בס"ד


מס. סידורי:1455

טענת גניבה כשיש רגלים לדבר שהוא נכנס לבית בלי רשות

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב עובדיה דוד
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
תקציר:
התובעים הם בעל ואשתו התובעים את אחי האשה, הנתבע, בכך שאצלו נמצא מפתח לדירתם ולטענתם נגנבו להם בשני מקרים דברי ערך מהדירה, באחד מהמקרים הנתבע הודה שהוא שהה בדירה, אך הכחיש שגנב משהו, בשני המקרים לא נראו סימני פריצה. התובעים תובעים את ערך הדברים שנגנבו.
פסק הדין:
הנתבע פטור מלשלם, משום שאף שיש חשדות, הם לא מספיקים על מנת להוציא ממון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' רלא-רלד תיק מס׳ 991־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין: הרב שמואל ביבס.

פס״ד בענין חשד גניבה

נושא הדיון

התובע ואשתו תובעים את אחי האשה בגלל חשד שיש להם עליו שנכנס לביתם לפני כחצי שנה ע"י מפתח שבקש וקבל מהתובע, בימים שהתובע ואשתו נעדרו מביתם, ובאותה הזדמנות גנב מביתם טבעת זהב יקרה. החשד נובע מכמה סיבות: א. הנתבע הוא בעל עבר פלילי של גניבות, ופעם אף גנב טבעת זהב מבן משפחה. ב. הנתבע הוא היחיד שהיו לו את מפתחות הדירה, ומלבדו לא נכנס איש לדירה בימי העדרותם של בעלי הבית. ג. הנתבע הודה שאכן נכנס לבית התובע באותו ערב שקבל את המפתח, אך תירץ את כניסתו בכן שהיה צריך להתקלח בגלל לכלוך פתאומי, תירוץ שנשמע לתובע כבלתי נכון, ומחזק את החשד שנכנס למטרת גניבה.

עוד טוען התובע שהנתבע לא החזיר לו את המפתח בטענה שהוא נאבד בתאונת דרכים שהיתה לו למחרת קבלת המפתח, ולמרות זאת ראה את המפתח מאוחר יותר בביתו של הנתבע.

התובע חושד בנתבע שידו או יד חבריו היו מעורבים בגניבת תכשיטים נוספת שהיתה בדירתם ביום העצמאות האחרון, משום שהסימנים מראים שלא היתה זו פריצה ממש אלא פתיחה ע"י מפתח, והואיל והמפתח היה בידי הנתבע חושד הוא שידו היתה במעל.

התובע אינו דורש להשביע את הנתבע, משום שלדבריו הוא פרוץ בעבירות וחשוד על שבועת שקר.

הנתבע מכחיש וכופר בכל הטענות, וטוען שכבר שנתיים ימים עזב את עולם הפשע, והוא מוכן להשבע על כפירתו. למרות הצהרתו בפני ביה"ד שאם יחייבוהו לשלם כסף לתובע, שלא בתורת השבת הגניבה שאותה הוא מכחיש, יהיה מוכן לשלם, חזר בו הנתבע מדבריו, והוא אינו מוכן לשלם כלום.

פסק דין

אמנם טענות הצדדים משאירות צל כבד על הנתבע, אבל הואיל ואין לתובע ראיה ממשית לחשדותיו, אין הבי"ד יכול לחייב את הנתבע, לא ממון ולא שבועה, אם כי ישנה אפשרות להטיל עליו חרם סתם.

נימוקים

א. מהי גדרה של טענת ברי לעניין שבועת היסת?

הלכה פסוקה היא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולפיכך בנידון זה שהתביעה מתבססת על חשד ולא על ראיה, א"א להוציא על פיה כסף מהנתבע. אך עדיין יש לדון האם ניתן לחייב את הנתבע בשבועת היסת כדין כופר הכל, שהרי אף זו הלכה פסוקה היא שאין משביעים שבועה אלא בטענת ברי, עי' רמב"ם טו"נ פ"א ה"ז ושו"ע חו"מ סי׳ עה סעי' יז. אלא שמצינו מחלוקת ראשונים בגדרה של טענת ברי, הרמב"ם שם כתב שאם טענו דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה וקרוב בעיני שאתה גנבתו, ה"ז פטור, ועי' מ"מ טו"נ שם שכן הסכימו הפוסקים, כלומר שאם הטענה מתבססת על ראיות נסיבתיות בלבד ולא על ראיה וידיעה עצמית, אינה טענת ברי שנשבעים עליה, ונראה שההסבר לכך הוא במה שכתבו ס' התרומות סוף שער לו ושו"ת הרי"ף סי' לז ושו"ת הרמב"ם מהד' לפסיא סי' רכא שטענת ברי היא כשהדבר ברי לתובע עד שיוכל להשבע עליה, וכנראה שטענה המתבססת על ראיות נסיבתיות בלבד אינה טענה שאפשר להשבע עליה, למרות שהטוען משוכנע בצדקתו.

אמנם עי' במרדכי שבועות סי' תשעב שאע"פ שאינו יודע הדבר בבירור, אם טוען "אין לבי נוקפי על טענתי", מחמת ראיות נסיבתיות שיש לו, גם זו טענת ברי היא. וכ"כ הרא"ש ב"מ פ"ב סי' יט ששנים שהיו מהלכין יחד ונאבד מטבע מאחד מהם, אם טוען ברי לי שאתה לקחתו משום שלא היה שם אדם אחר מלבדך, ה"ז משביעו היסת, שמאחר שברור לו שזה לקחה, ה"ז טענת ברי, ועי' סמ"ע סי' עה ס"ק מט וש"ך ס"ק סד אם מועלת תפיסה בטענה כזו.

ב. טענת ברי שטוען שלא היה איש מלבד הנתבע

והנה בעובדא דידן שטוען התובע ברי לי שאתה גנבת משום שלא היה בביתי איש אחר מלבדך, הדבר תלוי ברמב"ם וברא"ש, שלד' הרמב"ם אינה טענה מספיקה בשביל לחייב, אבל לדעת הרא"ש כגון זו טענת ברי היא להשביע על פיה שבועת היסת.

אלא שמ"מ יש לחלק, שהרי במקרה דידן לא ראה התובע שהנתבע נכנס לביתו, ולולי שהיה הנתבע עצמו מודה שאכן נכנס לבית, לא היה התובע ברי בטענתו, ויש לדון האם גם בכה"ג חשיב ברי.

ג. טענת ברי על פי עד אחד או על אמירת התובע

ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים, דדעת הראב"ד בהשגות הל' גו"א פ"ד הי"ז, והובא בטור חו"מ סי' שסד ובסמ"ע שם ס"ק ז, שאם טענו עפ"י ע"א שראהו נכנס לביתו ונטל משם כלים, והתובע עצמו לא ראה, לסוברים שהטוען עפ"י אחר טענת שמא היא, אף זו טענת שמא היא, ואין משביען על פיה, וגם אם הודה הנתבע ואמר נטלתי אלא שהם שלי, אין טענת התובע מתחזקת בשל כך להיות ברי, ועי' מ"מ שם שבעיקר הדין דחשיב טענת שמא, גם הרמב"ם מודה לראב"ד, אלא שלדעת הרמב"ם ע"א משביע אף בשמא, ומתוך שאינו יכול להשבע משלם, אבל הב"ח חו"מ סי' צו וסו"ס שסד כתב שדעת הרמב"ם היא שטענה הנסמכת על הודאת הנתבע חשובה טענת ברי להשבע עליה, וכ"פ בשו"ת המבי"ט ח"א סי' רסג, והובא בש"ך חו"מ סי' עה ס"ק נח, שאם טוען לחבירו כמדומה לי שאתה חייב לי מנה, והנתבע טוען פרעתי, ואומר התובע ברי לי שלא פרעתני, כיון שכל האומר פרעתי כאומר לויתי דמי, וכיון שהתובע יודע שלא פרע, וגם יודע עפ"י הודאת הנתבע שאכן לוה ממנו, שהודאת בע"ד כמאה עדים היא, חשיבא תביעתו כטענת ברי להשביע עליה, וכ"מ ברמב"ן במלחמות גיטין נ א בביאור דברי ר' יצחק באומר כיס מצאתי, וזה תובעו שני כיסים שהיו קשורים, שה"ז טענת ברי עפ"י הודאת המוצא.

וה"ה בעובדא דידן, אמנם נכון שלולי הודאת הנתבע שנכנס לביתו לא היה יודע בבירור שנכנס, אבל לד' הסוברים שתביעה הנסמכת על הודאת הנתבע חשובה ברי, אף כאן חשובה טענתו ברי, שמאחר שיש כאן הודאת בע"ד שנכנס לבית, ומאחר שכתב הרא"ש בשנים שהיו מהלכין בדרך שאם אומר ברי לי שאתה גנבת משום שלא היה עמי אדם אחר מלבדך, חשובה טענת ברי, ה"ז טענת ברי, אבל לדעת הסוברים שטענה הנסמכת על הודאת הנתבע אינה חשובה ברי, ה"ה כאן.

ד. האם ניתן לחייב שבועה גם כשהתובע לא תבע שבועה

והנה יש להסתפק בחיוב שבועה שמחייבים בי"ד, שלהלכה אין משביעין אותה אלא על טענת ברי, האם חיוב השבועה תלוי בתביעת התובע לשבועה, כדי להפיס דעתו, וכמו שאמרו בתמורה ג ב דמה שאמרה תורה שבועת ה' תהיה בין שניהם, היינו כדי לפייס את חבירו, ופרש"י, שלא יהיה תובעו ממון, וכן אמרו בכמה מקומות לענין שבועת הפקדון ועוד, ועי' שערי שבועות לרי"ף שער א סוף ה"ו דלקיחת השבועה היא במקום לקיחת ממון, וכן י"ל לענין היסת, ולפיכך אם אומר התובע שלא יתפייס בשבועת הנתבע משום שאינו מאמינו, אין בי"ד נזקקין להשביעו, או שנאמר שאמנם השבועה היא כדי לפייסו, אבל היא קיימת ומחוייבת גם כשאינו מתפייס בה.

ה. מדוע חשוד על השבועה לא נשבע?

ונראה שיש לתלות ספק זה במחלוקת הראשונים בעצם ההלכה שחשוד על השבועה אין משביעין אותו, הרמב"ן והרשב"א ועוד ראשונים בב"מ ה ב כתבו בשם ר"ת שהטעם הוא משום שאנו חוששים שמא ישבע לשקר, ועי' רמב״ם טו"נ פ"ב הי"א וטוש"ע חו"מ סי' צב סעי' א שאפי' אמר התובע אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד אין שומעים לו, אבל בשמ"ק ב"מ ב ב בשם מהר"י כ"ץ כתב שאין הטעם משום חשש ש"ש, אלא משום שהתובע אומר לו כיון שאתה חשוד איני מקבל שבועתך, ועי' מרדכי שבועות פ' שבועת הדיינים בשם רשב"א, והובא באו"ת סי' צב סוף ס"ק י, שאם נתרצה התובע לקבל שבועתו שומעים לו.

ונראה שהסוברים שהטעם הוא משום שחוששים שמא ישבע לשקר לא רצו לפרש הטעם משום שאין התובע מקבל שבועתו, משום שלדעתם אין חיוב השבועה תלוי בקבלתה של השבועה ע"י התובע או באי קבלתה, ואם נפסק בבי"ד שהנתבע חייב שבועה גם אם התובע אינו מאמינו אין זה משנה לחיוב, וכן לאידך גיסא, אם נפסק שאין משביעין אותו אין זה משנה אם התובע מוכן לקבל את השבועה, אבל החולקים הסוברים שהטעם בחשוד הוא משום שהתובע אינו מקבל את השבועה, הוא משום שלדעתם השבועה תלויה בקבלתה ע"י התובע, בין לחיוב ובין לשלילה.

ו. כשהתובע אמר שלדעתו אין להאמין את שבועת הנתבע

ומעתה בנידון דידן שהתובע הביע את דעתו שאין לתת אימון בשבועת הנתבע, משום שלדעתו הוא חשוד על השבועה, וכבר בקטנותו היה נשבע על כל מיני דברים של מה בכך, אע"פ שלא הועד בפנינו כדין על כך, כיון שהשבועה תלויה בקבלתה ע"י התובע, לסוברים כן, אין טעם להשביעו, אבל אם נאמר שאינה תלויה בקבלתה או אי קבלתה, כיון שבנידון דידן לא נתקבלה עדות להחשידו, יש לחייבו שבועה, וכמו שפסק הרמב"ם טו"נ פ"ב ה"ג וטוש"ע סי' צב סעי' ה שאינו נפסל לשבועה עד שיעידו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה, ומה שהודה הנתבע בפנינו שהיה גנב בעבר, כבר נפסק ברמב"ם וטוש"ע שם שאינו נעשה חשוד עפ"י עצמו, ואם יגיע הדבר לידי חיוב שבועה על טענת הגניבה הראשונה, יוכל התובע לגלגל עליו גם את טענת הגניבה האחרונה, שהרי מגלגלין על השבועה. אלא שאם תתקבל עדות על חשדו, שוב א"א יהיה להשביעו, וגם שכנגדו לא יוכל להשבע וליטול, ונפטר הנתבע בלי שבועה, וכמו שאמרו בב"מ ה א ושבועות מא א, ופסק הרמב"ם טו"נ פ"ב ה"ז ושו"ע חו"מ סי' צב סעי' יא, שבשבועת היסת אין שכנגדו נשבע, והנתבע נפטר בלא כלום.

ולמעשה, כיון שחיוב השבועה של הנתבע בנידוננו תלוי בכמה ספיקות, א, האם טענת ברי ע"י ראיות נסיבתיות חשובה טענת ברי, ב, האם ברי שנוצר ע"י הודאת הנתבע חשיב ברי, ג, האם חיוב השבועה תלוי בקבלתה ע"י התובע או לא, ע"כ נראה שאין בכוחנו לחייבו שבועה כלל.

ז. איום בהטלת חרם במקרה שאין שבועה

אלא שכב' הדיין הגרש"ב שליט"א העיר שבמקרה כזה יש לאיים עליו בהטלת חרם סתם, וכמו שכתב הש"ג ב"מ ריש פרק המפקיד בשם הטור חו"מ סי' שמח.

ונראה שמקור הטור הוא תשו' הרי"ף סי' נח, תשובה שחזרה ונכתבה בשו"ת הרמב"ם מהד' לפסיא סי' רכא, שם מדובר על לאה שתבעה את דינה בתה שגנבה לה ממון וכלים, אבל לא נתנה לטענותיה שיעור, ופסק הרי"ף שאמנם אין להשביע את דינה שבועת היסת לפי שלא נתברר ללאה אם דינה זו היא שגנבה או אחר, אבל יש להטיל עליה חרם סתם, וכעי"ז בתשב"ץ ח"ב סי' קצו וסי' רמה וח"ג סי' רכ, ובח"ג שם כתב שכן תקנו הגאונים, ומקורו ברי"ף שבועות מח ב לענין חרם סתם בטענות שמא שבין השותפין, ועי' בהגר"א בשו"ע אבהע"ז סי' סח ס"ק טו שמכאן מקור לכל חרם סתם בטענת שמא שהוא מתקנת הגאונים.

תגיות

טענת ברי - שמתבססת על הערכה סימן עה - סעיף יז פרק א - הלכה ז טענת ברי - על פי עד אחד טענת ברי - על פי התובע חשוד על השבועה - הטעם שאין משביעים אותו חשוד על השבועה - כשהתובע אינו מאמינו פרק ב - הלכה ג סימן צב - סעיף ה סימן צב - סעיף יא פרק ב - הלכה ז הטלת חרם - כשלא ניתן להשביע