בס"ד


מס. סידורי:1378

התנגדות שכנים לבנייה ותשלומי איזון לשכנים עבורה

שם בית דין:ארץ חמדה גזית קרית אתא
דיינים:
הרב ברונר בניהו
הרב אדרעי מיכאל
הרב דניאל אליהו
תקציר:
הנתבע והתובעים הם שכנים בבניין משותף, הנתבע הוציא היתר בנייה ובנה גג רעפים, כמו כן הוא בנה פרגולה, בית הדין התיר בפסק דין ביניים לנתבעים להשכיר את יחידת המגורים.
פסק הדין:
הנתבעים ישלמו לתובעים 1,2 סכום של 37,563 ₪ ולתובעים 3,4 סכום של 38,179 ₪ עבור תשלומי איזון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ב אייר תשע"ב

כב באייר תשע"ב

                                                                                                                                                                   ‏14 במאי 2012

                                                                                                                                                                  תיק מס' 70067

פסק דין ביניים

בעניין שבין:

1.דוד ג', להלן תובע 1

2. מירב ג', להלן, תובעת 2


3. משה ד', להלן תובע 3 

4. חגית ד', להלן תובעת 4

מבניין בעיר

ובין:

1. שמואל מ', להלן נתבע 1

2. גילה מ', להלן נתבעת 2

שכנים באותו הבניין

 

 

         א.         רקע

הצדדים מתגוררים בבניין משותף. מדובר בבניין בן שתי קומות ובו ארבע דירות – שתיים בקומה הראשונה ושתיים בקומה השנייה. לדירות בקומה הראשונה מוצמדת גינה, ולדירות בקומה השנייה מוצמד הגג.

התובעים הם בעלי 2 דירות בקומה הראשונה, והנתבעים הבעלים של אחת הדירות  בקומה השנייה.

בתאריך 21.11.01 אושר שינוי תב"ע באזור המגורים המתיר הוספת קומה שלישית. 

לפני כארבע שנים (תשס"ו) פנה נתבע 1לועדה לתכנון ובניה בבקשה לקבלת היתר לבניית גג רעפים ע"מ למנוע חדירת מי גשמים לדירתו. הוועדה לתכנון, החליטה (בתאריך 30.5.06) שלא לאשר את הבקשה אם לא תוגש בקשה הכוללת היתר בנייה הכולל בניה של קומה נוספת שתשתלב עם מראה העיר והרחוב.

בעקבות זאת הגיש הנתבע בקשה חדשה להיתר בנייה (בקשת ההיתר). בבקשה משורטטים תוספת קומה וגג לבית הנתבע, ולבניינים דומים ברחוב (ככל הנראה כדי להראות כיצד התוספת אפשרית ברחוב כולו). בשרטוט, התוספת כוללת יחידת מגורים נפרדת הכוללת מטבח ויציאה נפרדת לחדר המדרגות.

לצד השרטוט מופיע: "תיאור הבקשה: תוספת גג רעפים למרפסת פתוחה".

התובעים חתמו על בקשת ההיתר בחודש 10/06. הבקשה אושרה והוצא לנתבעים היתר בנייה בחודש 12/06.

באותו חודש בנה הנתבע גג רעפים על עמודים (להלן, נקראת גם פרגולה), והזיז את קולטי השמש של התובעים ממקומם על הגג, לגג שמעל היציאה מחדר המדרגות אל הגג. בחודש 4/10 התחיל הנתבע לבנות קומה נוספת מתחת לגג הרעפים, ובה יחידת מגורים נוספת (להלן, היחידה) ומכאן התפתחה מחלוקת בין הצדדים.

בתאריך א' כסלו תשע"ב ניתן פסק ביניים בתיק זה ובו היתר לנתבעים להשכיר את יחידת המגורים.

בתאריך ה' טבת נתנו נימוקים להחלטה בפסק דין ביניים.

בסיכום הנימוקים (פרק 12) נכתב:

  1. הכרעה בסוגיות מסוג זה מבוססת על ההיתרים החוקיים לבנייה.
  2. לאור הנתונים שבפניו, ביה"ד מניח שלכאורה לנתבעים יש היתר בנייה לבניית קומה שלמה ובה יחידה נפרדת ומעליה גג. אם יתברר שאין היתר כזה יתכן והדין ישתנה.
  3. כיון שלכאורה לנתבעים יש היתר בנייה, הם זכאים להשכיר את היחידה שבנו.
  4. כיון שהנתבעים השיגו את חתימות התובעים שלא ביושר, התובעים זכאים לקבל פיצוי כספי בעד הזכויות שנתנו לנתבעים בחינם. הנושא יידון בפסק הדין הסופי.
  5. מכיוון שחתימת תובעת 4 הושגה ע"י הבטחה שלא תהיה בניה, בדיני שמים או ממידת חסידות צריכים הנתבעים לקבל את הסכמת משפחת תובעת 4 לכך.
  6. לעניין מיקום דודי השמש הואיל וכבר משנת תשס"ו מוקמו הדודים במקום אחר הרי שיש לזה חזקה.
  7. בנוגע לעניין החשכת חדר המדרגות הנתבעים אמרו שהם מוכנים להתקין תאורה במקום, וכך עליהם לעשות תוך 30 יום מהתאריך הרשום על פסק הדין.
  8. טענות התובעים בעניין פיצויים ותשלומי איזון יידונו בנפרד.

בעקבות פסק הביניים, התקיים דיון בפני ביה"ד בתביעות של התובעים. שני נושאים עלו בדיון: שאלת בטיחות המבנה ושאלת הפיצוי הראוי.

         ב.         שאלת בטיחותו של המבנה

התובעים טוענים שתוספת יחידת הדיור שבנו הנתבעים מסכנת את המבנה הכולל של הבניין. התובעים הביאו כסיוע לתביעתם מהנדס מטעמם שהעלה חששות בעניין זה. כמו כן טען המהנדס בדיונים קודמים שלפי החומר שהוא בחן, הנתבעים לא ביצעו חישובים סטטיים הנדרשים על פי חוק לצורך מתן היתר בניה.

בעקבות בקשת התובעים לחקור את ההנדסאי של הנתבעים פנה מזכיר בית הדין אל ההנדסאי וזימן אותו להעיד בדיון זה. ההנדסאי ענה שאינו יכול להגיע לדיון מסיבות אישיות, ולכן נתבקש לשלוח הצהרה בכתב על הגשת חישובים סטטיים על ידו לוועדה. הוא שלח הצהרה כזו והיא נמצאת בידי בית הדין, והועברה לצדדים.

מאידך, ככל הנראה, נכון לזמן זה לא קיימים בתיק הבניה של הוועדה לתכנון חישובים סטטיים.

לאור זאת בית הדין הביע את עמדתו שכיון שהנתבעים מחזיקים בהיתר בנייה כחוק, הרי שלא מוטל עליהם להוכיח שההיתר ניתן כדין. אם יש טענות כנגד הוועדה שהנפיקה את ההיתר יש להעלות אותן מול הוועדה, והדבר אינו מוטל על הנתבעים.

כמו כן בית הדין עצמו שלח שאילתא בעניין החישובים הסטטיים אל היועץ המשפטי של הועדה לתכנון ובניה ועד כה לא קיבל תשובה בנושא.

התובעים טענו כי אין זו מחובת התובעים להוכיח אי קיומם של חישובים סטטיים, אלא או מחובת הנתבע, או מתפקידו של בית הדין הואיל ובהיתר שעליו הסתמכו בפסק נפלה ריעותא בכך שהחישובים הסטטיים עצמם לא נמצאים בתיק הבניה.

התובעים הציגו בדיון מסמך כתוב מאת המהנדס שעמו התייעצו ולא יכול היה להגיע לדיון (אותו מהנדס שנכח בדיון הראשון).

עוד הוסיפו התובעים כי נושא זה הינו דחוף אם אכן יש כאן בעיה של פיקוח נפש.

בית הדין קבע שיש לקיים בדיקה של מהנדס קונסטרוקטור מטעם בית הדין,כדי שיבדוק את נושא סיכון המבנה ושעל שני הצדדים לשאת בעלות טרחתו. אולם כשהתברר לצדדים שאת עלות הבדיקה היקרה יצטרכו הנתבעים והתובעים לשאת במשותף, התובעים ויתרו על תביעתם לבדיקת קונסטרוקציה.

חובתו של אדם הפונה לוועדה לפעול ע"פ הנחיותיה, ואם הוועדה אישרה את המבנה א"א לפתוח מחדש את השאלה האם המבנה בטיחותי. אלא אם כן מגיש הבקשה שיקר לוועדה או לא פעל ע"פ הנחיותיה.

לביה"ד אין דרך לבחון האם הנתבע אכן הגיש את כל המסמכים הדרושים מעבר לתצהיר של הנדסאי הקונסטרוקציה מטעמו, ובעיקר מעבר לעובדה שהוועדה אכן אישרה את הבקשה, ומן הסתם פעלה כדין בעניין כל כך רגיש זה.

אם לתובעים יש ספקות בעניין פעולתה של הוועדה, הדרך פתוחה בפניהם לבחון את הדברים בכלים המקובלים (כגון, מבקר העירייה). אין בפנייה כזו משום פניה לערכאות, אולם טוב יעשו התובעים אם ישקלו את צעדיהם היטב מכיוון שסביר להניח שיעלו חרש בידם בנקודה זו ויגרמו עגמת נפש נוספת ומיותרת לכל הצדדים.

לסיכום, לאחר שהוועדה אישרה את בניית המבנה, אין בכח ובסמכות בית הדין לבדוק שאכן הוגשו לוועדה כל המסמכים הנדרשים.

התובעים רשאים, לבדוק את תקינות הליך האישור באמצעים המקובלים (מבקר העירייה וכד').

          ג.          התביעות הכספיות של התובעים

בדיון טענו התובעים כי הם תובעים את הסך הכספי הנובע מהסעיפים הבאים (ע"פ הפרוטוקול):

1.      ירידת ערך הדירה, גם מצד תוספת הבנייה וגם מצד האכלוס.

2.      תשלומי איזון (היות והבית כרגע לא מוגדר על פי החוק כבית משותף).

3.      פיצויים בגין חתימת התובעים על היתר הבנייה על פי מה שכתוב בפסק הביניים.

4.      שיפוי בגין מכלול נזקים הנגרמים מריבוי הדיירים.

5.      תשלום על השגת דבר בתרמית (במקום שמחוסר אמנה לא מהווה סנקציה על פי דינא דמלכותא ניתן לפי כמה שו"תים למצוא תחליפים לכך).

6.      אין לתובע 1 מפתח לדלת שמאפשרת את הגישה לדודים.

7.      כיון שהגישה לדודים אינה בטוחה אנו דורשים בניית מדרגות.

8.      נוצרה התמודדות עם דיירת חדשה שעושה דברים לא ראויים ולא מכירה את הקודים של המקום. [בית הדין שאל אם מצד פרויקט המגורים יש מגבלה חוזית הקשורה לצביון הדתי של הדיירים והתובעים השיבו בשלילה]

         ד.         טענות הנתבעים

באותו דיון הנתבעים הגיבו לטענות:

1.      היחידה שבנינו היא תוספת לבית ולא שתי דירות [על כך הגיבו התובעים כי מצורת הבניה ומאופן השימוש וכן מהסכם השכירות, עולה כי יש כאן שתי דירות]

2.      מבדיקתנו לא מוטלת עלינו חובה של תשלומי איזון, היות והגג מוצמד אלינו.

3.      באשר לירידת ערך, אנו מוכנים לשלם כפי מה שבית הדין יקבע על פי בדיקת שמאי.

4.      נדרשנו על ידי בית הדין להתקין מנורה על מנת למנוע להחשכה – התקנו אותה.

5.      בעיית הדודים היא בעיה עם משפחת קטן ולא בעיה שלנו [על כך הגיבו התובעים כי מי שמשנה את המציאות שהיתה– חייב בנזקים, היות וישנו שטח לצורך שימוש בדודים ששייך לכל המשפחות].

6.      אנו מוכנים לשלם את מה שבית הדין יחייב אותנו עבור החתימה על היתר הבנייה.

7.      שמנו נפגע בצורה קשה מכך שהתובעים הפיצו את פסק דין הביניים של בית הדין שנכתב בו שחתימת השכנים על היתר הבנייה הושגה ברמייה.

8.      נגרם לנתבעת נזק מהתמשכות הדין בכך שאינני יכולה ללכת לטיפולים רפואיים חשובים. הפגיעה היא גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה נפשית.

בית הדין קבע שיש לעשות שימוש בשמאי מקצועי שיעריך את היקף הנזקים  לצדדים. לבקשת ביה"ד הגיש השמאי מר ב' שתי חוות דעת:

חוות דעת ראשונה בתאריך 23.10.11, להלן חוו"ד 1. בחוו"ד זו קבע השמאי כי התובעים זכאים לתשלומי איזון על כך שהנתבעים בנו מעבר לחלקם היחסי באחוזי הבנייה, סה"כ חריגה של 40.92 מ"ר (סעיף 9.4.7 שם).

חוות דעת שנייה בתאריך 06.02.12, להלן חוו"ד 2. בחוו"ד זו התבקש השמאי להעריך את ירידת הערך של דירותיהם של התובעים, והוא העריך זאת בשיעור 5% (סעיף 2.2, שם).

         ה.         עדכון תביעות התובעים

בתאריך 12.02.12 העבירו התובעים לביה"ד מסמך ובו עדכון של התביעה שלהם, וזו לשון סיכום התביעה:

"להלן סיכום תביעתנו (מעבר לחוות הדעת של השמאי),

ראשית ברצוננו להזכיר שכתבנו לכם בעבר שסכום התביעה- 120,000 ₪ התייחס למקרה שיאסר על מ'  הכנסת דיירים. אך עתה שהותר לו אנו מבקשים להעלותו ל – 160,000₪.

תביעותינו הנוספות הן:

                                 א.         תשלום עבור החתימה שהושגה שלא ביושר, (כתבנו בעבר).

                                  ב.         תשלומי איזון, (כתבנו בעבר).

                                  ג.          תשלום למשפחת ד' עבור שני זוגות אופניים שנהרסו בעקבות הבניה, (כתבנו בעבר).

                                  ד.         מפתח לגג עבור משפחת ג' (כתבנו בעבר).

                                 ה.         התשלום עבור השמאי. אנו סבורים שהיות ומשפחת מ' בנו נגד רצוננו וממילא נוצרו התחייבויות שלהם כלפינו- עליהם לממן את כל התשלום לשמאי.

                                  ו.          הזכרנו בעבר שמשמעות הבניה של משפחת מ' היא אישורים לכל דיירי הרחוב- בעקבות הבניה המצב השתנה לחלוטין, אנו תובעים פיצוי על כך.

                                  ז.          הבניין הוחשך באופן משמעותי בעקבות הבניה, אנו מבקשים לציין שהתאורה שמשפחת מ' הציבה כתחליף "בטלה בשישים" ומבקשים להחליפה בתאורה חזקה יותר. (למרות ששום תאורה לא תחליף את אור היום..)."

התובעים הוסיפו וכתבו בתאריך כ"ג שבט תשע"ב כי חתימתם מאפשרת לדיירים נוספים להוסיף יחידות דיור מה שיגדיל עוד יותר את הצפיפות ברחוב על כן הם זכאים לפיצוי נוסף. השאלה הועברה לשמאי שדחה אותה.

בתאריך ג' אדר תשע"ב העבירו התובעים צילום של סרטונים המראים את הצפיפות ברחוב בעקבות היחידה החדשה.

בתאריך כ"ג ניסן תשע"ב שלחו התובעים מאמר מן האינטרנט ובו פסקה מסומנת בצהוב, ממנה הם הסיקו כי ללא חתימתם, הנתבעים לא היו יכולים לבנות על הגג את היחידה.

בתאריך כ"ח ניסן תשע"ב ובתאריך ב' אייר תשע"ב פנו התובעים לביה"ד בטענות נוספות כנגד חוו"ד של השמאי, ועיקרן: "הבניה על הגג אינה שייכת לבעל הדירה העליונה, אף אם הגג מוצמד אליו, אלא לכל מי שיש זכות במקרקעין יש חלק בגג" (ב' אייר, סעיף 2). התובעים העבירו לביה"ד אסמכתאות מתוך אתרי אינטרנט, ובכלל זה מאמר של עו"ד פירר.

לסיכום, בנוגע לתביעות הכלכליות עיקר התביעות הממוניות הם כדלהלן:

1.      ירידת ערך הדירה גם מצד התוספת וגם מצד האכלוס הצפוי.

2.      תשלומי איזון

3.      תשלום עבור חתימת התובעים.

4.      שיפוי בגין מכלול נזקים הנגרמים מריבוי הדיירים, הן דיירי היחידה שבנו הנתבעים והן דיירים שעלולים להגיע ליחידות נוספות שיתכן וייבנו.

5.      תשלום על השגת דבר בתרמית.

6.      פיצוי על הרס האופניים

7.      בעיית החשכת הבניין

8.      חיוב בהוצאות משפט

דיון

          ו.          הזכות לפיצוי

כאמור, נקבע בפסק הביניים, כי למרוות החתימה על אישורי הבניה יש זכות לקבוע פיצויים לתובעים. בפסק דין סופי זה, יש לקבוע את הפיצוי. ישנן שתי דרכים לפצות דיירים על תוספת בניה שאושרה שלא בהסכמה מדעת. דרך אחת היא ע"י מתן "תשלומי הסכמה לחתימה". הדרך השנייה היא בירור משפטי של זכויות הדיירים ( לדוג' חיוב בדיני הנזיקין).

שתי דרכים אלו הינן אלטרנטיביות, או ששמים את גובה דמי ההסכמה שמביא בחשבון את הנזקים ואת שווי הזכויות שנלקחו מהתובעים, או שמבררים את שווי הזכויות ללא הסכמה מראש. לכן לא ניתן לתבוע את האמור בסעיפים 1 ו2 בתביעה וגם את האמור בסעיף 3.

כפי שנאמר בפסק הביניים, התובעים לא דרשו מראש דמי הסכמה עבור החתימה מכיוון שהבינו שהנתבע אינו מתכנן לבנות יחידת מגורים. מכיוון שהתברר שבפועל הבניה משמשת כיחידת מגורים נפרדת, עומדת להם זכותם לדרוש דמי הסכמה, שהם בעצם דמי מכר לכל דבר.

להלן בפסק הדין, נדון האם בנדון דידן התובעים זכאים לפיצוי גם מדיני הנזיקין.

לשאלת יסוד החיוב השלכה על היקפו של החיוב. שכן, אם יש חיוב מדיני הנזיקין– היה על הנתבעים לשלם את מלא הפגיעה בערך הנכס של הנתבעים. לעומת זאת, אם החיוב הוא תמורה להסכמה שנלקחה שלא מדעת, יש להתייחס גם לשאלה האם ברור ההסכמה היתה הכרחית לצורך הבניה. כפי שנבאר להלן, לאור העובדה שיתכן וניתן היה לבנות ללא הסכמת התובעים, יש לשער את דמי ההסכמה כשיעור חלקי מתוך הפגיעה בתובעים.

כמו כן, נתייחס בנפרד לפיצוי בשל שימוש יתר בזכויות בניה ולשאר התביעות שפורטו לעיל.

          ז.          הזכות להתנגד לבניה

עשויים להיות מצבים בהם חובתם של דיירים לאפשר לשכן לבנות ואי חתימה יש בה משום מידת סדום. [כפי שדנו האחרונים בחובתה של בת לחתום על בקשה לצו ירושה, וישנם אחרונים רבים הסוברים שאסור לבת להתנות את חתימתה בתשלום דמי הסכמה.] אולם כפי שהסברנו בפסק הביניים בנדון דידן ודאי לא הייתה שום חובה על התובעים להסכים לבניה משום שיש בה פגיעה בתובעים משום 'מרבה בדיורים', על כן זכותם כעת לדרוש פיצוי עבור הסכמתם.

עם זאת, בניגוד להיסק של התובעים מהמאמר שנשלח לביה"ד בתאריך כ"ג ניסן (הוזכר למעלה), על פיו ישנו הכרח לקבל את הסכמת השכנים, בית הדין מעדיף את עמדת השמאי שנבחר על ידי ביה"ד והציג עמדה ברורה. להלן נבהיר, שאין ודאות שללא הסכמת התובעים הנתבעים לא היו מקבלים היתר בניה.

מצד שני, בחוו"ד הראשונה של השמאי, לא עסק השמאי בירידת הערך לאור העובדה שתוכניות המתאר הרלוונטיות, מאפשרות הוספת קומה עם דיורים. להלן נבהיר שלאור האפשרות לעכב את הבניה ואולי אף למנוע את אישור הוועדה, בית הדין ביקש לקבל שומא של ירידת הערך בעקבות תוספת הדיורים.

לסיכום, התובעים היו רשאים להתנגד לבניה בפני הוועדה לתכנון, אך אין וודאות שללא הסכמתם לא היו התובעים מקבלים אישור לבניה.

         ח.         הערכות השמאי

ע"פ חוו"ד 1 החלקה הינה בת שישה דיירים ולכן כל תשלום הנוגע לזכויות הבניה נוגע לכל החלקה. מאידך מבחינה מעשית רק הדירות הנידונות בפסה"ד נפגעות מהצפיפות ולכן כל שיפוי הנוגע לצפיפות הדיור ולירידת הערך החלה בעקבות כך נוגע רק לדיירי המבנה ברחוב.

חוו"ד 1 התייחסה לפגיעה בזכויות הבניה של יתר דיירי החלקה [ששה דיירים סה"כ.] אולם התעלמה מירידת ערך הדירה בעקבות הבנתו של השמאי שהואיל ולפי מדיניות הוועדה לתכנון אין הגבלה על מס' יח"ד שניתן לבנות בחלקה לא מתקיימת עילה לתביעה על ירידת ערך.

ביה"ד ביקש מהשמאי לעדכן את חוו"ד ונסביר את הסיבה לכך:

באשר לטענה כי אין לוועדה כל הגבלה על מספר המשתכנים, נכון הדבר רק אם כל הדיירים בבית המשותף היו מסכימים לריבוי בדיורים, אולם כאשר ישנה התנגדות לפני אישור התכניות אזי ההתנגדויות עוברות לדיון לעיתים הן מתקבלות ולעיתים לא.

אמנם, הוועדה מצידה לא היתה מערימה קשיים אולם אנחנו בוחנים האם לדיירים ישנה זכות להערים קשיים לפני אישור הוועדה. כבר הסברנו בפסה"ד הראשון שאם הדיון היה מגיע לביה"ד לפני החתימה הראשונית על ההסכמה לבניה, והתובעים היו מבקשים שלא לחתום ואפילו למנוע מהנתבע הכנסת דייר ביה"ד היה נענה לבקשתם. כלומר לא רק שהתובעים היו יכולים מבחינה הלכתית להערים קשיים בוועדה ולא היה בזה משום מידת סדום, אלא שביה"ד היה מחייב את הנתבעים שלא להגיש בקשה להוספת דיירים.

אמנם, הוועדה הסכימה במקרה זה לבנייה אולם זה מצד הייעוד של הקרקע, אבל מצד זכויותיהם של התובעים אין לזה כל נגיעה להסכמת הוועדה. העובדה שהוועדה מסכימה אינה מפקיעה את הנזק שבנידון – כך לדוגמא לוועדה אין תמיד התנגדות לפתיחת חלון במקום שיש היזק ראיה, האם נאמר שלכן אין היזק ראיה?!

לסיכום, בית הדין קובע שיש מקום לפצות את התובעים על בניית יחידת דיור נוספת, שכן יש בדבר משום מרבה בדיורים. על כן ביקש בית הדין חוו"ד גם בדבר ירידת הערך.

         ט.         חיוב על ירידת ערך הדירות– האם גם מדין מזיק?

למרות שאין הגבלה של הוועדה לתכנון ובנייה, יש לדון האם יש לפצות את התובעים מעצם העובדה שהבניה של הנתבעים מפחיתה את ערך דירות התובעים (דין מזיק).

כאשר יש לאדם היתר לפעול בתוך ביתו אולם מעשיו גורמים נזק לשכנו ולירידת ערך הדירה ישנה מחלוקת בפוסקים האחרונים. הגר"ש ישראלי בפס"ד [פד"ר י"ב עמ' 270] דן בעניין פתיחת בית כנסת בתוך מבנה מגורים, ולאחר שמגיע למסקנה שמותר לפתוח בית כנסת, הוא קובע שלמרות זאת אם תוכח פגיעה בערך הדירה יש לפצות על כך.

כמקור לדבריו הוא מביא את דברי השו"ע סימן קנד סעיף כז:

"שני אחים שחלקו חצר מדעתן ושמו הבנין והעצים זה כנגד זה ולא השגיחו על שומת האויר והגיע לא' מהם בחלקו תרבץ החצר ולשני האכסדרה, אם רצה בעל החצר לבנות כותל בסוף חלקו, בונה בפני האכסדרה, ואף על פי שמאפיל עליו, שהרי לא שמו האויר".

וכתב שם הש"ך ס"ק כ"ד "ושמו הבנין והעצים כו' – משא"כ אם שמו סתם עילוי הבית מחצר אזי העילוי ג"כ בשביל האויר". מכאן משמע שחייב המזיק לפצות את הניזק על ירידת ערך.

אמנם מסקנתו של הרב ישראלי מצומצמת למקרה מסוים בו המשכיר של התובע [שם היה מדובר במשכיר בדיור מוגן] הוא גם הבעלים של בית הכנסת לכן יש לו מחויבות לדאוג לערכה של הדירה הנפגעת, לולי זה לא היה מקום לפצות. אולם  משמע מדבריו, שהדברים אמורים כאשר הנזק נעשה מאליו במה שמותר ע"פ דין, כגון פתיחת בית כנסת שהוא דבר מצווה, אך כאשר נעשה מעשה האסור ע"פ דין בכל מקרה יש מקום לתבוע פיצוי על ירידת הערך.

אמנם ניתן להבין בדבריו אחרת. אפשר לומר שכוונתו היא שאין חובה לפצות על ירידת ערך כשלעצמה גם כאשר הנזק נעשה שלא כדין, מכיוון שזה נזק שאינו ניכר. החיוב בשוכר ומשכיר, לפצות אינו נובע מדיני נזק אלא מכיוון שהבעלים התחייב במכר הראשון לדאוג לשמירת ערכה של הקרקע כמות שהיא. [ועיין בפד"ר כרך י"ב עמ' 361 בשם הגרי"ש אלישיב הכותב שיש לפצות על ירידת ערך גם במקום שנעשה ע"פ דין, אולם דבריו הובאו ללא כל מקור וקשה לבסס חיוב על דבריו אלו.]

האם זהו היזק ניכר או שאינו ניכר?

כחיוב נזיקין ניתן לחייב או על מעשה הנזק עצמו כאשר יש פגיעה פיזית בנכס אולם לא נראה שיש כאן מעשה נזק, [שהרי ע"י הכניסה של דייר נוסף נגרמת צפיפות שגורמת לירידת ערך, כך שאין כאן מעשה נזק]. בנוסף, ניתן לדון על מעשה נזק שגורם לירידת ערך הדירה, ובזה יש לדון מצד היזק שאינו ניכר וכפי שנפרט להלן.

אם באנו לדון לעצם השאלה האם מדובר כאן בהיזק שאינו ניכר לכאורה ההיזק אינו ניכר בדירה של השכנים אולם במבנה כולו ההיזק ניכר.

1. עיין ש"ך סימן שפ"ה שהביא מח' האם דין היזק שאינו ניכר הוא רק קנס במקרים מסוימים או שמא חיוב מדרבנן בכל היזק שאינו ניכר [ובש"ך הבין שהרמב"ם מחייב מדאורייתא]. ומשמע שדעת השו"ע שם לחייב בכל היזק שאינו ניכר (חו"מ שפה, א):

"המזיק את חבירו היזק שאינו ניכר, כגון שעירב יין נסך ביינו, מן התורה הוא פטור, אבל חכמים קנסוהו לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו, כדין כל המזיקים. לפיכך אם מת המזיק קודם שישלם, אין קונסין בנו אחריו לשלם. וכן אם היה שוגג או אנוס, פטור, שלא קנסו אלא מזיד".

ולפי"ז אין מקום לפטור מצד היזק שאינו ניכר.

2. היזק שניכר בשעתו [כגון כלאי הכרם- ע' ב"ק ק: תוד"ה חייב] אינו נחשב כאינו ניכר. והדברים ק"ו שהרי בכלאי הכרם גם הנזק אינו בפירות עצמם וגם לאחר זמן אינו ניכר, וכאן הרי הוא ניכר.

מאידך אפשר לומר, שבהיזק שאינו ניכר הפירות עצמם נאסרו וניזוקו ע"י שנטמאו, ונשתנה ערכם מצד עצמם אלא שאינו ניכר בפירות. משאי"כ כאן, ערך הדירה לא השתנה מצד עצמו אלא מצד השפעה של הסיטואציה עליו ולכן ייתכן שאין כאן חיוב נזק ממשי ואפילו לא כהיזק שאינו ניכר.

עיין שו"ת הרא"ש כלל ה סימן ג:

"ראובן יש לו מקום מושב בבית הכנסת סמוך למקום מושבו של שמעון. וראובן הנזכר רוצה לעשות מחיצה, בין מקומו למקום שמעון, ושמעון מעכב עליו, שהוא אומר כי עתה הוא ראשון, וכשיהיה שם מחיצה לא יהיה ראשון, ונמצא שהוא מפסידו. וראובן אומר שאינו יכול לעכבו, לפי שבידו הוא להשביח מקומו ולעשות בשלו מחיצה, כי לא נשתעבד לו לכך.            
תשובה: יראה לפי דעתי שהדין עם ראובן; ..נראה לי שבשביל הפסד זה לא ימנע ראובן זה מלחלוק. שכל ההרחקות השנויות בבבא בתרא (פרק לא יחפור), היינו דוקא היכא דדבר הנסמך מזיק לשכנו בגוף ממונו. כגון הסומך בורו לשדה חבירו, שהוא מזקיקו להרחיק כשיבוא לסמוך בור.אבל אדם הבונה בתוך שלו להשביח נכסיו, ואינו מזיק לגוף ממון חברו, אלא שמפחיתו מדמיו, כי האי גונא לא הצריכו חכמים להרחיק".

משמע מדבריו שירידת ערך ללא נזק אינה עילה לתביעת הרחקה [כדברי הגר"ש ישראלי]. אולם אם ישנה עילת תביעה, האם ירידת הערך הינה תביעה ממונית בפני עצמה לא ברור מדבריו, עיין פסד"ר ירושלים כרך א' עמ' ר"ו שהסיקו מדבריו שיש עילה של תביעת ירידת ערך אם יש עילת נזיקין [כמו קוטר או ביהכ"ס ובענייננו גם ריבוי בדיורין, אולם עיין בתשובת הרא"ש הנ"ל אין דבריהם מוכרחים שהרי הדיון שם היה על חובת הרחקה ולא על תשלומי נזיקין.]

מכל האמור לעיל נראה שיש להסתפק בעניין החיוב של תשלומי ירידת ערך מצד עצמם– כחיוב מזיק. אלא שע"פ האמור לעיל כתשלומי הסכמה, גם אם רק בדיעבד, ניתן לדרוש תשלום עבור ירידת ערך הדירה.

לסיכום, יש להסתפק האם מעשה אסור שאין בו נזק ממשי, אך גורם לירידת ערך מחייב בפיצוי כספי. על כן, איננו מחייבים חיוב מלא על ירידת ערך הנכס בעקבות ריבוי הדיורים.

עם זאת, כיוון שהיה על הנתבעים לבקש את הסכמת התובעים לבניה, חובה עליהם לפצות את התובעים על כך שקבלו את הזכות לבנות בלא לקבל את הסכמתם.

          י.          קביעת שיעור הפיצוי על ההסכמה

לו היו התובעים מתנגדים לתוספת הבניה היו הצדדים מגיעים למחלוקת [הן בד"ת והן בפני הוועדות לתכנון וכו']. אין לדעת מה היו התוצאות בוועדה לתכנון: האם היתה מתקבלת ההתנגדות או לא. לכן,נראה שחתימתם אינה שווה את מלא הסכום של ירידת הערך, שהרי ייתכן שהנתבעים היו יכולים לבנות את יחידת הדיור למרות אי ההסכמה של התובעים.

לכן נראה שדמי ההסכמה פחותים משומת ירידת הערך המלאה בעקבות בניית היחידה, אלא שיש לשער את שיווי ההסכמה כנגזרת חלקית מתוך ירידת הערך.

כאמור, התובעים טענו כי חתימתם מאפשר לדיירי בניינים אחרים להוסיף יחידות דיור, מה שיביא לעומס נוסף ברחוב וכתוצאה מכך לפגיעה נוספת בערך דירותיהם.

שאלה זו הופנתה לשמאי וזה השיב בתאריך כ"ג שבט תשע"ב שהאפשרות של שכנים לבנות נובעת מהתב"ע ולא מחתימת התובעים (כך עולה גם מחוו"ד 1, סעיף 9.5). על כן, אנו לא קובעים פיצוי על הוספת הדיורים ברחוב כולו.

הערכת השמאי בחוו"ד 2 היא שירידת הערך בשל ריבוי הדיורים באותו מבנה הינה של 5% מערך הדירות של התובעים. השמאי העריך את הדירות בשווי מסוים, שגם עליו ערערו התובעים אולם אין לנו אלא לקבל את חוו"ד של השמאי.

בחוו"ד2 קבע השמאי:

ירידת הערך לדירה מס' 1 (משפחת ד') - 38,900 ₪ +8,748 ₪ ניצול יתר של אחוזי הבניה (תשלומי איזון).

ירידת הערך לדירה מס' 2 (משפחת ג') - ירידת ערך של 39,675 ₪ + 8,616 ₪ ניצול יתר של אחוזי בניה (תשלומי איזון).

כפי שאמרנו אין לחייב בירידת הערך המלאה מצד דיני נזיקין או מצד תשלומי הסכמה. לכן כפשרה ובעיקר כאומדן דעת, אנו מחייבים את הנתבעים ב- 2/3 מתוך ירידת הערך.

        יא.        זכויות הנובעות משימוש יתר באחוזי הבניה

התובעים טענו שהואיל ואחוזי בניה שניצלה משפחת מ' היו מעבר לזכויותיה, הרי שמעבר לפיצוי עבור אחוזי הבניה יש לתובעים גם חלק בבניה עצמה. מכיוון שהבניה על גג מוצמד בלבד שאינו בבעלות גמורה של הנתבעים, על פי הבנתם .

ביה"ד קובע כי זכותו של בעל דירה שמוצמד אליו גג לבנות על הגג בשיעור חלקו באחוזי הבנייה. [כמובן שיש לשכנים זכות להתנגד והתנגדות זו מובאת בפני הוועדות המוסמכות לכך אשר לפעמים מקבלות את ההתנגדויות ולפעמים לא.] בכך אין כל פגיעה בבעלי הדירות האחרות. כל האסמכאות שהביאו התובעים עוסקות בניצול "כל אחוזי הבנייה" בזמן הבנייה על השטח המוצמד ואכן לניצול אחוזי בניה עודפים ניתן להתנגד באופן גורף. למרות היכולת להתנגד מלכתחילה העובדה שאחד השכנים ניצל אחוזי בניה עודפים אינה מקנה זכות בקרקע עליה בנה אותו שכן. (ראו למשל, מאמרו של עו"ד פירר שהוגש ע"י התובעים, סעיף 3).  כך עולה גם מפס"ד של בימ"ש העליון (ע"א 7156/96, סעיף 1) שבו נדונה השאלה:

האם הוראה זו העניקה לו את הזכות לבנות עד קצה גבול הגג תוך כדי ניצול אחוזי הבנייה של הבית כולו? או שמא מוגבל הוא בבניית ובאחוזי הבנייה היחסיים לפי חלקו ברכוש המשותף?

רוצה לומר, ברור שבעל דירה יכול לבנות על הגג שמוצמד לדירתו בשיעור חלקו באחוזי הבנייה הפנויים. השאלה היא האם הוא רשאי לבנות מעבר לכך ולנצל את אחוזי הבנייה השייכים לדיירים האחרים.

לסיכום, במקרה דידן הנתבעים היו זכאים לבנות על הגג שמוצמד לדירתם את חלקם באחוזי הבנייה הפנויים של הבניין המשותף. על פי חוו"ד 1 הם חרגו בכ- 41 מ"ר ועל כך הם חויבו בתשלומי איזון, כפי שנפרט להלן.

        יב.        תשלומי איזון

כאמור, למרות שהגג 'מוצמד' לשימוש הנתבעים, אין הדבר פוטר אותם מתשלומי איזון על הבנייה מעבר לחלקם היחסי באחוזי הבנייה הפנויים. תשלומי איזון אינם על השימוש בשטח, אלא תמורה על שימוש באחוזי הבניה, שבהם שותפים כלל הדיירים, אלא אם כן הוסכם ביניהם אחרת. כמו כן, גם חתימה מדעת של התובעים, לא הייתה פוטרת את הנתבעים מתשלומי איזון, אם היו עושים שימוש יתר בזכויות בניה.

התובעים כתבו לביה"ד בתאריך י"א ניסן תשע"ב שהם סבורים שערך דירתם גבוה מהערכת השמאי. ביה"ד אינו מקבל את הטענה. מהסיבות הבאות:

1. השמאי נבחר על ידי ביה"ד כדי להכריע בסוגיה זו בדיוק, הוא התייחס לטענת התובעים בתאריך כ"ג שבט תשע"ב ודחה אותה. ביה"ד מקבל את עמדתו.

2. התובעים לא הוכיחו את טענתם אלא טענו שדירה אחרת נמכרה במחיר גבוה יחסית. אין בכך כדי להוכיח את הטענה שבאופן כללי מחיר הדירות גבוה יותר.

במרכיב תשלומי האיזון, חייבים הנתבעים באופן מלא, כיוון שתשלום זה הוא על השימוש בזכויות שהן בבעלות מלאה של התובעים (אחוזי הבניה) ואינה תלויה בשאלת ההסכמה.

         יג.        החזר הוצאות

התובעים תבעו לקבל החזר הוצאות משפט, על פי הפירוט הבא:

1.      הוצאות המהנדס דברת: 2,000 ש"ח

2.      הוצאות השמאי: 1,500+ 600 ש"ח

3.      אגרת בית הדין: 1,200 ₪

[0.75% מסכום התביעה הראשונה- 120,000- 900 ₪ + 0.75% מהתוספת- 60000 ₪, כלומר- 300 ₪ נוספים.  ]

עלות חוו"ד השמאי

לגבי התשלום לשמאי, לכאורה הערכת הנזק היא מתפקידי בית הדין מעיקר הדין. ובכל מקום השומא נעשית ע"י בי"ד או ע"י בקיאים שלהם גדר מסויים של בי"ד, אין השומא מכלל התביעה של התובעים אלא מכלל הוצאות הדין. על כן לכאורה יש לנהוג ע"פ מה שהביא הב"י בשם הריב"ש [סי' י"ד אות א']:

"כתב הריב"ש בסימן תע"ה (שם) הוצאות הסופר לכתוב הטענות על שניהם לפרעם כמו ששנינו בפרק גט פשוט (קסח.) אין כותבין שטרי בירורין ומעשה בית דין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים את השכר ומפרש בגמרא מאי שטרי בירורין שטרי טענתא ומעשה בית דין היינו פסקי דינים וקתנינמי בהו שניהם נותנים שכר ובכלל זה הוצאות שצריכים הדיינים לעשות בפסק דינם כגון אם הוצרכו לשאול עכ"ל":

למרות זאת, אנו מחייבים את הנתבעים בתשלום מלא של חו"ד השמאי. אנו מקבלים את טענת התובעים שהנתבעים הם שגרמו לצורך בבדיקת השמאי, בכך שלא בקשו את הסכמת השכנים לבניית יחידת הדיור הנפרדת. כמו כן, הצדדים חתמו על הסכם בוררות המסמיך את ביה"ד לחייב בהוצאות משפט מעבר לדין. לאור זאת, ביה"ד סבור שעל הנתבעים לשאת בכל עלויות חוות הדעת של השמאי.

שולמו לשמאי סך 4200 ₪ + מע"מ, סה"כ 4872 ₪. עד כה התשלומים חולקו בשווה בין התובעים (50%) ובין הנתבעים (50%). כאמור, על הנתבעים לשלם לתובעים את עלות בדיקת השמאי בסך 2436 ₪ לכל התובעים, קרי 1,218 ₪ לכל משפחה של תובעים.

עלות חוו"ד המהנדס

אולם, לגבי התשלום למהנדס התביעה נדחית. זאת מפני שחוות דעת מומחה המוגשת על ידי צד אחד אינה מתקבלת על ידי ביה"ד כמחייבת. במילים אחרות, חוות הדעת של המהנדס לא הועילה לדיון, והובאה על ידי התובעים ללא התייעצות עם ביה"ד. לאחר מכן הובהר לתובעים שאין טעם בהבאת חוות דעת מטעמם ואכן הם לא הגישו חוות דעת נוספות מטעמם.

אגרת בית הדין

לגבי תשלום האגרה, ביה"ד מקבל את תביעת התובעים, כיון שכל התביעה נוצרה עקב ההתנהלות הלא-ראויה של הנתבעים עליהם לשאת בתשלום האגרה. זאת, בנוגע  לתשלום האגרה על סכום התביעה שהתקבלה. בקירוב מדובר על סך 560 ₪, קרי 280 ₪ לכל אחת ממשפחות התובעים.

סיכום:

התובעים ישלמו לכל אחת ממשפחות התובעים:

1,218 ₪השתתפות בעלות השמאי.

280 ₪ השתתפות באגרת בית הדין.

        יד.        גישה לדודים

התובעים מבקשים שבית הדין יורה לנתבעים לבנות מדרגות גישה לדודים, כיוון שהגישה אליהם מסוכנת.

ניתן לטעון שבהזזת הדודים ישנן שתי בעיות:

1. עצם המחילה על הזכות להעמדת הדוד במקום בו עמדו הדודים בעבר.

כאן מדובר על מחילה שנעשתה בעצם החתימה, שהרי חלק מהתוכניות שאושרו כללו הזזת הדודים למקומם החדש. [יש לדון האם מחילה זו צריכה קניין או שדי במחילה. שהרי ניתן לטעון שלתובעים זכות קניינית בגג להעמדת הדודים. כך או כך ביררנו שיש בחתימה גם משום הקנאה או הסכמה לביצוע קניין.]

2. הסכמה שהמיקום יהיה המיקום הנוכחי, שבו לטענת התובעים ישנו סיכון במיקום הנוכחי.

לכאורה ניתן לטעון שסיכון דומה לצערא דגופא, ובצערא דגופא לא מועילה חזקה [עיין שו"ע סי' קנ"ה סע' ל"ו.] אלא שכמה תשובות בדבר:

א. מי שעולה בד"כ לדודים הם בעלי מקצוע ולכן לא שייך כאן צערא דגופא.

ב. כאן נעשה קניין [החתימה] וקניין מועיל גם בנזקים של צערא דגופא.

אמנם ישנה כאן עילת פיצוי מכיוון שטיפול בקולטים המונחים ע"ג גג רעפים הינו יקר יותר. קשה להעריך את עלות השינוי במיקום הקולטים לאורך זמן, אולם נראה לנו כי תשלום של 1,000 ₪ עבור הקולטים לכל משפחה שהקולטים שלה הועברו לגג רעפים הינו מספק.

לסיכום, הנתבעים ישלמו לכל אחת מהמשפחות התובעות סך של 1000 ₪ כפיצוי על המיקום הנוכחי של הדודים.

        טו.        שמירה על צביון הבניין

טענה נוספת של התובעים היא שנוצרה התמודדות עם דיירת חדשה שאינה מכירה את הקודים של המקום. בית הדין שאל אם קיימת מגבלה חוזית הקשורה לצביון הדתי של הדיירים והתובעים השיבו בשלילה, לכן אין מקום לטענת התובעים. [וראו ב"ק דף קי"ד. וברמב"ם פ"ו מהל' תלמוד תורה הי"ד שהמוכר קרקע לגוי מנדין אותו מפני הנזק שבא מחמת הגוי, (אפילו בחו"ל). אולם אין טענה מדיני שכנים מצד החילול שבת של הגוי אלא רק מפני שהוא אנס, משמע שאין מניעה מדיני שכנים להשכיר או למכור למחללי שבת.

אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג, סימן לט) נשאל על השכרת חנות בסביבה דתית למחלל שבת שיפתח החנות בשבת, ובזה אסר.

לדעתנו, אין מקום לחייב פיצוי בנדון דידן והוא שונה מהנדון בדברי בעל הציץ אליעזר: ראשית לטענת הנתבעים השוכרים שומרי שבת וכך אכן התרשמנו בביקורנו במקום. שנית, לא מדובר בחנות אשר יש בה חילול  שבת בפרהסיא. ועוד, כאמור, במסמכי הבניין אין שום הגבלה על אופי הבניין. אולם ניתן לטעון כי חלק מאיכות החיים של הדיירים היא העובדה שהדיירים כולם שומרי שבת לכן פגיעה באופי זה כמוה כריבוי בדיורים. לכן למעשה גם אם אין הגבלה על השכרה למחללי שבת יש מקום להסתפק בשאלה זו גם מדיני שכנים, אלא שמהתרשמותנו לא זה המקרה וגם הנתבעים עצמם אינם מעוניינים להשכיר את הדירה למחללי שבתות.

לסיכום, התביעה בעניין זהותם של שוכרי הדירה נדחית.

        טז.       פיצוי על אופניים

בתאריך 19.03.12 פרטו התובעים 3, ו- 4 (משפחת ד') את התביעה בנוגע לאופניים:

"הצגנו בפני בית הדין תמונה של שני זוגות האופניים כשהם מצופים בחומר בו ציפו את הקירות החיצוניים של הבית (שליכט). כתוצאה מכך שני זוגות האופניים יצאו מכלל פעולה. אם הנתבעים היו מזהירים אותנו לפני שהתחילו בציפוי הקירות החיצוניים, היינו דואגים שלא יישארו חשופים.

את התמונה הצגנו בפני כל הדיינים שישבו בדיון ובפני הנתבעים ואלה לא סתרו את טענותינו (בשיחה שקיימה התובעת עם גילה מ' בעניין, היא ענתה– תתבעו ואנחנו נשלם). אנו מעריכים את שווי הנזק בכ- 1000 ₪. עד כמה שזכור לנו השארנו את התמונה בידי ביה"ד."

הדברים הועברו לתגובת הנתבעים. הנתבעת הבהירה למנהל ביה"ד שהיא מקבלת את התביעה כפי שהיא.

על כן חייבים הנתבעים לשלם למשפחת ד' סך 1,000 ₪ עבור הנזק לאופניים.

         יז.         התביעה לפיצוי על השגת דבר בתרמית

בפסק הדין הקודם קבע ביה"ד כי הנתבעים נהגו בחוסר יושר במהלך הפרשה. בעקבות זאת חויבו הנתבעים בפסק דין זה בפיצוי על הרווח שהשיגו, אף שיתכן שאילו היו פונים באופן הגון ובדרך המקובלת היו מגיעים לאותה תוצאה תכנונית ללא כל תשלום לתובעים. כמו כן, לאור התנהלות הנתבעים הם חויבו בחלק ניכר מהוצאות המשפט.

לאור כל זאת לא ניתן לקבל את הטענה שמדובר ב"חוטא נשכר". הנתבעים אכן נהגו באופן לא ראוי ואכן בעקבות זאת חויבו לשלם סכומים משמעותיים.

אם כוונת התובעים לתבוע הטלת  קנס על הנתבעים עקב השגת דבר בתרמית, מעבר לחיוב על הנזק שנגרם לתובעים, הרי שהתביעה נדחית. בשולחן ערוך חו"מ סי' ב':

"אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה .....ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם".

כאן בוודאי שלא מדובר על תופעה. כמו כן, לא מדובר על תרמית שיטתית ומתוכננת מראש. הנתבעים בקשו בתום לב את הסכמת התובעים ולאחר מכן שינו את דעתם ובנו את היחידה. לטענתם של הנתבעים הם התייעצו וחשבו שהם פועלים כדין. כאמור ביה"ד לא קיבל זאת וחייב אותם בתשלום הגון.

ביה"ד העיר לנתבעים על דרך התנהלותם, אולם, כיון שיתכן והנתבעים היו מגיעים לאותה תוצאה אילו היו פונים לוועדה לתכנון ללא הסכמת השכנים, וכיון שיתכן שהם נפלו קרבן לעצה שגויה ביה"ד אינו רואה מקום לחייב אותם קנס נוסף על עצם הרמאות אלא על הנזק ועל ההוצאות שנגרמו לתובעים, כך שלא מדובר ב"חוטא נשכר".

ביה"ד שב וקובע כי על הנתבעים לבקש את סליחתם של התובעים, מעבר לתשלום הכספי.

לסיכום, התביעה לפיצוי נוסף, מעבר לשורת הדין - נדחית.

        יח.        תחשיב הסכומים לתשלום

 

משפחת ד'

משפחת ג'

2/3 ירידת ערך

25,933

26,450

תשלומי איזון

8,748

8,616

שמאי

1218

1218

אגרה

280

280

דודים

1,000

1,000

אופניים

1,000

 

סה"כ

38,179₪

37,564₪

לסיום, עלינו לציין כי תיק זה גרם לצדדים ולנו עגמת נפש רבה - הצדדים כולם הינם יהודים יראי שמים ובני תורה, אשר בתיהם מלאים מכל טוב של תורה ויר"ש. קודם לסכסוך זה שררו ביניהם יחסי שכנות של אהבה, אחווה ושותפות. אנחנו מתפללים שעם מתן פסה"ד הסופי הצדדים יפעלו להשכין שלום, ולחזור עקב בצד אגודל, לתת אמון בשכניהם ובמהרה יחזור השלום לשרור במעונם, "לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

        יט.       החלטות

  1. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד  לתובעים מס' 4,3 (משפחת ד') סך של 38,179₪
  2. הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובעים 2,1 (משפחת ג') סך של37,564₪
  3. הנתבעים יודיעו לבית הדין בכתב תוך 14 ימים מיום מתן פסק הדין על הסדרי התשלום שהם מבקשים, ובית הדין יקבל החלטה סופית בעניין.

למען הסר ספק יובהר, שלאור קביעת הפיצוי אין כל היתר לנסות ולבטל את האישור על תוכניות הבניה בטענות כאלה ואחרות, ובכך באה הפרשה לסיומה. אם יש אפשרות לבדוק את תקינות המבנה, או לפנות לרשות כלשהי שתבקר את פעולת הוועדה לתכנון, רשאים התובעים לעשות זאת בכל עת.

והאמת והשלום אהבו

_________________

הרב מיכאל אדרעי, דיין

_________________

הרב בניהו ברונר, אב"ד

_________________

הרב אליהו דניאל, דיין

 

תגיות

סימן ב - סעיף א סימן קנד - סעיף כז תוספת בנייה של אחד מהשותפים - מקרים שבהם חובת הדייר שלא להתנגד סימן שפה - סעיף א היזק שאינו ניכר - אחריות המזיק היזק שאינו ניכר - היזק שניכר בשעתו הוצאות המשפט - הוצאות שמאי סימן קנו - סעיף לו פרק ו - הלכה יד הוספת דיירים - שאינם שומרי תורה ומצוות