בס"ד


מס. סידורי:1382

בנייה תוך פגיעה בזכויות אור ואוויר של השכנים

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
הנתבעת היא ישיבה שביצעה הרחבה, לטענת התובע שהוא שכן הישיבה, כעת יש בעייה משום שהקירבה בין הישיבה לביתו נמוכה מדי, כמו כן הוא טוען שהשירותים מפריעים לו. הוא תובע מהנתבעת לסלק את תוספת הבנייה המפריעה. אף שבמהלך הבנייה הוא ראה את הבנייה הוא לא חשב שזה כל כך יפריע.
פסק הדין:
בית הדין פוסק כפשרה שעל הנתבע להצטמצם בתוספת הבנייה ולהשאיר מרחב אוירי ללא בנייה ברוחב של 5.3 מ'.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קצט-רו תיק מס׳ 298־נב

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בענין תוספת בניה המפריעה לשכנים בבית סמוך

נושא התביעה

מנהל ישיבה הממוקמת בתוך אזור מגורים מוסיף והולך קטע בנין למבנה הישיבה, הכולל גשר כניסה חדשה לישיבה וחמשה חדרי שירותים עם חלונות אוורור מתחת לכניסה. וכן דלת יציאה מאותה תוספת לחצר. התוספת נעשתה בתוך חצר השייכת לישיבה, ובשל תוספת הבניה מתמעט רוחב החצר מכ-5 מ' לכדי כ-5.1 מ' בערך, בגובה של כ-2 מ' מהקרקע. התוספת אמורה גם לשנות ולהחליף את הכניסה הראשית לישיבה מצד חזית הבנין לצד הבנין הגובל בבנין השכנים. הנתבע טוען שהשקיע עד ליום הדיון בבניה החדשה סכום של כ-14.000$. לצד הבנין קיים בנין מיגורים שדייריו ידעו מראש כשקנו את דירותיהם על קיומה של ישיבה בשכנותם.

טוען התובע, שהוא שכן בבנין הסמוך, שעפ"י מנהג המדינה באותו אזור חייב להיות מירווח אוירי בין בנין לבנין ברוחב של 8 מ', היינו 4 מ' מצידו של כל בנין, ומנהג זה הוא כדי לספק די אויר ואור לדיירים שבכל צד, וע"י תוספת הבניה שנעשית ע"י מנהל הישיבה שהוא הנתבע, מתמעט האויר והאור שהם גם בזכותו של התובע, וה"ז כגזילה התובע עצמו גר בקומה 2.5, והוא מייצג בתביעתו גם שכנים אחרים, מהם המתגוררים בקומה התחתונה ממול התוספת האמורה.

עוד טוען התובע שע"י בניית חמשה בתי שירותים באותה תוספת בניה, העתידים לשרת מאות תלמידים, יווצר על ידי כך היזק קוטרא דביהכ"ס סמוך מאד לביתו של התובע, והוא דבר שא"א לסבול. התובע הראה מקום לשו"ע חו"מ סי' קנה סעי' לח (ובדק הבית לב"י שם) שאפי' בביהכ"ס שלנו שהוא מכוסה ובחפירות, לכתחילה יכול לעכב עליו. (ולא הראה התובע לדברי הב"י שם בשם רבינו ירוחם, וריטב"א ב"ב כג א בשם הרמב"ם ושהדין עמו, שהדבר תלוי בריח, ואין נפ"מ בין ביהכ"ס מכוסה או מגולה).

עוד טוען התובע שע"י שינוי הכניסה לישיבה, יהפך הצד הסמוך לבנין התובע להיות רשות הרבים, ויגרם בכך היזק ראיה והיזק רעש לשכנים, דבר שלא היה עד היום כשהכניסה היא מצד החזית. והראה מקום לשו"ע חו"מ סי' קנו ב עפ"י משנה ב"ב כ ב שהבא לפתוח חנות בחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים ויוצאים.

עוד טוען התובע שבגלל כל הנ"ל יורד ערך הדירות שבבנין המגורים הסמוך לכשירצו למכור את דירותיהם.

לפיכך תובע הוא מהנתבע לסלק את תוספת הבניה שמוסיף והולך. הנתבע לעומתו טוען שגם לאחר תוספת הבניה נשאר די מרחק בין אותה תוספת לבין קו האמצע המפריד בין הבנינים, והאויר והאור של התובע אינו נפגע.

על טענת התובע בדבר הנזק של קוטרא דביהכ"ס טוען הנתבע שעפ"י חוו"ד מהנדס מומחה שהביא למקום לא יורגש הדבר בבנין של השכנים, ועוד, אפשר למנוע את נזק הריח ע"י תוספת קיר חיצוני שיעלה מעל לחלונות השירותים, וגם לנטוע מחוץ לו עצים גבוהים שיסתירו וימנעו את הריח העלול לצאת מהשירותים. הנתבע מוסיף שבצד זה של הבנין היו קיימים מאז ומתמיד חדרי השירותים של הישיבה, אלא שהיו מחולקים בכמה מקומות, ועכשיו יהיו מרוכזים במקום אחד, וממילא אין בדבר תוספת קוטרא דביהכ"ס יותר ממה שהיה עד עכשיו.

על טענת התובע בדבר רשות הרבים שתקום בכניסה החדשה לישיבה, טוען הנתבע שמדובר בהקמת מעבר צר ברוחב של 5.1 מ' שבצידו מעקה וגינה המסתירים אותו מבתי השכנים, והוא גם מוכן לקרות אותו בתקרה מיוחדת למנוע רעש. לדבריו, עפ"י התכנון הראשון של הבנין, תכנית שאושרה בזמנו ע"י העיריה, אמורה היתה הכניסה הראשית של הבנין להיות בצד הבנין הסמוך לבנין השכנים, ורק שלמעשה שונתה הכניסה לצד החזית.

התובע משיב שהעצות של הנתבע למניעת ריח רע ולמניעת רעש הציבור והיזק ראיה, אינן עצות מועילות, והוא עומד על דרישתו לסלק את תוספת הבניה של הנתבע.

הנתבע טוען שהתובע ידע וראה את מהלך הבניה זה כשלושה שבועות, והוא התענין בתכניות, וההערה היחידה שהיתה לו לאחד ממנהלי הישיבה היתה בדבר מיקומו של חדר התה שלא מצא חן בעיניו, ולבקשתו שונתה התבנית בדבר זה, אבל בדבר ההיזק ראיה והיזק רעש שיתווספו בגלל ההתקרבות לעבר הבית שלו, לא העלה כלל אלא רק לאחר כשלושה שבועות, ועפ"י עצת קרוביו, וא"כ יש לראות את שתיקתו כמחילה.

משיב התובע שמעולם לא מחל ע"כ, אלא שלקח לו זמן עד שתפס את המציאות ואת מה שעלול להינזק ממנה, ואת הדרכים להלחם נגדה.

החלטת ביניים

עד לפסיקת הדין מורה ביה"ד לנתבע לא להמשיך בעבודות הבניה. הנתבע קבל עליו בפני ביה"ד לא להמשיך בעבודות עד לפס"ד, וביה"ד רשם זאת לפניו.

ביה"ד ביקר במקום למחרת הדיון והתרשם מקרוב בדברים שנטענו, כדלהלן:

1. תוך כדי עבודות הבניה של הנתבע הוסיף הוא כמה נדבכים של אבנים לגדר המבדילה בין שני הבתים, וע"י כך נגרם נזק של הסתרת אור מהדייר שגר בקומה התחתונה בבית השכן שחצי מגובה דירתו הוא מתחת לפני הקרקע. הנתבע הודיע שהוא מוכן להחזיר את הגדר לקדמותה.

2. חלונות חדרי השירותים פונים לעבר הבנין השכן, וקיים החשש של קוטרא דביהכ"ס שיגרום נזק לשכנים.

הנתבע הודיע שהוא מוכן לסתום את החלונות בצד החיצוני, ובמקום זאת לעשות חלונות לצד הפנימי של בנין הישיבה.

3. גשר הכניסה כפי שהוא מתוכנן, עלול לגרום לתוספת של היזק ראיה והיזק רעש לשכנים הגרים בצד הישיבה ממול הגשר, היינו בקומה התחתונה ובקומה שמעליה, וכן לתוספת רעש לדיירי הקומות העליונות, אם כי יש לציין שהשכנים מתלוננים על רעש של טריקת דלתות ותריסים וכן על שירה וריקודים בשעות המנוחה, רעש הקיים כל הזמן.

4. תוספת הבניה אכן מצמצמת את המרחב האוירי שבין שני הבנינים בגובה של כ-2 מ', עד כדי מרחב של 5.5 מ' רוחב בערך, במקום המרחב של 8 מ' הצריכים להיות עפ"י מנהג המקום.

5. ביה"ד שמע מהשכן שגר בדירה התחתונה שהוא אינו בעה"ב אלא רק שוכר, ובעה"ב עצמו הודיע שאם הנתבע יעמוד על תכניתו בהוספת הבניה, ולא יחזיר את המצב לקדמותו, ימסור את הדבר לעיריה. ביה"ד הודיע לשכנים שעליהם להביא את הסכמת השכן מלמטה לקבל עליו את פסק הבוררות של ביה"ד.

השכן מהדירה התחתונה טען שבגלל הגבהת גדר האבן המפרידה בין החצרות, שוב לא יוכל להדליק נרות חנוכה על אדן החלון שלו כפי שנהג להדליק בכל שנה, משום שהגדר מסתירה את הנרות מעיני העוברים ברה"ר.

6. ביה״ד התרשם שאם היה בונה הנתבע את הפרוזדור המוביל לכניסה החדשה של הישיבה על גבי גשר ברוחב של 5.1 מ' בלבד, כשהוא קרוי בתקרה ובנוי בצידיו מחמרי בנין מבודדים מרעש, והכניסה לאותו פרוזדור מן החוץ תהיה ברחבת הישיבה, הנזק שיגרם לשכנים מהתקרבות בנין הישיבה אליהם לא יהיה בו נזק של ממש, שהרי עדיין ישאר המרחק של בנין השכנים מהגבול האמצעי ברוחב של 4 מ', ומבנין הישיבה לגבול האמצעי ברוחב של כ-5.3 מ'. ואם יוכל הנתבע לצמצם את חדרי השירותים מתחת לגשר ברוחב של עד 5.1 מ' מקיר הבנין, והקיר החיצוני של השירותים יהיה אטום לגמרי, לא יגרם נזק של קוטרא דביהכ"ס לשכנים שממולו. כמו כן התרשם ביה"ד שהפתח החדש מהתוספת לחצר מהווה מקור חדש של היזק ראיה שלא היה קיים.

פס"ד

לאחר שביה"ד התרשם מקרוב כנ"ל, פוסק ביה"ד כפשרה שעל הנתבע להצטמצם בתוספת הבניה שלו ולהשאיר מרחב אוירי ללא בניה ברוחב של 5.3 מטר עד לקו האמצע שבין שני הבנינים. את הגשר המוביל לכניסה החדשה לבנין עליו לקרות בתקרה ולבנות קירות בצידיו ע"מ שלא יהיה ממנו נזק רעש וראיה לשכנים, והכניסה אליו תהיה מהרחבה שבחזית הבנין. רוחב המעבר שעל גביו לא יהיה יותר מ־ 5.1 מטר. מתחת לגשר יותר לנתבע להשתמש כרצונו בתנאי שהקיר החיצוני יהיה פתוח ללא חלונות ודלתות.

השאלות לדיון

א. מהו שיעור אור המוחזק לבעל הבית עפ"י ההלכה כנגד חלונו, והאם יש הבדל בין חלון בבית רגיל, לבין חלון בית שבנוי בחלקו מתחת לאדמה, שזקוק יותר לאור מאשר בית שבנוי מעל האדמה. והאם כשם שישנה טענת אור יש ג"כ טענת אויר.

ב. מנהג המדינה להותיר מרחב אויר פנוי מבנין בין בית לבית, האם מנהג זה מקנה זכות אור ואויר בחצר של בעל הבית זה לבעל הבית שבחצר הסמוכה, עד כדי כך שאם מיעט בחצירו שלו נחשב הדבר כאילו מיעט בחצר חבירו, או שמטרת התקנה היא לשפר את חזות הסביבה שלא יהיו הבתים צפופים וסמוכים זה לזה, אבל אין בכך זכות ממש בחצר השכן לבעל הבית הסמוך.

ג. מי שהחזיק להדליק נרות חנוכה על גבי חלון ביתו באופן שהיה נראה לעוברים ברה"ר, האם יש לו טענה שהחזיק באויר שכנגד רה"ר בימי החנוכה.

ד. ראה התובע שהנתבע מוסיף והולך לבנינו במשך כשלושה שבועות, ולא מחה, האם נחשבת שתיקתו כמחילה.

ה. האם יש זכות תביעה על ירידת ערך הדירה לכשירצה למכור את דירתו, בגלל מה שעושה השכן בתוך חצרו.

תשובה

א.                  הרחקה כשבא לבנות קיר ליד קיר חבירו

שנינו בב"ב כב א:

"מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות".

ועוד שנינו בברייתא בגמ' שם ב שאם בא לבנות כותל כנגד חלון חבירו צריך להרחיק ארבע אמות בין מעל החלון ובין מתחת החלון ובין כנגדו, מלמעלה כדי שלא יציץ ויראה, מלמטה כדי שלא יעמוד ויראה, וכנגדו כדי שלא יאפיל. ונפסק הדבר להלכה ברמב"ם שכנים פ"ז ה"א ואילך, וטוש"ע חו"מ סי' קנד סעי' כא. וכתב בהגהות מיימוניות שכנים פ"ט ה"ט אות ה בשם ריצב"א שהרחקה זו אינה משום שמזיק את חבירו, שהרי אינו מזיק קרקע חבירו, וגם:

"למה יתן לו באורה שבאה מאורה שלו, הלא אין לו באויר חבירו כלום".

 אלא חיוב ההרחקה הוא רק משום שמונע ממנו אורה שהיה מוחזק בה. והובאו דבריו בקצוה"ח סי' קנד ס"ק ט.

וכתב באגודה ב"ב ז א עפ"י תוס' שם שהבונה כנגד ביהכנ"ס צריך להשאיר יותר מד"א, מכיון שביהכנ"ס צריך יותר אור מבית רגיל, והוא דומה לאיספילדא שכתבו תוס' שם שצריך יותר מד"א. ודברי האגודה הובאו בב"י או"ח סי' קנ, ובשו"ע שם ד.

ובהגהות רעק"א בגליון השו"ע שם ציין לדברי המהרח"ש בתורת חיים ח"א סי' יא שדחה הדברים להלכה, וכתב שאף באספילדא אינו צריך להרחיק יותר מד"א, דזה השיעור שגילו לנו חז"ל ולא חילקו בין אם יש לבית כמה חלונות לבין בית שאין לו אלא חלון אחד קטן ואין לו אור ממקום אחר, דגם בהרחקת ד"א אינו נכנס אור כי אם מעט, ושכ"כ הרשב"א בתשובה דד"א שאמרו להרחיק מחלונו של חבירו הוא שיעור מוחלט, שכך שיערו חכמים שבהכי די לו. עכ"ל.

אבל בשו"ת מהר"א ששון סי' קצב ונובי"ת או"ח סי' טז כתבו שאין לדחות דברי האגודה והשו"ע, ויש להרחיק באספילדא ובביהכנ"ס יותר מד"א, אבל לא יותר משמונה אמות, וכ"כ בכנה"ג חו"מ מהדו"ק סי' קנד הגהות הטור אות עח בשם כמה אחרונים.

ולפי"ז בנידון דידן אע"פ שלדירה בקומה התחתונה אין די אור מחלונות דירתו כמו שיש לשאר השכנים, ואפשר שדינו כאספילדא שלדעת האגודה אין די בהרחקה של ד"א, מ"מ כבר הכריעו האחרונים שיותר מח' אמות אין צריך להרחיק לכו"ע, ע"כ במקרה זה אין עיכוב מן הדין לנתבע שיוסיף בחצרו את התוספת שמוסיף והולך, מכיון שנשאר אור של שמונה אמות.

ואמנם מה שטען התובע שמלבד זכות אור יש לו גם זכות אויר, טענה זו אינה להלכה, שכבר כתבו הרמב"ן ב"ב דף נט ויד רמה שם אות רעא שלא נזכר בגמ' דין הרחקה משום אויר אלא משום אור והאפלה, וביאר הרמה משום דלאו כולי בתי לכוי דבי זיקא, כלומר שאין בית זקוק כ"כ לאויר, להבדיל מאוצר יין שזקוק לאויר.

ב. האם מנהג המדינה מקנה זכות אור ואויר לשכן?

על מהות מנהג המדינה בהרחקת קיר הבנין מגבול החלקה ברוחב של 4 מ', אם מנהג זה מקנה זכות אור ואויר לבעה"ב השכן בחצר בעה"ב זה, שאלה זו הפנינו למר אורי פישהוף ממשרד מהנדס העיר ירושלים הבקי בנושא.

שאלנו את מר פישהוף האם יש הגבלה על בעל בית א' שלא לנטוע עצים גבוהים וסבוכים בתוך חצירו, כששכן מבית ב' הסמוך לו טוען שהעצים מונעים ממנו אור ואויר שהיו לו בחצר בית א' טרם שנטע בה את העצים. כלומר, האם התקנה שבעל בית א' ישאיר 4 מ' מרחב ללא בניה מקנה לבעל בית ב' זכות אור ואויר בחצר בית א', עד כדי שיוכל למנוע מבעל בית א' לנטוע עצים סבוכים וגבוהים בחצר ביתו, או שאין התקנה מקנה לו זכות בחצר בית א', ואינו יכול למנוע ממנו לנטוע עצים כרצונו.

מר פישהוף השיב שברור הדבר שאין בעל בית ב' יכול למנוע מבעל בית א' לנטוע בחצר שלו כרצונו, משום שכונת המחוקק לא היתה להקנות לו זכות באויר חצרו של השכן. ומה שאסר המחוקק הוא רק להוסיף תוספת בניה, ושתי סיבות לכך: א. כדי שלא יווצר מצב שהבנינים יהיו סמוכים האחד לשני "כמו רכבת", צורה המכערת את העיר. ב. משום שע"י התקרבות הבנינים נמצא שהשכנים גרים "אחד בתוך השני", וזכותו של כל אחד ששכנו "לא יכנס לו" קרוב לתוך ביתו.

נמצינו למדים מהבהרתו זו של האדם המוסמך לכך, שבמנהג המדינה שלא לבנות מחוץ לקו הבנין בתוך 4 מ' לקו הגבול של החלקה ישנם שני דינים, דין אחד שבין בעל הבית לסביבה, ודין שני שבין בעל הבית לשכנו בבית הסמוך, אך בשום אופן אין מדובר ב"גזילה" כטענה התובע בדין זה.

לפיכך נראה שבמקרה הנידון הואיל ומטרת התוספת היא לשם הגדלת שטח הלימוד של בני הישיבה, וכבר הושקעו בתוספת זו כספי צדקה רבים, אין למצות את הדין עם הנתבע, אלא למצוא עצות של פשרה, גם אם לא ישארו 4 מ' מלאים של מרחב אוירי.

באיזה מקרה עשיית שכן נחשבת לחזקה בסוכה או בהדלקת נר חנוכה

גמ' ב"ב ו ב:

"אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה, ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הוי חזקה".

וכתב ביד רמה שם אות נט שאע"פ שאין לו חזקה לשאר ימות השנה, מ"מ לשבעת ימי החג עצמם, אם החזיק בהם ע"י סמיכת קורה, אין השכן יכול לכופו לסותרו עד סוף ימי החג, וכ"כ בשו"ת המבי"ט ח"ג סי' קכה, ומשמע בהגהת תוס' שברש"י שם שאם ניכר ממעשיו שקבעה לצורך ימי החג בכל שנה, יש לו חזקה לשבעת ימי החג גם בשנים אחרות, ולאו דוקא לשנה זו עצמה.

והנה בנידון דידן, לו היה השכן מהדירה התחתונה קובע זיזים לתלות בהם את מנורת החנוכיה באופן שתיראה לעוברים ברה"ר, היה נעשה בכך מוחזק על האויר שכנגד רה"ר לצורך שמונת ימי החנוכה, אבל בנידון דידן שלא עשה שום מעשה המוכיח בבנין, לא מצאנו שתחשב לו חזקה באויר.

אדם שראה שבונים ולא מחה האם מחל על זכותו?

ראה התובע שהנתבע מוסיף והולך לבנינו ולא מחה בידו על היזק ראיה והיזק רעש שיתווסף לביתו בגלל התקרבות הנתבע אליו, נראה שאין לראות בכך משום מחילה, שהרי הנתבע עדיין לא סיים את בנייתו וההיזק עדיין לא בא לעולם, ולא שייך לומר בזה סבר וקבל, ואף לדעת הראשונים שמועלת חזקה בהיזק ראיה לאלתר ואין צריך שלש שנים, עי' רמב"ם שכנים פ"ז ה"ו ופי"א ה"ד, וטוש"ע חו"מ סי' קנד סעי' ז, וכ"ד המלחמות לרמב"ן ב"ב ו א ומאירי שם ועוד, ולא כהרשב"ם שם נט ב וריטב"א שם מא א ורא"ש פ"א סי' ב ועוד, שצריך לה חזקת ג' שנים, כבר כתב הסמ"ע סי' קנג ס"ק ג עפ"י פיהמ"ש להרמב"ם סוף פ"ג שאינה חזקה אלא כשיתברר לו היזקו והוא שותק, אבל אם לא התברר לו היזקו אינה חזקה לד"ה, וכ"מ במלחמות לרמב"ן שם בדעת הגאונים:

"מכי שהי עד דמתגלי כל היזיקא דמטי ליה מיניה".

וכתב בהגר"א בשו"ע סי' קמב ס"ק ו עפ"י הירושלמי שנאמן לומר לא ידעתי, ועי' נתה"מ סי' קנד ס"ק ג דוקא שהניזק ראה בו איך שהביט הרבה פעמים דרך החלון ושתק, עד שמתוך כך מתברר לבי"ד שמחל לו, ולא כקצוה"ח שם ס"ק א שאי"צ אלא כשיעור שיוכל להתברר הנזק, ועי' חזו"א ב"ב סי' יא אות ו שאם שתק איזה ימים אינה מחילה, שאפשר שהיה מתישב בדעתו עד כמה הדבר מזיקו, ואם לוותר או למחות, אבל כשיעברו ל' יום ודאי הוקבע בלבו החלטתו, ואם לא מיחה הוחלט בידו למחול. עכ"ל.

ולפי"ז בנידון דידן שעדיין לא סיים הנתבע את בניתו, ועדיין לא עברו ל' יום לשתיקתו, בודאי אין להחשיב את שתיקתו של התובע כמחילה.

נזקי שכנים שאינם מזיקים בגוף הממון.

בשו"ת הרא"ש כלל ה סי' ג פסק הרא"ש אודות תביעת ראובן שהיה בעל מקום ראשון בביהכנ"ס כנגד שמעון שהיה בעל מקום שני, שבנה מחיצה למקומו, וע"י כך מקומו של ראובן שוב אינו הראשון, ואם יבוא למוכרו יפחתו דמיו, ופסק הרא"ש שבשביל הפסד זה א"א למנוע משמעון את עשיית המחיצה, שכל ההרחקות השנויות בב"ב היינו דוקא היכא דדבר הנסמך מזיק לשכנו בגוף ממונו, כגון הסומך בורו לשדה חבירו שהוא מזקיקו להרחיק כשיבוא לסמוך בור גם הוא, שאומר כל מרא ומרא מרעית לי לארעאי, ב"ב דף יז, וכן כל ההרחקות דלא יחפור או שמאפיל עליו, או מחמת הריח, או פסקת לחיותאי, אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו, ואינו מזיק לגוף ממון חבירו אלא שמפחיתו מדמיו, כה"ג לא הצריכו חכמים להרחיק, כההיא דפרק לא יחפור דף כא ב:

"עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחץ של חבירו ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי".

ואע"פ שהדבר ידוע שהחנות של הראשון דמיו נפחתים, שיותר היה נמכר ביוקר כשלא היה במבוי אלא חנות אחת, אעפ"כ אינו יכול למחות בידו, עכ"ל. וביאור הדבר נראה עפ"י הגמ' ב"ק יז ב:

"בעי רבא דרסה ע"ג כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו, בתר מעיקרא אזלינא, א"ד בתר תבר מנא אזלינא, תיפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור".

ופרש"י:

"פטור המשברו וחייב הזורק, אלמא בתר מעיקרא אזלינן, והואיל וסופו להשבר לכשינוח, כמי ששברו הוא דמי".

וכתב בשיעורי הגר"ש שקופ ב"ק סי' כד שמה שחייב האחרון על שבירת הכלי אע"פ שכבר אינו שוה דמים, שהרי אף אחד לא ישלם עליו כלום, היינו מכיון שהשבירה עדיין אינה בכלי והיא תתחדש כשתהיה, נמצא שמה שאין משלמים בעבורו דמים הוא מפני פחד העתידות, וכל שהעדר שיווי הדמים אינו אלא מפני פחד העתידות לא ינוכה זה מן המזיק עכשיו. והוסיף הגרש"ש שם שכן נראה אף במזיק דבר אצל הגזלן, שחייב הכל, אף שהנגזל היה מוכרו בפחות, וכן במה שהקשה הקצוה"ח סי' שפח לענין מזיק שעבודו שכתב ר"י בשם הרא"ש שאם מחל הבע"ח למזיק, שיכול בעל הקרקע לתבוע, והקשה קצוה"ח שהרי בלא"ה לא היה נשאר אצלו, ומה הזיקו, ותירץ הגרש"ש שכיון שבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ועדיין שלו הוא, אע"פ שהיה נותנו בפחות מפני ידיעת העתיד, מ"מ חייב המזיק, שידיעת העתיד אינה מגרעת בשיוויו של הדבר, והכלל בזה הוא שדין תשלומים אינו כפי ערך הממון שהיה נוטל, אלא לפי שומת הדבר הניזק, שיהי אפשר באותם דמים להעמיד דבר אחר במקום הדבר הניזק. עכ"ד. וכביאור זה כתב בספר זכר טוב סי' ח אות יז בד' המלחמות ב"ק סוף פ"ב.

ולפי"ז אף בנידון דידן, אם תוספת הבניה נעשית באופן שאין בה היזק ראיה והיזק ריח והיזק רעש לשכנים, אף אם יבוא שמאי ויאמר שבגלל אותה תוספת לא ישלמו עבור דירות השכנים את ערכם כפי שהיו משלמים להם לולי התוספת, אין זו אלא סיבה חיצונית, ואין לשכנים שום תביעה כספית בגלל כך, מה שאין כמובן אם נגרם נזק ממשי של היזק ראיה וריח ורעש, שאז ירידת ערך הדירות יש לה סיבה אמיתית, ולא רק סיבה חיצונית, אזי שייך שתהיה להם על כך תביעה של נזיקין.

תגיות

מניעת אור (האפלה) - מניעת אור (האפלה) הצורך במחאה למניעת החזקה - אי מחאה כראיה למחילת הניזק דף כא - עמוד ב דף יז - עמוד א דף כב - עמוד א דף כב - עמוד ב פרק ז - הלכה א סימן קנד - סעיף כא סימן קנ - סעיף ד מניעת אור (האפלה) - מבית כנסת מניעת אור (האפלה) - מניעת אויר מניעת אור (האפלה) - האם מנהג המדינה משפיע על דין זה דף ו - עמוד ב חזקה לזמן - בסוכה לזמן החג פרק ז - הלכה ו פרק יא - הלכה ד סימן קנד - סעיף ז הצורך במחאה למניעת החזקה - טענת הניזק שלא ידע שיכול למחות דף יז - עמוד ב בבניה - המרחק הדרוש בין אדם לשכינו נזקי שכנים - נזק שאינו ישיר