על פסק 13965 - חיוב שלא מן הדין למניעת סכסוכים

לעיון בפסק הדין לחץ כאן

לכבוד הרב, קראתי את פסק הדין ועלתה לי שאלה:

בסיום פסק הדין הרב דן, האם יש חובת תשלום בגין הצער שנגרם לתובע?

ובסיום הפסק נכתב:

"אומנם למעשה יש מקום בהלכה לחיוב על עוגמת נפש, כאשר מדובר על אירוע חריג ביותר. במקרה כאן מדובר באירוע חריג של עוגמת נפש. בפסק הדין לעיל כתבתי את הדין, שאכן משורת הדין לא מגיע לתובע החזר כספי, אך כנגד זה עומד מול עיני דברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב,(שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. מקרה זה נכלל במקרים שהובאו על ידי הראי"ה קוק (בשו"ת אורח משפט, חושן משפט סימן א ( שיש בהם צורך לפסוק לפנים משורת הדין".

לפי מהלך הפסק לענ"ד קשה לחייב מכח נימוק זה,

א.     שיקול זה קיים כאשר ישנו חיוב תשלום בדיני שמים, אבל אם על מעשה המזיק אין אפילו חיוב בדיני שמים נראה שלא שייך לחייב.

כך כתב המאירי (בבא קמא נו.):

"...והרבה כיוצא באלו שהם גרמא ופטור אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים והוא שאין כונתו כלל להיזק כי הוא יודע תעלומות לב".

והמהרי"ט (חלק א סימן צה):

"...וגריע טפי מפורץ גדר בפני בהמת חבירו וכופף קמתו של חבירו לפני הדלקה דפרק הכונס דהנך פטורים מדיני אדם אבל בדיני שמים מיהא חייבים שכוונתם להזיק אבל אלו אין כוונתם להזיק אלא לתועלת. וכי תימא בנזקי אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין? ה"מ במידי דבמזיד חייב מדינא אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם אבל בדבר דאפילו במזיד פטור מדיני אדם לא מחייבי ליה בדיני שמים אלא למי שכוונתו להזיק כי כל לבבות דורש ה' אבל לא ענש על השוגג...".

וכן כתב החזו"א (ב"ק סי' ה אות ד):

"מהו דתימא לימא מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה, מכאן נראה דבשוגג אינו חייב בידי שמים והכא מכוין להזיק אלא שאין ההיזק ברור, וכן בשוויה טמון ידע שאפשר שיגיע היזק לבעלים, אבל בקרוב לפשיעה כעין אבידה אינו חייב בידי שמים, כגון העושה מלאכה במי חטאת ולא ידע שנפסלין פטור ביד"ש, דאי חייב לא איצטריך לאשמעינן כופף קמתו דמטיא ברוח שאינה מצויה".

המאירי המהרי"ט והחזו"א כותבים שאם עשה מעשה שגרם לנזק בשוגג אין עליו חיוב לצאת ידי שמים. החזו"א אומר דין זה אפילו בקרוב לפשיעה אינו חייב, ק"ו בדבר הקרוב לאונס.

במקרה הנידון הנתבע ודאי לא רצה לגרום לעומת נפש לאיש, ולכן נראה שלא חייב בדיני שמים.

ב.     מקור ההסבר למימרא שלא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה כהסבר מדוע מותר לבי"ד לנטות מהדין הוא משו"ת הרשב"א (חלק ג סימן שצג) וז"ל:

"עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה ורואה אני שאם העדים נאמני' אצל הברורים רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף הכל לפי מה שיראה להם וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה נמצא העולם חרב שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ"ש בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם נמצא העולם שמם וכבר קנסו ז"ל קנסות במכה את חבירו ביד או בהרכיבה וכו' כדאיתא בריש פרק המניח את הכד. ואעפ"י שאלו דיני קנסות הן ואין דנין אותן בבבל כדאיתא התם בריש פרק המניח את הכד מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור".

נראה שניתן להשתמש בסברא זו רק במקום בו יש חשש שאם לא נחייב ממון קלי עולם ימשיכו להזיק בגרמא או לבייש חברו במזיד או לעשות דברים שלא דנים בבבל וכדו' ויהיה העולם שמם.

 יישר  כח, אשמח לקבל תשובה,

משה מאיר אבינר

תגובת בית הדין:

הראי"ה כתב: "או מפני שאין הדין יכול לצאת בלא סכסוכים". דהיינו אם פסק הדין יגרום לסכסוך בין הצדדים - כדאי לעשות פשרה ולהגיע לשלום.

במקרים מסוימים הסכסוך עלול לגרום לפגיעה רחבה לכלל הצדדים (למשל פרסום שלילי וכו'). לפעמים עדיף לשלם סכום מסוים בכדי למנוע נזק חמור יותר.

הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חלק ג סימן י) בסכסוך בין אשכנזים לספרדים כתב: "ומלבד זה אפילו היה יוצא הפסק ע"פ ד"ת קשה להכריע הרבים המתחייבים ע"פ ד"ת ושלא ישאר מחלוקת על מקומה כשהי' לפני הד"ת. והכתוב צווח אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם וכדאיתא בירושלמי מגילה פ"ג על הא דתנן באבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. אבל אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום. ההכרח לעשותו פשרה".

הרב ישועה רטבי

לעיון בפסק הדין לחץ כאן