה, ועד מסייעו חייב היסת, ועיי"ש עוד מש"כ בביאור שטת בעל התרומות.

ומעתה בנידון דידן, שכתב יד התובע מסייע לנתבע, שזה כמו עד המסייע, ואילולא כתב ידו מסייע לנתבע, לא היה הנתבע חייב אלא היסת, שהרי הוא כופר הכל, לכן כתב ידו, שהוא כעד, מועיל לפוטרו משבועת היסת. וע"ע בש"ך בחו"מ סימן פ"ז ס"ק ט"ו.

ונראה עוד כי המחלוקת בין הראשונים, אם מסייע ליה שטרא, חייב בשבועת היסת או לא, היא בביאור הדבר, מהו סיוע השטר, היינו שטר שכתוב בו סלעין דינרין, אם יש הוכחה בשטר שאינו חייב אלא שתים, כי אילו היה חייב יותר היו כותבין במפורש כמה סלעין וכמה דינרין, או שאין זו הוכחה גמורה, וכך כתב הנמוקי יוסף לדעת הסוברים שמסייע ליה שטרא פטור אף משבועת היסת, שזה "כאילו עדים מעידים כדבריו של לוה", הרי שלכן אינו חייב היסת, מכיון שיש עדים המעידים שאינו חייב לו יותר, וא"כ אין מקום לחייבו שבועה, ועיין עוד ברש"י בב"מ ד' ב' בד"ה שאני הכא, שכתב וז"ל:

"העדים החותמים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים, ולכך לא פירשו מנינן הילכך אינו צריך שבועה".

והחולקים וסוברים ששבועת היסת חייב, היינו משום שסיוע השטר אינה כעדות וכהוכחה גמורה, אלא רק בגדר סיוע, וכמו שכתב הנימוקי יוסף שם, ואיכא מאן דפליג ואמר שאינו כעדות גמורה למפטריה אלא משבועה דאורייתא, אבל מהיסת לא, וראיה לדבריו מדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קי"א) בההיא שטרא דכתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים, ואסיקנא דאם קדם ואכל פירות שלישית אין מוציאין מידו וכו' ואם איתא דעדות מעליא הוא, למה אין מוציאין מידו עכ"ל, היינו משום שאין ראיה גמורה שאין זה אלא שתים. ולכן לדידם חייב היסת. ועיין בש"ך חו"מ סי' שי"ז ס"ק ז' ואכמ"ל בזה.

ובתוספות הרא"ש כתב עמ"ש בגמרא דקמסייע ליה שטרא, וז"ל:

"תימה, דל מהכא הוראת פיו ויתחייב בשטר כיון דהוי כעדים המעידים המחייבים שבועה על השאר לר' חייא קמייתא".

וכוונתו לברייתא דרבי חייא בב"מ ג' א':

"תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו".

וזה מה שהקשה הרא"ש, הרי גם אם נוריד את הודאתו של הלוה, יש לחייבו שבועה כי השטר מעיד שחייב לו שני סלעים, ותירץ הרא"ש דאדרבה השטר מסייעו ומוכיח שאינו חייב כי אם שתים.

ובדברי הרא"ש יש לעיין האם כוונתו שיש הוכחה ברורה שאינו חייב אלא שתים וכמש"כ הנימוקי יוסף שזה כאילו עדים מעידים כדבריו, אך צ"ע בזה, שהרי הרא"ש, כפי שהבאנו דבריו לעיל הביא ראיה לרבינו תם שעד המסייע פוטר משבועה מזה שאמרו בגמרא מסייע ליה שטרא, וכיון דפטריה משבועה בסיוע שטר בעלמא אע"פ שאין עדות גמורה שאינו אלא שתים, כ"ש בסיוע דעד אחד, הרי שלדעת הרא"ש אין הוכחה גמורה בסיוע השטר, ואולי כוונתו במש"כ בתוספות הרא"ש שהשטר מסייעו ומוכיח שאינו אלא שתים, שאין זו עדות גמורה, אלא כסיוע בעלמא, ועיין עוד בקצות החשן סימן פ"ז ס"ק ה, ובהערות של המו"ל על תוספת הרא"ש.

כשנראה מנוסח השטר התחייבות מסויימת

ומעתה בנידון דידן, לפי נוסח ההסכם שחתם עליו התובע, מפשטות הדברים בהסכם נראה ברור שאין מקום לתביעות נוספות, לכן מסתבר שזה בגדר מסייע ליה שטרא, דעדיף מעד אחד, והרי זה כהודאת בעל דין. וכפי שכתב הש"ך בס"ק י"ז שכתב ידו, הודאת בעל דין היא, וכמבואר במהרי"ק, שאם עד אחד פוטר, כל שכן כשכתב יד התובע מסייע לנתבע שפוטר מן השבועה. ולא כסוג מסייע, כפי שמבואר ברא"ש, שאין זה אלא סיוע בעלמא, וכפי שמבאר הגר"א שהבאנו לעיל, שאם מסייע ליה שטרא פוטר מן השבועה כ"ש עד אחד, והיינו משום שסיוע זה אינו הוכחה גמורה, והואיל וזה כהודאת בעל דין אין לחייב שבועה כלל, וכפי שמבואר בנימוקי יוסף טעם הסוברים שפטור משבועת היסת, משום שזה כאילו עדים מעידים שאינו חייב יותר וכמש"כ לעיל. בכל אופן ברור שמלשון ההסכם יש סיוע רב לדברי הנתבע שאינו חייב כלום, ואין מקום לחייב בשבועה.

ועיין עוד בבית יוסף בטור חשן משפט סימן מ"ב שהביא תשובת הרשב"א שכתב כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראי' וכו', ובהמשך הדברים כתב ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות דעת השומעים הוא בוטח שאילולא כן הו"ל לפרושי, וע"ע מש"כ המחבר בחו"מ סימן ס"א סט"ו לענין שטרות:

"מדקדקין לשון השטר דנין ע"פ אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סובר שהדין היה בענין כך ומפני כך כתבו כאותו לשון".

וע"ע בחו"מ סי' מ"ה ס"ג שאם היתה הודאה בכתב ידו וכו' והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב בכל מה שכתוב בו וכו'. היינו שחתימתו של אדם מחייבת אותו, לפי הנוסח ומשמעות הלשון הכתוב בו לפי דעת השומעים, ולא רק להחזיק אלא אפילו להוציא ממון.

אי לזאת הואיל ולפי ההסכם עליו חתמו, אין שום משמעות על חיובים אחרים פרט להתחייבויות קודמות, שהן סך מאתים אלף דולר, ששניהם מודים ששולמו, וצויין במפורש בהסכם, "שלא תהיינה דרישות כספיות אחרות מצד החברה, כל זה בתנאי שלא יבאו הזמנות נוספות", ושניהם מודים שהזמנות נוספות לא היו, אם כן ודאי שהמשמעות היא שאין חיובים נוספים, לפי האמור בהסכם כנ"ל.

לאור האמור ניתנת בזה ההחלטה דלהלן: דוחים את תביעת התובעת חברה בע"מ נגד הנתבע בית חולים.

וע"ז באעה"ח, יצחק קוליץ הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים.

תגיות

פרשנות הלשון - לפי הבנת בני האדם סימן סא - סעיף טו סימן מה - סעיף ג דף ג - עמוד א סימן פז - סעיף ו דף ד - עמוד ב על ידי עד אחד - כתב ידי התובע על ידי עד אחד - עדיפות לעד אחד או לכתיבת התובע סימן פח - סעיף לב זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - לפטור משבועה מיגו להפטר משבועה - כששטר מסייע בפרעון - נוסח שממנו עולה שאין חובות במודה במקצת - כששטר מסייע לו