בס"ד


מס. סידורי:1389

שותף להשקעה שתובע את שותפו על הפסדי השקעות

שם בית דין:ארץ חמדה גזית קרית אתא
דיינים:
הרב אדרעי מיכאל
הרב לוי סיני
הרב דניאל אליהו
תקציר:
התובע עבר למושב א' וקנה נחלה במטרה להקים עליה פינת חי, הוא השקיע יחד עם הנתבע כספים רבים ובסופו של דבר לא הרוויח כפי שחשב, הוא החליט לסגור את פינת החי, הוא תובע את הנתבע שיתן את חלקו בהפסדים, כפי שלדעתו הוא התחייב, מאידך הנתבע תובע את התובע שיפצה אותו ב-5000 ש"ח עבור זה שהוא סגר את האתר.
פסק הדין:
הנתבע אינו חייב בהשבת כספי ההשקעה של הנתבע, כל הרכוש באתר בבעלותו של התובע חוץ מחפצים וחומרי בנייה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"א אדר ב תשע"א

בס"ד

יא באדר תשע"א

17 במרץ 2011

 תיק 71010

פסק ביניים

בעניין שבין

משה ממושב א' משקיע בפינת חי - תובע

לבין

דוד ממושב ב' שותף להשקעה - נתבע

א.      עובדות

בתקופת חג שבועות התש"ע עבר התובע למושב א', שם רכש נחלה, והוא ביקש להקים בשטח שבבעלותו אתר תיירות מותאם לציבור הדתי. לצורך זה פנו הוא ובנו לנתבע שהיתה לו פינת חי בביתו שבישוב סמוך. בתכנון הראשוני תוכנן להשקיע כ - 20 אלף ₪ על פי הערכת עלויות שביצע הנתבע.

הצדדים הסכימו להקים את האתר בדרך של שותפות בחלקים שווים כאשר את ההשקעה הראשונית ישקיע התובע, ומהצד השני ישקיע הנתבע את הידע ואת העבודה בהקמת האתר והפעלתו.

כשבוע וחצי לפני י"ז בתמוז נכתבה טיוטת חוזה בין הצדדים. בטיוטה מוזכרת השקעה צפויה של 40 אלף ₪. באותה תקופה, כבר הבינו הצדדים, שהיקף ההשקעה יהיה גדול באופן ניכר מהתכנון המקורי (20,000 ₪). את הטיוטא כתב הנתבע בכתב ידו. ע"ג הטיוטה ישנה תוספת של שני משפטים שנכתבו ע"י בן התובע. לטענת בן התובע, הדבר נעשה בנוכחותו של של הנתבע ולטענתו תוכן ההוספה נאמר בעל פה.

תוכן ההוספות: 1. בעוד שבסעיף שבכתב ידו של הנתבע כתוב שהחזר ההשקעה של התובע יהיה מן הרווחים, נוספו על ידי בן התובע שהיה עימו המילים: "גם במידה ולא יהיה" (רווחים)

הוספה נוספת היא, שבשולי טיוטת ההסכם, נוספו המילים: "הסכם זה תוקפו רק לבין הזמנים תש"ע".

התובע הסביר שההוספה הראשונה נועדה להתייחס למצב בו אין רווחים, שגם אז תוחזר השקעת התובע על ידי הנתבע.

כל המעורבים, עסקו בהקמת האתר במרץ רב, כאשר הנתבע הוא שניצח על המלאכה. לדעת כולם, הוקף אתר יפה ואיכותי, בו היו בעלי חיים ומשחקים שונים, והוא היה מותאם לצרכי הציבור החרדי והדתי.

בפועל בהקמת האתר הושקעו כ80 אלף ₪, השאיפה שהתוצר יהיה איכותי, יפה ובטיחותי גררה הוצאות מרובות. בנוסף, היו הוצאות ומאמצים רבים בהנפקת אישורים להפעלת העסק בתקופה המדוברת.

ההכנסות בתקופת ההפעלה שבבין הזמנים תש"ע, עמדו על כ40 אלף ₪. ההוצאות של ההפעלה כ23 אלף ₪ והרווח עמד על כ17 אלף ₪. לטענת התובע, בין הזמנים של שנת תש"ע, היה חם מאוד וכמות המשתתפים היתה נמוכה מהצפוי באופן ניכר. נציין, שהנתבע עזב את עבודתו למשך כחודש וחצי, וקיבל סכום מסויים כהלוואה על מנת שיוכל לכלכל את משפחתו באותה תקופה.

התובע היה מאוכזב מאוד מהתוצאות, הוא השקיע כספים רבים, וההכנסות לא התקרבו לכסותן. לאחר תקופת בין הזמנים הגיע התובע לביתו של הנתבע, והבהיר לו שלא ניתן להחזיק את האתר ללא השקעה נוספת, אותה הוא לא יכול לקחת על עצמו. החזקת האתר משמעה בעיקר טיפול בחיות – רכישת מזון והאכלתם. בנוסף – על מנת שניתן יהיה להפעיל את האתר בעתיד, יש להמשיך ולעשות מאמצים לקבל אישורים מן הרשויות. התובע הבהיר לנתבע שהוא לא יכול מצדו להשקיע השקעה נוספת ופנה אל הנתבע בבקשה שישקיע מצדו סכום של כ20 אלף ₪ להחזקת המקום עד תקופת הפעלה נוספת. הנתבע טען שאינו יכול להשקיע. התובע החליט לסגור את האתר. התקיימה פגישה נוספת, בה בין היתר, כבל הנתבע על כוונת התובע לסגור את האתר. בסופה של הפגישה ברור היה שאין כל אפשרות להגיע להבנה ביחס להמשך הפעלת המקום.

לאחר ההחלטה, חלק מן הציוד נמכר שבשטח נמכר. בע"ח הועברו לאדם שלישי, וחלק מהציוד נותר בשטח, ברשותו של התובע.

התובע מודה, שעדיין לא עשה חישוב מדוייק לגבי היקף השקעתו, ולגבי היקף ההחזרים להם זכה, ולגבי שווי הרכוש שבשטחו אותו ניתן לימכור.

[נושא בעלי החיים שהועברו לצד שלישי אינו רלוונטי לשלב זה של הדיון, על כן לא פורט]

ב.      טענות ותביעות התובע

התובע, באמצעות בנו, טוען שהמשפטים שהוספו לטיוטת החוזה, נוספו בידיעה של הנתבע, על כן הם מבטאים את הבסיס לשותפות בין הצדדים. התובע טוען שהשותפות היא של 50% 50% גם בהשקעה, ואת דרישתם להשבת ההשקעה גם במקרה שלא יהיו רווחים, הם הבהירו מראש. על כן הוא תובע מהנתבע סכום השווה למחצית ההשקעה שלא הוחזרה.

כאמור, התובע מודה שישנם סכומים שניתן לקזז מסכום ההשקעה – חפצים שנשארו ברשותו (בכפוף לפסיקת ההלכה כלפי השקעות שונות שנעשו בשטח).

טענות הנתבע ותביעתו

הנתבע טוען שהמשפטים שנוספו לטיוטת ההסכם נוספו שלא בידיעתו, ולא היה מודע להם עד שהטיוטא הוגשה לו בדיון ביניהם. הוא מודה שבעל פה נשאל: "מה יקרה במצב של מלחמה?" ועל כך השיב "על כך יש פיצוי של המדינה". 

הנתבע מודה שההשקעה אמורה היתה להיות מוחזרת לפני חלוקת הרווחים, עם זאת הוא אמור היה לקבל סכום קצוב למחיה (כהלוואה) גם קודם החזרת ההשקעה ואף מודה כי הסכום שניתן לו בעת ההקמה ניתנה כהלוואה על סמך הרווחים העתידיים. לטענתו ברור היה שההשקעה תוחזר רק מהרווחים ובשום מצב לא יזדקק להשיב את ההלוואה מכספו.

הנתבע מבסס את טענתו על כך שהתובע ידע שמצבו הכלכלי בעייתי – נכסיו מעוקלים, והוא חי באופן ישיר מהמשכורות, ללא רזרבות. על כן הוא פטור מהשבת ההשקעה גם אם העסק לא צלח.

בנוסף, הנתבע טוען שהוא ציפה שהעסק ימשיך לפעול לאחר בין הזמנים תש"ע. עסק בונים לתקופה ארוכה ולטענתו הרווחים היו סבירים, וניתן היה להמשיך להרוויח גם במהלך השנה בדרכים שונות: פעילות לבתי ספר וכד'.

הנתבע תובע 5,000 ₪ פיצוי על עגמת נפש ומשכורות שלא קיבל באותה תקופה וכן השבת הציוד השייך לו שנמצא באתר.

הצדדים ביקשו מבית הדין, לקבל החלטה עקרונית בשאלה העקרית שבמחלוקת, ושלאחריה יתקיים דיון מפורט בסעיפי העלויות השונים.

בית הדין נעתר לבקשה זו, וזוהי תכליתו של פסק ביניים זה.

דיון

ג.       הבנת בית הדין את ההסכמה בין הצדדים

כדרכם של צדדים המתכננים הקמת עסק משותף, דומה שגם בנדון דידן, שמו הצדדים את עיקר דעתם על צד הרווח, ולא על אפשרות ההפסד. אמנם לטענת בנו של התובע, הוא כן הכניס את הנושא לטיוטת ההסכם, בידיעת התובע, אך אין לדבר ראיה, ולהלן נדון בטענה זו.

על בית הדין, להכריע כיצד יש להתייחס למצב זה, בו לא דברו באופן מפורט על אפשרות ההפסדים.

לדעת בית הדין, בנדון דידן, אומד הדעת הוא, שהצדדים לא התכוונו שהנתבע יוציא כספים אישיים שלו, בכל מצב, גם במצב של הפסד, וכפי שנבהיר להלן.

עם זאת, שלא כטענת הנתבע, לדעת בית הדין, רשאי היה התובע לסגור את העסק בשעה שעשה זאת.

 

ד.      חלוקת הפסדים בשותפות – כשהשקיעו סכומים שונים זה מזה.

כתב הטור (חו"מ סימן קע"ו):

"שנים שנשתתפו יחד ונתן זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ולא לפי המעות וכן ההפסד אם הפסידו הוא לאמצע

וכתב הרמ"ה ז"ל ה"מ בגוף ממון שנשתתפו אבל להשתעבד לשלם מביתו ההפסד לא כגון אם נשתתפו זה מנה וזה מאתים ונפסד הכל לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו"

והוסיף הבית יוסף (שם) מקור נוסף לדין זה:

"בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן כ' כתוב שאם הטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועמד עליו גייס וטרפו ונטלו ממנו הכל לא יאמר בעל המאתים לבעל המנה שלם לי נזק המנה המיותר לי בשיתוף"

וכן פסק בשו"ע שם סעיף ו:

"יש מי שאומר דה"מ בגוף הממון שנשתתפו, אבל להשתעבד לשלם מביתו, לא כגון אם נשתתפו זה במנה וזה במאתים, ונפסד הכל, לא אמרינן שישלם בעל המנה לבעל המאתים חמשים מביתו".

והנה, מצאנו שהרמב"ם לכאורה חולק על שיטה, זו, שכתב הלכות שלוחין ושותפין פרק י הלכה ה':

"ראובן שהטיל לכיס ארבע מאות דינרים והטיל שמעון מאתים ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והרי הממון כולו ביד ראובן וטען ראובן שפחת מן הקרן חמש מאות דינרין אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו כך וישלם שמעון חמשים מביתו אלא ישבע ראובן שבועת השותפין שפחתו וילך במנה שבידו בלבד ולא ישלם שמעון כלום, טען ראובן ששמעון יודע בודאי בפחת זו שפחתו יגלגל על שמעון שאינו יודע בודאי סכום הפחת הזה"

מדבריו משמע, שמי שהשקיע ועסק בכסף, אינו נאמן להוציא ממי שהשקיע פחות בשבועה, אך אם מברר הדבר בראיה, ודאי על "המשקיע הקטן" לשלם מביתו.

השו"ע, הביא את דברי הרמב"ם בסימן צ"ג סעיף יג. מפרשי השו"ע עמדו על סתירה זו, ונתנו תשובות שונות לדבר.

יש מן המפרשים, שסברו שאכן הראשונים חלוקים, ואין ליישב שיטותיהם זו עם זו. כן כתב הגר"א בסימן קע"ו ס"ק ל"ב: " ועיין לעיל סימן צג סי"ג דהרמב"ם חולק על זה." גם הט"ז הבין שאין ליישב בין דעות הראשונים, ולבאר את מה שהביא השו"ע את שתי דעות סותרות כתב:

"מ"מ לא קשה מידיה עליה, דלעיל לא בא רק ללמד דעכ"פ אין כח בשבועה להוציא ממון, וכאן דהוה עיקר הדין כ' דעת הרמ"ה לעניין החיוב, וראיתי מי שמחלק בדבר, ואין טעם לחילוקו".

נמצא לדידו, הכריע המחבר הלכה כרמ"ה, אך שיטת הרמב"ם חולקת.

ובב"ח כתב לחלק בין אם הופסד דרך משא ומתן, שאז חולקים בשווה (רמב"ם), ובין אם הופסד בדרך של אונס גוי וכד', שאז אין צריך להוציא מביתו.

ובנתיבות המשפט (ביאורים ס"ק יא) תירץ, שבסימן צ"ג מדובר שכבר הרויחו בעבר כפי ערך השקעתם. במקרה כזה, אם אירע הפסד לקרן, השותף צריך להשיב מרווחים שכבר גבה, אך לעולם לא ישלם יתר על מה שהשקיע.

ה.     יש מצבים בהם גם לדעת הרמ"ה חייב לשלם מביתו

מצאנו בכמה פוסקים, תנאים שונים בהם לא מתקיימת הלכתו של הרמ"ה. נציין כמושכל ראשון, שכאשר התנו השותפים ביניהם, הכל לפי תנאם, ופרק הבא נדון בתנאי השותפות שהוסכמו בנדון דידן.

בשו"ת שבות יעקב חלק ג סימן קסז, כתב, שכל מה שאמר הרמ"ה הוא באופן שכל השותפים השקיעו כסף, אך כל אחד בהיקף שונה. אך כאשר אחד השותפים לא השקיע כלל, ודאי גם הוא נושא בנטל ההפסדים של הקרן, וז"ל:

"ונ"ל דאף הרמ"ה לא קאמר אלא בנשתתפו תרווייהו במעות דאז יכולין לומר שלא יפסיד בעל המנה רק מה שהניח תוך השותפות אבל אם לא הניח כלום רק בשביל שמתעסק נוטל חצי הריווח ודאי כן הוא ג"כ לענין הפחת ואם יודע שמעון שנפחת כ"כ צריך לשלם החצי מביתו כנ"ל פשוט"

וכן כתב גם בשו"ת פנ"י חו"מ סימן ג'. ובנוסף כתב, שאם הטילו לכיס סכום מסויים, ולאחר מכן הוסיף אחד על הסכום, בממון הנוסף, חולקים גם בהפסד.

להלן נבהיר, האם הסתייגויות אלו שייכות בנדון דידן.

ו.        דינה של טיוטת ההסכם, והיוצא ממנה

כל מה שהקדמנו בדין שותפים שנתן זה מנה וזה מאתיים, אינו אמור אלא כשלא התנו ביניהם. בנדון דידן, לכאורה התנו הצדדים ביניהם, כפי המפורט בטיוטת ההסכם.

אומנם, הצדדים לא חתמו על הטיוטא, אך עדיין יש לטיוטא זו נפקא מינא הלכתית. ונבהיר: אילו היו חותמים על הסכם שותפות, הדין היה שדנים על פי לשון ההסכם החתום בלבד, וככלל, שאר הדברים – דברים שבלב הם. וכך היא לשון השו"ע (סימן סא סעיף טו):
"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".
אפילו אם טוען אדם שלא הבין מה שחתם עליו – אין טענתו טענה, שכך פסק השו"ע (חו"מ סא,יג) פוסק:
"מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו.       
הגה: וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ת"פ)".
ואמנם יש לדון האם הסכם שותפות כשטר, ואכמ"ל.
אך בענייננו, שאין כלל הסכם חתום, ההסכם אינו מחייב מצד מה שכתוב בו, ועל כן אין הוא יכול להוות כלי בלעדי להגדרת השותפות. עם זאת, טיוטת ההסכם, יכולה להוות ראיה וגילוי מילתא לדברים שדברו הצדדים ביניהם, ולאופן בו תפסו את השותפות עליה הסכימו.

בעניין ההוספות שבטיוטה, נִטשה בין הצדדים מחלוקת עובדתית – האם הנתבע היה מודע לכך שהוספה על טיוטת ההסכם הדרישה לחלוקה בהשקעה גם במקרה הפסד. אומנם, שני הצדדים הודו בקיומה של שיחה על נושא הפסדים גמורים, במצב של מלחמה. לדעת בנו של התובע – זו היתה דוגמה, שביטאה את החשש שלו. לדעת הנתבע, על חשש זה השיב, ומעולם לא הסכים לקחת אחריות על אפשרות של הפסדים. למעשה, לא הוכיח התובע כי הנתבע הסכים במפורש לכתוב בהוספות שבכתב ידו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. על כן יש לדון בלשון טיוטת ההסכם כשלעצמה – ללא ההוספות.

העולה מלשון טיוטת ההסכם

כאשר באים לדון בלשון טיוטת ההסכם, לכאורה עולה סתירה בין האמור בסעיף 1, לאמור בסעיף 3. בסעיף 1. מדובר על שותפות 50% 50% בהוצאות ובהכנסות. ואילו בסעיף 3, לפני הוספת בן התובע בכתב ידו, מפורש שהחזר ההשקעה לתובע היא מן הרווחים.

ביחס לסתירה בלשון שטר, מרישא לסיפא, כתב השו"ע חושן משפט סימן מב סעיף ה:

"היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא, הולכים אחר התחתון".

יש לציין שבענייננו, כאמור, אין מדובר בשטר אלא בטיוטא להסכם. אך הסברא נותנת שיש לפרש את הרישא לאור הסיפא. או ביתר דיוק, הרישא אומרת עקרון אחד, והסיפא מוסיפה פרט לאותו עקרון.

בש"ך ובסמ"ע חלקו האם יש ליישב הלשונות בדוחק, או רק כאשר הפירוש מרווח.

בענייננו דומה שניתן לפרש את האמור בסעיף 1, ללא סתירה לאמור בסעיף 3. אומנם כאמור בסעיף 1, הצדדים שותפים גם בהוצאות, והדבר בא לידי ביטוי בכך שההשקעה כולה חוזרת למשקיע. עם זאת, סעיף 3, מבהיר את האמור בסעיף 1, ואומר, שהחזרת ההשקעה היא מהרווחים בלבד. (ולאור העבודה שזו הפרשנות המסתברת של הסעיף – ביקש בנו של התובע להוסיף עליו על מנת  לשנות את ההסכם). נציין, שלעומת התובע – המשקיע כספים שבמקרה של רווחים מקבל את מלא השקעתו בחזרה,  הנתבע, אינו מקבל את השקעתו של חודש וחצי עבודה באופן מלא (אלא רק סכומים בסיסיים למחיה) אף במקרה של רווח.  

כל זאת, על פי פירוש לשון ההסכם שלא נחתם, ובמצב לפני הוספותיו בן הנתבע.

ז.       שיקולים נוספים באומד דעת הצדדים

הצדדים מודים שבנו של התובע שאל את הנתבע 'ומה יקרה אם תהיה מלחמה? ותשובת הנתבע היתה שאין לחשוש לכך כי המדינה מפצה את הצדדים. ממכלול הדברים נראה יותר, שהנושא של האחריות על ההשקעה במקרה של הפסדים, הועלה על ידי בנו של התובע (אך לא ברור שהתובע עצמו עמד על דרישה זו), נותר  עמום ולא הוכרע בהסמה של הנתבע לקחת אחריות על אפשרות ההפסד.

לצורך השלמת התמונה, ראוי להתייחס להיבטים נוספים של ההתנהלות שבין הצדדים:

הסעיף הנוסף, אותו ביקש בנו של התובע להוסיף לחוזה: "ההסכם הוא לבין הזמנים תש"ע בלבד". סעיף זה מבטא אולי יותר מכל את ההבנה של התובעים את הפרוייקט המשותף. הם ציפו להחזיר את השקעתם ולהרוויח בתקופה קצרה, כך שלכאורה כבר בסוף בין הזמנים הראשון – יוכל התובע לקבל את מלא החזר כספו.

עם זאת, העניין מעלה גם קשיים. מה משמעות הדבר שההסכם הוא רק לבין הזמנים הראשון, ומה יקרה לאחריו? הרי לאחר בין הזמנים – מוצלח ככל שיהיה – בו לפי התקוות יחזיר התובע את השקעתו, ובנוסף יחלקו ברווחים – ישאר ביד התובע אתר תיירות לתיפארת. כיצד מרכיב זה יבא בחשבון? ונציין כאן, שהעובדה שההשקעה היא בנכסיו של התובע, גם היא עשויה להשפיע על מבט הצדדים ביחס למבנה השותפות. ומכאן, שהתובע תפס עצמו כבעליו העקרי של העסק, והנתבע שותף בעבודה וברווחים. אך דומה, שלא עלה על דעת, שהוא יישא בהשקעות גם במצב של הפסדים.

היבט עיקרי, בהערכת אומדן דעת הצדדים בעת הקמת השותפות הוא, מצבו הכלכלי של הנתבע. בדיון בבית הדין לא היה חולק על העובדה שהנתבע שרוי בחובות. הנתבע הסביר שחשבונותיו מעוקלים, ואין לו כלל יכולת כלכלית להתחייב בסכומים כלשהם. התובע נשאל בבית הדין האם ידע על מצבו הכלכלי של הנתבע ערב הקמת השותפות. התובע השיב שידע, ושכך הניח מתחילה, שכן ככלל מצבם הכלכלי של בני הישוב בו גר הנתבע הוא גרוע :"כל הישוב מעוקל" – בלשונו.

עמדתו של הנתבע עצמו היא, שלא העלה כלל על דעתו להתחייב בהתחייבות כספית כלשהי. בעבר השקיע בהקמת עסק, ומאז הוא שרוי בחובות, ועל כן אומנם הסכים לקמץ מפרנסתו מספר חודשים (בהם לא קיבל משכורת כסדרה), אך בוודאי שלא תכנן להתחייב כלכלית.

יש לציין עוד, הבחנה נוספת בין המקרה בו דיבר הרמ"ה לבין נידון דידן. שם, חלוקת ההכנסות היא שווה בשווה, כבר מההכנסה הראשונה. ואילו בנדון דידן, הוסכם שראשית יוחזרו ההשקעות לתובע, ורק אחר כך תהיה חלוקת רווחים. עובדה זו עשויה לתמוך בתובע אך גם בנתבע. מחד – מוכח שהתובע הוא כמלווה לשותפות, ועל כן, לכאורה חייב הנתבע כלווה. מאידך, כיוון שבצד שיש הכנסות, אלו מוקצות קודם כל להשבת ההשקעה (ולא חולקים ברווחי ההכנסת מהשקל הראשון), כך שהתובע אינו מפסיד כלום – יש גם הגיון בכך שבמקרה של הפסד – התובע יישא בכל העלויות. דהיינו, אין מדובר על הסכם לא סביר, בו התובע משקיע את כספו לטובת השותפות, כמתנה הניתנת לנתבע.

ח.     סיכום והכרעה בעניין חובו של הנתבע כלפי התובע

כפי שראינו בשיטת הרמ"ה שנפסקה בשו"ע, כאשר שותפים השקיעו סכומים שונים, והכספים אבדו אין חובה על מי שהשקיע פחות לשלם ולהיות שותף בהשקעה. לכאורה הרמב"ם חולק על שיטה זו. בנוסף, מצאנו באחרונים כמה מקרים בהם אין להחיל את דין הרמ"ה, וחולקים אף בהפסדים. המקרים בהם אין להחיל את דין הרמ"ה, מתאימים לחלק מן ההיבטים של נדון דידן. בכל אופן, מדברי הרמ"ה למדנו, שאין זה נכון לקבוע, שבאופן מהותי, כיוון ששותפים שותפים לרווחים באופן שווה, מתחייב מן הדין שהם ישאו בהפסדים באופן שווה. להפך – ישנם מצבים בהם ניתן להעריך שהצדדים לא התכוונו לשאת בנטל האחריות הכלכלית להשקעה באופן שווה.

אין חולק, שכאשר הצדדים התנו במפורש – יש ללכת אחר תנאם. בנדון דידן, אין התניה מלאה עליה הביעו הצדדים את הסכמתם – שכן ההסכם לא נחתם. בלשון טיוטת ההסכם בגרסה עליה אין חולק, חוסר בהירות – מחד נרשם שהצדדים שותפים בהוצאות ובהכנסות שווה בשווה. מאידך – נזכר שהתובע יקבל השקעתו מהרווחים. בנו של התובע ביקש להוסיף התחייבות גם במקרה שלא יהיו רווחים, אך אין כל ראיה לכך שהנתבע הסכים לכך.

מן העובדה שאם התנו – הכל לפי תנאם – יש להסיק, שהדין בעניינו יכול להחתך גם על פי אומד דעת הצדדים. על כן, גם האחרונים שסייגו את דינו של הרמ"ה, לא דברו אלא במקום שאין להכריע מן העובדות הידועות, מה היתה דעתם של השותפים בעת השותפות, אך במקום שביד בית הדין להכריע, יש לדון על דעת הצדדים.

להערכת בית הדין בשעת ההסכמה על השותפות ובמשך כל התהליך, אומד דעת הצדדים, התובע עצמו (גם אם בנו ביקש לשנות את המצב) ואין צריך לומר הנתבע היה שכיוון שלנתבע אין כל יכולות כלכליות, הוא לא יישא באחריות על הפסדים. אילו היה הנתבע מעלה על דעתו שהוא יצטרך לשאת באחריות על הפסדים – לא היה נכנס לשותפות, ובוודאי שהיה מצמצם את העלויות עד כמה שניתן. אילו התובע היה מניח שהנתבע גם הוא יישא בהפסדים אם יקרו – לא היה נמנע מלהזכיר זאת לנתבע במהלך ההשקעות הגדלות והולכות, להן התנגד מפעם לפעם. חזקתו של אדם – במקרה זה התובע -  שאינו מלווה למי שהוא חדל פירעון. אלא שגם התובע, שם את כל יהבו על הרווחים בלבד, ולא על הנתבע – כפי שאכן נכתב בטיוטת ההסכם.

יש לציין, שאמנם הנתבע לא סיכן כספים באופן ישיר, אך הוא כן סיכן חודשיים של עבודה מאומצת שירדו לטימיון, ובהם גם לא עבד בעבודתו הקבועה, ולא קיבל עליה שכר. 

ט.     האם אסור היה לתובע לסגור את השותפות?

הנתבע מלין על התובע שסגר את השותפות. על בסיס תלונה זו, הוא תובע את התובע בתביעה נגדית א.

אנו דוחים את טענת הנתבע, שמוטלת היתה על התובע חובה להמשיך ולכלכל את השותפות.

[ראו חו"מ סימן קע"ו סעיף טז, לעניין חלוקת שותפות בקבעו זמן  ובלא קבעו זמן. אך אין זה עניין לנדון דידן].

כפי שיודע הנתבע – בהסכם השותפות דובר על השקעה בהיקף של 40,000 ₪. התובע השקיע הרבה יותר מסכום זה. זכותו המלאה של התובע להודיע שאין בכוחו להשקיע סכום נוסף. במיוחד, כאשר מסתבר שכנים הדברים, והוא ציפה להחזרים הרבה יותר משמעותיים. נכון הדבר שלדעת הנתבע זו טעות כלכלית – כיוון שיש הצדקה להמשיך ולהשקיע באתר – אך אין לבא אל התובע בדרישה זו, כיוון שמדובר על השקעה שמעבר למתוכנן. כשם שבהלכות שותפים מדובר על השקעה לפרק זמן מסויים, ניתן לקבוע שמסגרת ההשקעה מבחינה כלכלית, מגדירה גם היא את משך השותפות, כך שבסיום הכסף, השותף המשקיע, אינו חייב להמשיך בהשקעותיו. אילו מדובר היה על השקעה במסגרת התקציב המתוכנן, דומה שטענת הנתבע היתה מתקבלת, שכן לכך התחייב התובע, וכנגד זה עבד הנתבע. נמצא, שהגם שהנתבע התאכזב שהתובע אינו נכון להמשיך ולהגדיל את השקעותיו באתר, אין לו בסיס לדרישה הלכתית - משפטית או מוסרית כלפיו שימשיך להשקיע את כספו.

לפיכך, בית הדין דוחה את תביעת הנתבע והוא אינו לפיצוי בשל העובדה שהתובע בחר להפסיק את הזרמת הכספים לצורך המשך קיום העסק.

 

החלטה

  1. הנתבע אינו חייב בהשבת כספי ההשקעה של הנתבע.
  2. כל הרכוש שבאתר – בבעלותו של התובע, לבד מחפצים או חומרי בניה שהביא הנתבע מביתו.
  3. זכותו המלאה של התובע היתה לסגור את האתר לאחר בין הזמנים תש"ע, ואין כלפיו כל תביעה כספית או מוסרית בעניין זה.
  4. פסק הדין נקבע כפסק ביניים, על מנת לאפשר לצדדים להביא בפני בית הדין מחלוקות צדדיות שביניהם אותם העלו בכתב התביעה ובדיון בבית הדין, ליישוב סופי.

דומה שלאור פסק הדין באפשרותם של הצדדים להסדיר עניינים אלו ביניהם, עם זאת, בית הדין יקבל פניות בעניין עד לתאריך א' בניסן תשע"א.

  1. פסק הדין ניתן ביום יא באדר שני תשע"א, 17 במרץ 2011.

 

 

_____________________

_____________________

_____________________

הרב סיני לוי

הרב מיכאל אדרעי

הרב אליהו דניאל

 

 

 

 

 

תגיות

טענת חוסר ידיעה או חוסר הבנה - כשלא הבין התחייבותו לשונות הסותרים זה את זה - יש לפרש בצורה שלא יסתרו סימן סא - סעיף יג סימן סא - סעיף טו סימן מב - סעיף ה סימן קעו - סעיף ו פרק י - הלכה ה סימן צג - סעיף יג סימן קעו - סעיף טז להפסדי השותפות - כשהסכומים שהושקעו שונים להפסדי השותפות - כשאחד השותפים לא השקיע כלל על ידי חתימתו - חוזה שאינו חתום כראייה על כוונת הצדדים