בס"ד


מס. סידורי:13969

ניסה לסייע והזיק

שם בית דין:ישיבת מצפה יריחו - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב רטבי ישועה
תקציר:
התובע ביקש לעשות טיפול 10,000 ברכבו. הנתבע העובד במוסך מודה שאינו מקצועי בתחום, והבנתו בתחום הרכב היא חובבנית.

הנתבע אמר שהוא יודע לבצע טיפול 10,000 והוא מוכן לסייע לו וכך התובע יחסוך כסף. התובע הסכים לכך, והנתבע החל בטיפול ברכב של התובע. במהלך הטיפול אירע נזק משמעותי למנוע. התובע מבקש לחייב את הנתבע בתיקון המנוע.
הנתבע טוען שביקש לסייע והתובע ידע שהוא לא איש מקצוע, ולכן אין לו כל אחריות על העבודה שנעשתה בהתנדבות.
פסק הדין:
מעיקר הדין הנתבע חייב לשלם על הנזק. למעשה הצדדים הסכימו להצעת פשרה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

רקע וטענות הצדדים

התובע הינו בעל רכב שביקש לעשות טיפול 10,000 ברכבו. הנתבע הינו ידיד של התובע שעובד מידי פעם במוסך. הנתבע מודה שהוא לא מקצועי בתחום, וההבנה שלו בתחום הרכב היא חובבנית.

הנתבע אמר לו שהוא יודע להחליף שמנים ולבצע טיפול 10,000 והוא מוכן לסייע לו וכך התובע יחסוך כסף. התובע הסכים לכך, והנתבע החל בטיפול ברכב של התובע. במהלך הטיפול אירע נזק משמעותי למנוע. התובע מבקש לחייב את הנתבע בתיקון המנוע, אך הנתבע טוען, שרק ביקש לסייע וכי התובע ידע שהוא לא איש מקצוע, ולכן אין לו כל אחריות על העבודה שנעשתה בהתנדבות. 

פסק הדין

מעיקר הדין הנתבע חייב לשלם על הנזק. למעשה הצדדים הסכימו להצעת פשרה.

נספח: נימוקים הלכתיים

מסקנות:

  1. אדם ללא ידע מקצועי מתאים שמנסה לתקן דבר מסוים בחינם, ובמהלך הניסיון הוא גרם לנזק - יש לראות בכך פשיעה והוא חייב לשלם על התיקון.
  2. אדם עם ידע מקצועי מתאים שמנסה לתקן דבר מסוים בחינם, אך הוא התרשל בעבודתו, ובמהלך הניסיון הוא גרם לנזק - יש לראות בכך פשיעה והוא חייב לשלם על התיקון.
  3. לאור האמור, אדם שהתבקש לסייע בתיקון דבר מסוים בחינם, וללא כוונה הוא גרם לתקלה, אם מתקיימים שני  התנאים המצטברים הבאים הוא פטור מלשלם: א)- יש לו את הידע המקצועי לתקן את הדבר שהוא נדרש לתקן. ב)- לא הייתה התרשלות בהתנהלותו.
  4. יודגש, התשובה לא מתייחסת לבעל מקצוע שמקבל שכר על התיקון, אלא על אדם שעוזר לחברו בחינם. 

מתעסק לטובת אדם והזיקו

השיטה מקובצת (מס' ב"ק דף כז.) כתב בשם ריב"א:

"שמתעסקין הן לטובת הניזק - לאו אדם המזיק הוא, ויש להם דין שומר, אם שומר חנם - שומר חנם, ואם שומר שכר - שומר שכר".

מכאן ניתן ללמוד, המתעסק אצל חברו ברשות ולטובתו והזיקו בטעות - אינו נחשב כאדם המזיק, אלא לשומר. אנו עוברים ממסלול דיני נזיקין למסלול דיני שומרים, כך שאם עבד אצלו בחינם - דינו כשומר חינם שחייב רק אם התנהלותו הייתה רשלנית (כגון שהוא לא איש מקצוע שיודע לתקן), ואם עבד אצלו בשכר - דינו כשומר שכר החייב בגניבה ואבידה.

דוגמאות מעשיות: עובד שקלקל תוך כדי עבודתו, עוזרת בית שהזיקה, חבר וועד בית שקלקל. הכלל הוא: מזיק שעבד לטובת הניזק - יש להחיל עליו את דיני שומרים ולא את דיני נזיקין[1]. (נ"מ נוספת, שאם הזיק בדבר המחובר לקרקע, מכיוון שדינו כשומר ולא כאדם המזיק, הרי שהוא יהיה פטור לגמרי, גם בפשיעה, שכן אין שמירה לקרקעות).

וכך כתב האבני נזר (סימן יט):

"וכן משמע לדעת ריב"א, הובא בשטמ"ק וז"ל: וריב"א פירש, דאדם המזיק, דמי לש"ש, בין לענין גניבה בין לענין אבידה. והא דפטור נתקל במעביר חבית, וכן טבח שקלקל, משום דכיון שמתעסקין לטובת הניזק - לאו אדם המזיק הוא, ויש להם דין שומר וכו'. וזה דעת הראב"ד (פכ"א מה' אישות) שכתב, דאשה ששברה כלים בעת מלאכתה - הרי זו פשיעה בבעלים. משמע דס"ל ג"כ דלא חשיב מזיק כדעת הריב"א[2]. (ומיושב קושיית המל"מ (פ"ב מהלכות שכירות) ומוכרח לומר כן דאין סברא כלל דמזיק בבעלים פטור[3]). וא"כ קשה, מראה דינר מ"ט חייב, דהא לא חשוב מזיק, כיון שנתעסק לטובתו? וכן בדיין שטעה וקיבלו עלי'? ומוכרח דחייב משום שומר".

האבני נזר כתב שהראב"ד סבור כדעת ריב"א, ומכאן ניתן לדייק שהרמב"ם החולק על הראב"ד - חולק גם על ריב"א, כי לדעת הרמב"ם הפטור לאישה ששברה כלים אינו מדין אישה שמתעסקת לטובת הבעל (כפי הפטור של ריב"א), אלא בגלל תקנה מיוחדת לשלום בית. וכך גם משמע מדברי הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ה), שחייב את האומן מדינא דגרמי לפי הלכות נזיקין ולא לפי דיני שומרים.

בסימן שו סעיף ב הובא, שעל יסוד זה נחלקו הראשונים, לדעת התוס' (דף כז: ד"ה ושמואל): שומר שהזיק דינו כאדם המזיק. המעמד של בעל מקצוע שלא הזיק הוא כשומר שכר, החייב בגניבה ואבידה ופטור מאונס, אך במידה ובעל המקצוע יגרום לנזק - יחולו עליו דיני אדם המזיק.

התוספות סבורים, שאדם המזיק חייב רק באונס הדומה לאבידה, כלומר לאונס שבא בגלל רשלנות, ולא באונס הדומה לגניבה שזהו אונס ללא רשלנות. (אבידה נחשבת לפשיעה יותר מאשר גניבה, כי האבידה תלויה בו, אך הגניבה לא תלויה בו). לכן בעל מקצוע אומן שעבד בחינם והזיק - פטור מלשלם, כי הזיקו נחשב לאונס הדומה לגניבה. אומנם אם הוא עבד בשכר - חייב לשלם, למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, שכן הוא קיבל שכר, ודינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה.

אבל הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) ביאר: דין בעל מקצוע שהזיק אינו כאדם המזיק, אלא כשומר שכר. הפטור של אומן שעבד בחינם והזיק אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות, בעל הבית אישר לקבלן השיפוצים לעבוד בביתו, בעה"ב ביקש ממנו שיבצע עבודות אלו, לכן גם אם הקבלן טעה בעבודתו - אין לראות במעשים אלו משום היזק כדין אדם המזיק, אלא יש לבחון את מעשיו ע"פ ההלכות המובאות בדיני שומרים.

וכך הוכיח המחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן ה) מדברי רש"י:

"הרי זה (פועל שהזיק) - חייב כמו נושא שכר, אבל דין אדם המזיק לא שייך בזה, כיון שעליו מוטל להתעסק בדבר... אלא נראה דבכה"ג שעושה ברשות - אין לחייבו מדין מזיק, אא"כ פשע, דאז נקרא מזיק".

כלומר אם אדם עושה פעולה בהסכמה וברשות, ויש לו את הידע לכך - לא נקרא אדם המזיק, ופטור מלשלם אם עזר בחינם, אומנם אם אין לו את הידע המקצועי, או אם התנהלותו הייתה פושעת - נחשב לאדם המזיק.

לסיכום: בעל מקצוע שעובד בחינם שהזיק ברשלנות - לכו"ע חייב, גם לדעת הרמב"ן שדין בעל מקצוע כדין שומר, יש חיוב לשומר חינם בפשיעה. בעל מקצוע שעובד בשכר שהזיק ברשלנות או באונס - חייב לשלם, אך אם הזיק באונס גמור - פטור מלשלם, לדעת התוס', דין בעל מקצוע כדין אדם המזיק שפטור באונס גדול, ולדעת הרמב"ן דינו כדין שומר שכר הפטור באונס גדול הדומה לליסטים מזוין[4].

בשו"ת חלקת יעקב (חושן משפט סימן כז) מובא[5]: השלכה המעשית בין אם נחייב בעל מקצוע מדיני שומרים או אם נחייב מדיני אדם המזיק, תהיה במקרה שהבעלים עזרו בהתחלה לבעל המקצוע, אם האומן מוגדר כשומר, כאן הוא יהיה פטור מלשלם, כדין שמירה בבעלים, אך אם נאמר שהאומן מוגדר כמזיק הוא יהיה חייב לשלם, גם אם הבעלים סייעו לו. (נ"מ נוספת, המזיק בדבר המחובר לקרקע, מכיוון שדינו כשומר ולא כאדם המזיק, הרי שהוא יהיה פטור לגמרי, גם בפשיעה, שכן אין שמירה לקרקעות).

צריך לציין, הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יח) והשולחן ערוך (סימן שפד סעיף ד) הביאו את דין קבלן שהזיק בדיני נזיקין, ולא בדיני שומרים, משמע שסבורים שהחיוב אינו מדין שומר אלא מדין אדם המזיק. וכן גם מוכח מדברי השולחן ערוך בסימן תכא סעיף יב, כפי שמבואר בהערה[6].

הפתחי חושן (שכירות פרק יג הערה ט) פסק: בעל מקצוע שקלקל בידיים - דינו כדין אדם המזיק, לכן חייב גם באונס, ואם האומן קלקל במקרה בו לא ניתן לחייב מדין אדם המזיק - עדיין ניתן לחייבו מדין שומר שכר.

הפתחי חושן (בהערה כג, וכן גם בהערה כג*) חזר וכתב: "ואפילו במקום שאין לחייבו מדין אדם המזיק - לא עדיף משומר חנם שחייב בפשיעה", ואם בעל המקצוע מקבל שכר - ניתן לחייבו כשומר שכר. כלומר לדעת הפתחי חושן, יש לחייב בעל מקצוע לחומרא, גם כאדם המזיק וגם כשומר.

וכן עוד כתבו התוספות (מסכת בבא קמא דף נו. ד"ה כסויי):

"וי"ל דאפי' במתכוין לטובה, (כגון כיסה וגרם שיהיה טמון לגבי דיני אש), שלא ימהר לשרוף, ויוכל להציל בעל הבית בתוך כך - מ"מ בדיני שמים חייב, דאיבעי ליה לאזדהורי ולאסוקי אדעתיה שלא יבא לו הפסד בכך".

וכן כתב תלמיד רבנו פרץ:

"דאפילו נתכוון לטובה - חייב בדיני שמים, דהיה לו ליזהר שלא יבוא הפסד לחבירו בכך, דהצלה מועטת נמי לא חשיבא".

אומנם השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א) כתב בשם הרא"ה: "אף על פי שכוונתו להזיק - אין מלאכה זו כדאי להתחייב עליה לשלם ואפילו בדיני שמים". וכ"פ המאירי (שם) ומהרי"ט (חלק א סימן צה).

לקמן בסימן שפו, יתבארו החילוקים שיש בין גרמי לגרמא. חילוקים אלו הם רק לעניין תשלומים, אך בידי שמים חייב גם על גרמא. לכן אסור לגרום נזק לחברו בגרמא, שלא להתחייב בידי שמים.

בנוסף למזיק במעשיו, יש גם מזיק בלשונו כגון מוסר המזיק בפיו, ודיניו יתבארו בסימן שפח, וכן גם יש מזיק בעיניו, כמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף קז עמוד א: "אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה". פירש רש"י: שלא יפסידנה בעין הרע.


[1] הפתחי תשובה בסימן שג ס"ק א כתב בשם המחנה אפרים: דין משרת בבית, כדין שומר חינם, למרות שהוא מקבל שכר, שכן שכרו אינו על השמירה אלא על שירות הבית. אבל מדברי הקצות בסימן רצא בסוף ס"ק ו משמע שאם המשרת נוטל שכר דינו כשומר שכר כנ"ל.

[2] הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכה ט) כתב: אישה ששברה כלים בבית, תוך כדי עבודה - פטורה מלשלם. למרות שמהדין חלים עליה דיני שומרת, בכ"ז תיקנו חכמים שהיא תהיה פטורה, בגלל שלום בית, "שאם אין אתה אומר כן - אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת (האישה) נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם".

הראב"ד הקשה על דברי הרמב"ם: הטעם שהאישה פטורה אינו בגלל תקנת חכמים לשלום בית, אלא מכיוון שיש כאן שמירה בבעלים, ומגזירת הכתוב, שהשומר אינו חייב כאשר זו שמירה בבעלים. כאן האישה נחשבת כשומרת על חפצי בעלה, אך בעלה עובד בשבילה.

[3] המשנה למלך הקשה: הפטור של בעליו עמו חל רק על פשיעה של שומר ולא על מזיק בידיים, א"כ לא ניתן לפטור את האישה מדין בעליו עמו, שהרי היא נחשבת לאדם המזיק. ומכך שהראב"ד לא חילק כך משמע שהוא סבור שיש פטור בבעליו עמו גם לאדם המזיק, "והוא פלא וצ"ע". (גם הרב המגיד דחה את דברי הראב"ד בטעם אחר, משמע שהוא ג"כ סבור שיש פטור של בעליו עמו גם במזיק).

המשנה למלך הסביר: הראב"ד לא פטר מדין בעליו עמו בכל אדם המזיק, אלא יש פטור רק כאשר אין כוונה להזיק, (כגון אישה שבטעות שברה כוס), אבל אם יש כוונה להזיק - אין פטור מדין בעליו עמו.

האבני נזר (סימן יט) הסביר: הראב"ד לא פטר בגלל דין בעליו עמו, שהרי לא ניתן לפטור במזיק בידיים, אלא הפטור הוא מדין אדם שעוסק לטובת הניזק פטור מלשלם.

[4] חשבתי לומר, שניתן לצמצם את מחלוקת התוס' והרמב"ן, כי מחלוקתם התחילה מדין אדם המזיק באונס, האם יש חיוב לאדם המזיק באונס או אין חיוב. לדעת התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל), לא רק באונס גמור - אין חיוב לאדם המזיק, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור. כל החיוב באדם המזיק באונס שייך רק באונס הקרוב לפשיעה. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה.

אבל לדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) - אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. וכדברי הגמ' שגם ברוח שאינה מצויה, חייב. הרמב"ן סיים: "הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

התוס' הביאו לדבריהם מספר הוכחות שאין חיוב באונס. הוכחה חמישית של התוס' היא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב: טבח אומן שניבל בהמה, אם הטבח עובד בחינם - פטור מלשלם, כי טבח המנבל הבהמה נחשב לאונס הדומה לגניבה, לכן אם עבד בחינם פטור מלשלם. אומנם אם הטבח עבד בשכר - חייב לשלם למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, שהרי הוא קיבל שכר ודינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה.

על ההוכחה זו ענה הרמב"ן: הפטור של טבח אומן שהזיק אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות. ואדרבה מכך שהגמ' חייבה את האומן כאשר הוא מקבל שכר, משמע שאין לפטור באונס גמור, אך לפי התוס' קשה מדוע הגמ' חייבה את האומן?

לסיכום, לדעת שניהם אין חיוב לבעל מקצוע באונס גדול, לדעת התוס' כי גם לאדם המזיק אין חיוב באונס, ולדעת הרמב"ן כי בעל מקצוע דינו כשומר שכר הפטור מאונס גדול.

מכאן יתכן לומר, שהרמב"ן רק התייחס לדיני אונס גדול, שבאדם המזיק גם אונס גדול חייב, ובאומן אונס פטור, ולכן הוצרך הרמב"ן לומר שאומן איננו אדם המזיק, (כי לדעתו אדם המזיק חייב בכל אונס, אך אומן פטור מאונס), אלא דין האומן כדין שומר שכר הפטור מאונס.

מכאן שיש לומר, שההשוואה לשומר היא רק לחומרא, כגון לחייב בגרמא, (אדם המזיק פטור בגרמא, אך שומר חייב בגרמא), אך לא לקולא, ולכן אין לפטור קבלן קרקע שהזיק לדבר המחובר לקרקע, (כדין שומר הפטור על נזקי קרקע), וכן אין לפטור בשמירה בבעלים.

לפי הסבר זה נאמר, שהתוס' לא אמרו שאומן דינו כמזיק בלבד, אלא התוס' סבורים שדינו גם שומר שכר לחומרא, ובכך מתורצת קושיית הרמב"ן, טבח אומן שעובד בשכר - חייב לשלם למרות שזהו אונס הדומה לגניבה, מכיוון שהוא קיבל שכר, לכן דינו כשומר שכר החייב גם על גניבה ואבידה.

[5] תשובה זו נשלחה לגראי"ל שטיינמן: "כבוד האברך כמדרשו גדול בתורה ויראה חריף ובקי בחד"ת זך השכל וכו' רבי אהרן ליב שטינמן מעיר בריסק ור"מ בישיבת מונתרה השוויצרית". הגראי"ל שטיינמן סבור שדין בעל מקצוע שקלקל כדין שומר, ולכן יש חילוק בין עובד בחינם לבין עובד בשכר, כי רק בשומרים מצאנו חילוק בין שומר חינם לשומר שכר, אך באדם המזיק לא מצאנו חילוק זה. אך החלקת יעקב סבור, שדין אומן כדין אדם המזיק כדברי התוס'.

[6] המחנה אפרים הקשה על דבריו שפסק כריב"א, לפטור מי שמזיק ברשות: "הן אמת, דצריך להבין דמסוגיין דפ' המניח (דף ל"ב), גבי מאי דבעי תלמודא התם: המזיק את אשתו בתשמיש המטה - מהו, כיון דברשות קעביד פטור, או דילמא איבעי ליה לעיוני? ואמר תלמודא דחייב, כיון דאיהו עביד מעשה ע"כ. משמע מזה דאף במתעסק ברשות, כיון דע"י נעשה המעשה בלבד - חייב". (כלומר המזיק את אשתו בתשמיש - חייב למרות שעושה ברשות, בניגוד לשיטת ריב"א).

"ולההיא דטבח אומן שקלקל היה אפשר לומר דאיירי דע"י שפירכס הבהמה נעשה ג"כ ההיזק, אבל ליישב ג"כ ההיא דהמעביר חבית ממקום למקום דסוף האומנין צ"ל דגבי מזיק את אשתו - כיון דיש לו (לבעל) הנאה (בתשמיש) - חשיב כנושא שכר, ומשום הכי חייב אף דמתעסק ברשות".

השולחן ערוך בסימן תכא סעיף יב פסק: "המזיק לאשתו בתשמיש המטה - חייב בנזקיה". הבית יוסף העיר: "ומשמע דהיינו בארבעה דברים דוקא, אבל בבושת - פטור ודאי דאינו חייב על הבושת עד שיהיה מתכוין". וכך כתב הסמ"ע בסימן תכא ס"ק כ: "וגם המחבר דכתב בנזקיה, ר"ל כל נזקיה זולת הבושת, דלאו בכלל נזקיה הוא דהא לא כיון לביישה, אבל בשאר דברים, אף על גב דיש לו רשות לשמש עמה - מ"מ ה"ל לעיוני דלא יזיק".

השולחן ערוך (וכן בבית יוסף) במפורש חיבר דין זה לדיני נזיקין, למרות שמדובר על מזיק ברשות, ולא כדברי המחנה אפרים שחיבר את דין מזיק ברשות לדיני שומרים, וחייב בגלל הנאת הבעל, שבגינה דין הבעל כדין שומר שכר, שחייב לשל ופטור רק באונס.

אומנם ניתן לומר שיש לחלק בין נזקי ממון לבין נזקי גוף. בנזקי ממון יש פטור כאשר מתעסק ברשות כדעת ריב"א, אך בנזקי גוף אין פטור גם אם מתעסק ברשות כמו במזיק בשעת תשמיש. אך בכל אופן דברי השולחן ערוך ברורים - שלא כדעת המחנה אפרים, שיש לתחם דין מזיק את אשתו - בתוך דיני נזיקין ולא בתוך דיני שומרים.    

תגיות