בס"ד


מס. סידורי:1461

אדם שקנה "מקום מכובד" בבית הכנסת לאיזה מקום הוא זכאי?

שם בית דין:
דיינים:
הרב קופשיץ אברהם
הרב אוירבך אברהם דב
הרב סלומון יעקב חיים
תקציר:
התובע קנה מגבאי בית הכנסת עוד כשבית הכנסת לא נבנה "מקומות מכובדים" בעזרת נשים, הוא קיבל מקומות בשורה חמישית של עזרת נשים, לאחר כמה שנים הוא תובע את הגבאים בטענה שהמקומות שניתנו לו אינם מכובדים.
פסק הדין:
התביעה נדחית, התובע יסתפק במקומות שניתנו לו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רמא-רמד תיק מס׳ 851־שן

בהרכב הדיינים: הרב אברהם קופשיץ, אב״ד; הרב אברהם דב אוירבך; הרב יעקב חיים סלומון.

פס״ד בענין זכות 'מקומות מכובדים' בעזרת נשים של ביהכנ''ס

נושא הדיון

ראובן קנה מגבאי ביהכנ"ס, בטרם שביהכנ"ס נבנה, שלוש מקומות בעזרת נשים עבור אשתו ובנותיו, ובשטר הקניה נכתב שהמקומות יהיו "מקומות מכובדים".

לאחר שנבנה ביה"כ, נתנו הגבאים לקונה שלשה מקומות בשורה החמישית מהמזרח של עזרת הנשים (בעזרת הנשים הנ"ל קיימים שבע שורות ישיבה, ובימים הנוראים מוסיפים שורה שמינית). אשתו ובנותיו של התובע ישבו במקומות אלו למעלה משבע שנים ולא עירערו ע"כ, ועתה בא התובע לפני ביה"ד וטוען שהמקומות הנ"ל אינם "מכובדים", ותובע שהגבאים יעבירו את אשתו ובנותיו לישב בשורה הראשונה שבעזרת נשים.

טענות הנתבעים

א. מקומות בשורה חמישית נחשבים למקומות "מכובדים".

ב. כיון שהנ"ל שילם עבור המקומות שקנה בסכום פחות ממה ששלמו אחרים עבור מקומות בשורות הראשונות, א"כ "הדמים מודיעים" שאלו המקומות שקנה התובע.

ג. מאחר שלמעלה משבע שנים אשת התובע ובנותיו יושבות במקומות הנ"ל ולא מיחו ע"כ, הרי הם סברו וקבלו ומחלו על מקומות חשובים מאלו (טענת התובע שהוא עירער על קבלת מקומות אלו בפני פו"פ, לא הוכחה על ידו, ולא המציא לביה"ד כל ראיה ע"כ).

צדדי הדיון בהלכה

א. איזה מקום נחשב למקום "מכובד" בבית הכנסת?

לענין טענתם הראשונה של הנתבעים שמקומות אלו הוו שפיר מקומות "מכובדים" הנה זה פשוט שדבר זה תלוי בדעת בני אדם, ובבירור שערך ביה"ד עלה שלרוב האנשים אין מקומות אלו נחשבים למקומות "מכובדים", ורק מקומות שבשורה ראשונה או שניה נחשבים ל״מכובדים" ודעת המיעוט היתה, שרק מקומות המובדלים משאר המקומות כגון שהכסא אינו נח כבשאר המקומות, או שהגישה אליהם קשה וכיוצ"ב, נחשבים למקומות שאינם מכובדים, אבל כל שאר המקומות נחשבים למכובדים, "ואין מוקדם או מאוחר בתורה".

א2. בהגדרת המכר יש ללכת לפי הבנת הדיינים

והנה הרמב״ם בפ' כ"א ממכירה הל' י"ג כתב:

"המוכר שדה לחבירו ומצר לו מיצר אחד ארוך ואחד קצר וכו' לא קנה אלא כנגד הקצר. מצר לו מיצר ראשון שני ושלישי ולא מצר מיצר רביעי וכו' מיצר הרביעי לא קנה וכו' ואם לא היה מובלע ויש עליו רכב של דקלים וכו' הרי הדבר מסור לביה"ד כפי מה שיראו לאיזו דרך שדעתן נוטה יעשו", עכ"ל.

וכן כתב בהל' ט"ו וז"ל:

"סיים לו את הזויות בלבד ולא סיים לו את המיצר שלכל רוח וכו' הרי זה לא קנה את כולם אלא יקנה ממנה כפי מה שמסר לו וכמה שיראו הדיינים". עכ"ל.

ובכס"מ שם כתב וז"ל:

"ודינים אלו בעיות בפרק המוכר את הבית ועלו בתיקו, וא"כ הו"ל לרבינו לפסוק דבכולם לא קנה לפי שהמוכר הוא מוחזק וכו'. ואפשר שבגירסתו היה כתוב שודא דדייני", עכ"ל.

וכן פסק בשו"ע חו"מ ס' ר"ט סע' ב-ד, ובש"ך שם סק"ב כתב וז"ל:

"מיהו נ"ל דגם הרמב"ם אין כוונתו כאן לשודא רק כפי מה שיראו הדיינים שיעור שמכר לו וכו" עכ"ל.

וע"ש בביאה"ג סק"ב ובחכמת שלמה שעל גליון השו"ע.

וכן כתב שם בערוך השלחן אות ב׳:

"בכאן היה נראה לחכמים לפסוק שודא דדייני מפני שהוא דבר רחוק שלא ימכור המיצר הרביעי לפיכך מסרו הדבר לב"ד. ושם באות ד' כתב וז"ל שאם רואים הדיינים שהמנהג בהרבה בני אדם שאין מסיימין את המיצרים לכל האורך קנה הכל וכן ראוי להורות" עכ"ל.

ועפ"ז נראה דה"ה בנד"ד הדבר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם המוכר נתכוין למקומות אלו, אם לא דמכיון שדבר זה תלוי בעיקר במעמדו ובחשיבותו של הקונה שהרי אין זה מקובל להושיב אדם הפחות במעמדו אצל החשוב ממנו. נראה דמידי ספיקא לא נפקינן, דיתכן שלנתבע נחשבים מקומות אלו למכובדים וזה מה שמכר לו. וראיה לזה ממש"כ הרמ"א בס' רי"ד סע' י"ב:

"האומר לחבירו בית מבתי אני נותן לך וכו', אבל אינו נותן לו עליה. אבל אם אמר לו רק בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עליה, דהיא נמי מיקרי ביה", עכ"ל.

(וע"ש בפת"ש ס"ק ו'). והמקור הוא מהרא"ש בנדרים פ"ז ס"ג, ומשום דיד בעה"ש על התחתונה. ופשוט הוא דזה שעליה נמי מיקרי בית הוא יותר רחוק ממה שמקומות אלו נחשבים למקומות מכובדים ואפ"ה יכול ליתן לו עליה, ה"ה בנד"ד יכול הנתבע לומר שאלו הם מקומות לגבי התובע ויד בעה"ש על התחתונה.

א3. קונה שלא דרש שיראו לו את המקומות סמך על מה שיתנו לו

עוד נראה כיון שהקונה סמך והאמין לגבאים דלא דרש מהם בשעה שקנה את המקומות שיציינו לו במפורש אילו מקומות הוא קונה, ורק כתבו בהסכם באופן סתמי "מקומות מכובדים", א"כ הם נאמנים לומר שלמקומות אלו נתכוונו, ואין לו שום טו"מ עליהם. ובפרט שדרך בעלי המקח להשביח מקחו, וכן דרך הגבאים לומר על כל המקומות שהם חשובים, והתובע לא דרש לסיים המקח, א"כ סמך דעתו עליהם והסכים מראש למקומות שיתנו לו הגבאים (ועי' בשו"ע סי' מ"ב סע' י' ובפת"ש שם).

ב. אין להקיש בין תשלום ששולם מראש לתשלום ששולם כשהדבר כבר קיים

ולענין טענתם השניה של הנתבעים, נראה דמאחר ובנד"ד שאר הקונים קנו את מקומותיהם לאחר שביה"כ עמד על מכונו ורק התובע קנה עוד בטרם שנבנה בהכ"נ א"כ אין ראיה ממה שאחרים בשורות הראשונות שלמו יותר עבור מקומותיהם שבמצב זה המחיר משתנה ממה שקונים דבר שאינו קיים עדיין.

ג. האם אדם שקנה מקום וישב עליו זה מראה שמחל על זכות למקום אחר?

ועתה נבוא לדון על טענתם השלישית. במה שאשת הקונה ובנותיה ישבו במקומות אלו למעלה משבע שנים ולא ידוע שמיחו וא"כ ודאי מחלו. ונראה דאע"פ שמחילה לא מהני על דבר שבעין כמבואר ברמ"א סי' רמ"א סע' ב' ואם היה הדבר ברור שקנו מקומות אחרים, לא הוה מהני מחילתם מ"מ בכה"ג שהמקח מתחלתו לא היה על דבר מסוים א"כ כל קנינם לא היה אלא על זכות לקבלת מקום ועל זכיות ודאי שמהני מחילה.

ג2. אדם שקיבל חפץ והשתמש בו מועיל מדין מקח ולא מדין מחילה

וביותר נראה שבמקח על דבר שאינו מסוים והקונה קיבל אח"כ חפץ בגין המקח ההוא, א"כ הרי סבר וקיבל, ולא בעינן בכה"ג להלכות מחילה, ואפי' במקום שלא מהני מחילה כגון בדבר שבעין וכיוצ"ב מהני הא דסבר דקיבל ומשום שבכך איגלאי מילתא למפרע שזה מה שקנה ולכך הסכים מתחילתו וע"כ אינו יכול לחזור בו. וראיה ברורה לזה. דהנה בספר קצות החושן סי' יב סק"א הביא בשם שו"ת מהרי"ט ח"ב סי' מה, דמחילה לא מהני בלב, דרק היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כגון חזקת ג"ש וכדומה, מהני מחילה בלב ע"ש. והדברים צ"ע דהא להדיא איתא בשו"ע סי' רל"ב סע' ג' וז"ל:

"המוכר קרקע וכו' ונמצא מום במקח שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר", עכ"ל.

יעוי"ש ובפת"ש ס"ק א', ולכאורה הא הוי מחילה בלב ולא מהני (ודוחק לומר דחשיב דברים שבלבו ובלב כל אדם), ומוכח מזה שלגבי ההלכה של סבר וקיבל לא בעינן לגדרי מחילה ואפי' במקום שלא מהני מחילה, וכגון במחילה בלב יועיל מדין סבר וקיבל, ומשום דאיגלאי מילתא למפרע שלכך נתכוין בשעת קניתו וכמש"נ. ודו"ק.

עוד יש לדון בזה שבלשון שטר קניה שנערך בין הצדדים כתוב שהמוכר יתן לקונה שלשה מקומות בבה"כ וא"כ הוי קנין אתן דלא מהני. ואכמ"ל.

פסק הדין

מכל הלין נראה לדחות את תביעת התובע. וכך פסקנו ברוב דעות.

הנעלע"ד כתבתי. יעקב חיים סלומון

תגיות

שימוש בנשוא המקח - שימוש בנשוא המכר כוויתור מכללא כשהקונה היה יכול לבדוק את נשוא המכר - אין מקח טעות כשהיה יכול לבדוק "אתן" - אינו חל פרשנות - לפי לשון בני אדם סימן רלב - סעיף ג פרק כא - הלכה יג פרק כא - הלכה טו סימן ריד - סעיף יב פרשנות לשונות - "מקום מכובד" בבית כנסת שימוש בנשוא המקח - אינו מדין מחילה, אלא מדין הסכמה לקניין