בס"ד


מס. סידורי:1459

הסגת גבול במי שהובטח לו לטענתו להיות רב

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב עובדיה דוד
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
תקציר:
בלן במקווה של המועצה הדתית תובע את המועצה הדתית על כך שלטענתו יו"ר המועצה הדתית הבטיח לו להתמנות לרב שכונה.
פסק הדין:
תביעת התובע למינוי לרב שכונה אינה תקיפה ולכן התביעה נדחית, כמו כן אין דין הסגת גבול לרב אחר שרוצה לתמודד על התפקיד משום שכעת התובע לא מקבל משכורת על תפקידו כרב שכונה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רלה-רלח תיק מס׳ 602־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.

פס״ד בענין תביעה למינוי רבנות

שאלה

"ראובן" העובד כשכיר במועצה הדתית בתור בלן מקוה ציבורי, טוען שהוסכם בינו לבין יו"ר המועצה הדתית וסגנו בקיץ שנת תשל"ח כי בתנאי מסויים (אי קבלת המשרה ע"י הרב מ.) יקבל מינוי של רב שכונה, וכי בתחילת שנת תש"מ כשהוברר שהרב מ. אינו מקבל את המשרה, חתם עמו יו"ר המועצה הדתית על חוזה של תפקיד "אחראי לשירותים דתיים בשכונת נוה יעקב", כשלטענתו הכוונה בתפקיד זה היתה רב שכונה, אלא שכדי "לא להרעיש" לא נכתב הדבר בפירוש, והראיה, שאין בכל הארץ תפקיד בהגדרה כזו, ואמנם לטענתו משמש הוא בתפקיד "רועה" ב"כל השטחים" כולל שו"ת בהלכה ופיקוח על המקוה ועל העירוב, וע"כ הוא טוען אין לאף אחד אחר רשות להתמנות לתפקיד רב שכונה מטעם הסגת גבול.

עוד הוא טוען שהובטח לו בע"פ ע"י יו"ר המועצה הדתית כי במשך הזמן יקבל משכורת שלמה של רב שכונה, אלא שמאז ועד היום תובע הוא משכורת של רב שכונה, "ואף פעם לא שעו לבקשתי". זאת ועוד, בשנת תשמ"ב נכתב עמו חוזה חדש המגדיר את תפקידו כבלן מקוה, וזאת אחרי שמסר מודעה שרק החוזה הראשון בתוקף, ולא חוזה אחר.

השאלה היא האם יש יסוד לתביעה של חזקה בשררת הרבנות עד כדי מניעת אחר להתמנות לתפקיד רב משום הסגת גבול, והאם צודקת תביעתו מהמועצה הדתית למשכורת של רב שכונה למפרע על סמך החוזה של "אחראי לשירותים דתיים" או על סמך הבטחה בע"פ של יו"ר המועצה הדתית.

תשובה

א. פרשנות החוזה היא לפי לשון בני האדם

בלשונות שכותבים בני אדם בהסכמים שביניהם, יש כלל גדול בתלמוד: "הולכים אחר לשון בני אדם", וזוהי ששנינו בב"ב עז ב:

"המוכר את הצמד לא מכר את הבקר, והמוכר את הבקר לא מכר את הצמד".

ושאלו בגמ' שם:

"היכי דמי, אילימא דקרו לצימדא צימדא ולבקר בקר, פשיטא, צימדא זבין ליה, בקר לא זבין ליה וכו".

וכהנה רבות בש"ס, עי' ב"ב ל א וסא ב וב"ק כז א וב"מ קד א ועוד, ופסק הרמב"ם הל' מכירה פכ"ו ה"ח: "הלך אחר לשון אנשי המקום הידועין להן".

וכעי"ז להלן שם פכ"ז הי"א ופכ"ח ה"ז, ובעקבותיו פסק המהרי"ק שורש ז ענף א:

"נראה לי דבר פשוט הוא דבלשון שטרות יש להלך אחר לשון בני אדם,

וטעם הדבר הוא כפי שכתב הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' רסט:

"מי שכתב סתם, על דעת משמעות הוא כותב, שאילולא כן היה לו לפרש, כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהיפך כוונתו".

יתירה מכך, כשיש אומדנא דמוכח, קובעים את כוונת הדברים אפילו אם היא סותרת לכאורה את הלשון הכתובה בשטר, עי' גיטין עג א וב"ב קמו ב, ורמב"ם מכירה פ"ט ה"ח וזכיה פ"ו ה"א, ועוד, וכמו שפירש הרשב"ם בב"ב קלב א ד"ה יודע, שאע"פ שלא פירש, כמו שפירש דמי.

וכשלשון השטר אינה ברורה וחד משמעית, הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה, עי' ב"ב קסה ב ורמב"ם מלוה ולוה פכ"ז הי"ד וטוש"ע חו"מ מב ה, וכתב בעבודת הגרשוני סי' ג שאס הלשון סובל פירוש אחר, אע"פ שלפי כוונת רוב השומעים הוא להיפך, מ"מ אזלינן בתר פירושו של הנותן או המתחייב, וכלל בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה, עכ"ל, היינו, שאע"פ שהוא מוחזק בשטר, אינו מוחזק אלא עד כמה שהשטר מחייב, ולא מעבר לכך.

ב. הגדרת המשרה "אחראי לשירותים דתיים" מטעם המועצה הדתית

תבנא לדינא: חוזה שנאמר בו כי ראובן נתקבל לעבודה של "אחראי לשירותים דתיים", וטוען ראובן כי הפרשנות של הגדרה זו היא תפקיד של רב שכונה, גם אם נניח שתפקיד כזה מתאים עם המינוח של "אחראי לשירותים דתיים", אין זה פוטר את ראובן מחובת ההוכחה שאכן זו היתה הכוונה, שהרי לכל הדעות, כשם שמינוח זה כולל הגדרה של תפקיד רב, כמו כן כולל הוא גם הגדרה של פקיד, או עובד, האחראי על השירותים הדתיים, וכמו שנטען ע"י המועצה הדתית שתפקידו של ראובן הוא בלן ציבורי, ובמקרה כזה הכלל הוא שיד בעל השטר על התחתונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

מה עוד שאומדנא דמוכח היא שכוונת החוזה לא היתה לתפקיד של רב שכונה, שהרי תפקיד זה דורש בחירות רשמיות והחלטת מליאת המועצה הדתית, ודברים אלו לא היו מעולם לגבי תפקידו של ראובן, וע"כ גם אם נניח שלשון החוזה של "אחראי לשירותים דתיים" מורה על תפקיד רב שכונה, דבר שכבר נתבאר שאינו נכון, גם אז היתה האומדנא המוכחת מכריעה את לשון החוזה, ומוכיחה את כוונתו האמיתית.

ועל אחת כמה וכמה כשלשון החוזה כלל אינה משתמעת לשתי פנים, והמשמעות האחת והיחידה שלה היא תפקיד של עובד שירותים אחראי, ודאי שאין לראובן כל אחיזה בלשון החוזה בתביעתו.

ג. אין תוקף להתחייבות יו"ר מועצה דתית שלא אושרה על ידי הגורמים המתאימים

ועל טענתו של ראובן כי הובטח לו בע"פ ע"י יו"ר המועצה הדתית שימונה לרב שכונה ויקבל משכורת של רב שכונה, גם אם נקבל את הדברים כנכונים, הרי זה מסתמך על קרן הצבי, כי מי שמו ליו"ר המועצה הדתית להבטיח ולהתחייב בשם הציבור הבטחות והתחייבויות שלא נתקבלו ולא אושרו ע"י הגוף האחראי והמוסמך לכך, קרי: מליאת המועצה הדתית, מה עוד שאין לראובן כל ראיה שאכן קבל הבטחה כזו, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ד. מה נחשב להסגת גבול ברבנות שכונה?

אמנם, כל הדברים האמורים מתייחסים רק להסכם ההדדי שבין ראובן למועצה הדתית, אבל אין בהם כדי לקבוע עובדתית במה עסק ראובן בשנים האחרונות בשכונה, האם שימש כ"רועה" ב"כל השטחים" ועונה לשו"ת בבית הוראה, כדברי ראובן, וממילא יש מקום לטענת הסגת גבול במשרת הרבנות, או שמעולם לא שימש בשררת רבנות, וכל תפקידו היה כעובד אחראי על השירותים הדתיים, קרי: המקוה וכיו"ב, וממילא אין כל טענה של הסגת גבול לגבי משרת הרבנות במקום.

והנה בטענת הסגת גבול בשררת רבנות כבר היו דברים לעולמים, והמפורסם שבהם היה בקשר לגאון ר' ישראל מברונא (מהר"י ברונא) שבא לעיר רגנשפורק לישב בישיבה לדון ולהורות, והגאון ר' אנשיל שהיה באותה העיר מקודם מחה בידו בטענה שר' ישראל משיג את גבולו, ובאה השאלה לפני שני גדולי הדור: הגאון ר' ישראל איסרלין, בעל תרומת הדשן, והגאון ר' יעקב ווייל, בעל שו"ת מהר"י ווייל, ופסקו שניהם לדחות טענת השגת גבול ברבנות, והובאו דבריהם להלכה ברמ"א בשו"ע יו"ד סי' רמה סעי' כב, ונימק זאת בתרומת הדשן פסקים סי' קכח, שכל מה שאסרו חכמים שלא לירד איש לאומנות חבירו להשיג גבולו

"היינו דוקא בכל מידי דאית ביה קיפוח פרנסות וממיעוט רווחים וחוסר מחייתו, אבל כה"ג דחד עביד שררותא דמתא ואידך קאתי למיעבד נמי שררותא דמתא, ואין בזה חסרון כיס, מאן לימא לן דאסור, ואי משום דיש קיפוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתיפול לכיס המנהיגים מגיטין וחליצה ושכר ברכה אירוסין ונישואין וכה"ג, כמה טצדקי על קיבול פרס זה אנו בושים, ובטורח למצוא היתר לרובן, והאיך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם", עכ"ל.

ובשו"ת מהר"י ווייל סי' קנא כתב בהקשר לכך:

"נראה לי שיש חזקה למהר"י ברונא כמו למהר"א בכל דבר ויכול מהר"י לנהוג נשיאותו ברמים, הן לקבוע ישיבה לעצמו והן ליתן גיטין וחליצות ולמורה הוראות ולברך ברכת אירוסין ונישואין, ושום אדם לא ימחה בידו", עכ"ל.

אלא שהש"ך שם ס"ק טו כתב שזהו מן הדין, אבל מצד המנהג אפשר שיש למחות בזה, ובשו"ת חת"ס חלק חו"מ סי' כא כתב שלא כתבו תה"ד ומהר"י ווייל שאין הסגת גבול ברבנות אלא בימיהם, אבל בימינו ששוכרים את הרב כפועל ומחוייבים הציבור ליתן לו פרנסתו, רשע מיקרי ככל היורד לאומנות חבירו, עכ"ל.

ה. בן של רב קודם לרבנים אחרים

ובשו"ת שם אריה או"ח סי' ז כתב הלכה זו אפילו ביורש שהיה אביו רב ממונה, ומקצת הקהל רצו לקבל עוד מורה אחד באופן שישמשו שניהם בכתר אחד, ופסק בשם אריה שמכיון שאביו הרב נתמנה מן הציבור ונהג רבנות כמה שנים, אין לשום אדם לכנוס בתוך שלו, לא מצד הדין ולא מצד המנהג, ומי שיעשה כן אסור לו לדון ולהורות ואסור למנותו לדיין, שהמשיג גבול רעהו פסול לדון, עכ"ל.

ו. אין איסור הסגת גבול ברבנות כשאדם לא התפרנס מכך

ונראה שבמקרה דידן, גם אם נניח שראובן שימש כ"רועה" (מושג שאינו שמיש בהגדרת תפקיד רבני רשמי), הואיל ומעולם לא קבל משכורת מהמועצה הדתית בתור רב שכונה, קמים וניצבים לעומתו פסקיהם של תה"ד ומהר"י ווייל שאין איסור הסגת גבול ברבנות, ואף החת"ס יודה בזה, שלא כתב החת"ס שיש ברבנות הסגת גבול אלא משום ששכרוהו כפועל והיו מחוייבים לשלם לו פרנסתו, אבל כשמעולם לא היתה פרנסתו מכך, אין איסור לרב אחר לבוא ולשמש במקום בתפקיד רב, מה עוד, שה"רועה" לא הוכיח טענתו ששימש בתפקיד רב, על כל המשתמע מכך.

תגיות

יד בעל השטר על התחתונה - ספק בפרשנות החוזה יד בעל השטר על התחתונה - גם כשיש נטייה לצד השני סימן מב - סעיף ה דף עז - עמוד ב דף קסה - עמוד ב פרק כז - הלכה יד סימן רמה - סעיף כב פרשנות לשונות - לפי לשון בני האדם מועצה דתית - ליו"ר המועצה אין סמכות להבטיח דברים שלא אושרו פיטורי רב - העסקת בנו של הרב הקודם מקרים של "יורד לאומנות חברו" - רב שמתמודד על משרה כשיש רב במקום