על פסק 13926 - בגדרי עינוי דין
הערה בנוגע לפסק: גידרי עינוי דין
מסקנת הדברים צריכה עיון.
הרי מדובר בנידון, בפסק הדין, שכבר
בוצע הפסק ושילמו מה שצריך וכו', ואם כן כבר לא שייך כלל ענוי הדין גם לשיטת הרב
שליט"א! הרי זה דומה למה שהרב הביא מהרמב"ם שמי שמבקש שיכתבו לו טענותיו
ללכת לבית דין הגדול, כותבים ומוציאים ממנו ממון, ואין בזה ענוי הדין כיון שכבר
שילם. הנידון הזה תלוי בסוגיא בסנהדרין שהנתבע יכול להביא ראיה או עדים לעולם
ודנים שוב ומבטלים הדין, ואין בזה ענוי הדין אלא בירור הדין.
לגופו של ענין נראה כפנים למשפט שהרב
הביא בסעיף ד, שבנפשות יש ענוי הדין רק אחרי גמר דין, ובממונות יש ענוי הדין רק
לפני הפסק דין, כלשון הרמב"ם והשו"ע, ולא כדעת הרב, שגם בממון יש ענוי
הדין אחר פסק הדין. לכאורה אין כל ראיה לדברים הללו, וכל הראשונים שכתבו שיש ענוי
הדין לאחר פסק דין, מדוברים בדיני נפשות.
כך נראה גם מדיני גבית חוב, שמי שמבקש
זמן לשלם נותנים לו כמה זמן שצריך, (עיין סימן ק). וכן מי שאמר לפסול את השטר,
נותנים לו 90 יום (עיין סימן צח). ואם באים למכור את השדה שלו, מכריזים 30 יום.
ויורשים קטנים לא גובים, דחיישינן להתפסת צררי. ואם יש ל"ת של ענוי הדין, איך
דואגים ללוה כך?
ואם נאמר שאין ברירה! הרי בחבלות לא
נותנים זמן כלל כמ"ש בב"ק צא ונפסק בשו"ע (ס' תכ) בגלל שיש לניזק
הפסד! ואם אין לניזק הפסד איך לא חוששין לל"ת של ענוי הדין?
וכן גובים לכרגא ולמזוני וליתמי בלי
אכרזתא, כמ"ש בכתובות פז. בגלל הצורך. ואם יש ל"ת של לא תעשו עוול
במשפט, למה לא חוששים בכל אדם?!
ועוד ראיה שאין ענוי הדין בדחית הגביה,
או לכל הפחות ראיה שמניעת חשש עיוות הדין גובר על ענוי הדין, מזה שמעיקר הדין לא
גובים חוב שלא לפני הלווה, כמו שכתוב בכתובות פח. - אע"פ שיש לו שטר מקוים.
ולכן הוא הדין שדוחים גבית החוב ליתן אפשרות ערעור. (אומנם, יש קצת לדחות, בגלל
שי"ל הטעם שנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה ולא גובין מהערב עד שתבעו מהלוה
תחילה). וכמו כן, וכן יש ביד חכמי הדור לקבוע שכתיבת הנימוקים היא גם חלק מבירור
הדין.
ולכן נראה שאין ענוי הדין בממונות
אחרי הפסק.
ובר מן דין, הרי רואים שאם הוא אומר
שיש לו לפסול השטר, נותנים לו הרבה זמן, וכן כאשר יש חשש של צררי, נותנים הרבה
זמן. אם כן, הוא הדין והוא הטעם שאנחנו צריכים לתת זמן לערער על הפסק, כי זה כמו
טענה על כשרות השטר. ותורצה תמיהת הרב איך מאפשרים ערעור ולא חוששים לענוי הדין?!
וזה נכון גם לשיטתו שיש ענוי הדין אחרי הפסק. ואע"פ שהביא שכך כתב מרן הרב
קוק, נראה שדברי הרב נאמרו בהשאלת הלשון ולא מדין ענוי הדין ממש.
ומה שהרב תמה איך נותנים זמן לכתוב
הנימוקים, הרי זה ענוי הדין, וזה לפני פסק דין וקשה לכל השיטות?
נראה הטעם כנ"ל, משום שתוך כדי
הכתיבה הרבה פעמים הדין מתברר יותר, וכך הדין יוצא יותר טוב, ולכן אין בזה איסור.
ומה שהרב כתב שענוי הדין הוא בין אדם
למקום מדין עוול במשפט, והביא ראיה לזה, מכך שהורגים אשה מעוברת אע"פ שהיא
רוצה ודאי לענות את דינה עד שתלד הולד. ומכח זה הקשה איך אפשר לעשות בזה תקנות.
נראה ברור מכיון שזה דבר שתלוי בהסכמת
הצדדים, כמו כל דיני עוול במשפט, שאם הצדדים מסכימים אפשר לשמוע בעל דין שלא לפני
חבירו ואפשר לא להלביש שניהם בשווה וכו'. ולכן אם מסכימים, ודאי שמותר כיון שזה
לטובתם.
והראיה מהמעוברת יש לדחות, שמי ייאמר
לן שהאשה מעדיפה ענוי הדין על חיי הולד בלעדיה? הרי רחל קראה לבנימין 'בן אוני'
שנולד כשהיא נטתה למות, ולא קראה לו בן שמחתה?
ועוד חזון למועד...
למאמרו של הרב ברוך פז - איסור עינוי דין.
