בס"ד


מס. סידורי:1367

חוות דגים שההשקעות בה לא הצליחו

שם בית דין:ארץ חמדה גזית רמת גן
דיינים:
הרב אריאל יעקב
הרב אישון שלמה
הרב כ"ץ אהרן
תקציר:
הנתבע הקים בהשקעה של כמה מבני משפחתו, חווה לגידול דגים, בזמן כלשהו הסתבר שחברת השיווק לא היתה מוכנה לשווק חלק מהדגים, והחווה הפסיקה לעבוד, המשקיעים תובעים את החזר כספם, ותובעים גם פיצויים.
פסק הדין:
הנתבע ישכיר את המבנה בתוך 90 יום, והחל מחודש יולי הנתבע ישלם 3,000 ש"ח למשך 40 חודשים לתובעים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י' ניסן תשע"א

י' בניסן תשע"א

14 באפריל 2011

תיק 70039

פסק דין

א.      הרקע העובדתי:

לפני כשלש וחצי שנים (בשלהי שנת 2006) הקים הנתבע ביחד עם כמה מבני משפחתו חווה לגידול דגי נוי (להלן "החווה"). למנהל החווה מונה מר א' (להלן "המנהל"). לאחר מספר חודשים  פנה הנתבע לתובעים ולעוד מספר אנשים בהצעה להשתתף עמו בחווה תמורת השקעה כספית. בסופו של דבר הסכימו התובעים להשקיע סכום של 200,000 ₪ בחווה ותמורתו נעשו לשותפים בהיקף של 10% מנכסי החווה. התקשרות זו לוותה בחוזה חתום מתאריך 23.01.07. לאחר כחצי שנה החליט הנתבע, על דעת עצמו, לסגור את החווה משיקולי חוסר כדאיות כלכלית היות. הרקע לסגירת החווה היה שהתברר כי החברה דרכה נעשה שיווק הדגים - "דגה", אינה מוכנה לשווק כל דג שמגודל בחווה אלא רק לפי שיקול דעתה בהתאם לביקוש בשוק העולמי ובהתאם לאיכות הדגים.

התובעים פנו אליו בבקה לקבל את הכסף שהשקיעו בחזרה והנתבע הסכים לפצותם בשווה כסף ע"י מתן רשות שימוש במחסן שהיה ברשותו למשך 5 שנים, מתוך תחשיב לפיו כל שנת שימוש שוות ערך ל 40000 ₪. לאחר כשנה הפסיקו התובעים להשתמש במחסן עבור סחורה חדשה עקב גילוי של נזילות ולאחר פרק זמן נוסף פרצה שרפה במחסן שכילתה את הציוד שאוחסן בו.

לדברי התובעים נאמר להם במפורש לפני חתימתם על החוזה כי החווה התקשרה עם חברת "דגה" בהסכם חתום לפיו כל דג שיגודל בחווה ירכש ע"י חברת דגה וישווק על ידם, ומכיוון שהתברר כי חוזים כאלו אינם קיימים וכן כי סגירת החברה נבעה בין השאר בשל חוסר נכונותה של חברת דגה לשווק את הדגים שגודלו בחווה הרי שנעשה כאן לטענתם מקח טעות ובשל כך תובעים הם את כל הכסף שהשקיעו.

בנוסף, טוענים התובעים, כי הליך סגירת העסק עמד בניגוד למוסכם איתם, שכל החלטה מהותית, תהיה כפופה לאישור שלהם.

לכן תובעים התובעים סכום של 160,000 ₪ שהם הסכום המושקע בשותפות (200,000 ₪) בניכוי שנת שימוש

לדברי הנתבע המו"מ עם התובעים נוהל בתום לב. לטענתו היו הבטחות בע"פ שניתנו ע"י חברת "דגה" אך לא היו קיימים חוזים חתומים המבטיחים שיווק של כל דג שיגודל בחווה וכך נאמר גם לתובעים. בנוסף לכך טוען הנתבע כי בחוזה נכתב במפורש כי התובעים מודעים לכל הסיכונים הכרוכים בשותפות ובכללם גם סיכונים הכרוכים בשיווק הדגים ולכן אין כאן טענת מקח טעות. את העמדת המחסן לשימוש התובעים, מסביר התובע כנכונות לתת פיצוי על נזק שנגרם לתובעים, אך אין בכך משום הכרה בכך כי הכניסה לשותפות היתה מתוך טעות.

ב.      דיון

התובעים ביססו את תביעתם על שתי טענות מרכזיות:

א.  היתה הטעיה בהצגת העסקה כאילו לחברה אפשרות מכירה ללא הגבלה.

ב. היתה הפרה מהותית של החוזה שבוצעה כאשר החליט הנתבע באופן חד צדדי על פירוק החברה.

ההטעיה בהצגת העסקה

בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית, האם נאמר לתובעים במפורש שיש חוזה חתום המבטיח שיווק כל דג היוצא מן החווה. התובעים לא הביאו ראיה לטענתם, והדבר גם לא עוגן בחוזה.

גם אם לא נאמרו הדברים באופן מפורש וחד משמעי, כאשר הציעו הנתבעים לתובעים להשקיע כסף, ולהשתתף אתם בחברה,  נתנו להם להבין שהעסקה בטוחה ויש הזמנות לכל כמות שייצרו.  הם לא הזהירו את התובעים שייתכן ולא כל הדגים ייקנו. במילים אחרות, ניתן לומר שהם ייפו את ההצעה כדי שתיראה אטרקטיבית.

הראשונים דנו במקרה דומה בו האדם מייפה את המקח מעבר למה שיש בו וגורם לקונה לחשוב שערכו גבוה יותר מערכו האמיתי.  וכך כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יח הלכות א' וב':

"אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שווים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור. אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים".

יחד עם זאת הרמב"ם מסייג לכאורה את ההגבלה על יפוי המקח וקובע כי מותר ליפות את המקח החדש

"אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו"

השו"ע לא פסק במפורש שפרכוס של כלים חדשים מותר אולם משמע כך מכללא  בסי' רכח ס"ט:

"אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור... ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים". משמע שהאיסור הוא רק לצבוע ישנים שייראו חדשים אך אין איסור לייפות את החדשים".

מדוע מותר לייפות כלים חדשים?

הסמ"ע הביא את דברי הטור המתיר לייפות את הכלים החדשים ונימוקו עמו:

"ז"ל [הטור סעיף ח'], ואין השבח שמשביחין בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים, אבל חדשים מותר לצובען כדי לייפותם, שבלאו הכי הן חדשים וטובים, עכ"ל":

משמע שהאבחנה בין כלים ישנים לחדשים אינה באה לומר שמותר לרמות בכלים חדשים שכן העקרון אחד והוא, שאסור להציג בפני הקונה מצג שוא בנוגע למקח בין אם מדובר במקח חדש ובין אם מדובר במקח חדש. אלא שבמקח חדש היפוי אינו מוסיף לערכו של המקח אלא רק בא למשוך את העין ולכן מותר בדרך כלל.

אשר על כן נראה  שבעובדה שהנתבעים ייפו את המקח בתכונה שלא היתה בו והיא יכולתו להימכר ללא הגבלה, יש משום הונאה.

הטעיה שלא בגוף המוצר – גם היא גנבת דעת

אומנם, בניגוד למקרים המובאים בשו"ע ובפוסקים במקרה שלנו לא היתה הטעיה בגוף המוצר עצמו: לא תוארו הדגים בשום תכונה שלא קיימת בהם וגם לא נעשה מעשה בגוף הדגים שיראה כאילו הם שווים יותר מערכם הממשי. אולם משמע מהרמב"ם והשולחן ערוך שכל הטעיה אסורה, וקבעו שאין לייחס למוצר תכונה שלא קיימת בו, גם אם תכונה זו אינה בעלת משמעות מהותית, ועל כן אין למכור גם לנכרי בשר נבילה כאילו הייתה בשר שחוטה, אע"פ שלנכרי אין חסרון מהותי בנבלה שהרי הוא אוכל נבלות כשחוטות. הרמב"ם הסביר הלכה זו בהלכות דעות שלו בפרק ב' הלכה ו':  

"ואסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוויה"

וכבר קבע בעל שו"ת דברי יציב בתשובתו לאבן העזר סימן ט"ו, שמסירת אינפורמציה שאינה נכונה היא בגדר הונאה. 

במקרה שלנו תוארה חוות הדגים על ידי הבעלים ובעיקר על ידי מנהל המפעל כמי שיש בידיה אמצעים סבירים לשיווק כלל התוצרת של חוות הדגים. דבר שיצר רושם אצל התובעים שכאילו העסקה בטוחה. לכן גם אם הונאה גמורה לא היתה כאן, גם יושר לא היה כאן כיוון שלא הוזהרו התובעים מפני הסיכונים הכרוכים בעסקה.

לכן יש  מקום לפצות  את התובעים בשל חוסר היושר שהיה במעשי הנתבע.

ג.       פירוקה של החברה

בחוזה שנכרת בין הצדדים ביום 23 בינואר 07 נקבע (סעיף 7) כי החלטות מהותיות בחברה יתקבלו בדירקטוריון פה אחד. במקרה ואחד הצדדים יתנגד להחלטה ההחלטה אמורה תחשב כאילו לא התקבלה. בסעיף 11 לחוזה שוב נאמר כי פירוק החברה תהיה מן ההחלטות שיתקבלו פה אחד. למעשה ההחלטה על סגירת החברה נעשתה שלא כמוסכם בחוזה השותפות וללא ידיעת השותפים. הללו הופתעו בביקורם בחווה הם נוכחו לדעת שבני המשפחה החליטו לסגור את החווה על דעת עצמם וללא ידיעת והסכמת השותפים. יתירה מזו. לא הוצג מצג חשבונאי מבוקר וראוי על ידי רואה חשבון המציג את המצב החשבוני , ונכסי החברה ביום פירוקה.

אין ספק שדרך פירוקה של החברה היה בלתי ראוי לחלוטין גם בדרך שבה התקבלה ההחלטה על פירוקה של החברה בניגוד גמור לחוזה בין הצדדים.  גם אם אנו מקבלים שלא הייתה ברירה אלא לפרק את החברה משום  שבכל חודש החברה הפסידה כספים היה על המנהלים בפועל לכנס אסיפה של הדירקטוריון ולדון בדרכי פירוק החברה. למעשה אישר הנתבע שלא הוצג דו"ח פירוק מבוקר ואין לדעת כמה כסף נתקבל באמת מנכסי החברה על ידי מכירת נכסיה בזמן  הפירוק.

אלא שגם אילו  היו מכנסים את הדירקטוריון כנדרש מסתבר שהיה מגיע למסקנה דומה עקב מצבה הכלכלי של החברה. ומבחינה מסוימת טוב עשו הנתבעים שפירקו את החברה ולא משכו זמן בו הייתה צוברת חובות נוספים. יש  מקום לטעון לזכותם שהם פעלו מדין "זכין לאדם שלא  בפניו". אולם מידת היושר מחייבת ליידע את התובעים על מצב החברה ולקבל החלטה משותפת ואין ספק שלא זו הדרך ולא זו העיר לפרק את החברה מאחרי גבם של השותפים, וייתכן שיש בכך משום השלכה למפרע על כל התנהלות הנתבעים מתחילת הדרך. לכן בכל הנוגע לטענה זו הצדק עם טענת התובעים ויש לפצות את התובעים גם על אי שיתופם בהחלטת הפירוק.

ד.      שיקולים לשותפות של התובעים באחריות על ההפסד.

למרות שאת עיקר האחריות מטיל בית הדין על הנתבעים, ישנם יסודות הלכתיים ועובדתיים, מכוחם מטיל בית הדין חלק מן האחריות לכישלון העסקה על התובעים.

דבר הידוע לכל

ישנם כמה שיקולים מכוחם יש להסתפק, האם יש כאן דין גמור של הונאה. השיקולים הם הן בהיבט הפורמאלי של דיני ההונאה, ובנוסף יש בהם כדי להצביע על אחריות מסוימת של התובעים. 

השולחן ערוך הוסיף (שם) "אין שורין הבשר במים כדי שייראה לבן ושמן".

הסמ"ע (שם, ס"ק טז) העיר הערה חשובה, הנוגעת לענייננו:

"והיינו דווקא במקום שאין המנהג כן, אבל אם המנהג של הקצבים לשרותו כדי שיראה לבן מותר, דאין מאנה בו דהרי הכל יודעין דדרך הקצבים לשרותו"

 כלומר, דבר הידוע לכל אין בו אונאה. אף בנ"ד הכל יודעים שעסקאות מסוג זה תלויות בתנודות בשווקים ואינן ודאיות ובטוחות.

עם זאת הרב מלאדי בשולחן ערוך שלו הוסיף בסעיף י"ט בהקשר לפרכוס הבשר באטליזים:  

"ושומר נפשו ירחק מזה, כי אף על פי כן יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת שהרי יש שמנים בעולם ובשביל כך עושים כל הקצבים".

דבר שהיה יכול הלוקח ניתן לבודקה

כתב השולחן ערוך שם סעיף יא

"ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב בכל מקום, שכל (דבר) הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו לעולם".

וכן שם סעיף יד:

"מקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכל טועמים, לא".

אף כאן ניתן היה לברר את תנאי העסקה עם בעליה דהיינו עם "דגה". משלא עשו כן, גילו שעניין זה אינו מהותי בעיניהם, או שגם הם מבינים שאין לסמוך על אמירה זו.

אומנם התובעים טוענים שנאמר להם לא לברר כדי שלא להזיק לעסקה. בד"כ אנו רגילים לומר שאם הקונה נמנע לבדוק את המוצר כיון שהסתמך על דברי המוכר אשר שיבח את המוצר שהוא שלם ללא פגם, או שממשמעות דבריו ניתן היה ללמוד שהמוצר ללא פגם, רשאי הקונה לבטל את המקח גם אם המוכר עצמו לא היה מודע לפגם. (עיין בקובץ "כתר" כרך ג פרק ה סעיף יב שם הובאו הראיות להלכה זו).

אולם נראה כי אין להתבסס על טענת התובעים שהונחו לא לברר עניין זה,  ממספר סיבות:

  1. הנתבע מכחיש זאת ואומר כי מעולם לא מנע מהתובע לבדוק נקודה זו מול דגה.
  2. גם אם נקבל את טענתם של התובעים הרי שלא מדובר במשקיעים תמימים, אלא  אנשים המנוסים ומבינים בעסקים לא פחות מהנתבעים. הסברה  נותנת שדרכם של  משקיעים רציניים לבדוק את העסקה בה הם משקיעים את כספם ומסתבר שהמשקיעים סמכו על הנתבע שהנתונים שהציג בפניהם היו סבירים.

התחייבות לשיווק כל הדגים – לא ניתנת לאכיפה

שיקול נוסף לטובת הנתבע הוא, שהאפשרות לאכוף הסכם לשיווק של כל דג, אינו ניתן לאכיפה לחלק מן הפוסקים.

אם נצא מתוך ההנחה, שאכן חברת השיווק דגה התחייבה לשווק את הדגים שהחווה תייצר כולם או בחלק גדול מהם, האם הדבר היה מחייב את החברה באופן הלכתי בצורה שאותה חברה לא תוכל לחזור בה מאותה התחייבות?

דעתו של בעל קצות החושן בסימן ר"ג ס"ק ב' היא שהתחייבות למכור חפץ מסויים אינה חלה שכן מכיון שאין בה אחריות נכסים, אדם המתחייב לפעול פעולה מסוימת שאין בה שעבוד נכסים חיובו הוא קניין דברים. לפי אותו העיקרון גם ההתחייבות לקנות את אותו החפץ אין בה התחייבות גמורה שאפשר לכופה בבית הדין. כל שכן שכאשר מדובר בהתחייבות שאינה לקנות או למכור אלא לבצע פעולת שיווק שידוע לכל שהיא דבר התלוי בגורמי סיכון רבים, במצב כלכלי משתנה ובנסיבות משתנות. על כן דומה שלא ניתן היה אפשר היה לכוף את חברת השיווק לשווק את הדגים. ק"ו בעסקאות מסוג זה, שאינן יציבות והדבר גם צוין בהסכם שאין חודש דומה לחברו אלא  מדי חודש בחודשו יש חדשים לבקרים,  והכל יודעים שא"א למנוע את תנודות השוק.

אשר על כן, גם אם נאמר לתובעים כי חברת דגה התחייבה ל"שיווק קשיח", הרי שמכיוון שלא ניתן היה לכפות אותה לבצע התחייבות זו, יש מקום להסתפק, האם אי דיוק בעניין זה מייפה את המוצר באופן ניכר שניתן להגדיר אותו כאונאה גמורה.

טענת תום הלב

גם אם נקבל כי הנתבעים הוטעו אין זה אומר בהכרח כי היתה כאן הטעייה מכוונת מצד הנתבעים. הנתבעים טוענים שמעולם לא הייתה כוונתם להטעות את התובעים שהרי הם עצמם פעלו בהקמת החברה והשקיעו בה ממון רב, הרבה יותר מן התובעים, על סמך אותן ידיעות שהיו בידם, אשר על כן לא ברור  שהייתה זו הונאה מכוונת מצידם.

למרות שיתכן שהנתבעים לא הטעו את התובעים באופן מכוון, כפי שקבענו לעיל, הם לא סיפקו מידע מקיף ובהיר מספיק על הסיכונים הקיימים, ועל כן עיקר האחריות נותרת עליהם, וכדלהלן.

ה.     סיכום האחריות לכשלון

שעה שאנו באים לסכם את אחריות הצדדים לכישלונה של השקעת התובעים בסך  200,000 ש"ח בחוות הדגים אנו סבורים שאכן עיקרה של אחריות זאת מוטלת על הנתבע, בשל הדרך שבה הציג בפני התובעים את הסיכויים והסיכונים שבהשקעתם, הנתונים שמסר בידם ואלו שלא מסר ובשל ניצול האמון שהיה להם בו מפאת ההכרות שהיתה ביניהם.

לעניין זה אנו מבקשים להביא בחשבון את הדרך שבה החליט הנתבע לסגור את חוות הדגים בלא שקיים את חובתו לבוא בדברים עם השותפים ובלא להציג מאזנים מבוקרים של העסק. יתירה מזו הנתבע הודה בפני בית הדין שתזרים הכספים של חוות הדגים נוהל בתוך חשבון שאר עסקיו, ועל כן לא הייתה אפשרות ממשית לתובעים לעקוב מקרוב ובאופן מיידי אחר  התנועות הכספיות של חוות הדגים. עניין זה מטיל צל כבד על הדרך שבה שיתף התובע באופן ממשי את הנתבעים בניהול הכלכלי של העסק ועל תזרים המזומנים שלו. על כן אנו נאלצים לקבוע שעיקרה של האחריות בכישלון השקעתם של התובעים נופל על כתפיו של הנתבע.

יחד עם זאת לא נוכל שלא לקבל מקצת טענותיו של הנתבע שהתובעים הנם אנשי עסקים מנוסים,  המכירים בטיבו של עולם המסחר ויודעים בטיבו של משא ומתן והיה עליהם לברר בצורה יסודית יותר את כל מסד הנתונים שמסר להם הנתבע, במיוחד כאשר מדובר בעסק חדש שלא הצליח עדיין להתרומם, שעוסק בענף תנודתי ועונתי, ושנתוני וגורמי ההצלחה שלו תלויים בגורמי שוק רבים ומגוונים, רובם נתוני שוק בחוץ לארץ.

ו.        נסיון הפשרה

כל בית דין,  אחר שבירר בירור ראשוני מהי מהות התביעה ומהם "גבולות הגזרה" שלה אמור לחפש את היכולת לפשר בין הצדדים ולהציע להם הצעה ההוגנת לשניהם ומספקת לכל צד את מרבית האינטרסים שלו. מכח חובה זו ניסח בית הדין הצעת פשרה אשר היתה מוסכמת בעבר על הצדדים ובית הדין ניסה למצוא פתרונות לבעיות שהתגלו בה בעבר.  הצעת פשרה זו נוסחה כפסק דין ביניים. אולם, התובעים דחו את ההסדר שהוצע בהצעת הפשרה. על כן נדרש בית הדין לפעול מכח סמכותו לפשר בין הצדדים גם שלא בהסכמתם ולהוציא פסק דין סופי אשר יחייב את הצדדים.

 

ז.       הכרעה

מכח כתב הבוררות רואה בית הדין זכות לעצמו לכמת את האחריות בין הצדדים באופן שמטיל 80% מן האחריות על הנתבע  ו20% על התובעים. משמעות הדברים היא שבית הדין סבור שהיה על הנתבע היה להשיב לתובעים סכום של 160,000₪. בהסכמת הצדדים קיבלו התובעים למשך שנה אחת מחסן. שוויה של  ההטבה הוסכמה בין הצדדים ל40,000 ₪ ועל כן נשארה חובת ההשבה של הנתבע לתובעים בסכום של 120,000 ₪.

 

ח.     צורת התשלום

מלכתחילה היה בית הדין סבור שהיה מקום להמשיך את הסידור שנקבע בין הצדדים ולהעמיד כמוסכם את המחסן באופן שעליו הסכימו הצדדים, אחרי שהנתבע יעמיד את כשירותו של המחסן מחדש לשימוש. אכן הנתבע עשה מאמץ מסויים להכשרת המבנה והעמדתו לרשותם של התובעים. לתובעים טענות רבות כנגד המבנה שהעמיד לרשותם, ואין כאן המקום לפורטם.

לטעמנו מכל טענותיהם של התובעים, אחת מהן היא טענה משמעותית ביותר, ולה משמעות משפטית והלכתית. המחסן לא זכה ברישיון חוקי מוסדר להשתמש בו, לצורך השימוש שהם הסכימו מלכתחילה.

בהלכות מקח וממכר פוסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכ"ט) שאסור לאדם למכור או למסור קרקע שיש עליה עסק ודין, כלומר קרקע שיש מי שמערער על חוקיות ההחזקה בה. יתר על כן גם במקרה בו מוכן המוכר לקבל על עצמו אחריות על כל התרחשות עתידית שתפגע בלוקח פוסק השולחן ערוך כי אדם סביר אינו מעוניין להגיע לידי תביעה. הגאון מוילנה ביאר שמטעם זה אף אם הסכים הלוקח מראש לקבלו יכול לחזור בו מהסכמתו. על כן במקרה שלנו הסכמתם של התובעים בעבר לקבל את אותו המבנה ללא רישיון אינה מחייבת אותם להמשיך ולעשות כן גם היום, והם רשאים לחזור בהם מאותה הסכמה ובית הדין אינו יכול להתעלם מאותה החזרה, וזאת למרות שהתובע טוען שהוא עשה מאמצים להחזיר לכשירות סבירה את אותו המבנה אחרי שבעבר נגרמו בו נזקים לתובעים.

באופן דומה קבע הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף ע"ח עמוד ב) כי חמור שהושכר ונלקח ע"י השלטון בשל חובות המשכיר הרי שכירות זו נחשבת בודאי מקח טעות והרי המשכיר כמי שלא קיים שכירותו. וזה לשונו:

"שלא בדרך הליכתה שהיו עומדין לו במארב מפני שהיה מבריח מהן המס הזה וארבו לו ולקחוה. וענין זה ודאי מקח טעות הוא שהיית יודע שנבאשת בעיניהם ומאיימין אותך ושכרת אותה לי וכמי שלא נתן לו חמור מתחלה הוא".

והוא הדין במקרה שלפנינו מכיון שהמבנה המושכר תמיד יעמוד בסכנה של צו פינוי יכולים התובעים לומר אף שבעבר הסכמנו לקבל את המבנה אנו שבים בנו מאותה הסכמה.

לכן בית הדין מקבל את עמדת התובעים שצורת התשלום לא תהיה קבלת הנכס לשימושם הפרטי.

במהלך הדיון האחרון שנערך בבית הדין חיפש בית הדין צורת תשלום דומה לכך עד כמה שניתן. ההצעה שעלתה בדיון ופרטיה המרכזיים הוצעו לצדדים היא שהנתבע ישכיר את המבנה לשוכרים אחרים ומתוך דמי השכירות ישלם לתובעים, סכום חודשי קבוע בסך 3,000 ₪ במשך 40 חודשים עד להשלמת חובו כלפי התובעים, בסך הכל 120,000₪. כנגד סכום זה יוציאו התובעים לנתבע חשבוניות מס כדין.

בית הדין מודע לסיכון הרובץ על הנתבע שמא לא ישכיר את המחסן בכל התקופה במחיר המלא,  ועל כן הפחית את הערכת שווי השימוש במחסן אותו ישלם לתובעים לעומת הערכת הצדדים את שווי השימוש במחסן, ושמר על הפריסה הרחבה על פני  40 חודשים.

ט.     החלטה  - פסק סופי

  1. הנתבע יכשיר את המבנה להשכרה בתוך 90 יום.
  2. החל מחודש יולי ישלם הנתבע 3,000 ₪ מדי חודש ביום הראשון בכל חודש למשך 40 חודשים רצופים. (התשלום הראשון 01.07.11 התשלום האחרון 01.10.14)
  3. יובהר כי חובה זו חלה על הנתבע בלא תלות בהשכרתו בפועל את המחסן.
  4. כנגד סכום זה ימציאו התובעים מדי חודש בחודשו חשבוניות מס כדין.

 

על החתום:

היום י' בניסן תשע"א

 

 

________________

________________

________________

הרב שלמה אישון

אב"ד: הרב יעקב אריאל

הרב אהרן כ"ץ

 

 

תגיות

התחייבות לתת חפץ מסויים - האם חלה פרק יח - הלכה א פרק יח - הלכה ב סימן רכח - סעיף ט סימן רכח - סעיף ט פרק ב - הלכה ו סימן רכח - סעיף יא סימן רכח - סעיף יד הטעייה בנשוא המכר - יפוי המקח הטעייה בנשוא המכר - הטעייה שקשורה למכר ואינה בגוף המכר הטעייה בנשוא המכר - בדבר הידוע לכל הטעייה בנשוא המכר - כשהלקוח היה יכול לבדוק אמצעי פרעון - נכס שיש עליו סכנת פינוי